תמונה אחת של קיץ

פרולוג

צילום נהדר גורם לך לחשוב שאת מכירה את המצולם, גם אם מעולם לא פגשת אותו. צילום נהדר סוחף אותך פנימה אל תוך הרגע, כך שתוכלי להרגיש, להריח ולטעום אותו. וזה, לכל הדעות, צילום נהדר.

אני מביטה בו, ובן רגע, אני שוב בת שבע־עשרה.

אני שומעת אותם מעבר למפרץ. זה סוף הקיץ, ושלושת הקולות האלה מוכרים לי כמו המצלמה שבידיי. הנער המבוגר יותר קורא לשניים האחרים — אחיו והנערה, ששוכבים על הרפסודה הצפה בבגדי הים שלהם, עם הפנים כלפי מעלה, אל השמש. אני נמצאת בבקתה מסוף יוני, מתבוננת בהם שוחים, מפלרטטים ו"טסים" סביב האגם בסירת המנוע הצהובה שלהם. כל אחד מהם יפהפה. הם שזופים וחופשיים כל כך.

הם עולים לסירה. המבוגר נוהג. אחיו והנערה יושבים מקדימה. אני עומדת בקצה המזח ומכווננת את הצמצם.

זה קורה בהרף עין קצרצר.

אני שומעת את הסירה. את צחוקם המתגבר על רעש המנוע. אני מרימה מבט ורואה אותם מתקרבים אליי. אני מתחבאת מאחורי העדשה. הם נכנסים לפריים.

קליק.

1

יום שישי, 13 ביוני

הן חמש הנשים המדהימות ביותר שראיתי בחיי. אין לזה שום קשר לתאורה או לכמות הזמן שהקדישו לאיפור ולעיצוב שיער. אלה החיוכים האמיתיים על פניהן. המאוורר פועל, המוזיקה רועשת, ועורכת הצילום פולטת קריאות התפעלות כשהיא צופה בתמונות הנטענות על מסך המחשב הנייד שלי. אני לא צריכה להסתכל כדי לדעת שהן מרהיבות. אני מרגישה את זה עם כל לחיצה. אני אקרוס אחר כך, לבד בדירה הריקה שלי, אבל כרגע אני לגמרי בתוך זה. כשאני מאחורי העדשה, אני יכולה להוציא חיוך ממזרי או הטיה קלה של הסנטר. אני בשליטה. לכן אני עובדת כל כך הרבה לאחרונה. אני זקוקה להרגשה הזאת. ההיי שלי הוא ההמולה של סט צילום מתקתק באופן מושלם.

הצעירה מכולן היא בשנות העשרים לחייה, המבוגרת ביותר כבר עברה את גיל שבעים, ואף אחת מהן אינה דוגמנית מקצועית. לקח לי זמן לזכות באמונן כשהגיעו לסטודיו שלי. אם יש מישהי שמבינה כמה זה יכול להיות מלחיץ להצטלם, זאת אני. עכשיו, הנשים רוקדות ומצטלמות בבגדי ים ללא שמץ מבוכה. סימני המתיחה, הקמטים והצלוליטיס שלהן גלויים, סמלים של חייהן שמקבלים את הכבוד הראוי להם בכל פריים.

"יהיה בלתי אפשרי לבחור," אומרת וילה, עורכת הצילום, כשאנחנו מסיימות. אנחנו עומדות כתף אל כתף, גוללות בין התמונות במחשב שלי. הטובות ביותר יופיעו בסוויש, מגזין אופנה שבועי שהושק באביב האחרון. "יש כל כך הרבה תמונות נהדרות, אליס."

"אני שמחה שאת חושבת ככה," אני אומרת בחיוך קורן. מעולם לא עבדתי עם וילה, ואני רוצה להרשים אותה. סוויש הוא מדור האופנה של העיתון הגדול בקנדה, והוא כל מה שחבריי מהתעשייה מדברים עליו. זו המשימה הראשונה שלי עבור המגזין, ואני רוצה לקלוע בול. עבודה במגזינים לא משתלמת במיוחד, אבל היא הרבה יותר יצירתית מאשר עם לקוחות מסחריים — היא גם יותר ויותר נדירה.

אני מתעכבת על תמונה של מוניקה, אמא טרייה, שהייתה הלחוצה ביותר בחבורה. ראשה מוטה לאחור וזרועותיה פרושות לצדדים. רגע של אושר טהור.

"יש לך שבועיים להגיש," אומרת וילה.

"אין בעיה." זו עריכה קלה. תיאור המשימה דרש צילומי בגדי ים "אמיתיים ומרעננים", עם "אנשים רגילים" המציגים את הדגמים. זו סיבה נוספת שבגללה התלהבתי מהמשימה: בלי פוטושופ אגרסיבי. "אני רק אתקן את השוונצים והפגמים. לא ייקח לי הרבה זמן."

"תראי, אולי תצטרכי לעשות קצת יותר." וילה מנמיכה את קולה. "אני רוצה שזה יהיה אותנטי, אבל נגיד, שכל הבליטות והשקעים יהיו יותר כמו רמיזה לצלוליט. אני בטוחה שאת יכולה להפעיל את כוחות הקסם שלך."

החיוך שלי נעלם. אספתי מספיק ביטויים מכובסים לשינוי דיגיטלי של גוף האישה כדי למלא מילון למילים נרדפות. התבקשתי לגרום לנשים להיראות נאות יותר, מושכות יותר, מסקרנות יותר, מפתות יותר, אטרקטיביות יותר, ובלי למצמץ, יותר שוות זיון. אבל מעולם לא התבקשתי לרמוז על צלוליט.

"חשבתי שרצית שזה יהיה מרענן ואמיתי," אני אומרת ברוגע, כאילו אני לא עומדת לזרוק את המצלמה שלי על הקיר.

"זאת אומרת, כן, בהחלט," וילה ממשיכה. "זה נהדר שיש ייצוג לסוגי גוף שונים, אבל בואי פשוט 'ננקה' פה ושם."

אני לא ממצמצת מאחורי משקפי הראייה שלי בעלי המסגרת המנומרת. על פני השטח, אני התגלמות המקצועיות המלוטשת. ריסנתי את תלתליי הערמוניים לקוקו חלק. האיפור שלי מינימלי אך יעיל. אין שום פגם בלק האדום שלי. אבל בפנים, אני מתפוררת.

זו לא הפעם הראשונה שאני מתבקשת לעשות משהו שאני לא מסכימה איתו. להיות צלמת פרילנסרית אומר שלפעמים צריך להתכופף, להתפשר ולדחוק את האמונות או החזון שלי הצידה כדי לרַצות לקוחות. זה פשוט קורה לעיתים קרובות מדי בשלב הזה בקריירה שלי.

"זו החלטה שלך," אני אומרת לווילה, וליבי שוקע. "זה המגזין שלך."

אני לא אדם לוחמני, אבל גם אם הייתי, אני שחוקה מכדי להתווכח. דרושה הרבה אנרגיה כדי שיהיה לך אכפת כל היום, והיה לי אכפת כל כך הרבה זמן, שאני חושדת שכפתור הכיבוי שלי התקלקל. ולא רק אני שמתי לב. בשבוע שעבר נפגשתי לקפה עם אליז, המדריכה המבריקה שלי שהפכה למנטורית ואז לחברה, והיא אמרה לי שאני נראית כמו רוח רפאים. חלמתי את החלום הקבוע בלילה — זה שבו רודפים אחריי — והייתי מותשת אפילו יותר מהרגיל. "את מצטיינת בלכידת האור הפנימי," היא אמרה. "אבל אני דואגת שאיבדת את שלך. תחזירי אותו, אליס. אני רוצה לראות אותך זוהרת." אליז אמרה לי להאט. לראשונה אי־פעם, התעלמתי מהעצה שלה. העבודה היא מה שהחזיק אותי בששת החודשים האחרונים. או לפחות כך חשבתי.

אבל ברגע שווילה עוזבת, התשישות מכה בי. אני יושבת על רצפת הסטודיו שלי ומשפשפת את רקותיי בקצות האצבעות. לקחתי על עצמי כל כך הרבה משימות רק כדי להישאר עסוקה, אבל את זו לקחתי בשבילי. וזה חזר אליי כמו בומרנג.

אני צריכה ערב חופשי. רק לילה אחד שבו אני לא מתכרבלת עם המחשב הנייד שלי ומתקנת צבעים עד שהעיניים שורפות. כמה שעות שלמות שבהן אני מעמידה פנים שדד־ליינים לא קיימים, שבהן אוכל לשכוח מהתערוכה הקבוצתית באוגוסט, ומהמבט המודאג שהבזיק על פניה של אליז כשראתה אותי. אני צריכה ערב שבו אני בהחלט, במאה אחוז, לא אחשוב על טרבור, והלילה הזה הוא הלילה. אני יוצאת עם אחותי הגדולה.

בסופו של דבר אני מרימה את עצמי מהרצפה. אני נועלת, כשהטלפון שלי רוטט עם שרשרת של הודעות טקסט. אני יודעת שזו היא עוד לפני שאני בודקת את ההודעות. התר כמעט תמיד שולחת הודעות טקסט בכפולות.

תנעלי את נעלי המסיבות שלך! הרגע השגתי לנו שולחן בג'ייבירד.

רגע, יש לך בכלל נעלי מסיבות?

אקנה לך זוג בדרך לאסוף אותך.

אני מקלידה תשובה כשהודעה נוספת מגיעה. אבל הפעם זו לא אחותי.

2

יום ראשון, 15 ביוני

זו הודעה מאבא שלי לקבוצת הצ'אט המשפחתית של אוורלי.

נאן באמבולנס.

סבתי, נאנט אוורלי — המכונה נאן על ידי כולם, לא רק על ידי נכדיה — תמיד הייתה התומכת הכי גדולה שלי. הייתי פעוטה כשהיא זיהתה את היצירתיות שבי, והיא טיפחה אותה כמו את אחד מצמחי האדמונית שלה. כשהייתי בת שש, היא לקחה אותי לגלריית האמנות של אונטריו לשיעורי רישום. ישבנו בין פסלי הנרי מור, פנקסי רישום על ברכינו, והתנסינו בצללים, צורות וקווים. היא לימדה אותי להשתמש במכונת תפירה כשהייתי בת אחת־עשרה. היא נתנה לי את המצלמה הראשונה שלי בתיכון. תמיד ניסיתי לחקות את שלוות הנפש שלה, את הדרך שבה היא גורמת לכל מי שסביבה להרגיש שרואים אותו. נאן יותר פרקטית מווייז, ויש לה כישרון להפיק את המיטב ממצב גרוע. אני מעריצה אותה באותה מידה שאני אוהבת אותה.

לכן, כשהיא נופלת בשיעור ריקוד ומרסקת את הירך שלה, בילוי עם אחותי הופך ללינה בבית החולים סאניברוק. בזמן שנאן עוברת ניתוח חירום להחלפת מפרק הירך, אני מפנה לחלוטין את לוח הזמנים שלי, כדי שאוכל לעזור לה להתאושש. אני האפשרות הטובה ביותר. אבי נמצא באמצע בחירת מושבעים, ולהתר יש אפילו פחות זמן פנוי. היא עורכת דין כמו אבא וגם אם חד־הורית. האחים התאומים הצעירים שלנו, לוקה ולוויניה, הם... ובכן, הם לוקה ולוויניה. אני אוהבת אותם עד אין קץ, אבל הם בני עשרים וארבע, ועדיין מתנהגים כמו התינוקות של המשפחה.

בבוקר שבו היא משתחררת מבית החולים, התר באה איתי לעזור להחזיר אותה הביתה.

"יש לכן דברים אחרים לעשות מאשר לפנק אותי," אומרת נאן, כשאנחנו מובילות אותה לתוך הבית עם ההליכון החדש שלה. יחסית לאישה בת שמונים שעברה ניתוח לפני שלושים ושש שעות, היא נראית טוב. היא מסדרת את שערה הלבן הקצר פעם בשבוע, תמיד לבושה בהידור, ועדיין פעילה. היציבה שלה ללא דופי. בכל פעם שאני בנוכחותה אני מוצאת את עצמי מתקנת את היציבה שלי, אפילו עכשיו.

"לא כרגע," אומרת התר. "אבל אני צריכה להיות בבית המשפט אחר הצהריים."

"אני, לעומת זאת, אעמוד כאן לשירותך," אני אומרת לה. נאן מקמטת את מצחה. "מרגיז אותי לחשוב שתיתקעי כאן איתי, אליס. את צריכה להיות בחוץ ולחיות את חייך."

"איזה חיים?" התר ממלמלת.

"אני שמחה להישאר כאן," אני אומרת, מתעלמת מאחותי. "את יודעת שאני אוהבת את הבית הזה."

נאן גרה בליסייד, שכונה ירוקה במרכז טורונטו. במהלך השנים הראשונות והקדחתניות אחרי שהתאומים נולדו, התר ואני יָשַנו אצל נאן וסבא בסופי שבוע לעיתים קרובות יותר מאשר במיטות שלנו. הבית שלנו היה במרחק כמה רחובות, אבל אהבתי את הבית הזה יותר מכול. את האדמוניות השמנמנות שלאורך השביל. את וילונות הפייזלי תוצרת בית מעל חלונות הזכוכית המחולקים. את פעמון הדלת שמצלצל כאילו הוא מכריז על זוג שזה עתה נישא. אפשר לשמוע את צלצולו הרועם בכל פינה של בית הלבנים האדומות הג'ורג'יאני, אבל עבורי, זהו צליל של רוגע ושקט. בלי תינוקות צורחים. בלי אמא נסערת. חדר שינה משלי.

"תני לי לעלות במדרגות לבד," אומרת נאן בחדות כשהתר אוחזת במרפקה. לא אופייני לנאן להיות חסרת סבלנות, אבל אני מבינה. היא גרה לבד מאז סבא נפטר לפני עשרים שנה, והיא שומרת על עצמאותה כמו דרקון. חוץ מזה, היא הייתה אמורה לצאת לשיט באלסקה בשבוע הבא. גם אני הייתי כזו במקומה.

"מסכנה נאן," אני לוחשת כשהיא מתמרנת את ההליכון שלה מעבר לסף.

התר מנידה בראשה. "את מסכנה."

"אנחנו נהיה בסדר."

אחרי שנת לילה טובה, נאן תחזור להיות אופטימית ומלאת חיים כהרגלה. אבל שלושה ימים עוברים, ונאן נעשית אפילו יותר עצבנית. מעולם לא ראיתי אותה מדוכדכת כל כך. בבוקר שבו השיט מפליג בלעדיה, שתיקתה קודרת כמו העננים המאפילים את שמי המערב. היא אפילו לא נגעה בתשבץ. כשהגשם מכה בחלון, אני מביטה בה. נאן אוהבת סערה הגונה ו"ממריצה", אבל שום ניצוץ של עניין לא מאיר את פניה. אני מופתעת כמה היא נראית זקנה. ההבנה מחלחלת אליי לפעמים — ששערה לבן ולא אפור יותר.

ואז אני נזכרת באדמוניות.

אני רצה מהבית בפיג'מה עם זוג מספריים, אבל הפרחים כבר כפופים, עשרות ראשים ורודים ולבנים מנשקים את החיפוי, חרוזי מים נצמדים לעלי הכותרת המקורזלים שלהם. בנסיבות רגילות, נאן הייתה יוצאת לכאן בחלוק הבית שלה לפני שהטיפות הראשונות היו יורדות — היא מעדיפה את הפרחים באגרטל מאשר לראות אותם שמוטים כך. אני גוזרת במהירות, אבל כשאני חוזרת הביתה, זרועותיי מלאות בפריחה ריחנית, שיער רטוב דבוק ללחיי, היא מביטה בי במבט ריק, ואומרת, "לא שמתי לב שיורד גשם."

אני צריכה לתקן את זה.

כשנאן נשכבת לנמנם אחרי ארוחת הצהריים, אני יושבת באותו מקום שישבתי בו בילדותי: בראש גרם המדרגות, בוהה בקיר תמונות המשפחה שמול המעקה. הצעד הראשון של אחייניתי. ארוחת סיום התיכון של לוקה ולוויניה. נאן וסבא בבקתה של חבריהם הטובים בברי'ז ביי. הם נהגו לבקר שם את ג'ון וג'ויס מדי שנה. זה המקום האהוב על נאן. ביליתי רק חודשיים באגם, אבל הוא השאיר גם בי את חותמו.

מלאו לי שבע־עשרה באותו קיץ. נאן נתנה לי מצלמה ליום הולדתי — מצלמת רפלקס טובה מאוד. צילמתי פריים אחר פריים, לימדתי את עצמי, ניסיתי להשתפר. את התמונות הטובות ביותר סידרתי באלבום שנתתי לנאן ביום האחרון שלנו בבקתה.

אני מוצאת אותו עכשיו על מדפי המרתף, ויושבת על השטיח האדום, רגליי משוכלות מתחתיי. עוד לפני שאני פותחת את הכריכה, הכול חוזר אליי. הפעם הראשונה שלי מחוץ לבית. טעימת החופש הראשונה שלי. חודשיים של התעוררות לאור השמש המנתז מהאגם ומרצד על התקרה. קפיצה מהמזח, ואז שחייה מתחת למים, הכי רחוק שיכולתי. ברביקיו על הרציף. שיער לח באופן קבוע. פרויקטים של אמנות בסככת הסירות. חגורות הצלה אדומות. שיט בקאנו. פיקניקים על האי. ספרי הרלקין שהייתי מתגנבת לקחת מהאוסף של ג'ויס. קרם הגנה בניחוח קוקוס ופרוסות אבטיח וכיסוי בגד הים שלי מבד מגבת. הילדים מעבר למפרץ. וסירת המנוע הצהובה שלהם.

אני מדפדפת בתמונות של קווי חוף וצמרות עצים, פרחי בר וסלעים, התאומים, ראשיהם מתנודדים במים, כמעט בלתי אפשרי להבחין ביניהם. יש תמונה אחת שבה צילמתי את עצמי במראת חדר השינה, שערי ספוג במים. חשבתי שזה מתוחכם: אליס מבעד למראה.

רובם צילומים שצילמתי את נאן. המוזה המקורית שלי. נאן קוראת על ערסל, התאומים מכורבלים בכל אחד מצדדיה. נאן מתקנת קרע במכנסיים הקצרים של לוויניה, משקפיה מונחים על קצה אפה. נאן חותרת בקאנו, מנופפת לי על החוף בחיוך קורן.

בעמוד האחרון ממש נמצאת התמונה שהתחילה הכול.

אני מוציאה אותה מהאלבום ומתבוננת בפניהם של שלושה בני נוער בסירה צהובה. מהרגע שצילמתי אותה, רדפתי אחרי שלמות כזו בתמונה. הרגש. התנועה. תחושת הנצח. צילמתי את התמונה הזו באחד מימיי האחרונים באגם, אחרי קיץ שלם של תרגול. אני עדיין לא מאמינה כמה טוב הצלחתי לתפוס אותם. גם עכשיו, אני יכולה להריח את הבנזין, לשמוע את צעקותיהם מעבר למים.

הנער המבוגר יותר ליד ההגה והצעיר יותר מביט בנערה, שמחייכת אל הרוח. האור מדהים, אבל לא מפני שהכפפתי אותו לרצוני. יש נאיביות בתמונה, משהו לא מזויף. עברו שנים מאז ראיתי אותה, אבל משום מה, אני עדיין מרגישה קשורה עמוקות לשלושת הילדים האלה, המונצחים בקיץ אינסופי.

התמונה היא הפרק הראשון בסיפור הצמיחה שלי, תחילת הרומן שלי עם הצילום. היא העלתה אותי למסלול שהוביל אותי להיות מי שאני עכשיו.

אני מדפדפת חזרה לתמונה של נאן בקאנו עם חיוכה הזוהר ככוכב, וניצוץ של רעיון מתחיל להתגבש. דרך לרפא את הדיכאון של נאן ולהוציא אותה מהבית. שינוי אווירה. אוויר צח. שמיים אינסופיים. מים נוצצים.

נסיעה שנייה לאגם.

חזרה לברי'ז ביי.

3

יום רביעי, 18 ביוני

אני מוצאת את המספר של ג'ון קלינסקי בפנקס הכתובות של נאן. לא ראיתי את ג'ון מאז הלוויה של אשתו לפני יותר מעשור, אבל אני זוכרת היטב גם אותו וגם את ג'ויס. הם היו שזורים בחיי סבי וסבתי. נשמע שג'ון שמח לשמוע ממני. "תישארו כל הקיץ אם אתן רוצות," הוא אומר כשאני שואלת אם אפשר לשכור את הבקתה לכמה שבועות. הוא מספר לי שהוא חושב למכור אותה כבר שנים — המקום ריק. ההצעה תופסת אותי לא מוכנה — גם נדיבותו הבלתי צפויה של ג'ון, וגם כמה מפתה נשמעת הפוגה של חודשיים מחיי.

כשאני מספרת לנאן על השיחה בזמן התה של אחר הצהריים, היא לא מגיבה בהתלהבות שציפיתי לה. במקום זאת, היא שותקת דקות ארוכות. "ג'ון הבטיח לי שזה בסדר מבחינתו," אני אומרת לה. "הוא לא יכול לבקר בבקתה בכלל. הוא מעדיף שמישהו ישהה שם." ואז היא מחייכת — באמת מחייכת — בפעם הראשונה מאז ניתוח החלפת הירך שלה.

אני עושה את החשבון. אני בודקת את חשבון הבנק שלי. אני עוברת על החשבוניות שלי ומופתעת לגלות שכבר הרווחתי יותר ממה שהרווחתי לאורך כל השנה שעברה. הצד החיובי של הפרידה הוא שהייתי פרודוקטיבית להפליא. אני חושבת על השיחה האחרונה שלי עם אליז. את חיוורת אפילו יותר מהרגיל, אליס. את נראית כמו רוח רפאים. אני דואגת לך. אני יכולה להרשות לעצמי לצאת להפוגה. ויותר חשוב, אולי אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לצאת אליה.

הכול מסתדר אחרי שאני מתקשרת לג'ון ואומרת לו — כן, נשמח להישאר בבקתה עד סוף אוגוסט.

אני מצליחה לדחות רבות מהמשימות שלי, ועוזרת למצוא צלמים אחרים שיעשו את השאר. אני מאתרת פיזיותרפיסטית בברי'ז ביי שיכולה לטפל בנאן, ובדיקת המעקב שלה לאחר הניתוח עוברת בשלום. ג'ון נותן לי את השם והמספר של הבחור שמטפל בבקתה בקיץ — יש לו צרור מפתחות רזרבי. "אם תצטרכי עזרה להפוך את הבקתה לנוחה יותר עבור נאן, אני בטוח שהוא יוכל לעזור," ג'ון אומר לי.

בעודי מחייגת את המספר, אני שוב שוקעת בזיכרונותיי מברי'ז ביי. שקיעות בצבע זעפרן. גחליליות מנצנצות בשעת בין הערביים. חום קרשי העץ השזופים של המזח תחת כפות הרגליים. בקתת עץ עם גג אדום המוצלת על ידי ענפי ירוק־עד. החלום בהקיץ מסתיים בחריקת תקליט כשקול גברי רועם נשמע בקו.

"מה אתה עושה לעזאזל?"

"אממ..."

יש עוד צעקות, עכשיו עמומות. אני בודקת את המסך כדי לוודא שחייגתי את המספר הנכון, והתשובה היא כן.

"סליחה? הלו?"

אני עומדת לנתק כשאני שומעת, "מדבר צ'רלי פלורק."

"צ'רלי, היי. מדברת אליס אוורלי."

אני שומעת חבטה מתכתית של מתכת על מתכת. אולי פטיש.

"רק רגע," אומר צ'רלי במתח, ואז, "פעם אחרונה, סם, אתה מוכן לעוף מפה? אתה הולך להרוס את זה." אני שומעת תשובה ממורמרת, ואז צ'רלי אומר לי, "סליחה, מי זאת?"

"אליס אוורלי. אני אגור בבקתה של ג'ון קלינסקי הקיץ." אני מנסה לדבר מעל המהומה ברקע. נשמע כאילו הוא באתר בנייה. "זה זמן לא מתאים?"

יש הפסקה ארוכה, קולות גבריים רמים, ואז הרעש נפסק. "לא, אני פנוי. מתנצל על זה." צ'רלי מכחכח בגרונו. "היי. אליס, נכון?" הקול נעים. עמוק עם שפשוף של נייר זכוכית באותיות הגרוניות.

"נכון."

משהו עליי: פעם שברתי את מפרק כף היד בשיעור התעמלות בכיתה ט' וביליתי במשך עשרים וארבע שעות חורקת שיניים עם הכאב, עד שלבסוף אמרתי לאמא שלי שאני אולי צריכה לראות רופא. אני לא אוהבת לבקש עזרה, או להוות מטרד, או לבזבז זמן של מישהו. שיחת הטלפון הזו משלבת את שלושתם — צ'רלי ללא ספק באמצע משהו. אז אני ממהרת קדימה, כדי לגמור עם זה. "ג'ון אמר שאולי תוכל לעזור לי. יש רשימה של דברים שאני צריכה לעשות בבקתה עבור סבתא שלי. היא בדיוק עברה החלפת מפרק ירך, ואני —"

צ'רלי קוטע אותי. "מה שלומך?"

"סליחה?"

"מה שלומך?" אומר צ'רלי בקול משועשע, "זה בדרך כלל מה ששואלים מישהו אחרי הלו."

"שלומי טוב, תודה," אני אומרת, מעט המומה. "בכל אופן, סבתא שלי —"

צ'רלי קוטע אותי שנית. "שלומי טוב, אליס. תודה ששאלת."

"אוקיי," אני אומרת ופניי מתחממות. אני לא זוכרת מתי נזפו בי בפעם האחרונה. "יופי. שמחה ששלומך טוב. וגם שלומי."

עוד משהו עליי: כשאני לא מחזיקה את המצלמה שלי, לפעמים קשה לי לדבר. במשפחה הרועשת והכאוטית שלי, עם זרים, עם מנהלים אמנותיים שתלטנים... זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לצלם — זו הפעם היחידה שאני מרגישה אישה קשוחה בכל רמ"ח איבריי. אני מכחכחת בגרוני ומנסה לחזור למסלול. "כמו שאמרתי, יש כמה דברים שאני צריכה שייעשו בבקתה לפני שנגיע, וקיוויתי שאתה או מישהו שאתה מכיר יוכל לעזור. יש לי רשימה." אני מביאה את המחברת שלי ומתחילה לקרוא מהנקודות. "ידיות אחיזה, הזזת רהיטים, הוצאת השטיחים —"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*