פינקלשטיין המנוח

מֶנְדֶל פִינְקֶלְשְׁטַיְין, בן שבעים ושלוש, פורש מאגף המבצעים אחרי עשרים שנות שירות שבהן לא הצליח כמעט בדבר, מגלה בבוקר יום שלישי שרבעון אגודת קציני המודיעין בגמלאות הודיע על מותו — בארבע שורות ובשתי טעויות.

הניסיון לתקן את הרשומה נסגר בלולאה מושלמת: כדי לתקן מסמך הקובע שהוא נפטר, עליו להזדהות במסמכים הנגזרים מאותו מסמך עצמו.

השכונה, בית הכנסת וּועד הבית מכריעים במהירות שהכחשה נמרצת כל כך היא בדיוק מה שהיה עושה אדם שעודנו פעיל, ומאחר שאיננו מסוגל להניח לשתיקה, כל הכחשה שלו מוסיפה פרט אחד ונעשית ראָיה.

באותם שבועות מפרסם במוסקבה ויקטור נוישטדט, לשעבר מן הצד השני, ספר זיכרונות המקדיש לפינקלשטיין אחד־עשר עמודים המוכיחים — מתוך עובדות נכונות כל אחת לעצמה — שהיה סוכן מבריק וכל כישלונותיו היו תחבולה.

התרגום העברי מגיע לאתר חדשות ישראלי, ומשם למכולת בפתח תקווה, ובן דודו מזמין אותו לבוא ולברר בעצמו — ואגב כך לפענח שני שמות שנמחקו ממצבות שהוקמו ב־1956 לזוג שאין תחתיו גופות.

בישראל מתברר לו שאיש אינו מאמין להכחשותיו, ושכולם — הספר, הסַפָּר, וקצין גמלאי המסרב לאשר או להכחיש ונהנה מכך מאוד — מעדיפים את הגרסה המשעשעת, וכתבת עיתון מוציאה ממנו את המשפט ההרסני היחיד בכל הפרשה: חמישים דולר שתרם למגבית היהודית המאוחדת ב־1973, ובתמורה קיבל קולמוס שלא כתב.

הכרטיס ההוא, ששרד בארגז בגראז׳ במסאפקווה, הוא המסמך היחיד שנותר מאותו עשור, והוא גם הראָיה המושלמת נגדו — משום שהוא מעיד על נכונוּת שקדמה לגיוסו בארבע שנים, ואיש לא יכול היה לשתול אותו.

בלילה אחד, ליד חלון המטבח, עושה פינקלשטיין לעצמו את מה שעשו לו כל חייו: הוא מנסח אחת־עשרה פסקאות המוכיחות שהיה סוכן מושתל, כולן אמת, ומגלה שהשקר אינו נמצא בפריטים אלא בסדר שבו הונחו.

מכאן ואילך הוא חדל לבקש תיקון ומתחיל לאסוף רישום — נוטריון, פקידה במשרד הפנים, ארכיון, ואישור חיים הניתן דווקא למי שאי־אפשר לראותו — ועד לשעה אחת בטאלין, בחדר אחד, עם האיש שכתב אותו.

בסופו של דבר לא תוקן שום מסמך ואיש לא הודה בטעות, ובמגירה אחת בקווינס מונחים חמישה־עשר פריטים שאף אחד מהם אינו אומר מה הוא היה — רק שהיה.