קטאר מציעה לרוסיה עסקה: מחיקת חוב של מיליארדים שהוזרמו למוסקבה אחרי קריסת ברית המועצות, תמורת הנכסים הרוסיים בצמרת השלטון בישראל — לא בגלל ישראל, אלא מפני שהיא מנוף על ארצות הברית. שמונה־עשר הסוכנים הרדומים אינם נקברים אלא מוערים, ויום הפקודות שחיכו לו שלושים שנה מגיע — רק לא ממוסקבה. כשמתברר שהם זקנים מדי, מחליפים אותם באנשים בעלי גישה וקשרים, שמגויסים כשהם משוכנעים שאינם עוברים עבירה: אין רגע גיוס, יש מדרון — כנס, חוזה ייעוץ, נייר עמדה, ובקשה קטנה לא לציין מי מימן.
יעקב גולדמן, פקיד בנק אפור שגויס בכפייה במוסקבה תמורת היתר יציאה, הוא היחיד שמזהה את הצורה החדשה, משום שהוא היחיד שזוכר איך היא נראתה כשהייתה גלויה. המנגנון מייצר עשרים שנה מילים בלבד, ומתפוצץ כשהוא מייצר לראשונה מספר: דחיית ייצוא הגז לאירופה בשלושים ושישה חודשים, במחיר של מיליארדים. אין מעצר ואין משפט — כל חוליה ברשת חוקית, וקטאר מעולם לא הוגדרה מדינת אויב בדין הישראלי. הספר נסגר בשאלה ולא בירייה: את היד הנסתרת אפשר רק להחזיר אל האור, ויד באור הופכת לצד בוויכוח.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
