גוטפרוינד

פרק א'

יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. שיחה נכנסת מ: יפתח.

הוא ניסה לקלוט ולזכור את כל הגירויים שסביבו כמו חלקים של פאזל שיוכל אחר כך לחבר בדמיון ולהחיות שוב את הרגע במדויק: מגע שקיות הניילון וכובד משקלן, הרוח העדינה של תחילת הסתיו הנושבת פנימה כשהדלתות נפתחות, הקופאית שעיניה פונות לכיוונו אבל אינה מביטה בו, משנעת במיומנות רובוטית את המצרכים הספורים שעל המסוע דרך הסורק האלקטרוני. הוא הביט בצג שוב, והצלצול פסק. שיחה שלא נענתה מ: יפתח.

כשיצא החוצה, הגשם התגבר והבריח את הקונים למכוניותיהם. הוא הניח את שקיות המצרכים על המושב שליד הנהג והמשיך לעמוד מחוץ לאוטו, בוהה בהודעה שעל צג הטלפון ומתלבט אם ללחוץ על הכפתור הירוק או להמשיך להתמסר לרגע הבלתי אפשרי הזה לפני שהסבר הגיוני יפוגג אותו.

קצת יותר מעשר שנים קודם לכן, היתה זאת גם שיחת טלפון שבישרה לו על מותו של יפתח. שיחה נכנסת מ: הילה. הוא היה אז בגינת משחקים בשכונת צ'סטנאט היל, לא רחוק מהבית שבו התגורר. זה היה יום רביעי בהיר יחסית בתחילת חודש מאי, התקופה בשנה שבה אמורים לחוש הקלה מכך שכבר לא יורד שלג, אבל בפועל חשים ייאוש מכך שהקור מסרב לחלוף. דריה היתה בת חמישה חודשים, והוא יצא איתה החוצה כדי להשאיר מאחור את ניסיונות הכתיבה הכושלים ולברוח לרגע מהמועקה ורגשות האשם שהשהות לצד מישל עוררה בו. מאז שנולדה, הוא לא ידע איך להתנהל עם הבת שלו, ובמקרים הבודדים שבהם היו לבדם הרגיש כמו מול חוברת הדרכה להרכבת ארון מאיקאה או מול מכשיר חשמל תקול. התינוקת שלו היתה עטופה בתחפושת האמריקאית הסטנדרטית לימי הקור - מעיל עבה, צעיף, כובע צמר וכפפות - וישבה בנדנדה בצורת דלי. הוא נדנד אותה קלות כשהילה, אחותו הצעירה, התקשרה לדווח לו שיפתח נפטר בבית החולים הדסה הר הצופים לפני כמה שעות ושהלוויה מתוכננת רק לתחילת השבוע הבא, כי אבא של יפתח צריך להגיע מארצות הברית.

"אני מצטערת, זוהר. זוהר?"

"כן, הילה, אני שומע. עוד משהו?" ידו המשיכה לנדנד בקצב קבוע את בתו, שהביטה בו במבט קפוא ומאשים.

"זה נכון שאשתך בהיריון, זוהר? או שאולי היא כבר ילדה? בבקשה תגיד לי."

ענן חולף המטיר גשם, אבל רק טיפות מעטות חדרו מבעד לצמרות העצים. זוהר ניתק את השיחה, והמשיך לנדנד את דריה שהמשיכה לבהות בו.

"את יודעת שכמו כולם גם את חתיכת צבועה, נכון?" שאל אותה, בעברית, וחייך אליה חיוך רחב ומתפעל, כדרך שנוהגים הורים בפעוטות שלהם. "את עושה מאמצי־על להראות שזה לא מה שאת חושבת על עצמך, אבל את לא עובדת עלי לרגע, זה ברור לך?"

אולי בגלל טון הדיבור הזדוני שלו, או שאולי בגלל הגשם והרעמים, היא פרצה בבכי. הוא הניח לה לבכות בתוך נדנדת הדלי לעוד כמה דקות, פוזל מדי פעם לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותם. היבבות החרישיות שלה הפכו לבכי רם, והוא אִפשר לה לפרוק את הכאב של שניהם. כשהבכי והגשם התגברו, הוציא אותה מהנדנדה. האשפות, ציון, יפו, החדש, שכם, הפרחים, האריות, הרחמים. דריה המשיכה לבכות גם אחרי שקשר אותה בכיסא התינוק במושב האחורי, והוא עצם עיניים והמשיך למלמל בקול רם ובמהירות את סדר שערי החומה.

"פשוט תתחיל לנסוע, התנועה תרגיע אותה," הדהד בראשו קולה של מישל - שתמיד היו לה תשובות לכל השאלות, אלה שנשאלו ואלה שלא - אבל רצף היללות המתארכות בטון אחיד לא אִפשר לו להתרכז. הוא המשיך למנות את השערים, מנסה לדמיין את המראה של כל אחד מהם ולתת לרצף השמות החוזר על עצמו להעסיק את מחשבותיו ולהרחיק אותן מהכול. מהתינוקת הבוכה, מהנהיגה בגשם כבד הביתה אל האישה שכל מפגש איתה עימת אותו עם ההכרה בזמניותה של אשליית החיים המשותפים שהמשיכו לתחזק, מהעובדה שבקצה השני של העולם הלך לעולמו האדם שסיפור חייו חג סביבו, ולמרות זאת מותו נתפס באותו רגע כמו חוליה מתבקשת בשרשרת האירועים ואינו משנה דבר.

עכשיו עלה עם שקיות המצרכים מהסופר לדירה שבה התגורר - דירה של חדר שינה אחד בעליית גג בסמטת בוזוול, מרחק הליכה מנהר צ'רלס ומנהר מיסטיק באחת השכונות הוותיקות בעיר. מהקומה התחתונה שמע את שריטת מחט הפטפון הישן של גברת דיימון, בעלת הבית, ואז את צליליו של אחד השנסונים הדביקים המלווים את ערבי הבדידות שלה.

בדירה בהה שוב בהודעה שעל צג הטלפון, ובראשו חלפו כמה הסברים אפשריים. אולי דבורה, אמו של יפתח, שמרה את הטלפון הישן של בנה והחליטה להתקשר אליו אחרי שנים שבהן לא החליפו מילה. או שאולי המספר נותק לאחר מותו של יפתח והועבר למנוי אחר שבמקרה התקשר אליו. ואולי המשיח הגיע, המתים יצאו מקברם, ויפתח התקשר להזכיר לו את ההבטחה שלו. כל האפשרויות האלה היו בעיניו סבירות ומופרכות באותה מידה. מחלון הדירה ראה את השמש שוקעת מעל העיר וידע שכבר מאוחר מדי להתקשר לישראל. הוא המשיך לשבת בסלון החשוך, מולו הטלפון ועליו רצף המילים הבלתי אפשרי הזה. שיחה שלא נענתה מ: יפתח.

"זוהר?" שאל קול של אישה צעירה כשאזר אומץ להתקשר בחזרה למחרת. היא אמרה ששמה גבריאלה, מירושלים, שהיא מנסה לאתר אנשים שהכירו את דבורה, ומתקשרת לכל מי שמופיע ברשימת אנשי הקשר בטלפון הנייד שהגיע בארגז חפצים של דבורה שהועבר אליה לאחר מותה.

"לא ידעתי שדבורה מתה."

"אני מתנצלת. אין לי מושג מי מאנשי הקשר שלה באמת הכיר אותה. סליחה שאני נופלת עליך ככה, אני פשוט אבודה ומחפשת קצה חוט."

הוא מלמל שזה בסדר, נבוך מכך שהעברית שלו נשמעת מגושמת, חושפת את זרותו, ולמרות שהיה לבדו בדירה הביט לצדדים בחוסר נוחות. היא לא ידעה שהיא מתקשרת לארצות הברית או מי הוא היה עבור יפתח ודבורה. רק פרט אחד בלט מיד לעיניה, כמובן. "רשום פה זוהר גוטפרוינד, אתה הבן של -"

"תקשיבי, אני צריך לצאת. כמעט שש בבוקר פה ואסור לי לאחר לעבודה."

היא אמרה שהיא עורכת ספרות, ושאחד ממקורות הפרנסה שלה הוא לחבר עבור עיריית ירושלים תקצירי חיים - מעין הספדים - על אנשים שנפטרו ולא נותרו להם קרובי משפחה. "העירייה מפרסמת כל שנה חוברת זיכרון, רק כמה פסקאות על כל מנוח. איזושהי כותרת, מסגרת לסיפור החיים שלהם. אתה יודע, שבכל זאת יישאר מהם משהו אחרי שהם הולכים."

עיריית ירושלים, גיחך זוהר. אם העבר חוזר לרדוף אותו, כמה סמלי שגם המוסד הזה הוא חלק מהחבילה.

"מצאו אותה בדירה שלה, כמה שבועות אחרי שהמחלה גמרה אותה. השכנים התלוננו על הריח, אז המשטרה פרצה פנימה. בדרך כלל אני מראיינת שכנים או חברים, אבל במקרה הזה קצה החוט היחיד שלי היה בעלת הבית שלה. היא העבירה לי ארגז עם כמה פריטים שכבר נואשה מלהאמין שמישהו יגיע לדרוש. ניירות, רשימות, העתקי מסמכים, צילומי קטעים מספרי שירה, דף מדפסת שהיה מוצמד בנעץ לדלת המטבח שלה וכתובה עליו רק הכותרת 'סוף לסיפור'. וגם הטלפון הישן הזה, שהבנתי שהיה של יפתח והיא המשיכה להשתמש בו אחרי מותו. אז התחלתי להתקשר לכולם ולחפש מישהו שיוכל לתת לי קצת רקע. הבנתי שהיא ילידת ארצות הברית, שהכירה שם את אמנון ועלתה איתו ארצה אחרי שיפתח נולד וזמן קצר לאחר מכן הם התגרשו, שהיא גרה לבד ברובע היהודי, והשלימה בגיל מאוחר תואר באוניברסיטה העברית. אבל חוץ מכמה פרטים שהופיעו במחשב של העירייה ובמרשם האוכלוסין אני לא מוצאת עליה כלום."

בשביל מה בעצם, שאל את עצמו אחרי שהשיחה הסתיימה. אם אישה נרקבה לבדה בדירה ולאף אחד לא היה אכפת אם היא חיה או מתה, למי זה משנה אם מנציחים אותה? ומה הערך של אותם פרטים ביוגרפיים שגבריאלה אספה עליה? האם זה מה שמגדיר בן אדם - איפה הוא נולד, עבד, מה הוא למד - זה מה שמעניין? הוא נשאר לשבת על מיטת הילדים בסלון, מתקשה לתת לקצה החוט מהעבר להיעלם. הוא כבר דמיין את הרגע הזה, שבו בת קול מפעם מפציעה לתוך חייו החדשים והמרוחקים, פורצת את מחסום הניתוק ומעירה לחיים את כל מה שביקש להשאיר מאחור: שיחת טלפון מעיתונאי שעורך תחקיר על מותו של יפתח ושמע שהוא מי שהכיר אותו הכי טוב, הודעה מעורך דין שמספר שיפתח השאיר מכתב שכתב לו לפני מותו וביקש שיישלח אליו רק עשור מאוחר יותר, אדם זר שעוקב אחריו ברחוב ומתוודה, כשהוא מתעמת איתו, שהגיע מהעולם הבא כדי לראות את הזוהר הזה שיפתח לא מפסיק לדבר עליו. אבל אחרי שהשיחה שלו עם גבריאלה הסתיימה, ההודעה על השיחה מיפתח נמחקה מצג הטלפון. אות החיים - אם ניתן להשתמש בביטוי הזה לגבי אנשים שאינם - התפוגג כלעומת שהופיע.

"אני לא מרגיש שאני יכול לעזור לך", כתב לה כעבור יומיים, כששב מהעבודה בערב, טיפס במדרגות החירום אל עליית הגג, נשען על שיפוע הרעפים האדמדמים בזווית שבה בעלת הבית לא תוכל להבחין בו, והצית סיגריה.

"אני מבינה, תודה בכל אופן", השיבה מיד.

היא אף פעם לא הולכת לישון שם בעיר הקרה והאפורה שלה?

ועדיין, לאחר שבמשך שנים כל הבזק זיכרון עורר בו לרגע את התקווה שאולי בכל זאת, כל הודעה נכנסת וכל צלצול הקפיצו אותו, כל פעם שהתעורר לרגע מחלום בהקיץ היה נדמה לו לרגע שהנה יפתח עומד מולו ומסביר שזאת היתה רק טעות, שהוא בעצם עדיין כאן, שעדיין אפשר לתקן - אותה שיחת טלפון העירה בו שוב את כל מה שניסה לשכוח. הוא השתדל להסיט את מחשבותיו אבל מצא את עצמו מחבר משפטים רלוונטיים שוב ושוב, עד שלקח את המחברת הישנה שלו לגג וניסה לשרבט כמה שורות בתקווה שזה יוציא לו את כל העניין מהראש.

דבורה אלטמן, לבית קראוס, נולדה בארצות הברית ב־1951, כתב ומיד קרע את העמוד מהמחברת, גלגל אותו לכדור וחרך אותו עם קצה הסיגריה שבידו. לאחר כמה דקות וסיגריה נוספת התחיל שוב, הפעם בנימה אישית יותר - מוזר לחשוב שכשהכרתי את דבורה היא היתה צעירה בהרבה משאני היום. היא הפכה לאמא בשנות העשרים לחייה, ולאחר גירושיה מצאה את עצמה בארץ זרה -

גם הפתיח הזה הפך במהרה לכדור. אנשים מקדישים את רוב חייהם לכך שיזכרו אותם אחרי שימותו, הוא חשב. כמו אבא שלו שהיה מרבה לפזר אמירות בנוסח "יום אחד כשתיסע עם הילדים שלך בשדרות גוטפרוינד בירושלים", או "כשתנאם בטקס שבו יחנכו את הכיכר על שמי בכניסה לעיר, אל תשכח לספר איך גידלתי לבד שלושה ילדים או איך פעם עזבתי ישיבת מועצה באמצע כדי לשמוע אותך שר באירוע ראש השנה בבית הספר". ומה אם בעוד אי־אלו שנים גם בעיריית בוסטון ישכרו איזו גבריאלה כזאת, עורכת ספרות שמתפרנסת מחלטורות, וישלמו לה כדי לחבר הספד קצר על מישהו שהגיע מארץ אחרת, ושבועות לאחר מותו פרצו לדירתו ומצאו את גופתו?

לאחר כמה ימים הוא שלח לגבריאלה הודעה נוספת וכתב שהוא סקרן לדעת אם גם על יפתח פרסמו בזמנו הספד כזה. היא השיבה שנראה לה שלא, הרי כשיפתח מת ההורים שלו עדיין היו בחיים, וממילא זאת מסורת שהתחילו איתה רק בשנים האחרונות.

"זה נורא איך שכל המשפחה הזאת נעלמה בכזאת מהירות, אה?"

זוהר גיחך. נעלמה עבור מי?

יפתח, הוא כתב בראש העמוד במחברת שלו, מוקדם מאוד בבוקר יום המחרת. הוא נאנח, ובמשך דקות ארוכות הביט כמהופנט בארבע האותיות האלה, כאילו עצם העובדה ששרבט אותן על נייר היא צעד שאין ממנו חזרה. המחברת היתה אחד החפצים הבודדים שהוא לקח איתו כשעזב את הבית חמש שנים קודם לכן. היו בה בעיקר קצוות דפים שנתלשו, זכר לניסיונות שווא לשקוע בכתיבת סיפורים שבמקרה הטוב הסתכמו בפסקת פתיחה.

יפתח לא היה מוכן לסלוח למי שמשקר, בעיקר למי שמשקר לעצמו. ניסה והתחרט.

את דבורה ראיתי בפעם האחרונה ביום שבו עזבתי את הארץ. יפתח הסתגר בחדר שלו ולא הרשה לי להיכנס. הוא מחק שוב. אולי כדאי להתחיל בהתחלה ולא בסוף?

יפתח היה החבר האמיתי הראשון בחיים שלי. אפשר לומר החבר היחיד. כתב, פסל גם את האפשרות הזאת ותהה איך במקרה הפוך יפתח היה מתאר אותו.

בשנים הראשונות לאחר מותו, זוהר דיבר אליו במשך שעות ארוכות. מתבודד ומעלה זיכרונות, משחזר את העבר ומספר לו במילותיו את כל מה שכבר ידע, מבקש לקבע נרטיבים שאולי אם יפתח היה מקבל אותם, גם הוא היה יכול להאמין בהם ולחיות עם עצמו בשלום. אבל אפילו בדמיונו לא הצליח להביא את יפתח להעניק לו את החסד הזה.

זוהר, הוא כתב בראש העמוד הבא, אחרי שהפך את הקודם לכדור. ושוב כתב מה שחשב, מחק מה שכתב, ותלש וזרק ובהה בדף הלבן, עד שפשוט החל לשרבט מילים ללא כותרת או ייעוד.

הזיכרון הראשון שלי מיפתח הוא מגיל מאוד צעיר. ארבע, אולי אפילו מוקדם יותר. המטפלת שלי נתנה לי יד, ויאיר, אחי, הלך לידינו, ואז נעצרנו בפינת סמטת אור החיים, מול הבית של יפתח ודבורה, ויאיר אמר למטפלת, "תראי, שם בבית הזה, בקומה השנייה, איפה שהחלון? שם גרה אישה גרושה.״ בפעם הראשונה שבאמת ראיתי את יפתח הייתי כבר בכיתה א' - ואז כבר ידעתי עליו עוד כמה דברים. ראינו אותו לפעמים עובר ברחוב עם אמא שלו או יוצא מהמכונית של אבא שלו בחניון של הרובע. למיטב ידיעתי אף אחד לא דיבר איתו, אבל הוא סקרן את כולנו. אמרו עליו שהוא ילד מחונן, גאון. היו סביבו כל מיני סיפורים ואגדות. למשל, שהוא יודע לדקלם בעל פה את הביוגרפיה של צ'רצ'יל, או שהוא לומד יום בשבוע עם מורה פרטי מהאוניברסיטה כי הוא חכם מדי בשביל החומר שמלמדים בבית הספר. סיפרו שאבא שלו, פרופ' אמנון אלטמן, הוא פילוסוף חשוב, ושכשהוא לימד באוניברסיטה באמריקה, סטודנטית שלו הצליחה לסדר אותו ולהוציא ממנו ילד. אמא שלו, דבורה, גרה ברובע, אבל יפתח למד בבית הספר שליד הבית של אבא שלו בקצה השני של העיר, והיה מגיע לרובע רק בחלק מימות השבוע. לפעמים, כשהיינו משחקים סטנגה ברחבה הישנה, מישהו היה צועק שהבן של הגרושה מגיע, ואז היינו עוזבים הכול ורצים לאזור מגרש החניה לעקוב מרחוק אחר הטקס שבו אמנון ודבורה היו מעבירים ביניהם את האוצר המסתורי שלהם. אחר כך היינו צוחקים על המבטא האמריקאי שלה, ועל איך היתה מערבבת עברית ואנגלית במשפטים כמו "לא לגעת ב-rail" או "put it in the זבל".

אנחנו גרנו ברחוב חיי עולם. על המפה זה נראה מרחק נגיעה מהבית של דבורה, אבל באותם ימים זה היה בשבילי כמעט בעיר אחרת. ההליכה בסמטאות של הרובע, כל המדרגות שהיינו צריכים לעבור, והחצרות שהיינו מקצרים דרכן. כמעט לא היינו הולכים דרך הרחוב. היינו מטפסים על גדרות, ולפעמים הולכים דרך הגגות. בכל האזור הזה אין כבישים חוץ מהכביש העוקף שמגיע אל מגרש החניה. רק סמטאות צפופות, בתי אבן גבוהים משני צדי הרחוב, כמעט בלי מרווחים ביניהם, קשתות גדולות מאבן ירושלמית שלפעמים הפושטקים, כמו שהיינו קוראים להם, היו מטפסים עליהן ומעשנים שם. והכול ליד הכותל, כיפת הסלע, כנסיית הקבר - המקומות שמבחינת כל העולם היו אתרים קדושים, גדולים מהחיים, בשבילנו היו פשוט השכונה שלנו. במערת צדקיהו, למשל, מירי - שלאבא שלה היתה חנות למוצרי יודאיקה ברובע - היתה מראה לבנים הגדולים את הציצי תמורת קרמבו, והמחילות של הקרדו היו המקום שבו אפשר להתחבא כשמתחיל להחשיך וההורים מחפשים אותך. לא היינו מודעים למשמעות, להיסטוריה, לעוצמות שלהם ואולי אפילו היום אני מבין את זה רק באופן חלקי. רק שנים אחר כך, כשעזבתי בפעם הראשונה את ירושלים ועברתי ללמוד בגרמניה, התחלתי לקלוט שבעצם גדלתי במקום הכי מרתק בעולם. אנשים התחילו לשאול אותי - מה, אתה מירושלים? וואו, איזה מדהים. ואני חשבתי: מה מדהים בלהיות מירושלים? כל האנשים שאי־פעם פגשתי היו מירושלים. אני זוכר שהמורה להיסטוריה ביסודי צעק עלינו פעם איך אנחנו מסוגלים להיות אדישים לכך שמהחלון של הכיתה רואים את כנסיית הדורמיציון, ושמיליוני אנשים ברחבי העולם היו נותנים את כל הכסף שלהם רק בשביל לראות את הנופים האלה. הבטנו בו במבט מזוגג ולא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו. מבחינתנו זה פשוט היה מה שרואים מהחלון של הכיתה.

בימי שישי יאיר ואני היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת. הייתי שר את כל מזמורי קבלת השבת, אותם ידעתי בעל פה, ואחר כך יוצא החוצה ומביט בקנאה בילדי הרובע ששיחקו תופסת ברחבה, בתקווה שאולי יום אחד הם ירשו לי להצטרף אליהם. כשהתפילה הסתיימה, האבות היו יוצאים החוצה עם האחים הגדולים, ואנחנו היינו נצמדים אליהם והולכים משם יחד. כשנכנסנו הביתה, הטלוויזיה היתה פתוחה על הסרט הערבי של יום שישי, בלי קול, כדי שהשכנים לא יכעסו שאנחנו מחללים שבת, ואז הגיע הרגע הקסום של ערבי שבת. אבא היה מתיישב לבדו ליד השולחן ומתחיל לשיר את "שלום עליכם מלאכי השלום". הוא שר באטיות, וכל מילה בקעה מגרונו בהמון אהבה. במיוחד אהבתי כשהוא היה מגיע לשורה "ברכוני לשלום, מלאכי השלום". הייתי עוצם עיניים במהלך הפאוזה שלפני, מחכה למילים שנשמעו כמו זעקה שנישאת אל בית האלוהים הממוקם כמה רחובות מאיתנו. נוסף על בני המשפחה היו מצטרפים גם כמה אורחים קבועים שההורים שלי ריחמו עליהם כי לא היה להם עם מי לאכול ארוחת שבת, כמו השכנים, אדון וגברת בלוך, שבנם היחיד נהרג במלחמת יום כיפור. אברהם, זקן שכמעט לא אמר מילה ואמא הסבירה שכמוה, גם הוא הגיע משם. אמא הרבתה באמירות מרומזות הקשורות לילדות שלה, כמו "גם הוא הגיע משם" או "הבית האמיתי שלנו", ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. וגם עדנה סוקולוביץ' האלמנה, שבאיזשהו שלב החליטה שהארוחות אצלנו לא מספיק לפי המהדרין והפסיקה לבוא.

אהבתי את הדרמה, את הטקסיות. הייתי מדמיין איך השירה של אבא נישאת מהבית שלנו אל הסמטאות שליד, מזמינה את האורחים להיות חלק משולחן השבת שלנו. אבא היה ממתין שכולם יסיימו לאכול, ואז אומר כמה משפטים, שחזרו על עצמם מדי שבוע ובכל זאת נשמעו אותנטיים, כאילו חשב עליהם באותו רגע בפעם הראשונה. בהתחלה הוא היה מודה לאורחים שמכבדים אותנו בנוכחותם ואז מוסיף ש"לעולם לא נשכח את הבית שחרב ואת חובתנו לחזור ולהקים בית חדש תחתיו כאן בעיר הנצח". כולם היו ממלמלים בהסכמה, כולל אמא, שברגעים האלה תמיד עצמה עיניים והחזיקה את כפות ידיה על החזה, ויאיר הסביר לי שהיא חושבת על "הבית האמיתי" ההוא שהמשפחה שלה השאירה שם. הטקס הזה התנהל בכל ערב שבת באותה הצורה, ואפילו שטיפת הכלים וסידור המטבח היו חלק מההצגה שאני הייתי אחד השחקנים בה. אחרי שהיינו מסדרים הייתי עולה לגג לתלות את מפת השולחן לייבוש, ולפני השינה הייתי מדמיין איך מחוץ לחומות אפשר לזהות את הבית שלנו לפי הדגל הלבן שמתנוסס על הגג.

זוהר עצר וקרא שוב את התיאורים שכתב בכתב יד צפוף ומבולגן בדפי המחברת שלו. חלפו שנים רבות מאז ניסה כוחו בכתיבה, התחביב שליווה את שנות נעוריו, ועדיין הציק לו שהוא לא יודע להגדיר מה בדיוק הוא כותב ולאיזו מטרה. דווקא המחשבה שהוא מספר על עצמו למישהו זר, דמות עמומה של אשת ספרות שמעולם לא פגש אך הביעה עניין כללי, עזרה לו לחבר כמה פסקאות ולכתוב בשטף. הוא הרגיש כאילו כל הזיכרונות שתיאר התרחשו ביקום רחוק, והניסיון למקם אותם על ציר הזמן ולתרגם אותם למילים היה כמו לפתוח מחסן מעופש כדי לעשות בו סדר, ולהיקבר תחת תכולתו כשהדלת נפתחת. הוא כבר היה צריך לצאת מהבית כדי להגיע למפעל בזמן, אבל התפתה להישאר על הגג עם המחברת שלו ולהמשיך להעלות זיכרונות, ולו כדי להוציא מהראש את המחשבות על העבר.

בכיתה א', לקראת אמצע שנת הלימודים, הרב בבית הכנסת אמר לאבא שבערב שבת הבא הוא מזמין אותו להצטרף אל החזן בסוף התפילה ולהוביל את שירת "אדון עולם". אבא אמר שיהיה לו לכבוד, והרב הוסיף, "הכבוד שלנו, תעלה גם את הבן איתך." כל כך התרגשתי. מאוד אהבתי לשיר, ויותר מהכול חלמתי לשיר מול קהל. סיפרתי ליואל, המורה למוזיקה, שבשבוע הבא אשיר לפני כולם בבית הכנסת, והוא הסכים לעשות איתי חזרות על השיר אחרי הלימודים. דמיינתי איך אני עומד ליד אבא, מתחיל לשיר בקול רם ובטוח, והקהל נותן לי להוביל את השירה ומצטרף רק בפזמון החוזר.

בערב שבת הייתי מרוכז כל כולי בתפילה והרגשתי את הלב שלי דופק במהירות. גם יואל, שבדרך כלל התפלל בבית הכנסת הספרדי, הגיע להתפלל לידינו, בהזמנתי. לקראת סיום התפילה אחד מעוזרי הרב סימן לאבא, והוא קם ממקומו, הסתובב אלינו ואמר, "יאיר, בוא תשיר יחד איתי." רק כששניהם צעדו אל הבמה קלטתי שאבא בכלל לא העלה בדעתו לקחת אותי לשיר איתו, ואפילו לא שם לב כמה אני מחכה לרגע הזה. כשהם עלו על הבמה, קמתי ויצאתי במהירות החוצה, פתחתי את דלת בית הכנסת אל הצינה שברחבה שמחוצה לו והתחלתי לרוץ, מנסה להתרחק מהר כדי לא לשמוע את השירה של יאיר. חלפתי על פני הילדים המשחקים, שנעצרו להביט בי מופתעים, ונבלעתי בסמטאות עד שהייתי רחוק מעיניהם. ידעתי שהתפילה כבר הסתיימה ושתכף יכעסו שאני מסתובב לבד בחוץ, אבל לא הייתי מסוגל לחזור הביתה. עמדתי לבדי בסמטת בית השואבה, רחוב קטנטן שאיש לא עבר בו, ודמיינתי איך אני צועק על אבא ועל יאיר שלא הזמינו אותי לשיר איתם. משם עברתי לדמיין את עצמי מגיע אל בית הכנסת בעוד הרבה שנים יחד עם שני הבנים שלי, ואיך מזמינים אותי לעלות לבמה. הרב מבקש שאוביל את השירה, ואני מסתובב אל הבנים שלי, מתחיל לשיר "אדון עולם" ומזמין אותם להצטרף אלי. הבנים שלי, גם הקטן וגם הגדול, שרים נפלא, ומרוב גאווה אני רק מחבק את שניהם ונותן להם להוביל.

"אתה שר מאוד יפה."

הסתובבתי ופלטתי צרחת בהלה. לא שמתי לב שבזמן שנסחפתי בדמיון ושרתי בקול רם, יפתח, הבן הגאון של הגרושה, עמד מאחורי. כל הסיפורים ששמעתי עליו חלפו במוחי בערבוביה כשהוא הביט בי בשקט וברוגע, בעיניים חומות ונבונות.

"אתה יודע לשיר עוד שירים?" שאל לאחר שתיקה ארוכה, עדיין מביט בי ישר בעיניים.

"אתה הבן של הגרושה, נכון?"

הוא לא ענה.

"אני יודע לשיר 'אשת חיל'. ואת 'והאר עינינו'. אה, וגם את השיר של 'ניגון עתיק' משיעור ריקודי עם, אם אתה מכיר."

"תשיר."

יפתח הוקסם מהשירה שלי. הילד הגאון והמסתורי חשב שאני שר יפה, והרגשתי איך כל הגוף שלי משתחרר.

"אח שלי אומר שיש לך את הציונים הכי גבוהים בארץ," אמרתי לו.

אף שריר בפניו לא נע. "ראיתי אותו, את אח שלך. הוא מחפש אותך. הוא צועק את השם שלך."

"איפה?" הופתעתי שיפתח ידע מי אני ומי אח שלי.

"באזור הבית שלי, קודם."

"ולמה אתה לא בבית?"

"אמא שלי אמרה לי לצאת החוצה."

"למה?"

יפתח שתק.

"אין לכם ארוחת שבת?"

"לא."

"ואתם גם לא באים לבית הכנסת."

"זה כי אנחנו לא מאמינים באלוהים."

"לא - מאמינים - באלוהים?" חזרתי אחריו בתדהמה, מדגיש כל מילה, "איך זה יכול להיות?"

"פשוט לא. אנחנו לא מאמינים שזה משנה אם מתפללים או לא," הוא אמר בקול שקט ובטוח, ולמרות שזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו מערער על קיומו של הבורא, המחשבה הראשונה שלי היתה שאם יפתח הגאון אומר, אז אולי זה נכון. מרחוק שמעתי את קריאותיו של יאיר, שצעק את שמי, הולכות ומתקרבות.

"אבל מה, אם אין אלוהים, אז איך הכול נהיה? מי ברא את האדם? מי אמר 'ויהי אור'?"

"תראה," הסביר יפתח באטיות, וניכר שהוא משוכנע בצדקתו ומתנסח בזהירות כדי לא להישמע מתנשא, "הכי קל זה להאמין במשהו ולהחליט שזה ההסבר לכל דבר, אבל כשיש הסבר מפסיקים לשאול. ואם תחשוב על זה, אז אלוהים הוא התשובה הכי משעממת לשאלות הכי מעניינות."

"הנה אתה!" צעק יאיר מרחוק. "יא ערבי, לאן נעלמת?"

"היינו אצלי בבית," השיב לו יפתח בשקט, משמיע את השקר הראשון והאחרון שאי־פעם אשמע ממנו. שנינו המשכנו להביט אחד לשני ישר בעיניים, ואני הרגשתי בטוח ומוגן.

"כן, בגלל זה רצת החוצה במהירות של קרל לואיס? בוא כבר, מטומטם, בגללך לא התחלנו לאכול."

הלכתי בשקט מאחורי יאיר, מביט מדי פעם אחורה אל דמותו המתרחקת של הילד הגאון, שהמפגש הפך אותו למסתורי ומרתק יותר בעיני. איש לא התעניין למה איחרתי, ואני התיישבתי הרחק מאבא שלי ולא הסתכלתי עליו כל הארוחה, רק התרגשתי מהמחשבה שאולי סוף־סוף מצאתי ילד שיהיה חבר שלי. ועוד איזה ילד.

אחרי אותו מפגש קיוויתי להיתקל בו שוב. הארכתי את מסלול ההליכה מבית הספר הביתה כדי לעבור ברחוב של דבורה ויפתח, ומיד בשעה ארבע, עם תום מנוחת הצהריים שבה היה אסור באיסור חמור לשחק בחוץ ולהרעיש, יצאתי לחפש אותו ברחבי הרובע. לא העזתי פשוט לדפוק בדלת כי עדיין חששתי להאמין שהילד הגאון הזה באמת ירצה להיות חבר שלי, אבל זיכרון המפגש הלילי בערב שבת המשיך לחזור אלי. בכל פעם שהגעתי לפינה שבה נפגשנו הייתי נעצר וחי אותו מחדש - את רוח הערב הקרירה, את ריחות הבישולים של ארוחת שישי, את הקולות הרחוקים של תפילה ושירי שבת ובעיקר את הדהוד השתיקות הארוכות ששתקנו יחד, לא מתפתים להפר אותן בכוח באמצעות מילים. אבל עברו עוד חודשים רבים עד הפעם הבאה שנתקלתי בו.