אסירה בכלוב זהב 2 - מנצנצת

פרק 1

המלכה מלינה

זהב, ככל שהעין משגת.

כל סנטימטר בטירת הייבל עוטה את הברק המסגיר. בעשור האחרון אנשים נסעו למרחקים וחצו את אוריאה כולה רק כדי לחזות בה. שמה יצא למרחוק בזכות תפארתה, והמבקרים תמיד התרשמו מהדרהּ המרהיב.

אני זוכרת כיצד נראתה בעבר. אני זוכרת את רעפי הצפחה ואת דלתות הברזל של השער. אני זוכרת את הימים שבהם היו לי שמלות בשלל צבעים, והכלים על השולחנות היו לבנים, תואמים את שערם הלבן של בני בית קולייר. אני זוכרת את הימים שבהם הפעמון במגדל היה עשוי נחושת, וצלצולו קליל וצלול.

יש חפצים שהיו פעם קלים כנוצה, וכעת דרושים כמה גברים להרמתם. חלקם, אלה שנשאו בעבר את אותות הזמן וההיסטוריה, מנצנצים כעת כחדשים. אפילו הוורדים באטריום זכו למגע הזהב; לעולם לא יצמיחו עוד ניצן חדש ולא ימלאו את האוויר בניחוחם.

גדלתי בטירת הייבל. אני מכירה כל אבן מחוספסת וכל מדרגה שחוקה בה. מכירה את סיבי העץ הכהים במשקופי החלונות. אני עדיין זוכרת את התחושה בכס המלכות של אבי, שילוב של אבן ויהלומים שנחצבו בהרי המזרח.

לעתים אני מתעוררת באמצע הלילה, לכודה בסבך סדיני הזהב, ולא מבינה היכן אני. אינני מזהה את המקום הזה כלל, לא עוד.

ברוב הימים אינני מזהה אפילו את עצמי.

האצילים המבקרים כאן מתענגים על הברק ועל הזוהר. הם עומדים משתאים לנוכח הדיוק שבו השתנה כל משטח ומשבחים את כוחו של מידאס.

אני מתגעגעת לטירת הייבל כפי שנראתה בעבר. לכל פינה אפורה, לכל כיסא גולמי, אפילו לשטיחי הקיר הכחולים המכוערים שהיו תלויים בחדר השינה הישן שלי. מפתיע לגלות למה מתגעגעים כשהכול נלקח לפתע.

ידעתי שאכאב את אובדן השליטה על הממלכה השישית כשהסכמתי להינשא. ידעתי שאתאבל על אבי כשימות. ידעתי אפילו שאתגעגע לכך שיפנו אליי בשמי ובתוארי הישן, הנסיכה מלינה קולייר, אך מעולם לא צפיתי שאתאבל על אובדן הארמון עצמו. לא יכולתי לחזות זאת, אבל הכול השתנה לנגד עיניי, חדר אחר חדר, חפץ אחר חפץ, עד הכרית האחרונה וגביע היין האחרון.

זה היה מרגש בהתחלה, אינני מכחישה זאת. טירת זהב בהרים הקפואים נראתה כלקוחה מתוך אגדה, והיה לי מלך שהפך אותי למלכה. הנישואים הבטיחו שאוכל להישאר כאן, בביתי, ולהמשיך את שושלת הדם המלכותית, ובכל זאת, הנה אני יושבת בטרקלין המוזהב שלי, ותמימותי נגזלה ממני זה מכבר. אין לי יורשים, אין לי משפחה, אין לי כוחות, אין לי שותפות עם בעלי, ואינני מזהה את המקום שגדלתי בו.

אני מוקפת עושר שאין לו כל ערך בעיניי.

הטירה הזאת, המקום שבו ילדה אותי אימי, שבו משלו אבי וסבי, שבו שוכנים כל זיכרונותיי הטובים ביותר, נעשתה זרה. אין בה נחמה, אין בה ריגוש, ובוודאי אין בה אגדה.

אנשים מסונוורים ממנה, בעוד עיניי רואות כל שריטה ושריטה במשטחי הזהב שעל הרצפות ועל הקירות. אני מבחינה בכל מקום שבו המתכת הרכה נשחקה וצורתה התעוותה. אני מבחינה בפינות, שהמשרתים לא צחצחו, רואה כל רסיס שאיבד את הברק.

הזהב אולי מנצנץ, אך אינו עומד במבחן הזמן. הוא נשחק, מאבד את זוהרו והופך למשטח רך ותובעני, חסר עמידות.

אני מתעבת אותו, בדיוק כפי שהתחלתי לתעב אותו.

בעלי המהולל. האנשים כורעים ברך לפניו במקום לפניי. אולי אין לי כוחות קסם, אך הטינה עצמה היא כוח.

טינדל יצטער. על כל פעם שדחק אותי הצידה, על שזלזל בי תמיד, על שלקח ממני את הממלכה שלי.

אני אגרום לו לשלם על הכול — אך לא בזהב.

"תרצי שאשיר לך, הוד מעלתך?"

מבטי ננעץ באיש החצר היושב מולי. הוא צעיר, כנראה רק בן עשרים, נאה למראה וערב לאוזן. תכונות המאפיינות את כל אנשי החצר שלי.

אני מתעבת גם אותם.

הם מזמזמים כמו מזיקים, זוללים מנות מעודנות, פטפוטיהם חסרי הדעת הם בזבוז של אוויר. לא משנה כמה פעמים אני מנסה לגרש אותם, הם תמיד מתקהלים סביבי שוב.

"האם אתה רוצה לשיר?" אני משיבה בחדות, אבל השאלה חסרת חשיבות, כי... חיוכו מתרחב. "אני רוצה לעשות כל דבר שישביע את רצון מלכתי."

תשובה מלאכותית מבן לוויה מלאכותי.

זה כל מה שהם, אנשי החצר האלה. מתחזים. רכלנים. הם נשלחו כדי להסיח את דעתי ולבדר אותי. כאילו הייתי איזו אישה מטופשת ונוחה לשעשוע, הזקוקה לבידור קליל בכל שעות היום.

טינדל איננו — הוא יצא לממלכה החמישית, שם האנשים ללא ספק ישתחוו לרגלי המלך המוזהב. מידאס יאהב את זה מאוד, וזה בסדר גמור מבחינתי, כי בזמן שהוא שם, אני כאן. לראשונה אני בהייבל ללא הנוכחות הראוותנית שלו.

אני מרגישה שזה סימן מהאלים. אין בעל שצריך להיכנע לו. אין מלך שצריך להשתחוות בפניו. אין בובה מוזהבת לצידו, תאוות הבצע בהתגלמותה, המכסה בברק את כיעורם של השקרים.

זאת ההזדמנות שלי.

כשטינדל רחוק, עסוק בהכנעת הממלכה החמישית ובהכנסתה תחת מרותו, יש לי הזדמנות, ולא אבזבז אותה.

אולי אינני מזהה עוד את קירות הטירה הזאת, אבל היא עדיין שלי.

עדיין מפעמים בי אותם שאפתנות ורצון שהיו לי כילדה קטנה, לפני שהתברר שאין לי כוחות קסם, לפני שאבי מסר אותי לטינדל, מסונוור מברק הזהב שלו.

הזהב לא מסנוור אותי, בכל אופן. לא עוד.

כי החלום שלי, התפקיד שלי, הזכות שלי, היו תמיד לשלוט בהייבל.

לא עוד כניעה לבעל, לא עוד דחיקה הצידה או יחס של מפונקת חלשת אופי. טינדל מידאס הניח את ידיו על הכול וציפה את חיי בזיגוג מנצנץ.

ואני אפשרתי לו. אבי אפשר לו. כל הממלכה הארורה הזאת אפשרה לו.

אבל אני סיימתי.

סיימתי לשבת בכיסא מרופד, לרקום מטפחות מטופשות ולאכול עוגות מתוקות עד בחילה בעוד אנשי החצר משוחחים על השמלה שלבשה זאת או אחרת, רק משום שהם אוהבים לשמוע את קולם שלהם.

סיימתי להיות המלכה הקרה והשותקת, הקפואה במקומה.

טינדל איננו, ולראשונה מאז שהפכתי למלכה, אני יכולה באמת להיות מלכה.

ואני מתכוונת לעשות זאת.

חבשתי כתר כל חיי, וכעת סופסוף אשתמש בו.

פרק 2

אורין

גלגלי העץ של הכרכרה מסתובבים, והבטן שלי מתהפכת.

כל סיבוב שלהם פולט עוד זיכרון אל קדמת תודעתי; מעגל אינסופי שממשיך להסתובב ולפרוק מטען, כמו נשרים השומטים נבלות נשכחות מהשמיים.

המוות דבק בי.

רציתי כל כך לעזוב את הכלוב שלי, להיות מסוגלת להסתובב בחופשיות בטירה של מידאס. השעמום והבדידות היו כמו פיהוק פעור שלא יכולתי לדבר דרכו, לא לבלוע, לא לסגור. פי המשיך להתרחב, לשוני שטוחה, חזי פתוח. קיוויתי שהנשימה העמוקה הזאת תמלא את ריאותיי ותשחרר אותי מהחנק הגובר של הסורגים.

אבל עכשיו... על ידיי יש דם, אף שלא ניתן לראות כל כתם אדום המלכלך את עורי. אני מרגישה אותו שם, בכל מגע של קצות אצבעותיי, כאילו האמת חרוטה בקווי הגורל שעל כפות ידיי.

האשמה היא שלי. מותו של סייל, כאבה של ריסה, היעדרותו של דיגבי — הכול באשמתי.

אני מביטה לעבר השמיים המעוננים, אף שאינני רואה באמת את האובך הלבן והאפור. במקום זאת, הזיכרונות האלה — מסתחררים ובלתי נלאים — ממשיכים להתערבל בין רקותיי, מכים באחורי עיניי.

אני רואה את דיגבי רוכב ומתרחק, דמותו הנסוגה כלואה בין השמיים השחורים לקרקע הלבנה. אני רואה להבות אדומות בוקעות מכפותיהם של טופרי האש, את אבקת השלג ניתזת מספינות הפיראטים כמו גלים בים קפוא. אני רואה את ריסה בוכה ואת קפטן פיין גוהר מעליה, חגורה בידו.

ובעיקר, אני רואה את סייל. אני רואה את להב הפגיון של הקפטן ננעץ בליבו, דמו מטפטף בשבילים אדומים, מתנקז לשלולית על הקרקע.

אני עדיין יכולה להרגיש את הצרחה שבקעה ממני כשגופו צנח מטה, נתפס בידיי ובזרועותיו המרות של המוות.

גרוני מחוספס וכואב, חבול מהלילה שנראה שלעולם לא יסתיים. תחילה הוא ייבב באומללות מזועזעת, ואז התכווץ, חוסם כל תקווה לנשימה.

גרוני נחנק כשהפושטים האדומים תלו את גופתו של סייל על התורן בחזית הספינה חסרת המפרשים, מושא ללעג.

לעולם לא אשכח איך גופו הנוקשה היה תלוי שם, הרוח והשלג מכים בעיניו הכחולות הקפואות.

בדיוק כפי שלעולם לא אשכח כיצד גייסתי את כל כוחותיי כדי לדחוף את גופתו אל מעבר למעקה הסיפון, כדי שהפיראטים לא יוכלו להמשיך להתעלל בו ולחלל את כבודו.

הסרטים הדואבים שלי פועמים בזיכרון חיתוך החבלים שהחזיקו אותו, בזיכרון גרירת גופתו הקרה על פני קרשי העץ הגסים.

הוא היה החבר הראשון שלי זה עשר שנים, וזכיתי בו רק לזמן קצר לפני שנאלצתי לצפות בו נרצח באכזריות לנגד עיניי.

לא הגיע לו הסוף הזה. לא הגיע לו קבר לא מסומן בריקנות השממה, תחת אוקיינוס של שלג.

הכול בסדר, הכול בסדר, הכול בסדר.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה, קולו מהדהד באוזניי ומפלח את ליבי. הוא ניסה להרגיע אותי, ניסה לחזק את רוחי ואת אומץ ליבי, אבל שנינו ידענו את האמת. ברגע שהכרכרה שלי התהפכה והפושטים האדומים לכדו אותנו, ידענו שזה לא ייגמר טוב.

הוא ידע, ובכל זאת ניסה להגן עליי, לשמור עליי, עד נשימתו האחרונה.

יבבה דואבת נקרעת מגרוני, נתפסת בכאב כמו חוט בציפורן שבורה. עיניי הזהובות שורפות כשעוד דמעה מלוחה מחליקה במורד לחיי הצרובה ברוח.

אולי אני נענשת על ידי הנשגב הגדול — הישות המאגדת את כל האלים והאלות של העולם הזה. אולי מה שקרה הוא אזהרה שהגזמתי, שעליי לזכור את זוועות העולם שבחוץ.

הייתי בטוחה. בראש הר קפוא, בנקודה הגבוהה ביותר בטירה מוזהבת, הייתי מוגנת בתוך כלוב הזהב שלי, אבל נעשיתי חסרת מנוחה. חמדנית. כפוית טובה.

זה מה שמגיע לי. זאת אשמתי. על כך שהרחקתי לכת במחשבותיי, על שרציתי יותר מכפי שכבר היה לי.

אני מרגישה את הסרטים שלי רועדים, כאילו רוצים להתרומם וללטף את לחיי הנפוחה, להציע לי נחמה.

אבל לא מגיעה לי נחמה. סייל לא יקבל נחמה מאימו לעולם. ריסה לא תמצא נחמה בזרועות הגברים ששילמו כדי לשכב איתה. מידאס לא יקבל נחמה כשצבא האויב צועד לקראתו.

בחוץ, חיילי הממלכה הרביעית נעים בשלג, כוח אפל החוצה את הנוף הריק. הם נהר של עור שחור וסוסים מבריקים כאובסידיאן, חותכים את ארץ הקור הנצחי.

אני יכולה להבין מדוע כל אוריאה פוחדת מהצבא של המלך רייבינג'ר — המלך רוט. מלבד הכוחות שלו, החיילים האלה, גם כשאינם עטויים בשריון הקרב שלהם, הם מראה מאיים.

אבל איש אינו מפחיד כמו המפקד שמוביל אותם.

מדי פעם אני מבחינה בו בחוץ, רוכב על סוסו. הקוצים האכזריים לאורך עמוד השדרה שלו מתעקלים מטה כעוויות זעם. עיניו השחורות הן כבורות ללא תחתית, מחכות ללכוד את כל מי שמביט לתוכן.

פיי.

פיי טהור דם ממש כאן. לא במסתור, אלא בראש צבאו של מלך אכזר.

השיחה המוקדמת שלנו מתנגנת שוב בראשי, גורמת לכפות ידיי להזיע ולידיי לרעוד.

אני יודעת מה אתה.

מצחיק, בדיוק התכוונתי לומר לך את אותו הדבר.

מוחי קפא כשהוא אמר את המילים הללו, ופי נפער כאילו הייתי דג. הוא רק חייך בזחיחות, חושף טפח מניביו המרושעים, לפני שהניד בראשו לעבר הכרכרה ונעל אותי בפנים.

אני רגילה להיות כלואה.

אני כאן בפנים כבר שעות, דואגת, חושבת, מניחה לדמעותיי ולנשימותיי המקוטעות למלא את החלל, מניחה למוחי להשלים פערים בנוגע לכל מה שקרה, ובעיקר מרשה לעצמי להגיב, בהתחשב בכך שאיש אינו רואה אותי.

אני יודעת שאסור לי להיראות חלשה לפני החיילים שבחוץ, ובמיוחד לפני מפקדם, ולכן אני מרשה לעצמי להרגיש הכול עכשיו, בפרטיות שמעניקים קירות העץ. אני מניחה לרגשותיי לגעוש, ולשאלות החרדות של "מה עכשיו?" להתרוצץ בראשי, כי ברגע שהכרכרה תעצור ללילה, לא אוכל להרשות לעצמי לחשוף ולו שמץ מהפגיעות הזאת לעיני כול.

אז אני יושבת.

אני יושבת ומביטה החוצה מהחלון, ראשי סחרחר, גופי דואב, הדמעות זולגות, וכל זאת בזמן שאני פורמת בעדינות את הקשרים בסרטים המסכנים והחבולים שלי — רצועות הסאטן המוזהבות, הצומחות מצידי עמוד השדרה שלי. הסרטים כואבים ושורפים במקומות שבהם קשר אותם קפטן פיין בקשרים אכזריים. כל מגע גורם להם להתכווץ, ולי לחרוק שיניים.

לאחר שעות של הזעה ורעידות בכאב מעוות, אני מצליחה להתיר את הקשרים.

"סופסוף," אני ממלמלת כשאני משחררת את האחרון שבהם.

אני מגלגלת את כתפיי לאחור, העור לאורך עמוד השדרה שלי דוקר בנקודות החיבור של הסרטים — שנים־עשר בכל צד, מבין השכמות ועד קצת מעל קימור הישבן.

אני פורשת את כל עשרים וארבעה הסרטים ככל שאני יכולה בחלל הצפוף, מחליקה עליהם במגע רך, בתקווה שזה יעזור להקל את הכאב העובר דרכם.

הם נראים מקומטים ורפויים כשהם מונחים על רצפת הכרכרה ועל הספסל. אפילו גון הזהב שלהם עמום מעט לעומת הברק הרגיל, כמו זהב מוכתם הזקוק לליטוש.

אני פולטת אנחה רועדת. אצבעותיי כואבות מהזמן הרב שנדרש לי כדי להתיר כל קשר. הסרטים שלי מעולם לא כאבו כך בעבר. אני רגילה כל כך להסתיר אותם, לשמור אותם בסוד. אף פעם לא השתמשתי בהם כפי שעשיתי על ספינת הפיראטים ההיא, והדבר ניכר.

בזמן שאני נותנת להם לנוח, אני נעזרת בשבבים האחרונים של אור היום האפור כדי לבדוק את שאר גופי. הכתף והראש שלי כואבים מהתהפכות הכרכרה ומהגרירה החוצה ממנה כשהפושטים האדומים לכדו אותי.

יש לי גם חתך קטן בשפה התחתונה, אבל אני בקושי שמה לב אליו. הכאבים החדים יותר מגיעים מהלחי, במקום שבו הכה אותי קפטן פיין, וממותניי, היכן שבעט בצלעותיי. אני לא חושבת שמשהו שבור, אבל כל תנועה גורמת לי לשאוף אוויר דרך שיניים חשוקות.

כרסום בבטן מזכיר לי שהיא ריקה וזועמת, פי יבש, אבל התחושה התובענית ביותר היא הריקנות הבלתי נתפסת שאני חשה.

התשישות היא כמו שרשרת הנעולה סביב קרסוליי, כבולה למפרקי כפות ידיי ועוטפת את כתפיי. הכוח והאנרגיה שלי נעלמו, כאילו מישהו שלף פקק מגבי ונתן לכול להתנקז החוצה.

הצד החיובי? לפחות אני בחיים. לפחות נמלטתי מהפושטים האדומים. לא אסבול את כל מה שקוורטר רצה לעשות לי ברגע שגילה שהקפטן שלו נעלם. קוורטר אינו סוג הגבר שאישה רוצה כשובה.

ואמנם המלווים החדשים שלי רחוקים מלהיות אידיאליים, אבל לפחות אני בדרך למידאס, גם אם אינני יודעת מה יקרה ברגע שנגיע לשם.

במבט חטוף מבעד לחלון הכרכרה אני רואה פרסות כהות שמותירות סימנים בשלג ורוכבים היושבים גאים על אוכּפיהם בעודם מתקדמים.

אני חייבת להיות חזקה עכשיו.

אני שבויה של צבא הממלכה הרביעית, ואין מקום לשבריריות. אינני יודעת אם עצמותיי עשויות זהב כמו שאר גופי, אבל למעני אני מקווה שכן. אני מקווה שעמוד השדרה שלי מצופה זהב, כי אזדקק לעמוד שדרה חזק כדי לשרוד.

אני עוצמת את עיניי, שולחת יד ולוחצת בקצות האצבעות על העפעפיים, מנסה לסלק את הצריבה. אני עייפה מאוד, אבל איני ישנה ואפילו לא נרגעת. אני לא יכולה. לא כשהאויב צועד בחוץ והזיכרונות הנוראים האלה מרחפים מעל ראשי.

האם באמת רק אתמול בבוקר סייל היה בחיים ודיגבי נבח פקודות גסות על אנשיו? זה נראה כמו משהו שאירע לפני שבועות, חודשים, שנים.

הזמן משתנה כשנתונים לעינויים. הוא נמתח, השניות מתארכות וגם הדקות. למדתי שלכאב ולפחד יש נטייה להתארך. וכאילו לא די באכזריות הזאת, המוח שלנו דואג שנחווה את הרגעים האלה שוב ושוב, גם זמן רב אחרי שחלפו.

איזה מנוול הוא הזמן.

אני יודעת שהשארתי חלק מעצמי מאחור על ספינת הפיראטים ההיא. חוויתי בחיי מספיק רגעים טרגיים כדי לזהות את תחושת הפצע הפתוח שממשיך לכאוב.

כל שיברון לב שידעתי בחיי, כל כאב מייסר, קרע ממני חלק. הרגשתי כל חתיכה שנתלשה ממני, ראיתי את כל הפיסות שנפלו מאחוריי בנתיב העבר שלי, כפירורי לחם, רק כדי להיאסף בידי עופות דורסים אכזריים.

בהייבל, אנשים נסעו לעיתים במשך שבועות רק כדי להביט בי. מידאס היה מעמיד אותי לצידו בחדר הכס בעודם בוהים.

אבל לא משנה כמה זמן עמדתי שם על הכן, נתונה למבטם, איש לא באמת ראה אותי. אילו היו רואים, היו יודעים שאני רק בחורה עם קרעים משוננים וחורים פעורים בתוכה, שעור הזהב שלה מסתיר לב שבור.

עיניי שורפות, מאותתות לי שהייתי בוכה שוב לו נותרו לי דמעות, אבל אני מניחה שגם הן התנקזו ממני.

אין לי מושג היכן האוכָּפים האחרים או השומרים ואין לי מושג מה המפקד מתכוון לעשות איתי, אבל אינני טיפשה. המלך רייבינג'ר שלח את צבאו העוצמתי לממלכה החמישית כדי להתעמת עם מידאס, ואני חוששת למלכי כפי שאני חוששת לעצמי.

אני רועדת כששבב אור השמש האחרון צונח סופסוף מטה, נעלם תחת שמיכת האופק. היום הסתיים רשמית, ואיתו אני מכריחה את עצמי לנעול את רגשותיי.

עכשיו, כשהדמדומים נהפכים להבטחה של לילה, הכרכרה נעצרת בטלטלה. בצד הזה של אוריאה, הלילה יורד במהירות ובאכזריות, כך שלא מפתיע שצבא הממלכה הרביעית מתחיל להקים מחנה.

אני נשארת בתוך הכרכרה הדוממת ומקשיבה לקולות החיילים. סוסים משני הצדדים חוסמים את שדה הראייה מבעד לחלונות. אני רואה רק דמויות מוצללות נעות במהירות כדי לבצע מטלה כזאת או אחרת.

אחרי כמעט חצי שעה של המתנה אני מתפתלת מצורך דחוף להתפנות. גופי מקים מהומה, הצמא והרעב מסרבים שאתעלם מהם, והתשישות מלחכת את איבריי כמו ים סוער המבקש לגרור אותי אל המצולות.

אני רק רוצה לישון. להירדם ולא להתעורר עד שהכול יפסיק לכאוב — פיזית ורגשית.

לא עכשיו, אני מזכירה לעצמי. עדיין אינני יכולה לנוח.

אני צובטת את עצמי בזרוע, מכריחה את חושיי להישאר דרוכים. אוזניי מנסות לסנן קולות מתוך ההמולה בחוץ כשהאור האחרון דועך, והלילה עוטף אותי כשמיכה מצמררת.

אני משעינה את ראשי לאחור כנגד דופן הכרכרה ועוצמת את עיניי לרגע. רק לרגע, אני אומרת לעצמי. רק כדי לשכך מעט את האש הבוערת בעיניי הנפוחות, רק כדי לעזור להקל את מכאוביי הרבים.

רק לרגע...

אני מזנקת, עיניי נפקחות לרווחה למשמע קול מפתח המוכנס למנעול.

דלת הכרכרה נפתחת בתנופה, מהירה כמו נשימתי הנעתקת, והנה הוא שם, עומד מאיים בחסות החשיכה, ונועץ בי זוג עיניים תהומיות.

המפקד ריפּ.