מאורה של נחשים - כרך א'

1

דיזל

"אתה מבין מה זה אומר, נכון, רובּ?" ריידר ממלמל כשהוא מיישר את החליפה שלו, לא שהיא בכלל הייתה מקומטת מלכתחילה. הבן זונה תמיד מתלבש כאילו הוא מוכן לעלות על מסלול, אבל המבט הקר והמחושב שלו מבהיר שהוא לא סתם פנים יפות.

אמרתי לו פעם שאני יכול לצלק את הפנים שלו בשבילו, ושזה אולי יגרום לאחרים להתייחס אליו יותר ברצינות. אני לא יודע למה הוא לא הסכים.

אני, לעומת זאת, מכוסה בדם של רוב — וגם גארט, לצורך העניין. מפרקי האצבעות המצולקים והמקועקעים שלו מדממים מהאגרופים שהוא נתן למארח האומלל שלנו. אני לועס את חטיף הצ'יפס שלו וצופה בשמחה בגארט מנחית מכה אכזרית נוספת לפני שהוא נסוג. יש סיבה שקוראים לו כלב משוגע בזירה — אתה אפילו לא רואה את הבן זונה מגיע. אני יכול להעיד על זה. נלחמתי בו כמה פעמים. אלה היו זמנים טובים, על אף ששברתי כמה עצמות.

אני ממצמץ וחוזר להסתכל על האיש שיושב בכיסא מול ריידר. העין של רוב נפוחה וסגורה, השפה שלו פצועה, וחבלה כבר מכסה את לחיו, ואלה רק הפצעים שאפשר לראות. אני יודע שיש כמה חבורות מתחת לחולצה שלו, אחרי שריידר נתן לי ליהנות קצת.

קנזו נשען על הקיר מולי ומגלגל את הקוביות שלו בין האצבעות כמו תמיד. המבט שלו, כמו ריידר, נעוץ באיש בזמן שהוא מחכה שמשהו מעניין יקרה. זה היה קנזו שהביא את האיש הזה לתשומת הלב שלנו, אחרי הכול. אבל רוב מסתכל רק על ריידר, וזה טוב. עדיף שיחשוב שריידר הוא האחראי. אנחנו מעדיפים שזה יישאר ככה, ושהוא יהיה הפנים של... החֵברה שלנו.

אני נוחר בלעג. חברה. יש לנו כמה עסקים חוקיים, לא שיש לי קשר אליהם. הם חושבים שאני משוגע מכדי להתמודד עם עובדים אחרי ששרפתי לאחד מהם את העין כי הוא קרא לי חלאה.

"רוב, תתרכז, אני לא אוהב לחזור על עצמי," ריידר מתפרץ, וגארט אוחז בשיער הקצר והמאפיר של רוב ומושך את ראשו לאחור. סכין מופיעה ביד שלו, והוא מצמיד את הלהב לצוואר של האיש הרועד. זיעה נוטפת על פניו כשהוא צועק, ואני תוהה אם ריידר ייתן לי להרוג אותו.

עברו יומיים שלמים מאז שהרגתי מישהו, ואני מתחיל להיות חסר מנוחה.

"כן, כן, אני מבין. קחו אותה!" הוא צורח.

איזה אידיוט. האפס הזה מוכן למכור את הבת שלו כדי לכסות את החוב שהוא צבר אצלנו. אני מניח שכשאין לך כסף לשלם והאפשרות היחידה היא לשלם בגוף שלך... אתה מסכים בקלות להרבה דברים.

העיר הזו שלנו. הוא יודע שלעולם לא יברח מאיתנו. אפשר לראות את זה בתבוסה שבעיניו החומות. אני תוהה אם הבת שלו נראית יותר טוב ממנו. בכל מקרה, היא תהיה שלנו עכשיו. בדרך כלל אנחנו לא סוחרים בבשר — טוב, לא בבשר חי — אבל אנחנו לא יכולים להיות בררנים.

חוב הוא חוב וצריך לשלם אותו, אחרת אנשים יתחילו לחשוב שאנחנו מתרככים.

ריידר נשען לאחור, וחיוך ערמומי מעקם את השפתיים היפות שלו. אני מגלגל עיניים ויוצא מהחושך, ורוב מתחיל לבכות. הוא יודע מה אני — מוות. אולי ריידר הוא הפנים שלנו, גארט גובה החובות וקנזו הסוחר... אבל אני?

אני מלאך המוות.

"קחו אותה!" הוא צורח ומשתולל באחיזה של גארט, שמעווה את פניו בגועל. אותי זה דווקא מצחיק.

אני רוכן כדי להביט בו מקרוב ונותן לו לראות את הטירוף שיש לי בעיניים. האצבעות שלי משתוקקות לשלוף מצית ולשרוף לו את הבית כשהוא בפנים עד שאשמע את הצרחות שלו. פאק, אני כמעט יכול לטעום את הפחד ולהרגיש את הלהבות מחממות אותי. הזין שלי מתקשח במכנסיים רק מעצם המחשבה.

"תגיד לי, כשאשרוף אותה, יהיה לך אכפת או לא?" אני צוחק.

גארט מחייך וחושף את השיניים הלבנות והמושלמות שלו. הבן זונה הזה משוגע כמעט כמוני, כנראה אחרי שקיבל יותר ממכה אחת בראשו העצום. אני מחייך אליו בערמומיות. "מעניין אם היא יפה כשהיא מדממת."

"מספיק," ריידר נובח, ואני מציית ומתרחק ממנו. "איפה היא?"

"היא... היא מנהלת בר בצד הדרומי של העיר, רוֹקְסֵרְז." הוא רועד ומתחיל לבכות כמו פחדן. דמעות גדולות זולגות על הפנים שלו.

מעניין אם היא תבכה. זה הופך את כל העניין למתוק יותר כשהן בוכות. זה הרגע שבו אני מבין שהיד שלי משפשפת את הזין דרך הג'ינס, וכשקנזו נועץ בי מבט, אני עוצר וקורץ לו.

"רוב, אם לא נהיה מרוצים ממנה כתשלום על החוב, תהיה בטוח שנחזור," מוסיף קנזו בהחלטיות ומסיים את העסקה. הוא מכיר את המבט על הפנים שלי.

אני רוצה דם.

"אתם תהרגו אותה?" רוב מייבב בפתטיות.

"אכפת לך?" ריידר מרים גבה לעבר האיש. "הרגע מכרת את הבת שלך כדי לכסות חוב בלי אפילו לנסות לעצור אותנו."

"א...אני אבא גרוע, אבל מגיע לה טוב יותר מכם, מפלצות." הוא נוהם ומראה שיש לו ביצים בפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו.

"שמעת את זה, ריי? אנחנו מפלצות," אני פורץ בצחוק ומטיח את כף ידי על הג'ינס שלי. "אמרתי לך שהחליפה הזאת לא עובדת על אף אחד, אחי."

כרגיל, ריידר מתעלם מהתפרצויות הטירוף שלי. "אנחנו נעשה לה מה שאנחנו רוצים. נזיין אותה. נענה אותה. נכה אותה. נהרוג אותה. רק רציתי שתדע את זה," ריידר אומר כשהוא קם ומכפתר את ז'קט החליפה הכחולה שלו. כמו מתוך הרגל, הוא מסיט את שערו המושלם לאחור ומפנה אל רוב חיוך של איש עסקים.

"נהיה בקשר." הוא מסתובב ומתחיל ללכת.

קנזו מתרחק מהקיר ומכניס את הקוביות שלו לכיס. "תבוא להגיד שלום בקזינו, אה?"

אני צוחק חזק יותר כשגארט משחרר את הצוואר של רוב וטופח עם להב הסכין על הלחי שלו בידידותיות. לאחר מכן, אני שוב מתקרב אל רוב כדי שהוא יביט בעיניים של הגבר שיהרוס את הבת שלו. כשאסיים איתה, לא יישאר משהו לקבור. "אני אגרום לה לצרוח. אולי אפילו אקליט את זה בשבילך."

"דיזל," ריידר קורא מפתח הבית הקטן והמוזנח בן שתי הקומות שבו אנחנו נמצאים.

אני רוכן ומקרב את השפתיים לאוזן של רוב. "אני אודיע לך אם היא תגמור לפני או אחרי שאשסף לה את הגרון," אני לוחש, מזנק קדימה ונושך את התנוך שלו.

הוא צורח, ואני פורץ שוב בצחוק, יורק את הבשר ואת הדם על החזה שלו ומתחיל ללכת לכיוון דלת הכניסה תוך כדי שאני שורק לעצמי. הדם זולג על הסנטר שלי, והטעם המתכתי שלו ממלא את פי.

"אתה חתיכת משוגע," גארט רוטן.

"גם אתה, אחי. בואו נלך להביא את הצעצוע החדש שלנו!" אני מצהיר. מצב הרוח שלי משתפר מייד מהמחשבה שאוכל לענות מישהו בקרוב.

רוב היה צריך לדעת שלא כדאי לו להתעסק איתנו. כל העיר צריכה לדעת את זה.

כשאתה מתעסק עם הווייפרים¹, אל תתפלא כשהם יכישו אותך.

לבחורה המסכנה אין מושג מה מחכה לה.

הערה

1 מאנגלית: וייפר — נחש צפע

2

רוקסי

"בסדר, בסדר, הבנתי. אתה הפרפר הכי יפה בחוות הפרפרים." אני מהנהנת ברצינות, אוחזת בכתפו של הנרי ומנסה לדחוף אותו לתוך המונית. "נתראה מחר, הנרי. תנסה לא להיחנק מהקיא שלך." אני צוחקת וטורקת את הדלת, ולאחר מכן מתקדמת לחלון הקדמי ונותנת לנהג קצת כסף ואת הכתובת של הנרי.

הנרי הוא לקוח קבוע שמגיע בכל ערב. שאלתי אותו פעם למה הוא שותה. בכנות, לא ציפיתי לתשובה. הבת של המסכן מתה לפני כמה שנים. נרצחה, יותר נכון. מאז, הוא מטשטש את הצער שלו בעזרת אלכוהול, ואני מוודאת שהוא חוזר הביתה בשלום. הוא אולי שתיין, אבל יש לי פינה חמה בלב בשבילו. אפשר לראות את הכאב בעיניו, וכל אבא שאכפת לו כל כך מהבת שלו הוא אדם טוב. אבל אולי זה תסביך האב שלי שמשפיע על דעתי.

אני מסתובבת בחזרה לבר שלי ומחייכת למראה הכניסה. הוא לא נראה יוקרתי בשום צורה, אבל כולו שלי. השם שלו, רוקסרז, כתוב באותיות נאון אדומות שתלויות מעל הדלת, שידעה ימים טובים יותר. המקום בהחלט מוזנח, חור של ממש, אבל הוא מקום מדהים לשתות בו. מבחוץ הוא נראה כמו בקתה ישנה, עשויה מעץ ומלבנים לא תואמות. הלקוחות מעשנים על המרפסת שמקיפה אותו, ויש מקומות חניה לאופנועים בחזית. שתי הדלתות לא נעולות כרגע, והחלונות המלוכלכים לא מאפשרים לראות מה קורה בפנים.

כל סוגי האנשים מגיעים לכאן — נהגי משאיות, אופנוענים, פושעים. כולם מוזמנים. יש רק כלל אחד, לא לשבור את הרהיטים. זה כלל ישן שנקבע עוד לפני שהמקום עבר להיות בבעלותי, ופשוט המשכתי את המסורת. מגרש החול שנועד לחניה ריק, חוץ מהמכונית הישנה שלי שזכיתי בה בהתערבות. אני נכנסת לבר ומכבה את השלט המאיר כדי שכולם ידעו שאנחנו סגורים.

הלילה כבר כמעט הסתיים, והשמש אמורה לזרוח בקרוב. אני מניחה שניהול הבר הפך אותי ליצור לילי, אבל תמיד העדפתי את הלילה ואת כל הכיף שהגיע איתו. אני נאנחת, מסיטה את שערי הכסוף לאחור ואוספת אותו לקוקו מרושל כדי שאוכל להתחיל לסגור את המקום. שחררתי את טרוויס מוקדם יותר. סבתא שלו חולה וזקוקה לעזרה שלו, אז אני צריכה לנקות לבד היום. אני מרימה אחד מהכיסאות השונים, מניחה אותו על השולחן ואוספת כמה כוסות שאני יכולה.

אני הולכת לכיוון החלק האחורי, עוברת ליד שולחנות הביליארד ולוחות המטרה, ועולה במדרגות משמאל. אני דוחפת את דלת המטבח עם המותן, שוטפת את הכוסות ומכניסה אותן למדיח הכלים, ולאחר מכן מכבה את האור וחוזרת לאזור הבר כדי לשטוף את הרצפה. אומנם זה לא מונע ממנה להיות דביקה, כזאת שבהחלט לא הייתי רוצה ללכת עליה יחפה, אבל זה הפך להרגל.

דלפק הבר הישן נמצא משמאלי. המשטח שלו עשוי משרף משובץ בפקקים של בקבוקי בירה. קיבלתי אותו במתנה. אין עליו בקבוקים כרגע, והשרפרפים השונים שעומדים לידו ריקים. על המדפים הישנים מעץ עומדים בקבוקים של כל המשקאות החריפים שאפשר להעלות על הדעת, וחביות שמחכות להתמלא.

כבר סידרתי את הבר ואת הקופה בזמן שהנרי העמיד פנים שהוא פרפר, אז לא נשארו הרבה דברים לעשות לפני שאוכל לקרוס על המיטה. לעזאזל, אני צריכה למצוא ברמן חדש. קשה למצוא ברמן עם ניסיון שיצליח לשרוד כאן. או שהם מדברים בחופשיות רבה מדי או שהם מעורבים עם האנשים הלא נכונים. כן, זו משרה שאי אפשר לחפש באתרי דרושים, חברים.

האחרון שעבד כאן נשלח לכלא על רצח. כן, זה האופי של המקום. אבל אני חייבת להודות שחלק ממני מתגעגע לאיש הזקן. הוא היה שחקן פוקר מטורף.

אני עוצרת כשאני עוברת בדלת, והיא נסגרת מאחוריי.

ארבעה גברים ענקיים עומדים בתוך הבר שלי. קעקועים מכסים את מפרקי האצבעות ואת הצוואר של כל אחד מהם, ואחד אפילו גילח את הראש. טיפוסים לא נעימים, כמובן, אבל זה לא שונה מאלה שנכנסים לכאן בדרך כלל. הם לבושים בשחור, ואני מצמצמת את העיניים ובוחנת אותם במהירות. "אנחנו סגורים," אני אומרת בתקווה שהם יבינו את הרמז.

לא נעלתי את הדלת, כמה רשלני מצידי. זה מה שקורה כשאת מוזגת בירה ומפרידה קטטות במשך ארבעה־עשר ימים רצופים. אני זקוקה ליום חופש, ועכשיו האידיוטים האלה נכנסים לכאן כאילו הם בעלי המקום.

אחד מהם פוכר את מפרקי אצבעותיו בזמן שכולם מחייכים אליי. אם הם חושבים שזה יפחיד אותי, יש להם טעות. אני שותה בירה עם גברים שהיו גורמים לבחורים האלה להשתין על עצמם, והם תמיד מאבדים את היכולת לעמוד על הרגליים הרבה לפניי.

כולם מכירים את רוקסרז ואותי, ויודעים שלא כדאי להתעסק איתי. יש סיבה שכולם קוראים לי הפצצה, ולא כי אני נראית טוב. אני מתקרבת לדלפק, שולחת יד למטה ונוגעת במחבט העץ החלק והנאמן שלי. "אמרתי שאנחנו סגורים. כדאי שתצאו, חבר'ה."

"מה תעשי אם לא נצא?" אחד מהם שואל וצועד קדימה. לבן זונה יש צלקת ממש על העפעף שלו. "את הולכת לצעוק לעזרה?" הוא צוחק, והאחרים מצטרפים.

אני מגלגלת עיניים, שולפת את המחבט שלי ומניחה אותו על כתפי. "לא, אני אשבור לכם את הברכיים ואזרוק אתכם החוצה, חלאות. זו אזהרה אחרונה. אנחנו סגורים."

הם שוב חולקים מבטים. "הכלבה הזאת רצינית?"

"כלבה?" אני נוהמת בקול עמוק וקטלני ומתקרבת אליהם. "קראתם לי כלבה הרגע?"

כמובן, הם מתעלמים ממני, ואני אוחזת במחבט בשתי הידיים. המניאק הזה יחטוף ראשון. אף אחד לא יכול להעליב אותי בבר שלי, זה פשוט לא מנומס.

אני מתקדמת לכיוון שלהם בזמן שהם עדיין מתווכחים על הדרך הטובה ביותר לתפוס אותי, מניפה את המחבט ומטיחה אותו במלוא העוצמה בברכיים של האידיוט. הוא מתמוטט על הרצפה, וצעקה עולה מגרונו.

אני מתנשאת מעליו עם חיוך על הפנים, בגובה מטר ושבעים — טוב, שבעים וחמש, אם מחשיבים את מגפי האופנוענים שלי. "רוצה לקרוא לי כלבה שוב?"

"פאק. תתפסו אותה!" הוא משתעל, ואני בועטת לו בביצים וגורמת לו ליפול לאחור בצעקה, מסתובבת אל האחרים ומתחמקת מהידיים שלהם.

אני מניפה את המחבט ופוגעת ישירות במפשעה של אחד מהם. הוא נופל לרצפה, ואני מרימה את הברך ומטיחה אותה באף שלו. קול פיצוח עצם נשמע כשהוא נשבר כמו אפרסק. לעזאזל, עכשיו הרצפה מלוכלכת מדם. הרגע ניקיתי!

זה מכעיס אותי. אני מניפה את המחבט כמו אישה אחוזת דיבוק בזמן ששני האחרים מתכופפים ומתחמקים ממני שוב ושוב. אחד מהם נופל על שרפרף, והוא נשבר תחת משקל גופו הענק. אני קופאת ומכווצת את העיניים במבט קטלני, והוא נסוג.

"שברת את השרפרף שלי הרגע?" אני חורקת שיניים.

הוא בולע רוק כשאני מזנקת עליו בשאגת מלחמה שלא הייתה מביישת את הסרט לב אמיץ. אני מכה אותו עם המחבט, והוא נאנק ומנסה להניף אגרוף כשאני כורעת ברך כדי לחבוט בפניו. הוא פוגע בלסת שלי, וראשי מסתובב הצידה בחדות. דם ממלא את פי.

זעם קטלני משתלט עליי.

אני מסתובבת לאט ונועצת בו מבט, והוא מייד יודע שעשה טעות. בדיוק באותו הרגע, ידיים אוחזות בי מאחור ומרימות אותי. אני מטיחה את הראש לאחור ופוגעת בסנטר של הבחור, דורכת עליו ונועצת את המרפק במפשעה שלו כדי להשתחרר מאחיזתו בזמן שהוא נאנק בכאב.

הסרט איזו מין שוטרת לימד אותי הרבה דברים.

אני מניפה שוב את המחבט שלי ומטיחה אותו היישר בפניו. הוא עף לאחור מעוצמת המכה, נוחת על הרצפה וכמעט מרעיד את המבנה, אבל לא קם.

נשאר רק עוד אחד. אני מסתובבת בחזרה לבחור ששבר לי את השרפרף. הוא בדיוק קם מהרצפה, ואני בועטת ברגליו כדי להפיל אותו וחובטת בעמוד השדרה שלו.

הוא צונח קדימה, ואני מטיחה את המחבט בחלק האחורי של ראשו. אני שורקת לעצמי ומסתכלת סביבי לאחר מכן. הבחור הראשון נאבק לקום, אז אני זורקת עליו את המחבט, והוא פוגע בדיוק במטרה ועושה את העבודה שלו, כמו תמיד. הבחור מעולף.

אני צועדת בכעס בין הבחורים מחוסרי ההכרה, מרימה את המחבט, מנגבת אותו על החולצה של אחד מהם ומשליכה על שולחן שנמצא לידי.

אני מניחה את הידיים על המותניים באנחה ומסתכלת על כל הבלגן. איך לעזאזל אוציא אותם מכאן?

אין לי ברירה. אני אוחזת בצווארון של אחד מהבחורים, אבל הוא עצום בהשוואה לשאר, לכן אני בוחרת באחד מהאחרים. אני מתכופפת, מניחה את הידיים מתחת לבתי השחי שלו ונאבקת למשוך אותו לכיוון הדלת.

היא נפתחת בפתאומיות.

אני מרימה את הראש, נושפת כדי להעיף קווצת שיער שנפלה על הפנים שלי ומשחררת את הבחור שניסיתי לגרור לדלת. טרוויס עומד בפתח בפה פעור. הוא עדיין לבוש בחולצה שחורה עם הלוגו של הבר, מכנסי ג'ינס בהירים ומגפיים, וגופו הרזה באופן מטעה רועד מקור. הוא מסיט את השיער הכחול שלו מהפנים, ועיניו הירוקות נועצות בי מבט. "אלוהים, רוקסי. מה לעזאזל קרה כאן?"

"הוא קרא לי כלבה, השני שבר את הרהיטים, ולא אהבתי את הפרצופים של השניים האחרים." אני מושכת בכתפיים ומנגבת את הזיעה מהמצח עם כף היד שלי. "מה אתה עושה כאן?"

"שכחתי את המפתחות," הוא ממלמל ומסתכל על היצירה שלי.

"יופי, אתה יכול לעזור לי להעיף את האידיוטים האלה החוצה." אני מחייכת, והוא מנענע את הראש.

"אף פעם לא משעמם איתך, מותק." הוא מפיל את התיק שלו לרצפה ומתקדם לכיוון שלי. הודות לעזרה שלו, אנחנו מצליחים לזרוק אותם בסמטה האחורית תוך חמש דקות.

אני מנערת את האבק מהידיים שלי, חוזרת פנימה ומוודאת שהפעם הדלת נעולה לפני שאני מתקשרת למשטרה המקומית. אני מתכוונת לספר להם מה קרה ואיפה הבחורים, ואין לי ספק שהם ייבהלו מהסירנות ויברחו... אם הם יתעוררו.

טרוויס מרים אצבע ומנופף במפתחות שלו כשאני נשענת על הבר. "את תהיי בסדר?" הוא שואל בשקט.

אני מהנהנת ומנופפת לו שילך כשמישהו סוף־סוף עונה. אני מוסרת את המידע, מתעלמת לחלוטין מהשאלות שהמוקדן יורה לעברי ומנתקת. "כן, תמסור לסבתא שלך דרישת שלום. אני הולכת להתקלח ולישון."

"נתראה מחר, מותק." הוא מגחך ויוצא מהבר.

אני נועלת אחריו את כל הבריחים והשרשראות, חולפת על פני הדלפק ומכבה את האורות. אחרי שאני מפעילה את האזעקה, אני חולפת במסדרון על פני המשרד והשירותים ועולה במדרגות לדירה שלי מעל הבר, שבה אני גרה מגיל שבע־עשרה.

אני באמת צריכה יום חופש.