נתן ועמוס

1

נתן נולד בתשעה באב, וכל הילדות שלו הוא גלה ממקום למקום.

במלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים התקרבו לוורשה, אבא של נתן סגר את גן הילדים העברי שלו, והמשפחה ברחה מזרחה. נתן היה בן ארבע. לאה, אחותו, היתה בת שנה. במשך כמה שבועות הם היטלטלו בדרכים יחד עם המוני פליטים אחרים, יהודים ולא יהודים. זה הזיכרון הראשון של נתן: שיירת הפליטים.

הם הגיעו למוסקבה בחוסר כול, פרט לקצת כסף שההורים שלו החביאו בתוך הבגדים. מצאו דירה, ואבא של נתן הקים בה מחדש את גן הילדים העברי שלו. נתן היה אחד מתלמידיו, ואחר כך גם לאה. אבל כשפרצה המהפכה, השלטון החדש הוציא את השפה העברית מחוץ לחוק. הם ברחו דרומה, לאוקראינה, הגיעו לקייב בין המוני הנמלטים האחרים מרוסיה שהפכה לברית המועצות, ושוב היו צריכים למצוא דירה ולהתחיל מחדש. אבא של נתן חזר ופתח את גן הילדים העברי שלו, אבל תוך שנה הם היו צריכים לברוח גם משם, כי הצבא האדום, הצבא הלבן והצבא המקומי של פֶּטליוּרה - כולם טבחו ביהודי אוקראינה. הם ברחו לכיוון הדנייסטר. מעבר לנהר - רומניה. נתן שוב מצא את עצמו בתוך נחיל של פליטים.

הנהר היה קפוא. חיילים עמדו על הגדה וירו בכל מי שניסה לחצות את הקרח. הדרך היחידה היתה להיעזר במבריחי גבול, תמורת שוחד. נתן נצמד אל הוריו ואל המבריח שהוביל אותם.

והנה הם ברומניה, בקישינב. נתן ידע לאן הוא הגיע; הוא כבר קרא את "על השחיטה" ואת "בעיר ההריגה". ושוב צריך למצוא דירה ולהתחיל מחדש. אבא של נתן הקים שוב את גן הילדים שלו, והכניס את נתן לבית הספר הדתי־לאומי לבנים מגן דוד. יום הלימודים נפתח בתפילת שחרית. אחר כך שיעור חומש, סידור התפילות, משנה, תלמוד, הלכות שולחן ערוך, וכמו כן נאלצו ללמוד, בצו השלטונות, רומנית וקצת צרפתית. מסיבות החגים היהודיים נערכו בבית הספר תחת השגחתו של המפקח הממשלתי. הן התחילו בשירת ההמנון הרומני ובשירת "התקווה", והוצגו בהן שתי הצגות בזו אחר זו, אחת ברומנית ואחת בעברית. נתן לא השתתף בהן. הוא היה ביישן. בַּשיעורים הוא התחבא בשורה האחרונה, מעולם לא הצביע, וקיווה שאף מורה לא יפנה אליו.

את מה שהיה לו להביע הוא כתב בערב במחברת השירים שלו. שיר על פליטים שמנסים לחצות נהר. או שיר על מעשה שקרה בסוף תפילת נעילה של יום הכיפורים: השופר נסתם, לא יצא ממנו קול, והרב של בית הכנסת התפלל אל השטן, שיסיר את הכישוף. או שיר על מלך שהיתה לו בת יפהפייה, בתו היחידה, שהדאיגה אותו מאוד. היא היתה תמיד עצובה, כאילו התגעגעה כל הזמן למקום אחר שמעבר לחיים, ולא רצתה להיות כאן יותר, רק לעוף לשמיים ולחזור למקום ההוא. מרוב דאגה הוא בנה ארמון על הר גבוה והושיב אותה שם, כדי שתרגיש קרובה לשמיים. בלילה היא יצאה מהארמון כדי לראות את השמיים, ונפלה אל מותה.

2

גם קישינב פלטה אותם. הממשלה הטילה הגבלות על החינוך היהודי, ואבא של נתן לא ראה עוד שום אפשרות מלבד עלייה לארץ.

תל אביב היתה בערך בגילו של נתן, עיר בתולית עם מרחבים של חול בין אתרי הבנייה וגמלים שהובילו זיפזיף מהירקון. ההורים שלו רשמו אותו לבית הספר הדתי־לאומי לבנים תחכמוני, היחיד בתל אביב ששילב תורה ותפילה ביום הלימודים.

אבא שלו התמנה למפקח הארצי על גני הילדים, ואחר כך לראש אגף החינוך בעיריית תל אביב. במסגרת תפקידו הוא נפגש הרבה עם ביאליק, שעלה לארץ כמה חודשים לפניהם. בשבתות הוא לקח את נתן לשמוע את ביאליק מרצה במפגשי "עונג שבת" באהל־שם.

אחרי שנה בתחכמוני, נתן עבר לגימנסיה הרצליה. מקצועות הלימוד העיקריים בגימנסיה היו תנ"ך וידיעת הארץ. שיעורי התנ"ך התנהלו בעזרת המפה התלויה על קיר הכיתה ליד הלוח. איתור המקומות המוזכרים בתנ"ך היה עיקר השיעור, וגם עיקר ההכנה לטיול השנתי. נניח, פסוק כמו: וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן. מי מוצא על המפה את תרצה? חפשו את שכם - קצת מזרחה. וַיַּעַל מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן: הוא יצא מפה, והלך לפה. זה המסלול שנעשה בטיול הבא.

הם טיילו אפילו בעבר הירדן המזרחי, בין הנחלות של גד וראובן וחצי שבט המנשה. דרך הרגליים, דרך המפה ודרך התנ"ך, הם הפכו ליהודים הראשונים, זה אלפיים שנה, שהכירו את הארץ.

בתור תלמיד, נתן לא השתנה. ישב בשורה האחרונה בכיתה והשתדל להתמזג בַּקיר. אם המורֶה למתמטיקה או לצרפתית פנה אליו בשאלה, הוא נתקף גמגום. גם בהפסקות הוא היה שתקן ולא חברותי. כמו בקייב ובקישינב, הוא ביטא את עצמו רק בשירים שכתב בערבים במחברת הסודית שלו. לאחד השירים קרא "ההלך". הוא תיאר בו אדם שנודד בשדות וביערות, הולך והולך, ואולי לעולם לא יגיע ליעדו.

כשסיים את הגימנסיה לא ידע מה יעשה בחייו, איזה מקצוע ילמד. האוניברסיטה שנפתחה בירושלים לא משכה אותו; לימדו שם בעיקר את מקצועות היהדות - לא בשביל זה הוא עלה לארץ; היה לו מספיק מזה בקישינב. וירושלים עצמה הרתיעה אותו. הוא רצה לנסוע לפריז, העיר של המשוררים, שתעשה ממנו משורר. הוא יספוג תרבות וילמד בסורבון. ילמד מה? ספרות זה מקצוע? הוא רבץ במיטה, ניסה לקרוא ספר בצרפתית, והתלבט. המציאות בארץ זירזה את ההחלטה. ביום הולדתו התשעה־עשר פרץ פוגרום כמו בקישינב, היו הרוגים ופצועים בתל אביב, ובימים הבאים התבררו ממדי הטבח והחורבן מחברון עד טבריה, מצפת עד חולדה.

3

באונייה הוא התחבר עם בוגר הגימנסיה, חיים גמזו. כשהגיעו לפריז שכרו ביחד חדר במלון ירוד. היתה בחדר רק מיטה אחת, זוגית. הם ישנו בה ביחד, אכלו ביחד את ארוחותיהם הדלות, בילו ביחד בערבים בבתי קפה ובקברטים, ובבקרים הלכו ביחד לסורבון. גמזו למד ספרות, פילוסופיה ותולדות האמנות, ואילו נתן למד מדעי הטבע, כהכנה ללימודי רפואה או אגרונומיה; הוא עדיין לא החליט. היה תענוג ללכת עם גמזו למוזיאונים ולתיאטרון: הוא המטיר על נתן את כל הידע שרכש בסורבון באותו שבוע. אבל לא הכול הם עשו ביחד.

"אתה יודע, חיים", אמר לו נתן יום אחד, "יש הרבה שירה בבתי זונות, לא רק לכלוך".

זה היה משהו שמעבר ליכולתו הכלכלית של גמזו. שלא כמו נתן, שלמד על חשבון הוריו, גמזו נאלץ לשטוף מכוניות ולנקות קרונות רכבת כדי לממן את עצמו. בכל פעם שנקלע למצוקה, נתן השאיר לו בחדר כמה פרנקים על השולחן וכתב על פתק: "כשיהיה לך, תחזיר".

נתן גילה בפריז את האישה, את העישון ואת השתייה. בדרך כלל זה הלך ביחד. הוא היה מתיישב על הבַּר, ומישהי היתה מתיישבת לידו, נכנסת איתו לשיחה, מעשנת את הסיגריות שלו, ואז מוליכה אותו לבית מלון, והוא משלם לפקיד הקבלה ומקבל מפתח והם עולים לחדר, והיא לא מבקשת כסף לא לפנֵי ולא אחרי.

"איך קוראים לך?"

"זִ'ינֵט".

האם זה באמת השם שלה? האם היא סתם הרפתקנית שתויה, או שיש לה הסכם עם המלון הזה, שמפריש לה חלק ממחיר החדר בכל פעם שהיא מביאה לקוח? מה זה משנה לו. השיער שלה נשפך על הכרית כשהוא מפשיט אותה, והיא קוראת לו מוֹן אמוּר.

אחרי שהתגבר על קשיי השפה הוא צלל אל המשוררים ה"מקוללים", הבוהמיינים, בודלר וכל השאר. דרכם הוא גילה גם את פרנסואה וִיוֹן, איש המאה החמש־עשרה, שלמד אמנות בסורבון, כמו גמזו, אבל אחר כך נעשה נווד, שודד, סרסור, רוצח, וכתב שירים מלאי זימה והומור שחור. נתן תרגם שיר שלו על זונה ושמה מַרגוֹ, ושני שירים של בודלר, וכתב בהשראתם שירים על המשוטט העירוני, ההלך, שכולו בדידות וחושים מגורים וחיי לילה של ברים וקברטים ונשים מסעירות, ואין לו בית ואין לו משפחה ואין לו עַם ואין לו היסטוריה. "לי צוּוָה לנוע - בַּל אתהֶה: לאן. תכף ארד משלוש הקומות, ובדרך פקוחה אלך לי מפה ומכל המקומות. אצא אל העיר. כל צעד שלי יעזוב את הכול. כל בּוֹר־מֶטְרוֹ לועו פוער: מרגו! מרגו! אַת - בואי עִמי אל יְגון סימטאות. שלי את הלַיל, ומחר - לא שלי. תהילות לאפרודיטה! אַת היי לי המפרש! בסירת מגור נחתור אל ארץ לא נודעה מאז".

המחברת שלו התמלאה בשירים כאלה. הוא לא ידע אם הם טובים. הוא קיווה שגמזו לא מציץ לו במחברת.

את חופשת הקיץ הוא עשה בארץ, אצל הוריו. הוחלט שילמד אגרונומיה. הוא הראה לאבא שלו, ורק לו, את מחברת השירים. אבא שלו קרא אותם והתפעל. "שלחתי ילד, וקיבלתי גבר. רק תשמור על עצמך, נתן. כוֹסית אחת בשבוע, מרגו אחת בחודש".

הוא חזר לצרפת ונרשם ללימודי אגרונומיה בנַנסי. במכון לחקלאות למדו סטודנטים מכל העולם; אלה שהגיעו מארץ ישראל הוגדרו ברישומי המכון כ"פלשתינאים".

נתן, סטודנט פלשתינאי לאגרונומיה, ישב בננסי וכתב שירים על פריז. "נשקתְ הרבה, אהבתְ מעט, בערת מהר, דעכת לאט. קחיני נא, חיקך יבלע אותי כמו רבים כמוני".

ובעצם, למה לא לפרסם? אבא חושב שהם טובים.

הוא בחר שיר ושלח אותו לארץ, אל כתב העת הספרותי המוביל של הדור הצעיר. השיר הופיע בעמוד השער. לא כל אחד זוכה לזה בגיל עשרים.

אבא שלו התגאה בו, אבל לא התבלבל לרגע: נתן הוא אולי משורר, אבל קודם כול אגרונום. עוד לפני שנתן הספיק לנוח על זרי הדפנה של עמוד השער, אבא שלו כבר הפעיל קשרים כדי שיקבלו אותו לעבודה במקווה ישראל.

העבודה שהוטלה עליו במקווה ישראל היתה לחטט עם כפית באדמה שסביב העצים כדי לחשוף שורשים רקובים. הוא החזיק שם פחות משלושה חודשים; ברגע שהוצע לו לכתוב לאיזה עיתון, הוא שמט את הכפית. היה לו קשה להראות את הפרצוף שלו בבית; הוא חש אשמה גדולה כלפי הוריו, ששלחו אותו לצרפת כדי שילמד מקצוע על חשבונם; הוא גם התבייש בפני לאה, אחותו האידיאליסטית, שהצטרפה לשומר הצעיר והתכוננה לעזוב את העיר ולהקים קיבוץ. הוא אכזב אותם, הוא ידע; בעיקר את אבא שלו. מצד שני, לחטט באדמה עם כפית.

4 

הנאצים עלו אז לשלטון, ותל אביב התמלאה עולים חדשים שברחו מפולין ומגרמניה. היתה תנופת בנייה, רעש קבוע של מערבלי בטון, גאות כלכלית, עליצות תזזיתית של מהגרים. רשימות ההווי שנתן פרסם בעיתונים לכדו את האווירה הזאת; גם הפזמונים שהוא כתב לתיאטרון הקבּרטי המטאטא. הוא קיבל ב"דבר" מדור שבועי של פזמונים, בשם "סקיצות תל אביביות". ברל כצנלסון, העורך שטיפח בשנים הראשונות של העיתון את רחל המשוררת ואת אורי צבי גרינברג, היה מעדיף שהבחור יכתוב, כמוהם, על חלוצים שמפריחים את אדמת העמק. אחרי שלושה חודשים ב"דבר", נתן מצא את מקומו הטבעי ב"הארץ", העיתון של תל אביב הליברלית. הוא קיבל שם מדור בשם "רגעים", וחתם על פזמוניו השבועיים בַּשם "אגב", כדי לציין את אופיים הקליל, האגבי.

הוא תיאר בהם סיטואציות קטנות שתפסו לו את העין. התקהלות סביב קיוסק גזוז, או מול קופה של בית קולנוע. שני קצינים בריטים בבית קפה על שפת הרחוב, שותים ויסקי עם סודה. אמא צעירה דוחפת עגלת תינוק. הם מלווים אותה במבטם. מחלונות רבים בוקעים צלילי פסנתר: העיר מוצפת פסנתרנים שהתעופפו לכאן מוורשה, מברלין, מווינה. טייח עומד על פיגום, מורח קיר, ומתחתיו חולפים גברים בחליפות, בדרך אל עוד עסקה. אונייה גועה בים. מוזיקת ג'אז וטנגו עולה ממסעדת "הקזינו" שעל החוף, והגלים מלחכים את עמודיה התקועים בַּמים. נשים בשמלות ערב מוכפלות בעוברן על פני חלונות ראווה.

דברים כאלה.

כאילו אין בעולם גם עניינים פוליטיים.

היחס היחיד שהוא הביע כלפי הפוליטיקה היה ריחוק משועשע. הוא הציץ, למשל, לאספה של פעילי אחת המפלגות: "כל דבר במקומו - הבמה, השולחן, הפאתוס וכוס המים". הוא תיאר את הפעילים האלה כאנשים הבורחים מעצמם ומחייהם האמיתיים, הקטנים, אל העסקנות והווכחנות. הוא לא התייחס כמעט בכלל לקיטוב הפוליטי בין מפא"י לרוויזיוניסטים, שהגיע כבר עד לסף מלחמת אחים. מחול השדים הזה היה, בעיניו, רק רעש הרקע של החיים עצמם; וכמו כל בחור נורמלי בן עשרים וארבע, הוא היה עסוק מאוד בחיים עצמם, כלומר בהתאהבות סדרתית בנשים הלא נכונות.

שבור־לב משתי נשים יפות מדי בשבילו (אחרי האחת הוא התרוצץ בתל אביב, בשביל השנייה הוא נסע עד דגניה א'), הוא התחתן בסופו של דבר עם רחל מרכוס, שחקנית תיאטרון, ששמרה על שמה המלא גם אחרי שהתחתנה איתו, ובכך גרמה לו להרגיש, גם אחרי שהתחתן, שהוא לא לגמרי נשוי.

לאה, אחותו, התחתנה עם בחור שהכירה בקן השומר הצעיר, והלכה איתו לגרעין הכשרה של קיבוץ, לקראת התיישבות.

וגמזו חזר מפריז עם דוקטורט מהסורבון ועם בחורה שהוא לא רצה שאמא שלו תדע עליה. נתן ורחל החביאו אותה אצלם.

נתן המשיך לפרסם בעיתון את המדור שלו, "רגעים", אבל הרוח הקלילה של שירי המדור הזה כבר לא התאימה למה שהתרחש בארץ ובעולם. המשטרים הפשיסטיים באירופה איחדו כוחות, ומנהיג הוועד הערבי העליון, המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, נפגש בירושלים עם שגריר גרמניה, הביע את תמיכתם של הערבים במשטר הנאצי וביקש את עזרתה של גרמניה במימון המאבק הערבי נגד אויביהם המשותפים, היהודים והבריטים. כעבור שישה ימים פתחו הערבים, על פי הוראתו, במתקפת טרור כוללת נגד השלטון הבריטי ונגד היישוב היהודי. במשך חצי שנה הם תקפו עשרות יישובים והטילו טרור על הכבישים: בהתחלה פיזרו מסמרים, אחר כך ירו במכוניות נוסעות. פאוזי קאוּקְג'י, לבנוני ממוצא טורקי שהקים בעיראק צבא כלל־ערבי של לוחמים מתנדבים, פלש לארץ עם כוחותיו והוכר בידי ראשי הכנופיות המקומיות כמפקד העליון.

בריטניה שלחה לפלשתינה ועדת חקירה. הערבים נצרו את האש וחיכו לשמוע את מסקנותיה. אחותו של נתן לא חיכתה; מיד אחרי שילדה את בנה הראשון, היא הלכה עם בעלה ועם התינוק ועם חברי הגרעין שלהם אל נקודה שוממה על שפת נחל בבקעת בית שאן, והם הקימו שם בן לילה את היישוב הראשון של מבצע חומה ומגדל, שנועד לקבוע עובדות בשטח.

הוועדה המלכותית המליצה לחלק את הארץ: הערבים יקבלו שבעים וחמישה אחוז משטחה (שיסופחו לממלכת ירדן), היהודים יקבלו עשרים אחוז משטחה, ואזור קטן יישאר בשליטת בריטניה. הערבים הגיבו על ההצעה בחידוש מתקפת הטרור. הם חדרו ליישובים מבודדים ורצחו יהודים בבתיהם. השיא היה הטבח שאירע באוקטובר: כפריים חמושים עלו על טבריה, עברו מבית לבית ורצחו משפחות שלמות. באחת הדירות הם פתחו את המקרר, התיישבו לאכול, ואחר כך המשיכו במסע הקטל.

במדור השבועי שלו ב"הארץ", נתן לא הביע את דעתו על ההצעה הבריטית לחלוקת הארץ; אבל הטון שבקע משירי העיתון ומהפזמונים שלו היה יותר ויותר לאומי. "אין עַם אשר ייסוג מחפירות חייו", הכריז ההמנון שהוא כתב עבור פלוגות השדה שיצחק שדה הקים אז מטעם ההגנה; "תל עמל. תל עמל, תל עמל, ראשונה לחומה ומגדל", שרו חברי הקיבוץ שעל גדת האַסי את ההמנון שכתב להם האח של לאה.

אבל המשורר שבו המשיך לכתוב - גם בעיצומן של המהומות והפרעות ברחבי הארץ - שירים על ההלך שמתהלך בנוף אירופי, או מזרח־אירופי, של ערים גדולות, בקתות ויערות, הולך ושר על יופיו של העולם, על יופיין של שדרות בגשם, או של רועת אווזים. "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת". בן בלי בית - אבל לא פליט, להפך, נווד מאושר. וזה בשעה שבאירופה הממשית, גרמניה התנהלה אז לפי חוקי נירנברג.

זה היה הספר הראשון שלו, "כוכבים בחוץ". הוא כתב אותו בהינף אחד, בגיל עשרים ושבע.