מועדון המייל היי 4 - התחלה חדשה

1

כריסטופר

הזמזום החזק של השעון המעורר קורע את הדממה, ואני מתמתח תוך כדי שאני מתעורר.

״שיט, נדמה לי שישנתי בסך הכול שלוש דקות,״ אני ממלמל.

״אני חושבת שאתה צודק,״ היידי לוחשת בזמן שהיא מניחה את רגלה עליי.

אני ממשיך לנמנם בעיניים עצומות, כששפתיים מונחות על צווארי מהצד השני. ״בוקר טוב, ניקי,״ אני לוחש.

היא מחייכת לתוך צווארי ומתכרבלת קרוב יותר אליי.

״בוקר טוב, כריסטופר. ״

שלושתנו שוכבים באותה תנוחה עוד מספר דקות בשתיקה נעימה, אף על פי שאני יודע שאני חייב לזוז. ישיבת הדירקטוריון נקבעה לשעה תשע. ״קדימה, צריך לקום,״ אני נאנח.

שתי הבנות רוטנות בהתנגדות.

אני מתיישב ומעיף מבט בחדר. בגדים זרוקים לכל עבר, בקבוק יין ושלוש כוסות מונחים עדיין ליד הג'קוזי שבחדר האמבטיה. אני מתכופף ומנשק את הירך של ניקי. ״קומי, אישה.״

״עזוב אותי.״ היא מתהפכת לצד השני.

אני מחייך וסוטר קלות להיידי על הישבן. ״המסיבה נגמרה.״

״איי!״ היא צווחת.

אני יוצא מהמיטה, נעמד בקצה ומשקיף על המראה. אף פעם לא יימאס לי לראות שתי נשים יפות במיטתי. ״קדימה, קומו.״ אני מעיף את השמיכה מעליהן. ״אני חייב ללכת לעבודה.״

קל מאוד לגרום להן לבוא, הרבה יותר קשה לגרום להן לעזוב.

״מה קורה הלילה?״ ניקי שואלת.

״כלום,״ אני עונה, מסתובב עירום בחדר ומרים את הבגדים שלהן. ״אני עסוק.״

״במה בדיוק?״ היידי שואלת כשהיא נשענת על המרפקים שלה. שערה הבלונדיני פרוע ומבולגן.

״יש לי דייט.״ אני משליך את התחתונים שלה על ראשה.

״עם בחורה טובה.״ אני פוער עיניים כדי להדגיש את הנקודה. ״ההפך המוחלט משתיכן, מופקרות שכמותכן.״

הן צוחקות. ״אתה מת על נשים מופקרות,״ ניקי אומרת.

אני נשען על ידיי ומנשק את שתיהן. אני תופס חופן משערה של ניקי, המועדפת עליי, ומושך אותה לעברי כך שאוכל לנשק אותה נשיקה ארוכה יותר. ״את צודקת, אני באמת אוהב נשים מופקרות.״

אני גוחן ומנשק את השד של היידי. היא תופסת בשערי והזין שלי מתקשה. בכל פעם שהן מושכות בשערי — אני אבוד.

תתרכז. אין לי זמן לזה עכשיו. אני משתחרר מאחיזתה.

״אז... תתקשר אלינו בדרך חזרה מהדייט המשעמם שלך?״ היידי שואלת.

אני מחייך וממשיך לאסוף את הבגדים שלהן. הן מכירות אותי מצוין.

״כנראה.״ אני מותח את החזייה של ניקי כמו רוגטקה ויורה אותה לעבר ראשה, והיא פוגעת בה חזק.

״אאוץ', תפסיק.״ היא חוטפת אותה בכעס.

אני נכנס לחדר האמבטיה ופותח את המים. אני מציץ לאחור, הן עדיין שרועות על המיטה. אני צועד חזרה לחדר, ידיי על המותניים. ״קומו לפני שאגרום לשתיכן לעשות דברים נוראיים,״ אני דורש.

״מה חדש?״ היידי מחייכת אליי בשובבות. היא כולה מבולגנת, כאילו רק הרגע סיימה להזדיין.

מפתה...

״יש לי ישיבת דירקטוריון בתשע.״

אני נכנס להתקלח, ומספר דקות לאחר מכן יוצא עטוף במגבת לבנה, פונה לחדר הארונות ושם לב שהן כבר מתלבשות באיטיות. אני לובש חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה, עונד שעון רולקס, נועל נעליים שחורות, חוגר חגורה וחוזר לחדר האמבטיה.

כרגיל, הבנות באות אחריי ומתיישבות על שפת האמבטיה תוך כדי שאני מסדר את שערי.

״מה בלו״ז היום, בוס?״ ניקי שואלת תוך כדי שהיא מהדקת לי את העניבה.

״רק עסקים.״

״אני מתה על עסקים,״ היידי עונה. ״תגיד לי משהו בוסי כזה.״

״את מפוטרת.״

שתיהן מצחקקות.

״תגיד גם לי משהו בוסי,״ ניקי אומרת.

״תתכופפי על השולחן.״ אני מסובב אותה ומרים לה את השמלה מעל הישבן.

זרם של חשק חולף בי כשאני רואה את הישבן שלה באוויר... מוכן ומזומן.

פאק! לך כבר לעבודה!

״קדימה, בואו נזוז.״ אני אומר בחדות ויוצא מהאמבטיה.

״בוקר טוב, מר מיילס.״ נשמע קול מהמטבח.

״בוקר טוב, גברת פנלופי,״ אני קורא תוך כדי איסוף את התיק שלי מהמשרד. אני חוזר למטבח, והיא מגישה לי את הקפה בכוס תרמית.

״את ללא ספק סוכנת הבית הכי טובה בכל הזמנים,״ אני מחייך ונושק ללחיה.

״אני יודעת, יקירי.״

אני לא צוחק. גברת פנלופי באמת הסוכנת הטובה ביותר שאני מכיר. אם היא לא הייתה בת חמישים ושש ונשואה, הייתי מתחתן איתה בעצמי.

הבנות מגיחות מהפינה. ״בוקר טוב, גברת פנלופי,״ הן אומרות ביחד.

״בוקר טוב, בנות.״ היא מחייכת. העיניים שלה חוזרות להביט בי, ואני שולח לה קריצה שובבה.

כן, כן, אני יודע.

אני אדם נורא.

כבר דיברנו על זה מיליון פעם.

״אני צריך ללכת. שיהיה לך יום נעים, גברת פנלופי.״

״תודה, יקירי, גם לך.״

אנחנו צועדים לעבר הדלת, והבנות מפטפטות בזמן שאנחנו נכנסים למעלית. כשאנחנו מגיעים לקומת הקרקע, אני יוצא עם שתיהן לחזית הבניין. הנס מחכה לי עם המכונית.

״בוקר, הנס,״ אני מחייך.

״בוקר טוב, מר מיילס,״ הוא מרכין קלות את ראשו.

״תוכל לקחת את הבנות הביתה, בבקשה?״

״כן, אדוני, בטח.״

״בוקר טוב, הנס,״ הבנות מחייכות כשהוא פותח עבורן את הדלת האחורית של הלימוזינה. אני נפרד מכל אחת מהן בנשיקה על הלחי, והן קופצות פנימה בשמחה. כשהלימוזינה מתרחקת, אני חוזר לתוך הבניין, יורד במעלית למרתף, נכנס למכונית הפורשה השחורה שלי ויוצא מחניון הבניין אל טור המכוניות הארוך.

אוף... הפקקים של לונדון. יש משהו גרוע מזה?

 

שלוש שעות מאוחר יותר

״וזה כאן.״ הוא מצביע על קו בגרף. ״אנחנו עוקבים אחרי המגמה הזאת. אתם רואים איך צפיפות האוכלוסייה...״

אני מפהק, ובקושי מצליח להשאיר את העיניים פקוחות.

״אנחנו מפריעים לך לישון, כריסטופר?״ ג'יימסון נובח.

האמת שכן.

אני מכחכח בגרוני כדי למנוע מעצמי לגלגל עיניים.

״סליחה,״ אני מתנצל.

שניים מאחיי, ג'יימסון וטריסטן, הגיעו ללונדון כדי להיפגש איתי ועם אליוט לישיבת הדירקטוריון הרבעונית שלנו. אבל השטויות שאנחנו צריכים לדבר עליהן ממש משעממות. ג'יימסון מתחיל לדבר שוב בפירוט רב על איזו מגמה שהולכת ומדרדרת, ואני מפהק שוב.

ג'יימסון שולח בי מבט זועף.

״סליחה,״ אני ממלמל בשקט, מנסה לא להפריע לו שוב.

לעזאזל, תתמקד.

אני מציץ בשעון ובקושי מצליח להשאיר את העיניים פקוחות. כמה זמן עוד תימשך הפגישה הזאת?

אליוט מתחיל לדבר. ״הסתכלתי בתוצאות, ומצאתי...״

הוא ממשיך וממשיך וממשיך... ואני מפהק שוב.

״תפסיק כבר!״ טריסטן פוקד בחדות. ״אתה לא היחיד בחדר שגמור מעייפות.״

אני מרים את המבט, עיניהם של כל שלושת הגברים נעוצות בי.

״אני בטוח שמה שגרם לכריסטופר להתעייף היה מהנה יותר משלכם.״ חיוכו של אליוט זדוני.

״בטוח,״ טריסטן ממלמל ביובש. ״ישנתי על הרצפה בזמן שהילדים ישנו במיטה המזורגגת שלי.״

״למה?״ ג'יימסון מקמט את מצחו.

״הבנות החליטו שהן לא רוצות לישון בשום מקום חוץ מחדרי השינה שלהן בבית.״ הוא מזייף חיוך. ״לטייל בעולם זה כל־כך כיף בימים אלו.״

״איזה פתי.״ אני מנענע בראשי בתיעוב.

״מה זה אמור להביע?״ טריסטן מגיב בחדות.

״פשוט...״ אני עוצר את עצמי.

״פשוט מה?״

״פשוט חשבתי שאתה ההורה,״ אני משיב באדישות, ולוגם מכוס המים. ״למה, לעזאזל, אתה נותן לילד שלך לישון במיטה שלך בזמן שאתה ישן על הרצפה? בחיי שאני לא מבין את זה.״

״סאמר מרגישה לא טוב, היא משתעלת,״ טריסטן מצדיק את עצמו.

אני לוקח צעד לאחור. ״אז אל תנשום עליי, מניאק נושא חיידקים שכמוך.״

״אם היו לך ילדים משלך, היית מבין,״ טריסטן מטיח בי.

אליוט מגחך. ״אין סיכוי שזה אי פעם יקרה.״

טריסטן צוחק. ״ברור.״

״אפשר להתמקד בנושא?״ ג'יימסון מקיש על הלוח הלבן.

״מה זה אמור להביע?״ אני עונה בחריפות בזמן שאני מסתכל עליהם לסירוגין. ״יהיו לי ילדים משלי יום אחד.״

״אין סיכוי.״ ג'יימסון כותב על הלוח הלבן כאילו הוא נזכר בנושא הבא. ״אין סיכוי בעולם שיהיו לך ילדים.״

״מה?״ אני צורח בזעם. ״זה בולשיט. אתה לא יודע שום דבר.״

טריסטן מגלגל עיניים כאילו אני לא מבין כלום. ״זה אתה שלא יודע שום דבר.״

״אתה אנוכי מדי מכדי שיהיו לך אישה וילדים. זה לעולם לא יקרה.״ אליוט שוב מחייך חיוך זדוני.

״הוא עדיין יזיין בחורות בצרורות כשהוא יהיה בן תשעים,״ ג'יימסון אומר באדישות תוך כדי שהוא מצייר גרף על הלוח הלבן.

שני הגברים צוחקים.

״לידיעתכם... אני לא מזיין בחורות בצרורות.״ אני מיישר את העניבה ברוגז. ״אני מעודד פעילויות קבוצתיות שבהן כולם זוכים ליחס שווה.״ אני מזדקף. ״יש הבדל גדול.״

שלושתם צוחקים, ואני מתחיל לראות אדום בעיניים. ״אתם שלושתכם שיפוטיים מאוד, בהתחשב בכך שבעבר הייתם בדיוק כמוני.״

״לא, לא היינו,״ אליוט קוטע אותי בחדות. ״אפילו לא קרוב. אתה מקולקל.״

״אני לא פאקינג מקולקל.״ אני מתנשף בזעם.

״אתה בן שלושים ואחת ומעולם לא הייתה לך חברה. אפילו לא אחת,״ טריסטן אומר.

״אתה לוקח בחורות נחמדות לדייטים סמליים כדי לנסות לגרום לעצמך להאמין שיש להן סיכוי איתך, וזה עוד לפני שאתה מזיין נשים רק בזוגות כדי שלא יהיה שום סיכוי שתתאהב באחת מהן,״ ג'יימסון משיב בנימה חסרת רגש.

פי נפער באימה. ״ככה אתם רואים אותי?״

״ככה אתה,״ ג'יימסון משיב, ומתחיל להקיש על הלוח הלבן. ״עכשיו... בחזרה לסקירה.״

פעימות ליבי הזועמות הולמות חזק באוזניי כשאני מביט עליהם. אני לא מאמין למה שאני שומע. ״אני לא מקולקל.״

״מפונק,״ אליוט מוסיף.

״תסביר לי איך אני מפונק,״ אני מתנשף באימה.

ג'יימסון מקמט את פניו. ״נו, באמת.״

״אני לא מפונק, לעזאזל.״

״כן, אתה כן,״ אליוט משיב.

״תן לי דוגמה אחת.״

״מעולם לא היית בריאיון עבודה, אבל אתה עובד בעבודת החלומות שלך. יש לך דירות פנטהאוז בניו יורק, בלונדון ובפריז, וצוות עובדים בכל העולם. יש לך אוסף מכוניות ספורט בשווי עשרה מיליון דולר. משום מה אנשים חושבים שאתה יפה בטירוף, ואתה רק צריך להעיף מבט אחד באישה על מנת שהיא תוריד את התחתונים שלה... לא משנה אם היא נשואה או לא,״ ג'יימסון אומר בנחת.

אני פותח את פי כדי להגן על עצמי, אבל אף מילה לא יוצאת.

״ו... אתה לא תצא עם בחורה בינונית ופשוטה כי היא מתחת לרמתך,״ טריסטן מוסיף.

״אף אחד לא רוצה לצאת עם בחורה בינונית,״ אני צועק בתסכול.

ג'יימסון מביט בי ישירות. ״תגיד לי מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית צריך לעבוד בשביל משהו, כריסטופר.״

״לך תזדיין,״ אני משתנק.

״לא, אני רציני. מתי הייתה הפעם האחרונה שהצבת לעצמך מטרה ולא השגת אותה באותו לילה?״

אליוט מחייך כשהוא מתנודד לאחור על כיסאו, ואני מביט בהם

כשכולם מחכים לתשובתי.

״אין לו כלום. אפילו לא דוגמה אחת,״ טריסטן מחייך בלעג.

״יש לי מטרות שעדיין לא השגתי,״ אני מגמגם במבוכה.

״לישון לבד?״ אליוט מציע.

הם מטים את ראשיהם לאחור ופורצים בצחוק רם, כאילו זה הדבר המצחיק ביותר שהם שמעו אי פעם.

תחושת בגידה מציפה אותי.

ככה הם רואים אותי?

״לכו להזדיין.״ אני נעמד. ״ולעזאזל עם הפגישה המטומטמת שלכם. אני לא נשאר כאן כדי להקשיב לשטויות האלה.״ אני יוצא בסערה מהמשרד וטורק את הדלת בחוזקה.

״תחזור לכאן, נמושה,״ ג'יימסון צועק מאחוריי.

אני שומע אותם פורצים בצחוק פעם נוספת... מניאקים.

אני חולף בכעס על פני דלפק הקבלה, וכל המזכירות נועצות בי מבט בעקבות ההתנהגות שלי.

זו כנראה הפעם הראשונה, כי אני אף פעם לא כועס.

״הכול בסדר, כריסטופר?״ ויקטוריה שואלת בתמיהה.

״לא. שום דבר לא בסדר,״ אני רוטן. ״המניאקים האלה שם חושבים שאני מפונק.״ אני מניף את ידיי למעלה תוך כדי שאני חולף על פניה. ״את מאמינה?״

״לא. ממש לא.״ ויקטוריה מהדקת את שפתיה כדי להסתיר את חיוכה.

אני מצמצם את עיניי באזהרה אילמת וממשיך לצעוד לכיוון המשרד שלי בזמן שהמזכירות מצחקקות באזור הקבלה.

אני רואה אדום בעיניים.

העולם השתגע. אני חושב לעצמי בזמן שאני מתחיל לארוז בעצבים את התיק.

אני.

לא.

מפונק.

האשמה הזו מעליבה. איך הם מעזים? הם בכלל יודעים מה זה מפונק? אני לא חושב.

אני יוצא ממשרדי לכיוון המעלית, וכל הבנות מרימות אליי את מבטן, מופתעות.

״אני יוצא.״

״לאן אתה הולך?״ ויקטוריה מקמטת את מצחה.

״לאן שאני רוצה.״ זה נשמע רע. ״כי אני עצבני, לא כי אני מפונק.״ אני מפנה אליה את אצבעי.

ויקטוריה פוערת זוג עיניים כדי להדגיש את הנקודה.

״תשתקי, ויקטוריה,״ אני יורה.

״כן, אדוני.״ היא מחייכת.

״ואל תתנשאי עליי.״

״לא הייתי מעזה.״

אני ממשיך לרתוח.

הבנות מורידות את ראשיהן כדי להסתיר את צחקוקיהן.

״תפסיקו לצחוק או שאני מפטר את כולכן.״

כולן פורצות בצחוק רם הפעם. אני בדרך כלל הבחור המצחיק במשרד. אף פעם לא הבחור העצבני.

״זהו זה!״ אני מתפוצץ. דלתות המעלית נפתחות, ואני נכנס בסערה ולוחץ חזק על הכפתור. ״אין בונוסים לחג המולד.״

הן צוחקות שוב. הפעם בקול רם יותר.

מכשפות... אני יורד במעלית לקומת הקרקע, יוצא לחניון ומסתכל סביב. המכונית שלי לא נמצאת היכן שהחניתי אותה.

אני צועד לעבר סדרן החנייה. ״איפה המכונית שלי?״

עיניו מתרחבות באימה. ״הממ...״ הוא מביט סביב בעצבנות. ״לא ידענו שאתה בא לאסוף אותה, אדוני. שמנו אותה במפלס התחתון כדי לפנות מקום למכוניות אחרות שיוצאות לפניך.״

מה?

אני מרים את גבותיי, רותח מזעם.

״כשאני מחנה את המכונית שלי במקום חנייה שמור, אני מצפה שהמכונית הארורה הזו תישאר איפה שהחניתי אותה.״

הסדרן פותח את פיו לדבר וסוגר אותו שוב לפני שהוא אומר משהו.

״מה?״ אני נובח.

״בגלל זה יש לנו את המפתחות שלך, אדוני, כדי שנוכל להזיז מכוניות בהתאם ללוחות הזמנים. אנחנו עושים את זה כל יום.״

״נראה לך שזה מתאים ללוח הזמנים שלי?״ אני מטיח בו. ״מה אני אמור לעשות? אני צריך את המכונית. עכשיו!״

״הנה, זה בדיוק זה,״ אני שומע מישהו ממלמל. אני מסתובב ורואה את אליוט עומד בצד ומקשיב.

מה לעזאזל הוא עושה כאן?

״לא חשוב,״ אני פולט כשאני חוזר למעלית. ״אני כבר אזמין אוּבֶּר.״ אני מיישר את העניבה תוך כדי שאני מנסה להחזיר לעצמי קצת שליטה. ״כי אני גמיש.״

הסדרן מקמט את מצחו ומסתכל על אליוט.

״גמיש,״ אליוט לוחש.

״תחזור למעלה, אליוט, לפני שאני גורם לנהג האוּבֶּר לדרוס אותך,״ אני נובח כשאני מכה בכפתור לסגירת דלתות המעלית.

אליוט רץ, נעמד לידי והדלתות נסגרות.

״תירגע,״ הוא אומר. ״אנחנו רק נהנים קצת.״

אני מהדק את הלסת ובוהה קדימה.

״אתה לא מפונק.״

אני מרים את הסנטר בהתרסה.

״אתה פשוט חושב שהכול מגיע לך.״

עיניי כמעט יוצאות מחוריהן. ״מגיע לי להעיף לך אגרוף, עכשיו,״ אני נוהם. דלתות המעלית נפתחות, ואני צועד החוצה דרך הלובי אל הרחוב. אליוט ממשיך להיצמד אליי.

שנינו עומדים על המדרכה, והוא מביט לעברי. ״מתי הוא מגיע?״

״מי?״

״האוּבֶּר. אתה הזמנת אותו... נכון?״

״ברור שהזמנתי,״ אני מתרגז.

איך לעזאזל עושים את זה?

״אני לא מזמין אוּבֶּר,״ אני מכריז כשאני עולה על קצות האצבעות ומביט סביב ברחוב. ״אני תופס מונית. אני בעד הדרך הישנה והטובה.״

״הו...״ אליוט מחייך בשחצנות. ״כל הכבוד לך.״

אימה ממלאת אותי לרגע כשהשוערים מבחינים בי. ״מר מיילס,״ הם רצים אליי. ״איך אפשר לעזור לך, אדוני?״

״אני...״

אליוט קוטע אותי ומחייך אליהם. ״הוא בסדר גמור, תודה לכם, בכל מקרה.״

השוערים חוזרים לאט פנימה, ואני מביט באליוט, שצופה בי.

״קדימה.״

״קדימה מה?״

״תתפוס מונית.״

״אתה באמת חושב שאני לא יכול לתפוס מונית בעצמי?״

״מתי בפעם האחרונה עשית את זה?״

״מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית חולים משום שחטפת מכות?״ אני מצמצם את עיניי.

אליוט מרים את ידיו בכניעה. ״אני רק אומר...״

הוא חוזר פנימה, ואני צופה בו כשהוא נעלם במעלית.

אני בוהה אחריו, ומתמלא בנחישות. אני אתפוס את המונית הארורה בעצמי. אני יוצא לרחוב, וכשמונית מגיעה אני מרים את ידי.

היא מאיצה וחולפת על פניי עם נוסע במושב האחורי.

מונית נוספת מגיעה, אני מרים את ידי שוב, אבל גם היא חולפת על פניי. ״מניאק,״ אני קורא אחרי הנהג.

במשך חמש דקות אני עומד בצד הכביש, אבל אף מונית לא עוצרת.

מה, לעזאזל, קורה להם? הם לא יודעים שאני צריך להגיע למקום כלשהו?

איזו אפליה.

״מר מיילס.״ אני שומע מישהו קורא. אני מסתובב אל הנס שבדיוק מחנה את הלימוזינה. ״הכול בסדר, אדוני?״

אני מביט סביב. אף מונית לא עוצרת, ואני עלול להישאר כאן לנצח. אני מציץ פנימה לוודא שאליוט כבר עזב. ״קח אותי הביתה, בבקשה.״

הנס מחייך אליי באדיבות ופותח עבורי את הדלת האחורית. אני נכנס פנימה והוא משתלב בתנועה.

״איך ידעת שאני כאן?״

״אליוט התקשר אליי.״

״אליוט התקשר אליך?״ אני רותח.

״כן, הוא אמר שאני צריך להציל אותך.״

מניאק.

***

״נהניתי מאוד.״ היא מתמוגגת.

״גם אני.״ אני מזייף חיוך. זה כל מה שאני יכול לעשות כדי לא לבדוק את השעון שלי כשאנחנו עומדים ברחוב ונפרדים. כמה זמן זה עוד ייקח?

הדייט הזה היה הדייט הגרוע ביותר בהיסטוריה.

משעמם...

משעמם כל־כך, לעזאזל.

קארלי היא אישה יפהפייה חכמה ומתוקה, ויש לה גוף הורס.

היא כל מה שאני אמור לרצות. ובכל זאת, כמו תמיד כשאני יוצא לדייט עם בחורה, אני משועמם רצח. אפילו שקלתי לבקש מהמלצר להרעיל לי את האוכל כדי שתהיה לי סיבה לגיטימית לעזוב.

המילים של ג'יימסון מהיום רצות בראשי בפעם המיליון.

אתה בן שלושים ואחת ומעולם לא הייתה לך חברה, אפילו לא אחת.אתה לוקח בחורות נחמדות לדייטים סמליים כדי לנסות לגרום לעצמך להאמין שיש להן סיכוי איתך, וזה עוד לפני שאתה מזיין נשים רק בזוגות כדי שלא יהיה שום סיכוי שתתאהב באחת מהן.

קארלי מקמטת את מצחה. ״הכול בסדר?״

אני מוריד את מבטי אליה, כשהיא נושאת את עיניה אליי, שרומזות על הרצון שלה שאנשק אותה. ״אני פשוט... יש לי כאב ראש. אני מצטער, אני...״ אני עוצר את עצמי לפני שאני ממשיך לשקר לה.

״זה בסדר.״ היא מחייכת. ״יש אנשים שפשוט לא מתחברים, נכון?״ מעניין... אני מתחבר לכולם.

״את מתחברת לרוב האנשים?״ אני שואל אותה.

״כן.״

״אז למה את חושבת שלא התחברנו?״

היא מושכת בכתפיה. ״המון סיבות.״

״כמו מה?״

היא צוחקת. ״אני לא חושבת שאתה רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר.״

״תאמיני לי, אני דווקא כן.״

״ובכן, בתור התחלה, אתה מושלם מדי.״

אני זוקר את הגבות. ״מה?״

פניה נופלות. ״תראה... לא התכוונתי לפגוע. זה יצא לא טוב.״

״לא, בבקשה... ״ אני מרגיע אותה. ״תסבירי לי. אחרת, איך אשתפר אם לא אדע מה לא בסדר איתי?״

״אתה לא צריך להשתפר, אתה רק צריך ל...״ היא עוצרת כאילו בוחרת את מילותיה בחוכמה. ״אתה פשוט חי בבועה.״

״מה?!״ אני מניח את ידי על החזה. ״אני? חי בבועה?״ אני מתנשף בהלם. ״אני חושב שאני הכי חי במציאות.״

היא צוחקת. ״זו הבעיה. לעולם לא תבין למה אני מתכוונת, כריסטופר, וזה בסדר, אתה לא צריך. זה לא רלוונטי לחיים שלך.״

פניי מזדעפות כשאני בוהה בה. ״לְמה, למען השם, את מתכוונת?״

״החיים שלך היו כל־כך מושלמים שמעולם לא היית צריך לחפור עמוק כדי לגלות מי אתה באמת.״

אני מתרחק מעט, נעלב כי זו הפעם השנייה היום שאני שומע את זה. ״אני לא מסכים. למה אנשים חושבים שרק קושי בונה אופי? למה שאצטרך לחפור עמוק כדי לגלות מי אני כשאני כבר יודע?״

היא עולה על קצות אצבעותיה ומנשקת את לחיי. ״כי יהלומים נוצרים תחת לחץ.״ היא מסתובבת ומתחילה ללכת בנינוחות בהמשך הרחוב.

״מה זה אומר?״ אני מניח את ידיי על ירכיי בסלידה. ״אני פאקינג יהלום, קארלי.״ אני פורש את זרועותיי לרווחה. ״את יודעת כמה נשים ישמחו שיהיה להן יהלום כמוני?״

היא פורצת בצחוק רם ומסתובבת חזרה אליי. ״הנשים שאתה מבלה איתן רק רוצות פחם עשיר. הן אפילו לא יודעות מה זה יהלום. זה מצב של פחם פוגש פחם.״

פי נפער באימה.

היא שולחת לי נשיקה באוויר, מסתובבת וצועדת אל תוך הלילה. אני מעביר את ידי על הזיפים כשאני בוהה אחריה.

זה היה מוזר.

וגם... אף על פי שאני שונא להודות בזה... מעניין.

אני ממשיך ללכת ברחוב, נכנס לבר ותופס מקום על הספסל ליד החלון. ״מה תרצה?״ שואל אותי מלצר.

״וויסקי,״ אני משיב בהיסח הדעת.

מתחיל לרדת גשם, ואני צופה בו דרך החלון. ״בבקשה,״ המלצר מניח לפניי את השתייה שהזמנתי.

״תודה.״ אני יושב ושותה לבד.

היה לי יום חרא, ואני שונא להודות בזה, אבל נראה שיש חלק באישיותי שאחרים יכולים לראות, ואני לא.

הנשים שאתה מבלה איתן רק רוצות פחם עשיר.

אני מעביר את ידי על פניי בסלידה. זה נכון? אני מטה את ראשי לאחור ומרוקן את המשקה.

אתה מקולקל.

היום הזה היה מוזר ומלא בגילויים. יכול להיות שהם צודקים?

איך אי פעם אמצא את היהלום שלי אם אני רק פחם עשיר?

***

״זה לא יכול להיות כל־כך נורא.״ אני מרים את מבטי למשמע קול ורואה מלצרית מנגבת את השולחן לידי.

״למה את אומרת את זה?״

״ובכן, ישבת כאן שלוש שעות ונראית ממש אומלל.״

״מה?״ אני מביט בשעוני. אחת וחצי לפנות בוקר... שיט.

״סליחה,״ אני ממלמל במבוכה כשאני קם ומוציא את הארנק.

היא מגישה לי את החשבון. ״מישהי זרקה אותך?״ אני מביט בה, מבולבל מהרעיון. ״לא, שום דבר כזה.״

״אתה זרקת מישהי?״

״לא.״

תתעסקי בעניינים שלך.

״פוטרת?״

אני לא במצב רוח לדבר, ורק רוצה שהיא תסתום. ״כן. פוטרתי,״ אני משקר.

״ובכן, זה נהדר.״ היא מחייכת. ״אני אוהבת פרשות דרכים בחיים.״

האישה הזו היא אידיוטית מושלמת.

״איך זה שלהיות מפוטר זה דבר נהדר?״

״כי אתה זוכה להתחיל מחדש. אתה יכול לעצב מחדש את מי שאתה רוצה להיות.״

אני מקמט את מצחי כשאני בוהה בה.

לעצב מחדש את מי שאתה רוצה להיות.

״כמו התחלה חדשה...״ אני לוחש לעצמי.

״כן.״ היא מתחילה לנגב את הדלפק שוב.

״מה היית עושה?״ אני שואל אותה. ״איך היית מתחילה מחדש?״

היא מחייכת חיוך חולמני. ״הייתי נעלמת ומטיילת בעולם. רואה אותו בעיניים חדשות.״

אני בוהה בה כשמוחי מתחיל לרוץ מיליון קילומטר לשנייה. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה. חשבתי על הרעיון הזה בעצמי לפני שנים. ״כלומר, לא שמישהו יכול להרשות לעצמו לעשות את זה במציאות.״ היא מושכת בכתפיה. ״אבל זה יכול להיות מושלם, לא?״

״זה יהיה...״ אני משלם לה ויוצא משם, שקוע במחשבות, לתחנת המוניות מעבר לפינה. אני נכנס למושב האחורי של המונית היחידה שפנויה.

״לאן?״ הנהג שואל בשמחה.

אני מחייך. אתם רואים? אני כן יכול לתפוס מונית לבד. למעשה, אני בטוח שאני יכול לעשות כל דבר שאני מחליט עליו. אני אראה לדפוקים האלו ממה אני באמת עשוי.

אבל בלי כסף?

אוף... זה קשוח.

***

אני שוכב על הגב ובוהה בתקרת חדר השינה החשוך. ההרגשה הרעה בבטן מסרבת לעזוב אותי.

מהרגע שהרעיון של ״התחלה חדשה״ עלה במוחי, אני לא מפסיק לחשוב על זה.

אבל האם אני באמת צריך להפוך לבלתי נראה כדי שאוכל להיות נראה?

יכול להיות שאני מגזים?

אני לא רוצה ליפול למלכודת של כסף שמכתיבה את חיי, אם עדיין לא נפלתי לשם.

אני שונא את איך שהאחים שלי רואים אותי. אני שונא את זה שקארלי חושבת שאני פחם. הדבר הגרוע מכל הוא, שהיא צודקת. כפי שאני עכשיו, אני מאה אחוז פחם. אני אפילו לא יודע איך לבטל את הבועה שאני חיה בה, ואני שונא את המחשבה על זה.

אני יותר טוב מזה. אני יודע את זה.

יש בי יותר מאשר שם המשפחה שלי... אבל איך אעשה את זה?

אם הייתי חי שנה בלי כסף, איך הייתה ההרגשה?

אני מדמיין את האפשרויות והסיכונים ואת תחושת הגאווה שתהיה לי בסוף, בידיעה שעשיתי את זה.

לא יצאתי השבוע. בפעם הראשונה אי פעם המחשבה על בילוי חברתי היא לא משהו שאני יכול לשאת.

אני לא רוצה להיות שם בחוץ... אני רוצה להיעלם.

 

יום שני בבוקר

אחרי השבוע הארוך ביותר בהיסטוריה ללא סקס, הגעתי להחלטה.

אני יוצא מהמעלית, הפעם ממוקד. ״בוקר טוב, בנות.״ אני חולף על פניהן.

״בוקר טוב, כריסטופר.״

אני הולך במסדרון ונכנס למשרד של אליוט. ג'יימסון וטריסטן טסים לניו יורק הערב, אני צריך לעשות את זה עכשיו, כשכולנו יחד. ״אפשר לדבר איתכם רגע במשרד שלי?״

אליוט מרים את ראשו מהמחשב ומקמט את מצחו. ״על מה?״

״פשוט קח את ג'יי וטריס ובואו אליי.״

״אוקיי.״

אני פונה למשרד ומדליק את המחשב. יש לי הרבה מה לעשות.

״מה קורה?״ ג'יימסון נכנס ומשתרע על הספה. אליוט וטריסטן באים בעקבותיו. ״מה קורה?״

״אני לוקח שנה חופש מ'מיילס מדיה',״ אני מודיע.

״מה?״ ג'יימסון מזעיף את פניו. ״בשביל מה?״

״אני יורד מתחת לרדאר.״

״איך?״

״אני יוצא לטיול תרמילאים.״