צעיר מדי לגיל!

אֵלִי שֶׂגֶב, שמאי רכב בן חמישים ושתיים, משתתף בניסוי קליני נגד נשירת שיער תמורת שלוש מאות ושמונים שקל וכריך יבש, מתחיל להצעיר, ובתוך ארבע שנים יורד מגיל חמישים ושתיים לאפס ונעלם ממיטתו בחדר סגור — בלי גופה, בלי תעודה ובלי תאריך. הספר אינו זיכרונות ואינו צוואה אלא שומה: חוות דעת שמאי על נכס אחד, הנערכת בזמן אמת בידי השמאי שהוא גם הנכס. המכון מכוסה בסעיף 14, בית המשפט דוחה את תביעתו ומורה בסעיף אחד לכתוב נוהל, ומשרד הפנים רושם לו בשדה הסטטוס מילה אחת שלא תשתנה לעולם.

נִיצָּה, אשתו, מורה לאזרחות שלושים ושמונה שנה, מגדלת אותו בפועל ארבע שנים ואחר כך נוטלת את העט וכותבת את שני השלישים האחרונים של הספר. סביבו ילדיו, שעוברים אותו בגיל בזה אחר זה; כְּפִיר בן השתים עשרה, שמוכר לו ייעוץ בתשלום איך להיות צעיר ובהמשך נעשה מבוגר ממנו; ופרופ׳ רוֹזֶנְפֶלְד, שמבקש סליחה לא על הנזק אלא על כך שהשאיר פתק. השאלה החוזרת לאורך הספר — איך העולם עוד קיים, אם דור אחר דור מפעילים אותו טיפשים — נענית אצל ניצה: העולם אינו מתקיים אלא נמשך, וכל שנדרש הוא שיהיה בכל דור מספר מספיק של אנשים שמחזיקים יד בשלוש לפנות בוקר, בלי סמכות, בלי הכשרה ובלי טופס.

שנתיים אחרי היעלמותו מגיע מכתב מבאר שבע על מקרה שני, והנוהל שנולד מתביעה שהפסידה מגיע למשפחה אחרת ביום השני שלה במקום ביום האלף. המשפחה לוקחת לעצמה תאריך משלה, כ"ז בניסן, ובמגירה מונחת מעטפה שעליה כתוב בעיפרון, בכתב יד של ילד, "לניצה. אחרי." — ובתוכה שומה עצמית אחרונה שמוסיפה לטבלת הפחת טור שאינו קיים בשום מחירון בעולם: מי נשאר לצדך בזמן שהערך יורד.

הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה: בְּטִפּוּל.