האיש שקרא את תימן

בשנת 2026 נפתח בספרייה ספר מסע ישן משנת 1911 — דו״ח של שליח שנשלח לתימן — ומי שקורא בו מגלה שמאחורי שפת השליחות מסתתרת עסקה: קהילה יהודית עתיקה שנקראה לעלות לארץ ישראל לא כדי להיגאל, אלא כדי לעבוד בזול.

הקריאה נעשית נפילה, והקורא מוצא את עצמו בתימן של ראשית המאה — בעולם שבו יהודים חיים תחת חוק שמכיר בהם רק כנחותים, ושבו הבטחה מארץ ישראל נשמעת כמו קץ הגלות.

היציאה מתימן היא מסע רגלי אל הים, דרך הרים, מדבר וחום, עם מכס, מחלות, שוחד וילדים שלא כולם מגיעים אל החוף.

הים מוסיף את שלו — הסגר, רעב, לידה ומוות באותה אונייה — עד שהמילה ״ארץ ישראל״ מתגלה כחוף חולי בלי נמל ובלי מקבלי פנים.

שנות העלייה השנייה נגלות מן הצד שאינו בפוסטרים: שכר שהוא שבריר ממה שהובטח, צריפים, ועדים שמחליטים מי ראוי לעבודה, ועולים מתימן שמתקבלים אל הארץ אך לא אל החברה.

המלחמה הגדולה מביאה ארבה, רעב, גיוס וקדחת, ושנים שלמות נמחקות מן החיים כאילו לא היו.

בשנות השלושים, אחרי שני עשורים של עבודה על אותה אדמה, מגיע צו פינוי — ומי שייבשו את הביצות ושתו את הקדחת יוצאים שוב לדרך, הפעם אל עשרה בתים ואל דלת ראשונה שנסגרת מבפנים.

הספר נסגר בהווה, עם מפתח ברזל ישן שנשאר בין הדפים, ועם ההבנה שההיסטוריה אינה זקוקה לרשעים כדי לנהוג באכזריות — די לה בשפה יפה, בפרוטוקול מסודר ובאנשים שהוחלט שאפשר לשלם להם פחות.