האולטימטום של שיטת פינקלשטיין

מנדל אשר פינקלשטיין, בן שבעים וחמש, יורד בשבע בבוקר בחלוק בית ללובי בניינו ברגו פארק כדי להוכיח שחיוב הדוד אינו שוויוני, מפסיד בתוך ארבעים שניות ומשלם אלף מאה וארבעים דולר שאינו חייב — ואחת־עשרה יום אחר כך שולחת אותו ארצות הברית של אמריקה למשא ומתן שיכריע אם תפרוץ מלחמה.

במצר הורמוז חוצה סירה קטנה את חרטומה של משחתת אמריקנית במשך אחת־עשרה שניות; איש אינו יורה ואיש אינו נפגע, אך תוך תשעה ימים משעה לוידְס כיסוי, התנועה יורדת בשישים ושמונה אחוזים ושתי קבוצות נושאות מטוסים עומדות בים ערב.

בחדר המצב מסביר שר המלחמה שאפשר לנצח במלחמה בארבעה עשר יום אבל להפסיד את ההסדר בכל אחת מאחת־עשרה הסימולציות, מפני שלאמריקנים יש שעון ולאיראנים יש לוח שנה — ואז מנהל המודיעין הלאומי מספר בדיחה על פינקלשטיין, שני אנשים צוחקים, וראשת הסוכנות פותחת תיק.

הבדיחה הופכת למשימה בתוך אחת־עשרה דקות, ופינקלשטיין נושא מסמך בן ארבעים ואחד עמודים המתאר אותו כטכניקה מבצעית — שגוי בכל פרט ובלתי ניתן להפרכה, שכן סעיף שתיים קובע מראש שהנדון יכחיש בכנות, ולכן כל הכחשה מאמתת אותו.

במוסקט הוא ממוקם שלושים ואחת מתוך שלושים וארבעה, אינו מנהל משא ומתן אלא נוכח, ושואל את ארבע שאלותיה של סבתו — אם אכלו, אם התקשרו לאמם, אם הם ישנים, ואם הם לוקחים משהו לברזל — שאושרו בוועדה תחת הכותרת “וקטורי יחסי אמון — מותרים”.

המשלחת האיראנית מנסה תשע־עשרה אמצעי נגד וכולם נכשלים: רוטציה בת עשרים דקות מוסרת לו את כל תשע־עשרה האימהות לפי לוח זמנים, בקשות תוסף הברזל משלשות את עצמן, ובאיגרת שלא נשלחה לאומות המאוחדות שורדת הערת שוליים המודה שייתכן שההתנהגות המתוארת אינה אסורה בשום מקום.

בינתיים נשחקים הימים על מספור נספחים, על טמפרטורת חדר ועל פעמון שמצלצל דקה ועשרים מוקדם מדי שבעה שבועות, והישיבה שנדחקת מהלוח היא היחידה שיכולה הייתה להציל נער בן עשרים ושתיים היושב במעצר בבנדר עבאס, ששמו אינו ידוע לאיש בשני החדרים.

הפתרון אינו מגיע ממודיעין אלא מבתו האקטוארית, שאומרת לו לחפש אצל מי שנושא באחריות כספית, ומעורך דין למקרקעין המסביר כיצד מסמך נוסע — וכך מתגלה במשרד סוכן ספנות בפוג'יירה עמוד אחד בכתב ידו של קצין מכונה שני מקוצ'י, שנפתח ב“חשבתי שזה לא כלום” ומסתיים ב“ציינתי זאת מפני שהשאלה נשאלה”, ושכב בתיק אחד־עשר חודשים בלי שאיש ביקש אותו.

פינקלשטיין אינו נוגע בו — הוא משקר לשגריר שלו, ממתין שמונה ימים ונותן למסמך להתפרסם בעלון של מבטחי ימאות שוושינגטון וטהרן מנויות עליו זה שנים; בחדר שיש בו נברשת מודות שתי המשלחות בכתב שאינן יודעות, נחתמת פסקה בת מאה שלושים ואחת מילים בלי שם תואר אחד, והנער נשלח הביתה.

יומיים לפני החתימה מבקש ממנו קצין איראני בכיר, בקול ובפומבי, לחדול — וזה שם הספר — ואילו החלק האחרון מודד את המחיר: סעיף תקציבי, בית ספר בהרווארד ותלונה על יחס אכזרי המדויקת מכל מה שהצליחה טהרן לנסח, מערכת סינון שנותנת לו ציון מתחת לסף, וסיום לא בווינה אלא בפרוטוקול ועד בית ברגו פארק, שבו נרשם בשורה אחת שהמסמך שהוצג לא היה שלו.