מה שאפשר לדעת

חלק ראשון

1

ב־20 במאי 2119 עליתי על מעבורת הלילה מנמל מרלבורו ולפנות ערב הגעתי למזח הקטן ליד מיינטרוג־תחת־הים המשרת את הספרייה הבודליאנית בסנוֹדוֹניה. זה היה יום אביב חמים ושלֵו, הים היה שקט והנסיעה עברה בלי פגע, אם כי כפי שיתברר לכל אדם, השינה בישיבה על ספסל עץ מחורץ איננה תענוג גדול. הלכתי בשביל ציורי שלושה קילומטר וחצי עד לרכבל המונע בכוח המים והכבידה. ארבעה מבקרים נוספים בספרייה הצטרפו אליי ודיברנו על הא ועל דא בשעה שנישאנו לגובה של שלוש מאות מטר במעלה ההר בתוך הקרון החורק העשוי עץ אלון ממורט. את ארוחת הערב אכלתי בגפי בחדר האוכל של הספרייה, ואחר כך התקשרתי לידידתי ועמיתתי רוז צ'רץ' להודיע לה שהגעתי בשלום. באותו לילה ישנתי שנת ישרים בתאי הצר. שלא כמו בביקורי הראשון, הפעם לא היה לי אכפת לחלוק חדר רחצה עם עוד שבעה בני אדם.

אחרי ארוחת הבוקר ליווה אותי אחד מעובדי הארכיון הזוטרים, דונלד דרָמונד, לעמדת העבודה השמורה לי. התקופה שלי, 2030-1990, נכללה בתחום אחריותו, והוא התעניין מאוד בנושא המחקר שלי, האירוע הידוע בכינוי הלא קולע ״הסעודה בת האלמוות השנייה״ והשיר האבוד המפורסם מן הסעודה, ״כליל סונטות לוויוויאן״ מאת פרנסיס בּלַנדי. נוח לקבל שירות ממישהו שמביא לשולחן בכל פעם פריט זה או אחר מהמחסן, אבל חביבותו היתרה של דרמונד, מנהגו להשתתק בפה פעור באמצע המשפט, אחרי מילים ומיליות כמו ״של״ או ״מִ״, הכניסו אותי למתח. הייתה לי הרגשה שהוא פיקח להחריד. הוא הכביר מילים על אחייניתו בת הארבע עשרה, עילוי מתמטי. הוא התעניין בדעותיי ובידיעותיי כמי שכותב משהו בעצמו. ואילו אני עוד החמרתי את המצב והתנהגתי בחביבות מוגזמת כדי להסוות את סלידתי.

לבקשתי הביא לי דרמונד את שנים עשר כרכי היומנים של ויוויאן בלנדי מתוך הארכיון שלה, שמסיבות שהחוקרים לא הצליחו להבינן עד תום היה ממוקם בעבר בתוך הארכיון של בעלה, כמו גור של חיית כיס. ברגע שנשארתי לבד פתחתי את התיקייה האטומה ללחות ולאוויר ומצאתי את הכרך החמישי. פתחתי אותו בעמוד 32. היה לי צורך לראות את זה שוב. ״העניינים נרגעו בין פרנסיס וביני. בדרך כלל טוב לי פה. הישג.״ תזכורת לטרגדיה של בעלה הראשון פֶּרסי גרין, שהיה חולה אלצהיימר.

היא האמינה שפרנסיס אוהב אותה, ואף על פי ששניהם לא היו צעירים והוא היה מבוגר ממנה בעשור, היו להם ״חיי מין סבירים״ ותמיד היה הרבה על מה לדבר. בשום מקום ביומנים אין היא מביעה חרטה על כך שנישאה למשורר הדגול, אף על פי שאת רוב זמנו עשה בחדר העבודה שלו. במקום אחר היא כותבת: ״אני שואלת את עצמי אם לפעמים אני נהנית לא לסבול אותו.״ בכרך השביעי הם כבר נשואים תשע שנים. בהתחלה דאגה לשמור על ״שכל ישר״ ועסקה בתחקיר לספרה השני, שאחר כך משכה ממנו את ידיה. כשעבדה באוקספורד פרסמה ביוגרפיה מחקרית על המשורר ג'ון קלייר שהייתה מבוססת על עבודת הדוקטורט שלה. היא אהבה ללמד. כמה שנים אחר כך עוררה פליאה בקרב ידידיה. בגלל סדרה של החלטות שהחליטה מרצונה החופשי, התגלגלה לחיים מעל עמק קטן במחוז גלוסטרשייר הכפרי, בלי מקור פרנסה משלה, מרוחקת שבעה קילומטר מהכפר הקרוב ביותר, בבית אסם גדול וחשוך ובו שבעת אלפים ספרים. מעולם לא היה עולה על דעתה שתזנח קריירה, ואפילו ייעוד, כדי לשרת את גאונותו של אדם אחר.

באחד מימי אוקטובר 2014, מוקדם אחר הצהריים, ״כשרוח עזה מייללת בעץ מחוץ לחלוני,״ ישבה ויוויאן בלנדי בחדר העבודה שלה שהיה לפנים מחלבה ישנה, מבנה חיצוני נפרד מ״האסם״. בוודאי הכינה רשימת מצרכים לארוחה שתתקין למחרת לכבוד יום הולדתה. את המאכלים התעתדה להגיש לשמונה ידידים שהזמינה. בוודאי כבר תכננה איך תושיב את כולם. בהמשך הערב יאזינו לבעלה קורא שיר חדש וארוך, מתנת יום ההולדת שלה. הקניות והבישול לא היו מעשים של ביטול עצמי. ויוויאן הייתה אדם נדיב, והיא אהבה לשמח את זולתה. היא נהנתה להוציא תחת ידיה סעודה כהלכתה. משק בית מסודר העניק לה סיפוק. פרנסיס לא לחץ עליה להיעשות המזכירה שלו, לא עודד אותה להיפרד מהקריירה שלה, אף שאין ספק שזה היה לו נוח. בכל שלב ובכל החלטה היו לה סיבות טובות, אם כי עכשיו נראו הסיבות האלה משכנעות פחות. לפנים הייתה מרצה באוניברסיטה, מועמדת לפרופסורה, אחר כך מרצה במשרה חלקית, אחר כך הרצתה בקורס קיץ לסטודנטים אמריקנים בשעה שעבדה על הספר השני עד שהבינה שהוא לא מתקדם לשום מקום. הוויתור על הספר היה שחרור. תמיד הרגישה שהיא בשליטה, אבל להפתעתה התברר לה שכשטיפלה בבעלה הראשון, ואחר כך בשם החירות, האכזבה מהבירוקרטיה האוניברסיטאית או ההתענגות על שירתו של פרנסיס בלנדי, היא הצליחה לשלול מעצמה שאיפות, משכורת, מעמד והישגים.

אולי כברירת מחדל, משום שלא דאגה לכך מראש, קוטלגו בסופו של דבר היומנים שלה כחלק מעיזבונו של המשורר בספרייה הבודליאנית באוקספורד, לימים סנודוניה. לפני זמן רב מיין איזה ספרן את הבעל והאישה לארגזים נפרדים והניח אותם זה בצד זה. עקבתי בעיון אחר התייחסויותיה האקראיות והעגומות של ויוויאן לבעלה הראשון פרסי, בונה כינורות שהיא טיפלה בו במסירות ושמת אחרי שנפל ונפצע. רבים מקטעי היומן אפרוריים עד להתמיה ואינם מגלים לחוקרי בלנדי ולאחרים דבר על מה שהיו רוצים באמת לדעת על הערב שבו נחוג יום הולדתה, על השיר המפורסם שהוקדש לה ועל מה שעלה בגורלו של העותק המיוחד — העותק היחיד — שהיה המתנה שהגיש לה פרנסיס אחרי שקרא את השיר בקול רם.

נוכל לשער שאחר הצהריים, ביום שערכה את רשימת הקניות, היא נסעה במכונית שלושה עשר קילומטר לעיר השוק סירנססטר לאסוף מהקצב ״חמישה זוגות שׂלווים שמנים שלא כדרך הטבע ומוכנים לבישול.״ היא תעטוף אותם בבייקון ותצלה ביין אדום ובעשבי תיבול עם פטריות פורצ'יני שלוקטו בחורשות האשור שבגבעות צ'ילטרן והובאו ל״אסם״ בידי ידידה. היא קנתה ארבעה קילו תפוחי אדמה לתנור ואצל אותו ירקן גם שלוש כרוביות שאת פרחיהן תקפיץ במחבת גדולה ועמוקה עם ״שמן זית, שום, פלפלים ירוקים חריפים קצוצים, אנשובי, עגבניות שרי, פלפל שחור, תימין ופירורי לחם.״ איזו תקופה.

בדרך הביתה חסם את הכביש הכפרי החד־נתיבי אלון צעיר שקרס בסערות אוקטובר. בשפך הנהר סוורן נשבו רוחות עזות במהירות של מאה ושבעים קילומטר בשעה. היא ונהג נוסף, איכר שהיה מוכר לה במעורפל, הרימו את העץ מהכביש והניחו אותו ״בעשב הגבוה בזהירות, כמו גופה, ובעצם הוא באמת היה גופה.״

בין פרטי היום־יום יש התפרצויות אקראיות, קריאות נוגות וחלושות של רגש כן, שרובן נעלמו מעיניהם של ציידי פרנסיס בלנדי. אל דוגמה כזאת, גם היא בכרך החמישי, עברתי עכשיו. כתב היד מתלכסן קדימה והאותיות כאן קטנות יותר. הפיסוק חופשי יותר. ״מעולם לא שנאתי אותו. מעולם! אבל.״ אפשר לנסות לנחש ניחושים נוכח המשפט האחרון הגדוע, או לבהות ארוכות בסימן הקריאה, כאילו בעוד רגע תיפער הנקודה ותיהפך לחור שמבעדו יהיה אפשר לראות לב מאוכזב, מצומק מהזדמנויות אבודות.

מלבד המתכונים, רשימות הגינון, האזכורים של אחיינם פיטר, מרבה ויוויאן להתייחס למזג האוויר בשנותיה ב״אסם״. רצף של חורפים לא קרים העיק עליה. באחת השנים, בפברואר, לא ירדה הטמפרטורה אל מתחת לתשע מעלות במשך שלושה שבועות. היא לא זוכרת מתי ראתה בפעם האחרונה גלידי קרח תלויים על מרזב. אפילו שלג היה נדיר. היא מציינת את פריחתם המוקדמת מדי של נרקיסים, של הוורדים בגנהּ, של התפוחים והאגסים במטע השכן. היא חשה הקלה כשהנחל שלמטה עולה על גדותיו ומציף את כרי הדשא, ״בדיוק כמו שצריך.״ כעבור שנתיים היא יוצאת מכליה למראה מימיו הצלולים שעכשיו הם ״בצבע ירוק חלבי מבחיל והם מצחינים.״ דשן שנסחף מהחוות או מי שפכים, או גם זה וגם זה. לא היא ולא פרנסיס היו, כלשונם, ״אנשים פוליטיים״. הם בוודאי לא הצטרפו לאחת הקבוצות המקומיות להגנת הסביבה ולא לדייגים ולטיילים שיצאו להפגין ולמחות ולדרוש שינוי. די היה לצפות במתרחש ולכתוב ביומן. ויוויאן מחפשת את ״הקיפודים הקבועים״ ומתאכזבת. היא מתקוממת על דילול הגיריות. הרוחות העזות הדוהרות עתה בעמק מורטות את עצביה. כשגל חום קצר ביולי מגיע לטמפרטורה של יותר משלושים וחמש מעלות, היא כותבת ש״אי אפשר לישון בלילה.״ הסטיות השונות הללו ממהלך הדברים הרגיל לא השתבצו בדפוס כללי יותר של דאגה לאקלים המשתנה או לטבע המנוון, אם כי ממה שהיא כותבת על החום — ״מבשר רעות״ — עולה שהתחילה לפתח ראייה כוללת יותר והייתה מוטרדת.

זה היה יום הולדתה החמישים וארבעה. מלבד הקניות לא ידוע לנו הרבה על ההכנות לאותו ערב שעתיד היה להתפרסם בכינוי ״הסעודה בת האלמוות השנייה״. ״הסעודה בת האלמוות הראשונה״, שקיבלה את שמה מידי המארח, הצייר בן הֶיידון, נערכה בליסוֹן גרוֹב 22, לונדון, ב־28 בדצמבר 1817. בין האורחים היו ויליאם וורדסוורת', ג'ון קיטס וצ'רלס לאם. על פי תיאורו של היידון, שנכתב ובוודאי גם שופץ יותר מעשרים שנה לאחר מעשה, זה היה ערב של שנינות, הגות מעמיקה, צחוק, לעג ורעוּת. המפגש תואר בכישרון רב בספר מוערך שכתבה פ' יוז־הָלֶט ושהתפרסם ב־2000. מתקבל על הדעת שוויוויאן התחילה להתכונן כבר בערב הקודם, אולי סידרה וניקתה את חדר האוכל והביאה ענפים ירוקים מהגן לקישוט השולחן. אורח שביקר ב״אסם״ שנה לפני כן תיאר אותה עושה כך במוצאי שבת לקראת ארוחת צהריים של יום ראשון. אחר הצהריים, כפי שעשתה ברוב הימים אחרי השעה ארבע, ודאי טיפלה ויוויאן בענייניו של המשורר — המכתבים והאי־מיילים ממלומדים וממעריצים, הזמנות להרצאות, פניות מארגוני צדקה שביקשו את תמיכתו של בלנדי, סיכומים מסובכים ששלחה הסוכנות שלו בקשר לזכויות יוצרים באסופות שירים. האורחים, ובעיקר הצעירים שבהם, הופתעו מחלוקת העבודה בבית, שאשת ספר משכילה קיבלה בו על עצמה מלאכות כה רבות. פרנסיס כבר לא רצה לנהוג והיא הסיעה אותו לכל מקום. היא בישלה, היא פינתה, היא הדיחה כלים, בשעה שבלנדי עבד, קרא, דיבר או התנמנם. היא דאגה למלא את כוסו ואת כוסותיהם של אורחיו. באמצע שנות השישים לחייה עדיין כיסחה את הדשא, ובחורף הכניסה בעצמה לבית את בולי העץ. כעבור שנים אמרה חברה שלה בריאיון: ״הבית שלהם התנהל כמו אחוזה פאודלית מימי הביניים ובסופו של דבר התרגלת לזה. אם הצעת לעזור, ויוויאן סירבה ברוח טובה. פרנסיס לא זז מהכיסא, הוא לא עשה דבר וחצי דבר. אני לא חושבת שעלה על דעתו שלמשק הבית, לארוחות, אפילו למצב התחתונים שלו יכול להיות קשר כלשהו אליו. הוא הרי היה גאון.״

החברה שליקטה את הפטריות שמעה את הריאיון הזה וכתבה רשימה משועשעת לספקטייטור, שהיה דו־שבועון פוליטי. הגברים, המשוררים הצעירים שבאו לשבת למרגלותיו של האיש הדגול, קינאו בשקט בבלנדי על ״חיי הבלי־לנקוף־אצבע. בדור שהגיע לפרקו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, וכמובן בכל הדורות שקדמו לו, היה מקובל שהגברים, ובייחוד הסופרים, מתרווחים בכיסא וחולמים בהקיץ בשעה שהנשים דואגות לעבודות הבית. אף אחד לא התלונן, אף אחד אפילו לא שם לב. ואז, רחמנות עליהם, הגיע הגל השני של הפמיניזם, בראשית שנות השבעים, חדור נחישות להעביר מהעולם את הסידור התרבותי הזה.״ בני הזוג בלנדי היו פליטים מעודנים מעידן אחר, ולדברי הכותבת, ״האמת המביכה היא שוויוויאן הייתה הרבה יותר מאושרת והרבה יותר בריאה בגופה ממנו. היה ברור שהיא תאריך ימים אחריו.״

ההיסטוריה יודעת לספר שב־14 באוקטובר נחלשה הרוח ומזג האוויר היה חמים ובהיר ללא ענן. בשעה מאוחרת יותר יראה המדחום על הקיר הצפוני של מבנה המחלבה הישן טמפרטורה מרבית של עשרים ושלוש מעלות. בבוקר, כשהייתה ויוויאן בגן וקטפה ורדים שאיחרו לפרוח כדי לשים על השולחן, הגיע הדוור במשאית הדואר והביא חבילה כבדה. הוא הכניס אותה ברוב חביבותו למטבח. החבילה הייתה ממוענת לפרנסיס. היא ניחשה במה מדובר. היא ניחשה גם שמישהו טעה וחשב שזהו יום ההולדת של פרנסיס ולא שלה. לפני ארוחת הצהריים הראתה לפרנסיס את החבילה והסירה את העטיפה. זאת הייתה תיבה מלבנית מעץ בהיר עם מכסה הזזה, כמו קלמר ענקי. כשפתחה לו אותה הוא גנח.

הוא גרס שיש לו כל מה שהוא צריך, והוא לא צריך הרבה. מתנה איננה רק חפץ מיותר אלא היא גם תופסת מקום מיותר במחשבותיו — הסחת דעת המחייבת אותו להודות לשולח, מאלצת אותו לחשוב על אדם אחר ועל כוונתו הטובה, ומעיקה עליו כמו ענן כבד. בדרך כלל כתבה ויוויאן את מכתבי התודה במקומו והוא חתם עליהם לפעמים, אבל המתנה הזאת הייתה שונה — בקבוק מגנום של שמפניה מהאחיין שלהם פיטר. פיטר נסע לפסדינה שבקליפורניה, לספריית הנטינגטון, לכנס על כבידה קוונטית לולאתית. איש לא הבין במה מדובר, למרות הסבריו הסבלניים של פיטר. פרנסיס היה סבור שתפס מה פירוש ״בלתי תלוי ברקע״, אלא שכבר שכח. פיטר בחביבותו אמר להם, באחד מערבי הקיץ כשישבו בגן, שבכל העולם יש בקושי מאה בני אדם שבאמת מבינים את תאוריית הכבידה הקוונטית הלולאתית.

הוא או אימא שלו זכרו ודאגו לכך שחנות יינות באוקספורד תבחר את הבקבוק ותשלח אותו. עכשיו הוקל לבלנדי. השמפניה לא הגיעה מאיזה משורר צעיר שרוצה שיקראו את שירתו. ויוויאן, נרגזת משום שבעלה לא איחל לה יום הולדת שמח, תיעדה את שיחתם.

הוא אמר: ״כדאי להכניס את הבקבוק למקרר.״

״לא יהיה מקום. אחר כך אשים אותו בדלי קרח. או במקפיא הנוסף. אם לא אשכח.״

פרנסיס בוודאי לקח מהקערה תפוח עץ כשיצא מהמטבח. הוא יצא למסדרון והלך לחדר העבודה שלו, לכתוב משהו ולהשלים את הכנתה של מתנת יום ההולדת. המסמכים ממלאים מאה שלושים וחמישה קרטונים. בביקור הזה לא הזמנתי אותם מהמחסן, אבל כבר היו לי סיכומים על אוקטובר 2014. רוב הדפים עוסקים ברעיונות לשירים, ברשימות עבודה וטיוטות ובמחשבות על תהליך היצירה של עצמו. אנשים אחרים מוזכרים בהם רק לעיתים נדירות. דרמות משפחתיות, יחסים אישיים — אלה כלל אינם חודרים לטווח המחשבה שלו. ביום שנערכה סעודת כליל הסונטות מתברר שנזכר בכמה דברים שאמר פיטר. הוא רשם לו ראשי פרקים לשיר ״מיתר״.

חלל וזמן ארוגים בלולאות זעירות ויוצרים מארג דק מִמֶשי פי טריליון טריליונים. הלולאות קטנות עד כמה שהפיזיקה מאפשרת למשהו להיות קטן.

מעבר לדף הוא מזכיר כמה מהשמות החשובים בתחום.

אַשטֵקָר, רוֹבֵלִי, סְמוֹלין, כמו סוגים של ג'ין יקר... כפי הנראה, תחום ההשערה הוא ״טיבו של היקום״. ואם כך, זה גם עניין לשירה. אין צורך להבין את המושגים הסתומים כדי שיאמרו שירה. לא הכרחי לדעת על מבנה המוח כדי ליהנות מסונטה או משקיעת השמש. קופסה שחורה! אבל אם אוֹדֶן שלנו הצליח להבין פיזיקה, מי לא יצליח?