הפרי הזר

פרולוג

אמא שלי אמרה לי פעם שאני יכולה לגלות עם מי אתחתן, אם אקלף תפוח ואעיף את הקליפה מאחורי הגב. הקליפה נופלת ומסתדרת בצורת אות. לפעמים. אמא רצתה שהדברים יסתדרו, עד כדי כך שסירבה להודות שהצורה נראית כמו שבע, או כמו שתיים, והיתה ממציאה כל מיני ב' וד', גם אם לא הכרתי אף ב' או ד'.

אבל עם גאי לא הייתי צריכה תפוחים. ידעתי מהרגע הראשון שראיתי אותו. ראיתי את זה בפנים שלו באותה בהירות שבה ידעתי את שמי. ידעתי שהפנים האלה ייקחו אותי מהמשפחה שלי, יאהבו אותי, יעריצו אותי, יעשו איתי תינוקות יפהפיים. שאלה הפנים שאסתכל עליהן, בלי מילים, כשיאמר את נדרי הנישואים. שהפנים שלו יהיו הדבר הראשון שאראה בבוקר והדבר האחרון שאראה לפני נשימת הלילה המתוקה.

האם הוא ידע את זה? כמובן. הוא הרי הציל אותי. כמו אביר, בבגדים מוכתמים בבוץ במקום בשריון נוצץ. אביר שצץ מהחושך והביא אותי אל האור. או ליתר דיוק אל חדר ההמתנה בתחנה. היו שם כמה חיילים שהציקו לי בזמן שחיכיתי לרכבת, מאוחר בלילה. הלכתי למסיבה עם הבוס שלי ואשתו ופספסתי את הרכבת הקודמת. הם שתו המון ולא הפסיקו לדבר ולדבר איתי, לא משנה כמה פעמים אמרתי להם להפסיק, ואפילו שידעתי טוב מאוד שלא צריך לדבר עם חיילים והתרחקתי מהם כמה שיכולתי והתיישבתי על ספסל בפינה. הם התקרבו והתקרבו ואחד מהם תפס אותי כאילו זאת בדיחה או משהו, ואני נבהלתי נורא כי היה מאוחר ולא ראיתי שם אף סבּל ואף אחד בכלל. וכל הזמן אמרתי להם לעזוב אותי בשקט, אבל הם לא עשו את זה. הם פשוט לא הסכימו. ואז הכי גדול מהם, שנראה כמו בריון, נצמד אלי עם הפרצוף המחריד והדוקר שלו והבל הפה המסריח ואמר לי שהוא יעשה אותי, גם אם זה יהיה בכוח. וברור שרציתי לצרוח, אבל לא הצלחתי, כי הייתי קפואה מרוב פחד.

ואז גאי הופיע. הוא התפרץ לחדר ההמתנה ושאל בתקיפות את הבריון הזה מה הוא חושב שהוא עושה ואמר שהוא הולך להחטיף לו מכות רצח. ואחר כך הוא נעמד מול שלושתם בעמידת קרב, והם קיללו אותו קצת ואחד מהם גם הניף אגרופים, אבל אחרי רגע או שניים הפחדנים האלה רק קיללו עוד קצת וברחו.

אני רעדתי וייבבתי נורא, והוא הושיב אותי על כיסא ושאל אם להביא לי כוס מים שתשפר לי קצת את ההרגשה. הוא היה כל כך נחמד אלי. כל כך מתוק. והוא אמר שהוא יחכה איתי עד שהרכבת תגיע. וזה מה שהוא עשה.

ושם, מתחת לאורות התחנה הצהובים, הסתכלתי לראשונה על הפנים שלו. זאת אומרת, הסתכלתי טוב־טוב. וידעתי שזה הוא. שזה באמת הוא.

אחרי שאמרתי לאמא, היא קילפה תפוח, רק כדי לראות, וזרקה את הקליפה מאחורי הגב שלי. בעיני היא נפלה בצורת ד'. אמא נשבעת עד עצם היום הזה שהצורה היתה בבירור ג'. אבל בשלב ההוא כבר היינו הרבה מעבר לתפוחים.

חלק ראשון

1

פרדי שוב הקיא. כנראה בגלל דשא הפעם. השלולית הירקרקה הקציפה בפינה, ליד שידת המגירות הגבוהה, וכללה כמה עלים שעדיין היו שלמים.

"כמה פעמים צריך להגיד לך, טמבל?" צווחה סיליה, שבדיוק דרכה בשלולית, בסנדלים. "אתה לא סוס."

"או פרה," תרמה סילביה משולחן המטבח, שם הדביקה בתשומת לב צילומים של מכשירי חשמל לבית במחברת שלה.

"או כל חיה אחרת. אתה צריך לאכול לחם, לא דשא. עוגות. דברים רגילים." סיליה חלצה סנדל והחזיקה אותו בין האצבע לאגודל מעל כיור המטבח. "איכס. אתה מגעיל. למה אתה ממשיך לעשות את זה? אמא, תגידי לו. הוא צריך לפחות לנקות את זה."

"באמת תנגב את זה בבקשה, פרדריק חומד." גברת הולדן, שישבה בכורסה ליד האח, בדקה בעיתון מתי תשודר הסדרה "דיקסון מדוק גרין". התוכנית סיפקה לה נחמה מאז התפטרותו של צ'רצ'יל. ומאז התקרית האחרונה עם בעלה. אם כי היא כמובן ציינה רק את צ'רצ'יל. היא וגברת אנטרוֹבּוּס צפו בכל הפרקים עד כה וחושבות שהתוכנית פשוט יוצאת מן הכלל, כך סיפרה ללוטי. אם כי חשוב לציין שהיא וגברת אנטרובוס היו בעלות הטלוויזיה היחידות בשדרת ווּדברידג', ולעונג היה להן לדווח לשכנותיהן על התוכניות היוצאות מן הכלל, שהיו בעצם כמעט כל התוכניות.

"פרדי, תנקה את זה. איכס. למה יש לי אח שאוכל אוכל של חיות?"

פרדי ישב על הרצפה ליד האח הכבויה, דחף משאית כחולה קטנה אחורה וקדימה על השטיח והרים את שוליו תוך כדי כך. "זה לא אוכל של חיות," הוא מלמל בנחת. "אלוהים אמר לאכול את זה."

"אמא, עכשיו הוא נושא את שם האל לשווא."

"אל תגיד אלוהים," אמרה סילביה בתקיפות בעודה מדביקה מיקסר על הנייר הסגלגל. "יכה בך ברק."

"אני בטוחה שאלוהים לא באמת אמר דשא, פרדי חומד," אמרה גברת הולדן בהיסח הדעת. "סילי חמודה, את יכולה להביא לי את המשקפיים שלי לפני שאת יוצאת? אני בטוחה שהקטינו את האותיות בעיתונים האלה."

לוטי עמדה בסבלנות ליד הדלת. אחר הצהריים היה מתיש והיא השתוקקה לצאת משם. גברת הולדן התעקשה שהיא וסיליה יעזרו לה להכין קצפיות למכירה בכנסייה, אף על פי ששתי הנערות תיעבו אפייה, וסיליה הצליחה איכשהו להתחמק אחרי עשר דקות בלבד בתואנה שכואב לה הראש. וכך לוטי נאלצה להקשיב לתלונותיה של גברת הולדן על חלבונים וסוכר ולהעמיד פנים שלא שמה לב, כשידיה רפרפו בחרדה ועיניה הוצפו דמעות. עכשיו הדברים האיומים נאפו סוף־סוף והונחו בבטחה בקופסאות הפח שלהם, עטופים בנייר אפייה, ואיזה פלא - כאב הראש של סיליה נעלם כלא היה. סיליה נעלה בחזרה את הסנדל ורמזה ללוטי שהגיע הזמן ללכת. היא הידקה את הקרדיגן סביב כתפיה והחליקה את שערה נמרצות מול המראה.

"אז בנות, לאן אתן הולכות?"

"לבית הקפה."

"לפארק."

סיליה ולוטי ענו במקהלה ובהו זו בזו בהאשמה ובבהלה אילמת.

"לשני המקומות," אמרה סיליה בקול יציב. "קודם לפארק ואז לבית הקפה."

"הן הולכות לנשק בנים," אמרה סילביה, בלי להרים את מבטה מהמחברת. הקצה של אחת מצמותיה היה נעוץ בפיה והגיח משם מפעם לפעם, משיי ורטוב.

"ממממאאהה. מואה. מואה. איכס. נשיקות."

"טוב, אל תשתו יותר מדי מזה. אתן יודעות שזה גורם לכן לעשות עניין משום דבר. לוטי חומד, תדאגי שסיליה לא תשתה יותר מדי. שתי כוסות לכל היותר. ותחזרו עד שש וחצי."

"למדנו בשיעור שאלוהים אומר שהאדמה תספק את צרכינו," אמר פרדי וזקף את הראש.

"ותראה מה קרה כשאכלת את זה," אמרה סיליה. "אני לא מאמינה שאת לא מכריחה אותו לנקות את זה, אמא. הוא תמיד מתחמק מהכול."

גברת הולדן קיבלה את המשקפיים והניחה אותם באטיות על גשר האף. היא נראתה כמי שמצליחה בקושי להשאיר את הראש מעל המים בים סוער, באמצעות התעקשות נגד כל הסיכויים שהיא בעצם ביבשה. "פרדי, תבקש סמרטוט מווירג'יניה, בסדר? ילד טוב. וסיליה חומד, אל תהיי איומה. לוטי, תיישרי את החולצה, חומד. זה לא נראה טוב? בנות, אני מקווה מאוד שאתן לא מתכוונות לבהות באישה החדשה. לא נרצה שהיא תחשוב שתושבי מֶרהאם הם איכרים בורים שבוהים בפה פעור."

בדממה הקצרה שהשתררה, לוטי ראתה שהאוזניים של סיליה מוורידות מעט. האוזניים שלה עצמה לא התחממו אפילו טיפה. היא שִכללה את אמנות ההכחשה עם השנים ועמדה מול חוקרים קשוחים יותר. "נחזור ישר הביתה מבית הקפה, גברת הולדן," היא אמרה - והאמירה הזאת יכלה כמובן להשתמע בשלל דרכים.

זה היה יום החילופים הגדול, שבו אנשים הגיעו ברכבות של שבת מתחנת ליברפול, ואחרים, חיוורים טיפ־טיפה פחות, חזרו במורת רוח לעיר. בימים האלה היו המדרכות עמוסות ילדים שגררו עגלות עץ מאולתרות, עמוסות לעייפה במזוודות מתפקעות. מאחוריהם, גברים תשושים בחליפות הקיץ המובחרות שלהם פסעו שלובי זרוע עם רעיותיהם, שמחים שבעבור כמה פרוטות הם יכולים להתחיל את החופשה השנתית שלהם כמו מלכים. או לפחות בלי להיאלץ לגרור בעצמם את המזוודות אל מקום הלינה.

ההגעה לא עוררה עניין רב, ולא היו צופים רבים במחזה. אבל סיליה הולדן ולוטי סוויפט ישבו בפארק, על הספסל שהשקיף אל טיילת החוף שאורכה ארבעה קילומטרים, והביטו מרותקות במשאית ההובלות. מכסה המנוע שלה, בצבע ירוק כהה, נראה בקושי מבעד לאורנים שנצצו בשמש אחר הצהריים.

למטה משמאל השתרעו שוברי הגלים, כמו שיניים כהות של מסרק. השפל נסוג באטיות על פני החול הלח, המנוקד בדמויות זעירות שהעזו לצאת אל הרוחות העזות, שלא בעונתן. הגעתה של אדלין ארמאן, החליטו הנערות לאחר מכן, היתה אירוע שלא נפל בחשיבותו מהגעתה של מלכת שבא. כלומר, לו מלכת שבא היתה בוחרת להגיע בשבת, בשבוע העמוס ביותר בקיץ במרהאם. לפיכך כל האנשים - משפחת קולקהון, משפחתו של חבר המועצה אליוט, בעלות הפנסיונים בטיילת וכל השאר - שבדרך כלל אפשר לסמוך עליהם שיביעו את דעתם על אורח חייהם הראוותני של החדשים, שהגיעו עם משאיות עמוסות תיבות, ציורים גדולים שבמקום דיוקנאות משפחתיים או סוסים דוהרים הציגו כתמי צבע ענקיים ללא כל פשר, מספר מופרז של ספרים, וחפצי אמנות זרים בבירור, לא עמדו בשקט ליד שער ביתם ולא עקבו אחר התהלוכה המתמשכת, שנעלמה אל תוך הבית בסגנון אר־דקו על הטיילת, שעמד ריק זמן רב. הם עמדו בתור אצל פרייס הקצב ברחוב מרצ'נט, או מיהרו לפגישה של אגודת בתי ההארחה.

"גברת הודג'ס אומרת שהיא בת אצולה. הונגרייה או משהו כזה."

"קשקוש."

סיליה הסתכלה על חברתה בעיניים פעורות לרווחה. "זה אמיתי. גברת הודג'ס דיברה עם גברת אַנְסְטי, שמכירה את העורך דין או מי שזה לא יהיה שאחראי על הבית, והיא סוג של נסיכה הונגרייה."

למטה בחוף התמקמו כמה משפחות מאחורי מחיצות הבד המפוספסות, שנועדו לעצור את רוח הים העזה והתנפנפו בחוזקה, או הסתתרו בסוכות החוף.

"ארמאן זה לא שם הונגרי." לוטי הרימה יד והרחיקה מפיה את שערה שהצליף לכאן ולכאן.

"כן? מאיפה את יודעת?"

"זה סתם שטויות, לא? מה יש לנסיכה הונגרייה לחפש במרהאם? ברור שלונדון יותר מתאימה לה. או טירת וינדזור. לא חור עלוב ומנומנם כמו זה."

"לא בשכונה שלך בלונדון, זה בטוח," אמרה סיליה כמעט בבוז.

"לא," הודתה לוטי. "לא בשכונה שלי." אף אדם אקזוטי לא הגיע מהאזור שלה בלונדון, פרבר מזרחי זרוע בתי חרושת שהוקמו בחיפזון, שגבל מצד אחד במפעל הגז ומצדו השני בביצות מכוערות רחבות ידיים. היא פונתה למרהאם במלחמה, ובתחילה נאלצה להסתיר את ספקנותה כשתושבי הכפר החביבים שאלו אם היא מתגעגעת לשם. היא היתה מבולבלת לא פחות כששאלו אותה אם היא מתגעגעת למשפחתה. אחר כך הם כבר הפסיקו לשאול.

למעשה לוטי חזרה הביתה בשנתיים האחרונות של המלחמה ואז, אחרי חילופי מכתבים קדחתניים עם סיליה ואמונתה היוקדת של גברת הולדן שיהיה נחמד אם תהיה לסיליה חברה בת גילה ושאדם חייב לתרום את חלקו לקהילה, היא הוזמנה לחזור למרהאם, בהתחלה לחופשות, ובהדרגה, כשהחופשות התארכו לתוך שנת הלימודים, באופן קבוע. עכשיו היא פשוט נחשבה חלק ממשפחת הולדן. היא לא היתה קרובה אליהם בקרבת דם, וגם לא בדיוק שוות מעמד (אי־אפשר להיפטר לגמרי מהמבטא הזה של מזרח לונדון), אבל נוכחותה המתמשכת בכפר כבר לא הרימה גבות. מה גם שתושבי מרהאם היו רגילים לאנשים שהגיעו לשם ולא חזרו הביתה. משהו בים עשה את זה.

"כדאי שנביא משהו? פרחים? כדי שיהיה לנו תירוץ להיכנס?"

לוטי ראתה שלסיליה לא נעים בגלל מה שאמרה קודם. עכשיו היא הרעיפה עליה את מה שהחשיבה לחיוך מוירה שירֶר שלה, שחשף את שיניה התחתונות. "אין לי כסף."

"לא פרחים קנויים. את יודעת איפה אפשר לקטוף פרחים יפים. את מביאה לא מעט לאמא." לוטי הבחינה בנימה קלה של טינה בדבריה.

שתי הנערות קמו מהספסל וצעדו לעבר קצה הפארק, שם מעקה ברזל יצוק בודד סימן את תחילתו של משעול המצוק. לוטי נהגה לצעוד בשביל הזה בערבי הקיץ, כשהרעש וההיסטריה המודחקת בבית הולדן נעשו בלתי נסבלים. היא אהבה להקשיב לשחפים ולשלווים שחגו מעליה באוויר ולהזכיר לעצמה מי היא. התבוננות פנימית כזאת נחשבה בעיני גברת הולדן לבלתי טבעית, או לכל הפחות לפינוק, ולכן היא חזרה עם זרי פרחים קטנים שקטפה, כתעודת ביטוח. נוסף על כך, במהלך קרוב לעשר שנים של חיים בבית שאינו ביתה היא סיגלה לעצמה ערמומיות מסוימת ורגישות לסערות משפחתיות פוטנציאליות, שהסוו את העובדה שהיא עצמה עדיין נערה מתבגרת. אחרי הכול, היה חשוב שסיליה לעולם לא תראה בה מתחרה.

"ראית כמה קופסאות כובעים היו שם? לפחות שבע," אמרה סיליה ורכנה קדימה. "שנקטוף את אלה?"

"לא. הם ינבלו בתוך כמה דקות. תקטפי את הסגולים. שם, ליד הסלע."

"בטח יש לה ערימות של כסף. אמא אמרה שצריך להשקיע שם המון. היא דיברה עם המשפצים והם אמרו לה שזאת חורבה. אף אחד לא גר שם מאז שמשפחת מקפרסון עברה להמפשייר. לפני כמה זמן זה היה? תשע שנים כבר?"

"לא יודעת. בחיים לא פגשתי אותם."

"משעממים עד מוות, שניהם. מידת הנעליים שלה היתה ארבעים ושלוש. לפי גברת אנסטי, אין שם אפילו אח אחת נורמלית. הכול נגנב."

"והגינה צמחה פרא."

סיליה עצרה. "איך את יודעת?"

"הייתי שם כמה פעמים. בהליכות שלי."

"ערמומית אחת! למה לא לקחת אותי לשם?"

"אף פעם לא רצית לצאת להליכה." לוטי הסתכלה אחורה, על משאית ההובלות, ונשטפה גל של התלהבות אילמת. במרהאם היו רגילים שאנשים חדשים מגיעים, בזכות הנופשים בקיץ. המבקרים באו והלכו כמו הגאות והשפל. ובכל זאת, האפשרות שהבית הגדול יהיה מאוכלס שוב הוסיפה לשבועות האחרונים מעין ציפייה מתנשפת.

סיליה פנתה בחזרה אל הפרחים שלה. כשסידרה אותם בידה, שערה התעופף ברוח כמו מסך זהוב. "נראה לי שאני שונאת את אבא שלי," היא ציינה פתאום בקול רם, כשעיניה נעוצות באופק.

לוטי לא הגיבה. ארוחות הערב של הנרי הולדן עם המזכירה שלו לא היו משהו שהיא הרגישה מוסמכת להביע עליו דעה.

"אמא כזאת טיפשה. היא מעמידה פנים שלא קורה כלום." השתיקה הקצרה נקטעה בצווחה חדה של השחפים שחגו מעליהן. "אלוהים, אני מתה להסתלק מכאן כבר," אמרה לבסוף.

"אני אוהבת את המקום הזה."

"כן, אבל את לא צריכה לראות את אבא שלך עושה מעצמו צחוק." סיליה פנתה שוב אל לוטי והושיטה לה יד. "הנה, נראה לך שזה יספיק?"

לוטי הסתכלה על הפרחים. "את באמת רוצה ללכת לשם? סתם לבהות בדברים שלה?"

"כאילו שאת לא, הוד קדושתך."

הנערות חייכו זו לזו ומיהרו בחזרה לפארק בקרדיגנים ובחצאיות מתנפנפים.

שביל הגישה לבית ארקדיה היה פעם מעגלי. עוד היו שם כמה שכנים שזכרו שיירות של מכוניות ארוכות ונמוכות שבלמו בחריקה חדה על החצץ בחזית, ואז המשיכו בעיקול סביב המבנה האלגנטי ויצאו באותה דרך. הבית היה חשוב ומוקם ללא ספק מהצד הנכון של פסי הרכבת, שנקרא "הצד שבפנים" (הבתים שעמדו למכירה במרהאם סווגו "בפנים" או "בחוץ"). הוא נבנה על ידי אנתוני גרֵשם, בנו הבכור של ווֹלטון גרשם, כשחזר מאמריקה אחרי שעשה הון: הוא המציא חלק מנוע אפרורי למדי שנרכש על ידי ג'נרל מוטורס. הוא הצהיר בהתנשאות שהוא רוצה בית כמו של כוכב קולנוע. בסנטה מוניקה הוא ראה בית של כוכבת סרטים אילמים, שהיה ארוך ונמוך ולבן, עם חלונות גדולים וגם חלונות קטנים יותר, כמו אשנבים. העיצוב הביע לדעתו זוהר, עולמות חדשים ועתיד מופלא ובהיר (למרבה האירוניה, הוא לא היה חלק מהעתיד הזה: הוא נדרס למוות בגיל ארבעים ושתיים. על ידי רובר). כשהבית הושלם סוף כל סוף, היו בין תושבי מרהאם מי שנדהמו מהמודרניות שלו והתלוננו בינם לבין עצמם שהוא "לא מתאים". כאשר הבעלים הבאים, משפחת מקפרסון, עזבו כמה שנים לאחר מכן והבית נותר ריק, היו בין תושבי הכפר המבוגרים מי שחשו הקלה, אף שלא הודו בכך. עכשיו כיסתה צמחייה פראית את הצד הצפוני של שביל הגישה, שנקטע בסבך קוצים ועצי סמבוק ליד השער שהוביל פעם לשביל אל הים. היום נשמעו שם הרבה חריקות בלמים וקללות מפי הנהגים במשאיות ההובלות, שכאשר סיימו לפרוק את מטענם ולנסוע לאחור זה סביב זה בחזרה לסמטה, נחסמו חלקית על ידי מכונית שנכנסה מאחוריהם.

לוטי וסיליה עמדו זמן מה וצפו בפרצופים הסמוקים ובמאמצים המיוזעים של אלה שעדיין סחבו רהיטים. לבסוף אישה גבוהה, ששערה הערמוני הארוך נאסף היטב בפקעת, רצה החוצה כשהיא מנופפת במפתחות והפצירה, "רק רגע. שנייה. אני אזיז את המכונית לחצר האחורית."

"נראה לך שזאת היא?" לחשה סיליה, שמשום מה מיהרה להסתתר מאחורי עץ.

"מאיפה לי לדעת?" לוטי עצרה את הנשימה. החשש הפתאומי של סיליה עורר בה תחושה מוזרה. הן נצמדו זו לזו והציצו מעבר לגזע, בעודן מחזיקות את חצאיותיהן הארוכות מאחור כדי למנוע מהן להתנופף.

האישה התיישבה במכונית והסתכלה על המכשירים שבתוכה, כמו שוקלת באיזה מהם להשתמש. היא נשכה את שפתה בחרדה, התניעה את הרכב, נאבקה במוט ההילוכים, שאפה שאיפה עמוקה וזינקה אחורה בחבטה אדירה, לתוך שבכת המנוע של אחת המשאיות.

אחרי דממה קצרה פלט אחד הגברים גידוף קולני ונשמעה שאגת צופר ארוכה. כשהאישה הרימה את ראשה, הנערות הבחינו שהיא ככל הנראה שברה את האף. היה דם בכל מקום - על חולצתה הירקרקה, על ידיה, אפילו על ההגה. היא ישבה זקופה במושב הנהג, המומה, ואחר כך רכנה והתחילה לחפש משהו לעצור בו את הדימום.

בלי לחשוב, לוטי חצתה בריצה את המדשאה שצימחה פרא וכבר שלפה את הממחטה שלה. "קחי," אמרה כשהגיעה אל האישה. כמה אנשים בדיוק התגודדו סביב המכונית ודיברו בהתרגשות. "קחי את זה ותטי את הראש אחורה."

סיליה, שמיהרה מאחורי לוטי, הסתכלה על פניה המוכתמות של האישה. "חטפת מכה רצינית," היא אמרה.

האישה לקחה את המטפחת. "אני כל כך מצטערת," אמרה לנהג המשאית. "אני לא מסתדרת עם הילוכים."

"אסור לך לנהוג," אמר האיש, שחולצתו הירוקה בקושי הכילה את גופו. הוא לפת את מה שנותר מהפנס הקדמי שלו. "אפילו לא הסתכלת במראה."

"חשבתי שאני בהילוך ראשון. הוא נורא קרוב להילוך האחורי."

"נפל לך הפגוש," אמרה סיליה בהתרגשות מה.

"אוי ואבוי. זאת אפילו לא המכונית שלי."

"תראי את הפנס שלי! אני אצטרך פנס חדש לגמרי. זה יעלה לי גם בזמן וגם בכסף."

"כמובן," היא הנהנה בעגמומיות.

"עזוב את הגברת. היא חטפה מכה רצינית." גבר שחור־שיער בחליפת פשתן בהירה התקרב למכונית. "תגיד לי מה הנזק ואני אדאג לזה. פרנסס, נפצעת? את צריכה רופא?"

"אסור לה לנהוג," אמר האיש ונענע בראשו.

"אתה לא היית צריך להיצמד למכונית," אמרה לוטי, שהתרגזה מחוסר האכפתיות שלו. הנהג התעלם ממנה.

"אני כל כך מצטערת," מלמלה האישה. "אוי ואבוי. תראו את החצאית שלי."

"קדימה, כמה? חמישה־עשר שילינג? פאונד?" הגבר הפריד שטרות מצרור ששלף מהכיס הפנימי. "הנה, קח. ועוד חמישייה על הטרחה."

הנהג נראה מפויס - המשאית בטח בכלל לא שלו, חשבה לוטי. "טוב," הוא אמר. "אני חושב שזה יספיק." הוא תחב את הכסף לכיס בזריזות ונראה שהבין שמוטב שיפסיק את ההצגה ולא ידחק במזלו הטוב. "בואו נגמור כאן. קדימה, בחורים."

"תסתכלי על החצאית שלה," לחשה סיליה ונעצה מרפק בלוטי. היא הגיעה כמעט עד לעקביה והיתה בהדפס של ענפי ערבה. היה בה משהו מיושן באופן מוזר.

לוטי בחנה את שאר בגדיה של האישה: נעליה היו בסגנון אדוארדיאני, והיא ענדה מחרוזת ארוכה של חרוזי ענבר עגולים. "בוהמיינים!" היא לחשה בשמחה.

"בואי, פרנסס. נכניס אותך פנימה לפני שתדממי על כל הריפוד." הצעיר תקע את הסיגריה שלו בצד הפה, אחז בעדינות במרפקה ועזר לה לצאת מהמכונית.

בדרך לבית האישה פנתה לפתע לאחור. "אוי, הממחטה המקסימה שלך. היא ספוגה בדם." היא השתתקה והסתכלה עליה. "אתן מכאן? בבקשה תיכנסו לכוס תה. נבקש ממארני להשרות את הממחטה. זה המעט שאני יכולה לעשות. ג'ורג', תקרא בבקשה למארני. אני חוששת שאני עלולה לגמגם."

לוטי וסיליה הסתכלו זו על זו.

"בשמחה," אמרה סיליה. רק אחרי שהן סגרו את הדלת מאחוריהן, לוטי הבינה שכנראה השאירו את הפרחים על השביל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*