האיש שערך את העולם

עורך דין בינלאומי בן ארבעים וחמש, שהישג הוא הדבר היחיד שהוא יודע לייצר. סבתו מתה ומשאירה קופסת פח: דף אחד, שם אחד, ומפה שמסתיימת בצפת. הוא נוגע בשער ברזל, והשמש שוקעת שוב — חמש מאות שנה אחורה. טולדו, 1492. הגזרה עוד לא נחתמה, והוא היחיד שיודע.

הידיעה איננה כוח; היא מחסום — אין אדם רשאי לשאת אל אנשים את מה שיקרה לילדי ילדיהם.

הוא גולה עם הגולים, מיבשה לים ומים לים, עד לחדר שבו אברך בשם יוסף קארו שומע בלילות קול שאיננו שלו

צפת. שלושים שנה, נר אחר נר, אדם אוסף את מה שהגירוש פיזר וקושר אותו לשולחן אחד.

ואז הזקן הופך את הקערה: מה בנית? את מי אהבת? מה יישאר?

שתיקתו של עורך הדין היא נקודת השבירה של הספר.

הוא חוזר אל אותה שקיעה בדיוק, אל אותו שער — ובפעם הראשונה בחייו מדליק את הנר ביד.