הצלקות שבינינו

פרק 1

אמה

אני מעיפה מבט בשעונו של אבא מתוך הרגל. הוא נראה עצום ומגושם על היד שלי. ניקבתי חור ברצועה כדי שיתאים לי, ובדיוק כמוני, גם הוא עובד לאט בימים אלה. השעון הוא ממהדורה מיוחדת של מותג יוקרתי ואין שום דבר מיוחד בו, אבל הוא גורם לי להרגיש קרובה לאבא שלי.

אני מטה את ראשי ובוחנת את הבית שפעם היה ביתי. על השלט שבחצר יש מדבקה שמכסה את המילה למכירה ומכריזה בפני כולם באותיות גדולות ואדומות שהבית נמכר. מתחשק לי לבעוט בשלט, לתת לו אגרוף, או בעצם לתלוש אותו ממקומו ולדרוך עליו עד שלא יישאר ממנו כלום.

אבל, מאוחר מדי לעשות משהו.

בחרתי לצאת מוקדם בבוקר כדי לא להיתקל באף אחד מהשכנים או מהחברים. ידעתי שאם מישהו מהם יראה אותי, הוא ינסה לתת לי כסף או לשנות את דעתי. לא ירשתי מאבא את השנינות שלו או את חוכמתו, אבל אני גאוותנית חסרת תקנה בדיוק כמוהו.

אני בודקת בפעם האחרונה את הטנדר שלו, שעכשיו הוא הטנדר שלי, ומהדקת שוב את הרצועות שמחזיקות את כל רכושי עלי אדמות. העמסתי על הטנדר הזה את כל עולמי, במלוא מובן המילה. לבסוף אני נושמת עמוק כדי להרגיע את עצמי ומתיישבת במושב הנהג. אימא כבר יושבת במושב הנוסע. אני מושיטה יד אל חגורת הבטיחות שלה ומהדקת את האבזם למקומו.

"שבי בנוח, יש לנו דרך ארוכה," אני אומרת ומושכת את חגורת הבטיחות שלה פעם נוספת. "זאת נסיעה של ארבעת אלפים ומאתיים קילומטרים לעיירת אמצע־שום־מקום, טקסס." אני מפנה אליה את ראשי ומחייכת בעידוד על אף שאני לא מרגישה מעוּדדת במיוחד.

"אמה." קולה של אימא מלא בחמלה עם רמז לגערה. זו הנימה הזאת שרק אימהות מסוגלות להפיק.

"סליחה, התכוונתי לינקס, טקסס. איזה מין שם זה לעיירה, בכל מקרה?" הפעם היא לא מגיבה. לאחרונה היא בוררת את השיחות שלה. בזמן שאני מחפשת באפליקציית הניווט את הכתובת, אני שוקלת מחדש בפעם האלף את הנסיעה המוזרה הזאת. "ייקח לנו בערך שבוע להגיע לשם ולחזור."

צער מציף אותי שוב בהבנה שכבר לא אחזור לכאן. בקרוב אעבור לגור בקביעות בדירה חדשה בלוס אנג'לס עם החבר שלי, קנת'. אימא לא תגור איתי יותר. זאת הסיבה שבגללה התמהמהתי כל כך ודחיתי את הקץ ככל האפשר. אני עדיין לא מוכנה לשחרר אותה.

אנחנו נוסעות ברחובות דאנסמויר, קליפורניה כשהיא מדברת שוב. "מתוקה, לא שכחת משהו, נכון?"

"אימא, את לא רצינית." אני מגבירה את עוצמת המוזיקה כדי להשתיק אותה. הכנתי רשימת השמעה מיוחדת לנסיעה הזאת. כל השירים הם מפעם, ועכשיו סם קוק שר 'What a Wonderful World’.

"סם קוק. אבא שלך הכיר לי אותו. התחלתי לרקוד רק אחרי שפגשתי את אבא שלך," אימא ממלמלת.

אני יודעת, אימא. ראיתי אתכם יחד, זוכרת?

כילדה גלגלתי עיניים וזייפתי צחקוק לנוכח גילויי החיבה הספונטניים שלהם. עכשיו, אני עורגת לעוד רגע אחד קטן כזה. תודה רבה, סם קוק. כאילו אני לא מספיק דפוקה גם ככה. אבל אפילו הקול הצלול ורווי הג'ז של סם קוק לא מצליח להסיח את דעתה של אימא.

"מצאת את הכתובת שלו, נכון? כשחיטטת בקופסת הזיכרונות שלי." השארתי את קופסת העץ הקטנה הזאת לסוף, ופתחתי אותה רק אחרי שארזתי את כל שאר החפצים שלי. בתוכה היו כל הצילומים שאימא אהבה, השן הראשונה שנפלה לי, וכל הפתקים עם מילות האהבה שאבא כתב לה במשך השנים. כל הדברים הרגילים שאין להם שום ערך עבור אף אחד אחר, אבל עבורי ערכם היה עצום. לרגע לא דמיינתי לעצמי שאמצא גם את כתובתו של איידן שפילד משורבטת על פיסת נייר מכתבים פרחונית מקופלת.

כשאימא דיברה איתי על הבקשה המטורפת שלה לראשונה, חשבתי שהיא הוזה. מעולם לא שמעתי את שמו של האיש הזה עד לאותו רגע, וגם לא את השם 'לינקס'. למען האמת, הדבר היחיד שהיה קשור לטקסס באופן כלשהו בבית שלנו היה הלחם שהיא הגישה לצד מאפה הספגטי המוקרם שלה. אה, והיו גם משחקי פוקר בערבי שישי.

"אז אני אמורה פשוט להופיע בבית שלו ולהגיד, 'היי, אני אמילי קופר. אתה לא מכיר אותי, אבל מתברר שהיה לך סטוץ עם אימא שלי. היא רוצה שאמסור לך שהיא מצטערת, אז נסענו את כל הדרך אל העיירה שכוחת האל הזאת שבחיים לא שמעתי עליה כדי לומר לך את זה, ואתה יודע מה, מר שפילד? היא גם רוצה שתצטרף אלינו'? ברור, זה לא מטורף בכלל."

"אוי קטנה שלי, זה לא טיול רגיל, נכון? אני מצטערת שהעמסתי על הכתפיים שלך את כל העניין, אבל לא אוכל לנוח על משכבי בשלום עד שלא נגמור עם זה."

סם קוק שר לנו ואני מתרכזת בקולו. ברגע זה אני בצומת דרכים שלא בחרתי בעצמי. הרכב משייט ברחובות העיר וחולף על פני השלט שעליו כתוב יש לנו את המים הכי טובים בעולם — מקור גאווה גדול של דאנסמויר. אתגעגע אליה. אנחנו עוברות על פני תחנת כיבוי האש עם עץ הבוקיצה הגדול בחזיתה, ואני מאיטה ובוהה בלוחית המוצמדת לגזעו שעליה מתואר מעשה הגבורה של אבא בשנה שעברה. הוא הקריב את חייו כדי להציל שני ילדים שנלכדו בשרפה בקומה האחרונה של בניין מגורים.

"את מתגעגעת לאבא?"

"בכל נפשי ומאודי."

"אז למה את עדיין כאן?"

"כי את צריכה אותי."

"אני לא צריכה אותך! ואני בוודאות לא צריכה את כל זה."

שליטתי העצמית חוזרת אליי מייד. אף פעם לא הרמתי את קולי על אימא, ואין ספק שלא אתחיל לעשות זאת עכשיו. ידיי רועדות כשאני מחנה את הטנדר כדי להתאפס על עצמי.

כל הכבוד, אמה, הצלחת לשרוד שמונה קילומטר בלי התמוטטות עצבים.

מזל שהרחובות ריקים ואין אף אחד בסביבה שיחזה בהצגת הטירוף הקטנה שאני מעלה פה בחינם. בסופו של דבר, אני מצליחה איכשהו להשתלט על עצמי בלי להתנשם בפאניקה.

"את בסדר, מתוקה שלי?" היא שואלת אותי.

"אני לא בסדר כבר הרבה מאוד זמן." אני נאנחת ומשחררת את כל התירוצים שסיפרתי לעצמי מאז שמצאתי את פיסת הנייר הפרחונית המטופשת ההיא אתמול בלילה. במקום לפנות דרומה בכביש איי־5 כמו שהייתי אמורה, אני פונה צפונה לעבר ביוטי פוֹלס, אורגון. "זה בכלל לא בכיוון שלנו," אני אומרת לה בלי להסתיר כעסי. "בכיוון ההפוך לגמרי, למען האמת."

"זה רק עיקוף קטן, מתוקה."

כל חיי המחורבנים הם רק 'עיקוף קטן'.

סם קוק שר עכשיו על כך שהשינוי עומד להגיע...

מה אתה אומר, סם.

פרק 2

אמה

אחרי שלוש שעות ושתי כוסות לאטה מתחנת הדלק, הטנדר מיטלטל על דרך עפר ארוכה, מעלה אבק ומתקומם נגד המסע שלנו. דרך העפר שייכת לכתובת שמצאתי. שלט עץ מברך אותי לשלום כשאנחנו מגיעות למקום בשם 'פנסיון ההולכים על ארבע'. הפרט הראשון שאני מגלה על מר איידן שפילד הוא שהוא חובב כלבים. שני שלטים קטנים מורים לי שעליי ללכת ימינה כדי לאמץ כלב, או שמאלה כדי לסייר במקום. אני פונה בחדות לעבר בית החווה הלבן שנראה באופק בהנחה שזהו בית מגוריו. השמש עדיין ממוקמת גבוה באמצע השמיים ויוצרת מעין הילה לבנה סביב המבנה. אני מחנה ובוחנת את עצמי בחטף במראה הקדמית. אחרי כמה ניסיונות עלובים, אני נכנעת ומפסיקה להעביר את אצבעותיי בסבך שערי הסורר בגווני החום ואדום, ופונה לבדוק הודעות בטלפון. נטלי שלחה לי כמה ממים מוזרים בניסיון לרומם את מצב רוחי. קנת' שלח לי הודעה ושאל איך הולך. אני שולחת לו תשובה מפורטת לגבי 'העיקוף' שעשינו כדי לבקר את איידן שפילד.

נטלי, קנת' ואני מכירים מאז ילדוּת, אבל עכשיו הכול השתנה. אני השתניתי. הם נהנים מחיי העיר הסוערים בלוס אנג'לס, שניהם חסרי דאגות ומתנהגים כמו בני עשרים ומשהו נורמלים. לעומתם, אני נושאת הטרגדיה שלי כמו מחלה, ונראה שהם חוששים להידבק בה. אני מבינה אותם, במובן מסוים. אך במובנים רבים אחרים, זה מרתיח אותי. בכל זאת, בקרוב נהיה שוב שלושתנו יחד, ואני אסתיר את הכאב שלי מאחורי חיוכי הרחב. הכול יחזור לשגרה.

אלוהים, בבקשה שהכול יחזור לשגרה איתם.

אני רק צריכה לגמור קודם עם כל העניין הזה.

"אשאיר אותך לבד ברכב. יהיה משונה אם תיכנסי איתי," אני אומרת לאימא.

לא שכל העניין כולו לא מוזר בפני עצמו. אחרי הכול, אני מנהלת שיחות עם אישה מתה. לא מוזר לי לדבר עם האפר של אימא שלי, ואני משוחחת עם הכד שהיא נמצאת בתוכו כבר חצי שנה. זאת דרכי להתמודד עם האבל. הקטע היחיד שמוזר פה הוא שהכד עונה לי חזרה.

אני זוקפת את כתפיי, ניגשת אל הדלת בביטחון עצמי מזויף ורוטנת ביני לביני על כך שלבשתי את חולצת הטריקו הדהויה שלי מאוניברסיטת קליפורניה, את מכנסי היוגה השחורים ואת נעלי האולסטאר הסגולות. הלבוש מתאים לנסיעה ארוכה, אבל לא ממש למה שקורה כאן עכשיו.

מה באמת קורה כאן עכשיו?

בעצם, ממש לא אכפת לי מה איידן שפילד יחשוב עליי.

כלב נובח מודיע על בואי עוד לפני שאני מקישה על הדלת. אני נרתעת לאחור מול השלט 'הכניסה לחובבי כלבים בלבד'. זה כולל אותי, כנראה. אני מזדרזת לדפוק על הדלת לפני שאאבד את אומץ ליבי.

הנביחות נפסקות מייד כשקול גברי עם מבטא ספרדי קל פוקד על הכלב להירגע. הדלת נפתחת, והגבר שנגלה מולי נאה בדיוק כפי שדמיינתי — גבוה עם עור שזוף בטבעיות, עיניים חומות ומראה ים תיכוני. חוטי שיער כסופים שזורים בשערו השחור ומשווים לו מראה של גבר מבוגר ומושך. קל לראות למה אימא התאהבה בו, על אף שהוא לא נאה כמו אבא ואין לו לב טוב כמוהו — ועל כך אני מוכנה להתערב בחיי.

"במה אוכל לעזור לך, גברתי הצעירה?" חיוכו מסביר פנים.

"מר שפילד, שמי אמה."

הוא מביט בי בחוסר הבנה, והבעת פניו נעה בין בלבול לשעשוע. להפתעתי, הוא מתחיל לצחוק.

"מחמיא לי שאת מבלבלת ביני ובין איידן, אבל אני מבוגר ממנו בעשרים שנים וקל ממנו בכמה קילוגרמים של שרירים. קוראים לי מאק מקדונל."

אני נושכת את שפתי ומחליפה צבעים מרוב מבוכה.

"אני מתנצלת... מר מקדונל, נכון?"

הוא מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה ברפיון. "את יכולה לקרוא לי מאק, אחרת באמת אתחיל להרגיש את עשרים השנים האלה. אני מנהל את המקום הזה. בבקשה, היכנסי."

פנים הבית נראה מודרני עם צבעים בהירים, אריחים ספרדיים ואח אבן גדולה. קיר אחד מכוסה בתמונות של כלבים מכל הגדלים והגזעים, ומתחת לכל אחת מהתמונות יש פתקית שעליה רשום שם הכלב ותאריך האימוץ שלו. כלב גדול עם פרווה עבה יושב על הרצפה מתחת לתמונות. עיניו השחורות והשלוות בוחנות אותי בנחת.

"שלום לך, יפיוף," אני אומרת לכלב.

"זהו אוטיס," מאק אומר ומחווה בידו לעבר החיה. "הוא ידידותי מאוד. את יכולה ללטף אותו."

מעולם לא היה לי כלב, אבל אני אוהבת חיות ולא מצליחה לעמוד בפני עיניו המתוקות של אוטיס שמפצירות בי ללטף אותו.

"העונג כולו שלי."

אני רוכנת במרחק כמה מטרים ממנו, והכלב קם ממקומו ופוסע אליי באיטיות. הוא מרחרח אותי קצת ורק אז תוחב את ראשו אל כף ידי. זאת הפעם הראשונה זה זמן רב שחיוך אמיתי עולה על פניי. תחושת האושר נפגמת מעט כשאני קולטת שלאוטיס אין זנב. מסכן קטן.

"לא ידעתי שלאיידן יש פגישה היום," מאק אומר.

"לא קבעתי פגישה."

"לא הגעת לכאן בנוגע לאימוץ?"

"למרבה הצער, לא." הכלב מלקק את פניי. הייתי רוצה להיות פה בשביל זה.

"חבל, רואים שאת יכולה להיות חברה טובה."

"הגעתי לכאן בעניין אישי."

"איך את מכירה את איידן?" המבט בעיניו הופך חשדני. אין לי מושג איך לענות על השאלה. אין שום היגיון במה שיש לי לומר, ואני לא מעוניינת לחזור על המילים פעמיים.

אני מזדקפת והכלב מתיישב לרגליי. "הוא חבר ותיק של המשפחה."

מאק מרים גבה ועל פניו מופיע פקפוק. "אין סיכוי שאת עד כדי כך מבוגרת. את נראית צעירה מאוד."

"אתה יודע מה אומרים, מאק, גיל הוא רק מספר."

לשמחתי, הוא לא ממשיך ללחוץ עליי. במקום זה, הוא מצחקק. "זה נכון. איידן נמצא במסלול הריצה לכלבים, אבל את מוזמנת לחכות לו כאן. אוכל לקחת אותך לסיור, אם תרצי."

אני שוקלת את האפשרויות שלי. "אני לא רוצה לגזול מזמנך."

"את לא יכולה לגזול ממני משהו שאני מעוניין לתת. קדימה, נעשה סיבוב במבנה הישן. אנשים אוהבים את הסיורים שלנו." הוא מתחיל לפסוע לעבר הדלת לפני שאני מספיקה למצוא סיבה טובה לסרב להצעתו, ומסתובב אליי שוב לפני שהוא פותח אותה. "את סובלת מאלרגיות כלשהן?"

"לא, שום אלרגיות."

"טוב מאוד. נסי להישאר רגועה. כלבים יכולים לחוש רגשות, וההתנהגות שלהם מושפעת מהם."

אני מהנהנת על אף שאין לי מושג איך אצליח להירגע.

השטח שמאחורי הבית עצום ומחולק על ידי כלובים גדולים וגדרות שונות, ואומנם יש בו מלוּנות וארגזים עם צעצועים לכלבים, אבל הכול נראה יפה ומטופח. אני מרגישה כאילו אני הולכת בעיר מיניאטורית ומעוצבת עם בתים קטנטנים עד לקו האופק.

"יש לנו הרבה מתנדבים שבאים והולכים, אבל הצוות הקבוע של המקום נשאר כאן כל הזמן," מאק מסביר בזמן שאנחנו הולכים במשך זמן מה עם אוטיס בינינו.

אני שואלת אותו כל מיני שאלות בדרך, ואחרי שאנחנו חולפים על פני קבוצות של כלבים ומאלפים שונים, מאק פותח את הדלת של אחת הכלביות. כל האנרגיה המתוחה שעצורה בגופי מתאדה מייד ברגע שלהקת גורי כלבים נבחנית 'תוקפת' אותי. אחרי שהם מרחרחים אותי, מאק מאשר לי ללטף אותם, הם כמעט מפילים אותי מרוב נשיקות וקפיצות נלהבות. הוא מציג אותי בפני כל כך הרבה גורים, שאני לא מצליחה לזכור את כל השמות — כולם רכים ומתוקים באותה המידה. מישהו חייב לנסות ללכוד את תמצית התחושה הזאת בבקבוקון. משחק עם גורים הוא התרופה הטובה ביותר נגד צער. אנחנו ממשיכים בסיור, ומאק מסביר לי שלא נוכל לראות חלק מהכלבים משום שהם עדיין נחשבים אגרסיביים.

רק אז אני קולטת שהסיור הארוך שעשינו כיסה בקושי חלק קטן משטח הנכס. יותר משעה חלפה מרגע שהגעתי לכאן ועד שאנחנו צועדים לעבר אזור עם מדשאה ענקית שמוקפת בגדר רשת שנמתחת לאורך קילומטרים. מדרונה של גבעה גבוהה נפרש מול שמש אחר הצהריים הגבוהה.

"זה מסלול הריצה לכלבים, והנה איידן." מאק מצביע על הגבעה.

דמות של גבר מופיעה במרחקים. הוא רץ כמו חיית פרא, ובעקבותיו רצים הכלבים הכי גדולים שראיתי בחיי. הוא גבוה, הרבה יותר ממטר שמונים, ושערו בצבע שחור כהה. גם מרחוק אני יכולה לראות שעורו שזוף. הוא לובש מכנסי ריצה שחורים שמדגישים את רגליו הארוכות, והחולצה הכחולה עם הצווארון העגול לא בדיוק מסתירה את השרירים המוצקים שמתחתיה. הוא מסתובב, רץ לאחור עם הפנים לכלבים, וגם המרחק מאיתנו לא מונע ממני לשמוע את הד קולו הנמוך והעשיר עם החספוס הקל כשהוא שר:

שמאל, שמאל,

שמאל־ימין־שמאל.

לא יודע אם שמעתם את השמועה,

חברו הטוב של האדם יכול להציל את הנשמה.

אחת, שתיים, להתפקד!

שלוש, ארבע, להתפקד!

אין שום טעם לעצור עכשיו,

ג'וֹדי אצלי בבית מנצל את המצב.

הוא יכול לקחת את הבית וגם את אשתי

אני נשאר עם הכלבים, הם לעולם לא יעזבו אותי.

ראשי נע לקצב השיר הצבאי המטופש.

הוא נעצר קרוב אליי, אבל עדיין לא מבחין בי. כל מיקודו רק בכלבים. השרירים שלו לא נפוחים בצורה מוגזמת, אלא מתאימים מאוד למבנה גופו החטוב והפרופורציונלי להפליא. הבחור נראה כאילו פוסל בידי אמן. הוא לוקח צינור, ממלא שוקת במים, ובזמן שהכלבים שותים, ידו מושטת לצידנית כחולה קטנה ומוציאה את בקבוק המים שלו. הוא לוגם ממנו לרוויה ואז שופך את הנוזל על ראשו. הפה שלי מתייבש, ובתוך שניות רגשות אשמה תוקפים אותי.

מה אני עושה? יש לי חבר.

אני מטלטלת את ראשי ופותחת את פי, אך שום מילה לא יוצאת ממנו.

הכלב הכי גדול בלהקה, פיטבול יפהפה עם פרווה שחורה ומבהיקה, פוסע אליו. הוא נעמד על רגליו האחוריות ומתחנן לתשומת ליבו. הגבר מכה על חזהו שלוש פעמים ואחרי שהכלב מניח את רגליו הקדמיות עליו, הוא מלטף ברכות את ראשה של החיה ולוחש לה מילים שאני לא מצליחה לשמוע. אני נשבעת שהכלב מהנהן בתגובה. נראה כאילו הם מנהלים שיחה.

ייתכן שזה היצור הכי יפה שראיתי בכל חיי.

גם הכלב מהמם.