הלילה של עומאר

פרולוג

אריאל

אולם ההרצאות הולך ומתרוקן כשהתלמידים חולפים על פניי בדרך החוצה. אני חוטף את ז'קט החליפה המונח על משענת הכיסא וידי קופאת באוויר.

"מה לעזא —? "

"ששש..." עמוס הודף את עצמו ממשקוף הכניסה. "אל תשכח שאתה במוסד חינוכי."

"מה אתה עושה פה?" הבטן שלי מתכווצת בזמן שהוא מתקדם לעברי.

"זו הדרך שלך לברך חבר ותיק?" הוא מצמצם את עיניו ופורש את כף ידו על חזהו. "אתה פוגע ברגשותיי."

אני לובש בהיסוס את ז'קט החליפה שלי. מה יכול להביא אותו לכאן?

"אפשר חיבוק? או שזה לא ממלכתי כאן לחבק גברים."

אני מנער את ראשי, מטפס החוצה מהבור השחור שאליו זחלתי בשניות האחרונות ומושך אותו לחיבוק.

"אתה יודע שהתגעגעתי אליך." אני מהדק את זרועותיי סביבו רגע לפני שאני מרפה ואוחז בכתפיו. "אבל שנינו יודעים שאם אתה כאן, משהו קרה. אני גם יודע שאם אני רואה את הפרצוף שלך אצלי, זה לא יכול להיות משהו טוב."

עמוס מטה את ראשו ומחייך, אבל אני מכיר את החיוך הזה. הוא לא חיוך נוסטלגי או חברי, הוא חיוך שאומר 'תתכונן', והוא לא מוצא חן בעיניי.

"מה העניין?" אני זוקף את סנטרי.

"אנחנו צריכים אות — "

"לא, לא, לא..." אני חולף על פניו לכיוון היציאה. "אתה לא עושה לי את זה שוב."

"שגב!" הוא קורא ותוך שנייה הוא עומד לפניי והודף אותי לאחור. "אתה יודע שלא הייתי בא לכאן אם זה לא — "

"לא מה?" אני חושק את לסתי. "אם זה לא היה חשוב? אם זה לא היה עניין של ביטחון לאומי? אם לא הייתי היחיד שיכול לעשות את זה? אם לא מה?"

הוא שותק, אך לסתו החשוקה וחזהו העולה ויורד מעידים על הסערה בתוכו. הוא יודע שהוא כבר שחק כל תירוץ אפשרי, שהוא לא יכול להגיע אליי, כבר לא. "אתה יודע שאני כבר לא שם, שאני..."

"כן, הבהרת היטב שאתה כבר לא שם." הוא מביט סביבו ואז סוגר את המרחק בינינו. "הבנתי שהחלטת לצאת, שיש לך סדר עדיפויות חדש עכשיו, אבל זה לא משנה את העובדה שהמדינה שלך צריכה אותך. אתה לא יכול להפנות לה את הגב."

"שלא תעז!" אני מרים מולו אצבע. "שלא תעז, עמוס."

"אני מצטער." הוא מעביר יד בשערו בתסכול. "אני צריך שתבוא לבונקר."

"אני לא בא לשום מקום." הסבלנות שלי מתחילה להיגמר. "אני צריך ללכת, יש לי עוד הרצאה."

"שגב!" הוא הודף אותי שוב ואגרופיי נקפצים לצידי גופי. "את המשימה הזאת אתה תרצה לקחת." עיניו נעוצות בעיניי והבטן שלי מתהפכת בפעם המי יודע כמה מהרגע שהוא הופיע כאן.

"עמוס." קולי מתרכך. "אין אף משימה בעולם הזה שארצה לקחת, אתה לא מבין? אני בחוץ כבר שנה שלמה. יש לי חיים רגועים עכשיו, יש לי ילדה, עבודה מכובדת ו — "

"עבודה מכובדת?" הוא מגחך ואני מרגיש את הזעם תופס תאוצה בדמי. "מכובדת יותר מלהציל חיים של — "

"עמוס!" אני אוחז בצווארון חולצתו בכוח אך הוא לא מניד עפעף. "עשר שנים הצלתי את החיים האלה שאתה מדבר עליהם." אני משחרר אותו והוא מתנודד מעט. אני נושם עמוק, מבקש לסלק את עיניה של האחת שלא הצלחתי להציל, האחת שבגללה עזבתי את היחידה.

עכשיו יש לי אחריות אחרת. הילדה שלי זקוקה לי ואני לא מתכוון לאכזב אותה. הבטחתי להיות שם בשבילה לנצח והפעם לא אפר את ההבטחה שלי.

"עשר שנים זה מספיק." אני בולע בכבדות ומטלטל את ראשי. "אתה יודע בדיוק כמוני שלא חסרים לוחמים צעירים שישמחו לקבל כל פעולה שתפיל עליהם. יש יחידות שלמות שאימנתי בעצמי, אז למה באמת אתה כאן, מה אתה רוצה ממני?"

"אריאל, בוא לבונקר מחר."

"לא יקרה." אני מפנה לו את גבי, אך ברגע הבא אני נמשך בכתפי ושתי תמונות מוטחות בחזי בכוח.

"בוא לבונקר מחר." הבעתו קודרת וחדה. הוא מוציא מכיס חולצתו את משקפי השמש שלו ושם פעמיו אל היציאה.

כשגבו המתרחק נעלם במורד המסדרון אני מוריד את עיניי אל התמונות וכל עולמי נוטה על צידו.

זו היא.

רעלה שחורה מכסה את פניה אך אזהה את העיניים האלה בכל מקום, הן מופיעות בחלומות שלי מהיום הראשון שראיתי אותה.

היא בחיים.

 

פרק 1

אריאל

עבר

"ארי!" קולה של איילה נישא אליי עם שריקות הרוח העוברת בין קורות בית העץ. אני מניח את המחברת ומתקדם על ברכיי אל הפתח. "אימא אמרה שתרד משם ותבוא הביתה!" איילה מנסה לרסן את שערה המתעופף לכל עבר.

"עוד כמה דקות."

"אתה לא יכול להישאר כאן, הסערה מתקרבת וזה מסוכן!" היא צודקת. בסערה הקודמת בית העץ ספג מכת ברק וכמעט נשרף לחלוטין, לולא הגשם השוטף שכיבה את הלהבות במהירות. אני טומן את המחברת ואת צרור העפרונות בתיק הגב שלי, משליך אותו על כתפי ויורד בזהירות בסולם העץ.

"שגב! לאן אתם ממהרים?" אני עוצר לשמע קולו של וויסאם.

"אנחנו צריכים ללכת." איילה אוחזת בזרועי, דוחקת בי להתקדם. "אני לא אוהבת שאתה מסתובב איתם."

"הם חברים שלי." אני מושך את זרועי ממנה. "מתי תביני שלא כל הערבים אותו הדבר? הם לא קשורים למה שקרה למיכאל."

"ארי!" איילה מנסה למשוך אותי שוב, אך אני מתנער מאחיזתה ומסתובב אליהם.

"מה קורה?"

"כולו תמאם." וויסאם מושך בכתפיו בלי להוציא את ידיו מכיסי הסוודר שלו. "היינו בדרך למבצר שלך."

"הבאנו קלפים." פורסאן מציג את החפיסה.

אני מעקם את אפי. "אולי בפעם אחר — "

"לא תהיה פעם אחרת!" איילה מתפרצת לדבריי.

"איילה!" אני חושק את לסתי כשהחיוך יורד מפניו.

"אני לא מבינה למה אתה מתעקש לשחק עם הער..." היא משתתקת כשראשי מופנה אליה בחדות.

"עם הערבים האלה?" וויסאם פולט גיחוך ואיילה מושכת בכתפה בהבעה לא מתנצלת.

"היא לא אמרה את זה."

"אבל היא התכוונה לזה." פורסאן מניד בראשו באכזבה. "אנחנו חברים מגיל שלוש בערך, מה מפריע לך?"

"מה מפריע לי?" קולה עולה. "ערבים כמוכם רצחו את בן דוד שלי!"

"איילה!" אני נוזף בה שוב, היא יודעת שהם לא עשו שום דבר. "אל תתייחסו אליה," אני מנסה לרכך מעט את המילים שלה. "זה לא קשור אליכם, פשוט... המשפחה שלי עדיין מעכלת את מה שקרה." הם מהנהנים אבל אני יודע שהיא פגעה בהם. "כשתיגמר הסערה תבואו למבצר." אני מתעלם ממבטיה של איילה ומרים את ראשי אל השמיים כשרעם מתגלגל במרחק.

***

השעה שש אחר הצהריים כשאני מסיים את אימון הג'ודו ועושה את דרכי אל בית העץ, או מה שנשאר ממנו אחרי הסערה, בתקווה שלא אצטרך לבנות אותו שוב. אני תוקע את הפנס באדמה ומחזיר את סולם העץ למקומו, מניח רגל על השלב הראשון בסולם כשרחש קל נשמע מאחוריי.

"וויסאם?" אני מצמצם את עיניי כשאני מבחין בדמות שחומקת בין העצים. "פורסאן?" כשאין מענה אני מרים את הפנס ומטפס בזהירות.

לשמחתי, הנזק לא גדול ומלבד כמה ענפים שנדחקו בין קורות העץ, הכול נשאר כשהיה. אני שולף את המחברת שלי ויבבה מגיעה לאוזניי. רעד חולף בגבי, ואני מתפלל שאלה לא יללות התנים שוויסאם סיפר עליהם לא מזמן. אני מתקרב בהיסוס אל פתח בית העץ ומכוון את הפנס מטה. היבבה הופכת להתייפחות של כאב. אלה לא תנים, זה בכי.

"מי שם?" אני קורא והבכי פוסק באחת, רק משיכות אף קלות ממלאות את האוויר. "יש שם מישהו? אתה צריך עזרה?" אני מכוון את אלומת האור אל המקום שממנו מגיע הקול, אך הפעם גם משיכות האף משתתקות. מוזר. אני מתכוון לרדת ולבדוק את העניין, אך דמות מתקרבת ואני מסיט את אלומת האור.

"מסא אל ח'יר," פורסאן מצל על עיניו מאורו הבוהק של הפנס.

"ערב טוב," אני משיב כמו תמיד, ושנינו מפנים את מבטינו בחדות כשדמות חומקת בין העצים ורצה במהירות אל מחוץ לחורשה.

"מי זה היה?" פורסאן מחווה בסנטרו ומטפס בסולם.

"לא יודע, לא הספקתי לראות."

"נשחק?" הוא שולף חפיסת קלפים ואני צונח על המזרן הדק.

"נשחק, אחרי שתיתן לי עשר מילים." אני לוקח את המחברת שלי.

"שוב?" הוא צוחק. "הייתי צריך לבקש תשלום על השיעורים האלה?"

"וויסאם נותן לי עשרים מילים בכל פעם, תגיד תודה שממך אני דורש רק עשר."

"אני לא מבין למה אתה רוצה ללמוד ערבית בכלל." הוא מתיישב מולי ומערבב במיומנות את חפיסת הקלפים. "חוץ מזה, איך אתה יכול לדעת שאנחנו לא עובדים עליך ומלמדים אותך רק מילים גסות וקללות?"

"כי אני שואל את אימא שלך אם אלה באמת הפירושים של המילים," אני עונה ועיניו נפערות באימה. "אז שלא תחשוב לעשות את זה שוב."

***

"אני יוצא!" אני חוטף את תיק הגב ומתקדם אל הדלת.

"אל תחזור מאוחר, צפוי גשם הערב!" אימא קוראת מהמטבח. היא לא אוהבת שאני נשאר בבית העץ כשמחשיך אבל אלה השעות האהובות עליי ביותר. השקט והחושך הפכו להיות חברים טובים, ובית העץ הוא המקום האהוב עליי ביותר בעולם. בניתי אותו עם אבא ועם איילה לפני כמה שנים, אבל איילה איבדה בו עניין מזמן כך שהוא נשאר המקום הפרטי שלי. כשהתחיל החורף, וויסאם ופורסאן עזרו לי להניח יריעה של פלסטיק על הגג ועכשיו אני יכול להיות שם גם כשיורד גשם.

אני מתקדם בצעדים נחושים לתוך החורשה אך מאט כשאני מזהה צללית בין קורות העץ.

"וויסאם? פורסאן? אתם למעלה?" שקט. אני מטפס בזהירות במעלה הסולם. כשאני מגיע לפתח אני מבחין בדמות מצונפת בפינה. זו ילדה, זרועותיה הצנומות חובקות את ברכיה וראשה מונח עליהן. כתפיה רועדות.

"סליחה שנכנסתי בלי רשות," היא מייבבת בלי להרים את ראשה.

"זו היית את אתמול, נכון?" אני מסיר את תיק הגב שלי. "זו את שבכית אתמול מאחורי העץ."

היא שותקת.

"למה את בוכה?" היא מושכת באפה אך לא אומרת דבר, אני מתקרב ומשתופף על עקביי מולה. "אני אריאל." אני מציג את עצמי בתקווה שגם היא תציג את עצמה, או לפחות שתרים את ראשה.

כשאני מבין שלא אקבל תשובה, אני מתיישב על המזרן הדק לא רחוק ממנה, שולף את המחברת שלי ומשנן את המילים החדשות. מדי פעם מבטי נודד אליה. היא אולי לא מתכוונת להציג את עצמה, אבל אני לא מתכוון לסלק אותה.

"ליה." עיניי מזנקות אליה כשאני שומע את קולה. "קוראים לי ליה."

אני מניח את המחברת לצידי על המזרן ומתקרב אליה בהיסוס, סקרן לחבר פנים לשם ולקול הקטן הזה.

"אל תצחק עליי." קולה רועד.

"למה שאצחק עלייך?" היא שותקת ומטלטלת את ראשה. "אני מבטיח לא לצחוק עלייך."

לאחר כמה רגעים היא סוף־סוף מרימה את ראשה, אבל כל שאני רואה הוא סבך פראי של שיער ערמוני המכסה כמעט את כל פניה.

אני מטה את ראשי, וכשידה הקטנה מסיטה את שערה אל מאחורי אוזנה הבטן שלי מתהפכת. חבורה כחולה מעטרת את עינה השמאלית ושפתה חבולה ומדממת.

"מה קרה לך?" אני פולט בנשיפה והיא משפילה את עיניה אל ידיה המסובכות בחיקה.

"אני לא רוצה לדבר על זה." היא מרימה את ראשה בחדות, עיניה הירוקות מבריקות על רקע עורה החיוור, ואני חושב לעצמי איך ילדה יכולה להיות יפה כל כך אפילו כשפניה חבולות. יפה ועצובה כל כך. "אני יודעת שזה המקום שלך, פשוט... ראיתי שאף אחד לא נמצא כאן — "

"זה בסדר," אני קוטע את ההתנצלות שלה. "את יכולה לבוא לכאן מתי שתרצי."

"תודה." קולה קטן ורועד ואני לא מצליח להתיק את עיניי מהחבורה הכחולה סביב עינה.

"זה כואב?"

"לא כל כך."

"איך זה קרה?"

"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה!" היא נעמדת ומתקדמת אל פתח בית העץ.

"אני רק מנסה לעזור." אני מסתובב והיא נעצרת בגבה אליי.

"אני לא צריכה עזרה." היא מתחילה לרדת בשלבי הסולם במהירות.

"היי!" אני קורא אחריה כשהיא מגיעה אל האדמה. "את יכולה לבוא לכאן מתי שתרצי." היא לא עונה, רק מפנה את גבה ומתרחקת במהירות.

***

ביום המחרת ליה לא מגיעה לבית העץ, וגם לא ביום שאחריו. אני מקווה שהיא בסדר, שהיא כבר לא עצובה וכבר לא צריכה את בית העץ שלי כדי להיות לבד. אבל יש חלק אחר, אנוכי יותר, שמקווה שהיא תגיע לכאן.

כעבור שלושה ימים, כשאני שוב עושה את דרכי לכיוון בית העץ, עוד בכניסה לחורשה, אני שומע את הבכי שלה ומשהו מתכווץ בתוכי. אני רוצה לעזור לה אבל לא יודע איך. לפחות בית העץ שלי עוזר לה.

"ליה?" אני קורא מלמטה כדי לא להבהיל אותה. "זה רק אני, אני עולה." כשהיא לא עונה אני מטפס בהיסוס.

היא שוכבת על צידה, רגליה משוכות אל בטנה ונדמה שהיא נאבקת לעצור את הבכי אך הוא פורץ ממנה ביבבות מרות. "מה קרה?" אני שואל. היא מניעה את ראשה מצד לצד. "תגידי לי איך לעזור לך."

"אני לא צריכה עזרה," היא אומרת בין פרצי הבכי ואני לא מצליח לעצור את הגיחוך שנמלט מפי.

"באמת?" אני משליך את התיק שלי ונעמד מעליה. "את רוצה לומר לי שאת נהנית לבכות ככה? שאת אוהבת לחטוף מכות ממי שזה לא יהיה שפוגע בך?"

"אני מצטערת." היא מתיישבת בפתאומיות, כאילו רק עכשיו הבינה איפה היא נמצאת. "לא הייתי צריכה לבוא לכאן." היא מתרוממת במהירות ומתקדמת אל הפתח.

אני זז מעט וחוסם את דרכה."חכי רגע." היא עומדת מולי מתנשפת, עיניה הירוקות פעורות לרווחה ושפתיה רועדות. "באת לכאן כדי להיות לבד, אני אלך."

"זה המקום שלך." היא מנידה בראשה שוב.

"זה בסדר, את יכולה להישאר." אני אוסף את התיק שלי מרצפת העץ, עיניה עוקבות אחר תנועותיי כשאני פונה אל היציאה.

"אריאל," קולה רועד אבל אני מגלה שאני אוהב את שמי קצת יותר כשהוא עולה על שפתיה. "למה אתה לא מסלק אותי?" דמעה אחת גולשת במורד לחייה. בלי משים אני מוחה אותה באצבעי והיא נרתעת לאחור בבהלה.

"נראה לי שאת זקוקה למקום הזה יותר ממני."

"תודה." שפתה רועדת שוב והיא מקיפה את גופה בזרועותיה. אני מהנהן באיטיות, מתקשה לנתק את עיניי ממנה.

"אל תלך!" היא קוראת כשאני פונה אל היציאה שוב. "אני... אני..."

"את צריכה משהו?" היא נראית אבודה כל כך שאני יכול לחוש את חוסר האונים שלה ממלא את החלל הקטן שבו אנחנו עומדים. "תגידי לי מה..." אני משתתק באמצע המשפט כשהיא מתקרבת אליי בהיסוס, כאילו כוח בלתי נראה מושך אותה אליי. הדופק שלי מאיץ ואז הלב שלי כמעט נעצר לגמרי, כשהיא כורכת את זרועותיה סביב מותניי ומניחה את ראשה על חזי.

היא לא אומרת כלום, אבל עוצמת החיבוק שלה הוא צורך טהור. אני עוטף אותה בזרועותיי, עורי כמו סופג אותה לתוכו, אני יודע שהיא זו שחיבקה אותי אבל ברגע זה אני מרגיש שאני זה שמתנחם בה.

אני לא יודע כמה זמן אנחנו עומדים כך, אך כשהיא מתנתקת ממני אני מרגיש כאילו הוסר מעליי משא כבד שאפילו לא חשתי בקיומו, כאילו החיבוק הזה רוקן את המחשבות שלי ומילא את כל כולי, בה.

היא חוזרת למקומה על המזרן, חובקת את ברכיה ומניחה עליהן את סנטרה, שערה הארוך נופל בצידי פניה ומסתלסל מעט בקצוות שמגיעות לנעלי הספורט המרופטות שלה.

"מה אתה כותב במחברת הזאת?" היא מחווה בראשה על המחברת שהוצאתי מהתיק.

"מילים."

"מילים?"

"מילים בערבית," אני עונה והיא מכווצת את מצחה שוב. קמטוט קטן מופיע בין גבותיה ומעלה בי חיוך.

"למה אתה כותב מילים בערבית?"

"תמיד רציתי ללמוד את השפה הזאת. שני החברים הכי טובים שלי הם ערבים, ומאז שהתחלתי ללמוד ערבית הם לא מצליחים כל כך לרמות אותי במשחקים."

"אתה יודע הרבה מילים?" היא מתקרבת ומציצה במחברת שלי.

"אני עדיין לומד, אבל אני כבר מצליח לחבר משפטים שלמים. את רוצה שאלמד אותך?" היא מהנהנת במרץ.

"אוקיי, בואי נתחיל בדברים הפשוטים." אני פונה אליה בגופי והיא מהנהנת שוב. "אנא איסמי אריאל. אז אם אני שואל אותך, שו איסמיק?"

"ליה?" היא מחייכת ומחלצת גם ממני חיוך. כן, היא תהיה תלמידה טובה.

 

ליה

קרן אור.

זה מה שאריאל הופך להיות עבורי. קרן אור יפה וחמימה בתוך כל החושך והפחד. הנשימה שלי הופכת לקלה יותר כשאני איתו. אני יכולה להרפות ולחייך בלי לחוש את הפחד התמידי הזה שמזדחל על עורי.

"למה את מסתכלת עליי ככה?" הוא מלכסן אליי מבט, אפילו לא שמתי לב שאני נועצת בו מבטים. אני מנערת את ראשי ופוטרת אותו במשיכת כתף. "מה את מציירת שם?" הוא מחווה בראשו על הנייר המרופט שעליו אני מציירת ומוחקת כבר שבועות.

"שום דבר מיוחד."

"אני יכול לראות?"

אני מהססת לרגע לפני שאני מהנהנת והוא מתיישב לצידי, בגבו אל קורות העץ.

"ליה," שמי נמלט מפיו בנשיפת התפעלות ומשהו מקפץ בתוכי, "זה מדהים!"

"זה סתם קשקוש!" אני מנסה לחטוף מידו את הדף, אבל הוא מרחיק אותו ממני והופך אותו שוב ושוב בין ידיו.

"אני לא מאמין שאת ציירת את כל זה." באופן מפתיע ההתפעלות שלו נראית כנה.

"אני אוהבת לצייר, זה מרגיע אותי." למען האמת, זה הרבה יותר מזה. "להיות ציירת היה החלום שלי מאז ומתמיד. לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין את הציורים שלי מוצגים בתערוכות הגדולות ביותר בעולם, שאנשים יאהבו אותם כל כך עד שיתעקשו לקנות אותם ממני." אני מנערת את ראשי. "אבל זה לעולם לא יקרה, אז..."

"למה לא?" הוא שואל ואני מושכת בכתפי, אין לי תשובה לתת לו, אני לא מתכוונת לחיות באשליות. "בכולם יש את הספרה שמונה." הוא מכווץ את מצחו.

"אינפיניטי," אני מתקנת אותו והוא מקמט את מצחו. "זו לא הספרה שמונה, זה סמל האין־סוף."

"למה את מכניסה לכולם את הסמל הזה?"

"אני לא מכניסה את הסמל, אני מתחילה איתו. כל ציור שלי מתחיל בו ואז מתפתח למשהו אחר. אני אף פעם לא יודעת מראש מה אני הולכת לצייר, אני פשוט מציירת אותו ומאפשרת לדמיון לקחת אותי לאן שאפשר."

"למה אינפיניטי?"

אני שותקת לרגע. אולי הוא יחשוב שאני משוגעת? או גרוע יותר, אולי הוא ירחם עליי?

"הוא מזכיר לי שהנשמה היא אין־סופית." אני מתחמקת ממבטו החוקר. "שיום יבוא ואהיה רק נשמה נצחית, ללא גוף, וכשזה יקרה..."

"אף אחד לא יוכל לפגוע בך," הוא משלים והלב שלי מתמלא עוד קצת, מתמלא בו. אני מהנהנת ומסלקת את הדמעות מעיניי. "את יודעת שזה יכול להסתיים כבר כאן, עכשיו, את לא צריכה לחכות עד ש — "

"אריאל," אני קוטעת אותו. "בבקשה אל..." הוא מהנהן פעם אחת בלבד ומחזיר את עיניו לציור.

"זה פשוט מדהים." הוא מניד בראשו וחמימות נעימה מתפשטת בי. "מישהו ראה את זה? מישהו יודע שאת מציירת ככה?" אני מנידה בראשי לשלילה. "למה לא?" אני מושכת בכתפי בלי להשיב. "אני חושב שאת צריכה להראות את זה למישהו, להורים שלך, הם — "

"לא!" אני חוטפת את הדף, מקפלת אותו וטומנת אותו בכיס הסוודר שלי. הוא מביט בי בריכוז אבל אני לא מצליחה לפענח את ההבעה שעל פניו, משהו בין פגיעה לרחמים.

"אני חושב שאת תהיי ציירת מפורסמת יום אחד," הוא שובר את השתיקה.

על אף שהמילים שלו מחממות את ליבי, אני משתדלת שלא לקוות יותר מדי. "מספיק לדבר עליי," אני משנה את הנושא המעיק. "ומה איתך? מה אתה רוצה להיות?"

"אני אהיה לוחם בסיירת." הוא מזדקף. "אני מתאמן לקראת זה כבר חודשים."

"זה נשמע מסוכן." אני מעקמת את אפי. "למה דווקא לוחם?"

"בן דוד שלי היה לוחם, הערצתי אותו... תמיד רציתי להיות כמוהו, עד ש..."

"עד ש...?" אני מפצירה בו כשהוא משתתק.

"היה פיגוע במחסום והוא... נרצח."

"אני מצטערת." זה כל מה שאני יכולה לומר, אין לי מושג מה אומרים במצבים כאלה. "אני בטוחה שתהיה לוחם מצטיין." אני מחייכת אליו.

"אני מקווה... אני ממש רוצה את זה."

"אני צריכה לחזור הביתה." אני חובשת את כובע הצמר שלי ונעמדת. הוא שוב מהנהן פעם אחת ולא אומר דבר, עיניו עוקבות אחריי כשאני יורדת בשלבי הסולם בזהירות.

***

"למה אתה עוזר לי?" השאלה נמלטת מפי והוא סוגר את המחברת ומניח עליה את העיפרון. "אתה נותן לי לבוא לכאן מתי שאני רוצה, אתה מלמד אותי מילים בערבית, אתה..." אני משתתקת, לא בטוחה שאני צריכה לחשוף כמה הדאגה שלו מרגשת אותי. השמיכה שהשאיר כאן עבורי כי היה לי קר, את חצי חטיף השוקולד שהשאיר לי כי 'אני חייבת לטעום את זה'.

"את שוב מסתכלת עליי מוזר." קולו שולף אותי מגל הרגש שהסתער עליי.

"אני לא." אני כן.

"ליה." הוא מסיט קווצת שיער מפניי, אפילו לא שמתי לב שהתקרב. "את עוזרת לי ללמוד, כיף לי לדבר איתך, את חברה שלי." עיניי מזנקות לשלו והלב שלי מדלג על פעימה או שתיים. "נו, טוב, לא חברה כזאת," הוא מבהיר את עצמו ומשהו קטן נמעך בתוכי. "את חברה שלי, כמו וויסאם ופורסאן."

אני מהנהנת בהבנה ומשפילה את מבטי.

"את לא נעלבת או משהו, נכון?" הוא מנסה ללכוד את עיניי.

"למה שאיעלב?" אני כזאת מטופשת. עיניי מתרוצצות לכל כיוון אפשרי, רק לא אליו.

"ליה?" הוא שואל בהיסוס, "את רוצה להיות חברה... כזאת?"

אני שותקת, הסומק שעולה על לחיי כמעט מעלה את פניי באש. למה הגבתי כך? כמה מביכה אני יכולה להיות? "שלי?" הוא מוסיף והבטן שלי מתהפכת. שלו?

"מה זה אומר?" אני מצליחה לשאול מבעד למבוכה.

"אני לא יודע." הוא מעקם את אפו. "אף פעם לא הייתה לי חברה."

"גם לי לא."

אנחנו שותקים, אבל הפעם השתיקה אינה מביכה, היא מהורהרת.

"אני חושב..." אריאל הראשון שמפר את השקט, "שכדי להיות חבר שלך אני צריך להכיר אותך טוב יותר." הוא מושך בכתפו. "אני לא יודע עלייך שום דבר חוץ מהשם שלך ושאת בת שתים עשרה, את לא מספרת לי שום דבר, וויסאם ופורסאן מספרים לי הכול. את... את לא סומכת עליי?"

"אם אספר לך, אתה לא תרצה להיות חבר שלי," אני אומרת ומצטערת שנייה אחרי.

"למה את אומרת את זה?"

"זה לא משנה, תשכח מזה." אני נעמדת ומתקדמת אל היציאה.

"את שוב בורחת." קולו עוצר אותי בדיוק כשאני מניחה רגל על הסולם. הוא צודק, אני שוב בורחת, אבל אין לי ברירה. אני לא מתכוונת לספר לו, אני לא צריכה שיהיה חבר שלי רק כי הוא מרחם עליי. "חשבתי שאת סומכת עליי."

"אני כן."

"את לא!" הוא נעמד מעליי. הוא כועס? "אני מספר לך הכול, על ההורים שלי, על אחותי, על חברים שלי, על מה שקורה בבית הספר ובתחרויות הג'ודו שלי, את הראשונה שאני מספר לה על כל שטות שקורית לי במשך היום ואפילו על החלומות המטופשים שיש לי בלילה. אני חבר שלך, אבל את לא." אני משפילה את עיניי ובולעת בכבדות, ידיי אוחזות בצידי הסולם חזק כל כך עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים. הוא צודק, הוא חבר שלי, החבר היחיד שלי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו.

"אני לא יכול להמשיך להיות חבר שלך, אם אני רואה אותך בכל יום עם חבורה אחרת, עם חתך אחר ואני לא יכול לעזור לך. ליה..." הוא נאנח ומעביר יד בשערו, "אם את מתכוונת לשתוק ולברוח גם הפעם..." עיניי מזנקות אליו בשאלה. בבקשה אל תגיד את זה, אני מפצירה בו בראשי. "אז אולי לא כדאי שתבואי לכאן שוב."

אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה. הלב שלי כואב, אני רוצה לספר לו הכול, אני רוצה להמשיך לבוא לכאן, אני צריכה לבוא לכאן.

"ליה." כף ידו מופיעה מול עיניי ואני רוצה כל כך לקחת אותה. "בבקשה."

הדמעות מגיעות לעיניי בבת אחת. "אני לא יכולה." אני מחזקת את אחיזתי בסולם ויורדת במהירות. לא מביטה למעלה, חוששת מהאכזבה שאראה בעיניו.

***

"איפה היית?!" קולו של אבא רועם ואני נעצרת בגבי אליו, מנסה להשתלט על הרעד שתוקף אותי בכל פעם שהוא מדבר אליי.

"בחורשה."

"אני לא מבין מה את מחפשת שם כל יום."

אוויר. אני מחפשת אוויר.

"אני מקווה שסיימת את המטלות שלך לפני שיצאת לקטוף פטריות ביער."

"האוכל שלך במקרר, והחולצה שלך מגוהצת בארון."

"תסתובבי," הוא מצווה ואני קומצת את אגרופיי בכוח. "עכשיו." אני פוקדת על רגליי לציית. "תרימי את הראש."

אני זוקפת את סנטרי, יודעת בדיוק מה הוא מחפש.

"אני לא מבין למה אני קונה לך כל כך הרבה איפור אם את לא יודעת להשתמש בו כמו שצריך." הוא אוחז בסנטרי בכוח ומסובב את פניי מצד אחד לשני, סוקר את החבורה סביב עיני ואת החתך על הלסת שלי. "אני צריך למצוא משהו שמכסה טוב יותר."

אתה צריך להפסיק להרביץ לי. אני אומרת ללא מילים, אבל אני מניחה שההבעה שעל פניי כבר אומרת הכול.

"יש משהו שאת רוצה להגיד לי?" הוא משלב את זרועותיו על החזה הצנום שלו ואני נועצת עיניים בסמל המתקמט על חולצת המדים שלו. סמל חברת האבטחה שבה הוא עובד הפך להיות נקודת המיקוד שלי בכל פעם שהחליט להפוך את הגוף שלי לשק האגרוף שלו.

פעם, הוא עוד היה עוצר כשהייתי פורצת בבכי, היום הבכי שלי כבר לא עושה לו כלום. אולי רק מלבה את הכעס שלו. אז למדתי בדרך הקשה לנתק את הגוף מהמחשבות ומהרגשות שלי, הרי ממילא אין מי שיקשיב. את הבכי אני שומרת לרגעים שאני לבד, בחורשה.

אני מתכווצת בכאב כשאני מבינה שעכשיו איבדתי גם את המקום היחיד שיכולתי להרגיש בו אחרת, להרגיש טוב. איבדתי את קרן האור שלי ועכשיו החלה הספירה לאחור עד לרגע שבו אאבד את הנשימה שלי.

 *המשך הפרק זמין בספר המלא*