ריבר ויילד

הערת המחברת,

מאז ומתמיד העדפתי לא להוסיף אזהרות לספרים שלי, מפני שאני סבורה שגורם ההפתעה משפיע על היכולת לספר סיפור.

אבל אני גם מבינה שלא כולם כמוני, ושאזהרות טריגר הן דבר אמיתי מאוד, והדבר האחרון שאי־פעם ארצה לעשות זה לגרום למישהו מצוקה, ומכאן הבחירה שלי לכתוב את ההקדמה הזאת.

בשורה התחתונה ריבר ויילד הוא רומן רומנטי, אבל הוא גם עוסק בנושאים קשים כמו התעללות בילדים ואלימות פיזית ומינית.

הסיפור הזה עוסק בהישרדות, גאולה וריפוי העטופים באהבה.

השקעתי בכתיבת הספר הזה את כל ליבי ונשמתי, ואם תבחרו להמשיך בקריאה, אני מקווה שתתאהבו בסיפור של ריבר וקארי לא פחות ממני.

באהבה ענקית,

סמנתה

פרולוג

ריבר

בן שמונה

היום יום ראשון.

אני שונא את ימי ראשון.

בימי ראשון אימא הולכת למפגש השבועי של מועדון הקריאה שלה. בימי ראשון, בין חמש לשבע, זה הזמן שאימא לא בבית.

בימי ראשון, בין חמש לשבע, זה הזמן שהוא פוגע בי.

אני לא יכול לספר לאימא שהוא פוגע בי.

הוא אמר לי שאם אספר לה, הוא יפגע גם בה. הוא אמר לי שגם אם אני אספר, אף אחד לא יאמין לי, כי הוא איש חשוב.

האבא החורג שלי הוא האדם שאליו פונים כשמישהו פוגע בך.

הוא שוטר.

שוטרים אמורים להיות אנשים טובים, אבל הוא לא איש טוב.

הוא איש רע.

אני בחצר האחורית, משחק עם הכדורסל החדש שאימא קנתה לי ליום הולדת שמונה, שחגגתי בשבוע שעבר.

היא הלכה לפני חמש דקות.

אני יודע מה עומד לקרות.

בקרוב הוא יכריח אותי להיכנס הביתה.

הוא יכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות.

אני זורק את הכדור לסל שתלוי על דופן קיר החניה המקורה.

הכדור נכנס לסל. הוא פוגע ברצפת הבטון בקול חזק.

אני הולך לכיוון שלו ומרים אותו.

אני קולע שוב.

סל.

"ריבר, בוא הביתה," הוא קורא מהמטבח.

אני שונא את הקול שלו.

אני שונא אותו.

אני עוצם את עיניי.

לא.

הכדור מתגלגל אליי ופוגע בכף הרגל שלי.

"עכשיו," הוא נובח.

אני נושם נשימה עמוקה, פוקח את עיניי.

אני מרים את הכדור ומצמיד אותו לחזה שלי. אני צועד פנימה לאט, ונכנס למטבח.

הוא נשען על הדלפק במטבח.

"תסגור את הדלת," הוא אומר לי.

אני מציית. מסתובב וסוגר את הדלת האחורית.

"בוא לפה."

אני לא רוצה. בבקשה אל תכריח אותי.

"אל תכריח אותי לחזור על עצמי. אתה יודע מה יקרה אם איאלץ לחזור על עצמי."

אני מסתובב וצועד אליו. הבטן שלי מתחילה לכאוב.

אני מצמיד את הכדור גבוה יותר לחזה שלי.

אני נעצר במרחק כמה מטרים ממנו.

אני לא מסתכל עליו, אבל יודע שהוא מסתכל עליי.

הוא מושיט את ידו, לוקח ממני את הכדור ומניח אותו על הדלפק מאחוריו. על הדלפק מונחים, כמו תמיד, בקבוקי בירה ריקים.

אני גם רואה את חגורת האקדח שלו על הדלפק.

האקדח שלו עדיין בנרתיק.

הוא אף פעם לא משאיר אותו ככה. הוא תמיד משאיר אותו בכספת שלו.

למה הוא מונח על הדלפק?

הלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר.

"היום אנחנו נשחק במשחק חדש, ריבר."

האבא החדש שלי ניגש לשבת לידי על הרצפה בחדר שלי. "אתה רוצה לשחק במשחק, ריבר?"

"משחק?" שאלתי בהתלהבות. "אני אוהב משחקים! איזה משחק?"

הוא רכן קרוב יותר אליי. הוא הסריח מריח של בירה וזיעה. הריח שלו לא מצא חן בעיניי.

"ובכן, זה משחק סודי," הוא לחש. "רק ילדים טובים יכולים לשחק בו."

"אני ילד טוב! מיס קלארק אומרת שאני הילד שמתנהג הכי יפה בכיתה."

מיס קלארק הייתה המורה שלי בכיתה א'. חיבבתי אותה. היה לה ריח נעים. היא גם הייתה יפה, אבל לא יפה כמו אימא שלי. אף אחת לא הייתה יפה כמו אימא שלי.

"טוב, אבל אם נשחק במשחק הזה, אתה חייב להבטיח לי שלא תספר לאימא שלך על המשחק שלנו."

"למה לא?"

"כי זה משחק סודי. משחק שלאימהות אסור לדעת עליו."

"בסדר."

"שבועת זרת?"

"שבועת זרת. אז איך קוראים למשחק הזה?"

הוא מתחיל לשחרר את חגורת מכנסיו.

אני מסובב את הפנים שלי, בוהה בתמונה התלויה על המקרר. ביום שישי ציירתי אותה בבית ספר בשביל אימא. זה ציור של גור כלבים.

אני ממש רוצה גור כלבים.

אני שומע את רשרוש אבזם החגורה שלו, את הרוכסן הנפתח.

הגוף שלי מתחיל לרעוד.

"ריבר."

בבקשה אל תכריח אותי לעשות את זה.

היד שלו אוחזת ביד שלי ומושכת אותי אליו.

הסירחון הרגיל שלו, בירה וזיעה, עולה בנחיריי. יש לי בחילה.

"תסתכל עליי, ילד."

אני מכריח את עצמי להסתכל עליו. אני בוהה בקיר מאחוריו. אני לא יכול להסתכל עליו.

"היום נעשה משהו שונה. אתה יודע שבכל פעם שאתה מתנהג כמו ילד טוב בשבילי, אבא'לה נותן לך את הפינוק המיוחד הזה."

אני עוצם את עיניי.

"ובכן, אתה תעשה את זה לי."

"ב-בקשה... א-אני ל-לא רוצה," אני לוחש.

הוא נותן לי סטירה בפרצוף.

אני פורץ בבכי.

הוא נותן לי עוד סטירה, הפעם חזק יותר. הוא תופס אותי בפנים, אצבעותיו צובטות את לחיי.

"תפקח את העיניים שלך, ילד."

אני עושה מה שהוא אומר לי ודמעות זולגות על פניי.

"תפסיק לבכות. רק תינוקות בוכים. אתה תינוק, ריבר?"

"ל-לא."

"אם ככה, תפסיק להתנהג כמו תינוק." הפנים שלו אדומות והעיניים שלו ענקיות. האצבעות שלו תופסות אותי בפנים, מכאיבות לי. "אתה תעשה מה שאני אומר לך, ילד. כי אם לא, אתה יודע מה יקרה."

"א-אני כבר ל-לא רוצה לשחק במ-משחק הזה," לחשתי. "א-אני ל-לא חושב שאני אוהב את זה."

"אתה יודע מה קורה לילדים קטנים שלא עומדים בהבטחות שלהם, ריבר?"

אני מניד בראשי לשלילה.

"הם הולכים לכלא, ולא רואים את אימא שלהם יותר לעולם."

"אני לא רוצה ללכת לכלא! בבקשה אל תיקח אותי לכלא!"

"אני לא אקח אותך לכלא, אם תעשה מה שאני אומר לך. אתה מוכן לעשות בדיוק את מה שאבא'לה אומר לך, ריבר?"

השפלתי את מבטי אל הרצפה. השיער נכנס לי לעיניים. הוא נרטב מהדמעות שלי.

"כן, אדוני," לחשתי.

"מה יקרה, ריבר?"

אני מכריח את עצמי להסתכל ישר לפנים שלו. "אני אלך לכלא. אני לא אראה את אימא יותר. היא תישאר איתך לבד, ולא תישאר לך ברירה, ואתה תהיה חייב לפגוע בה."

הוא מחייך, וזה רק מגביר את השנאה שלי אליו.

"זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה שאפגע באימא שלך, ריבר?"

אני נושם נשימה עמוקה. "לא, אדוני."

"זה מה שחשבתי."

הוא חולף עם האצבעות במורד הלחי שלי. אני מהדק את השיניים.

"עכשיו, אני הולך לשבת ליד השולחן במטבח, ואתה תלך להביא לי בירה מהמקרר. כשאני אסיים לשתות את הבירה, המשחק שלנו יתחיל. מובן?"

"כן."

אני מסתובב וניגש למקרר. היד שלי רועדת כשאני פותח את הדלת. אני מהדק אותה בניסיון לעצור את הרעידות, ואז מושיט את ידי לתוך המקרר ולוקח בירה מהמדף העליון. אני פותח את הפקק וזורק אותו לפח, מנסה לדחות את הבלתי נמנע.

כשאני מסתובב, אני שוב קולט את האקדח שלו.

הוא פשוט מונח שם, על הדלפק.

אני מסתכל עליו. הוא יושב בכיסא שלי ליד השולחן.

בכיסא שלי.

הוא הוציא אותו מתחת לשולחן וסובב אותו, ככה שהוא יפנה אליי.

הוא גם הוריד את המכנסיים שלו. הוא לבוש בחולצה בלבד.

הבטן שלי מתהפכת.

הבקבוק רועד בידי.

העיניים שלי שוב נשלחות אל האקדח שעל הדלפק.

"למה אתה מחכה, ילד?" הוא נובח. "בוא הנה."

"ריבר, בוא הנה." ידו סימנה על המיטה שעליה הוא ישב.

המיטה של אימא.

הוא מעולם לא הביא אותי לפה בשביל לשחק במשחקים שלו.

עד עכשיו, זה תמיד היה בחדר שלי.

לא רציתי לעשות את זה. לא פה.

הידיים שלי התחילו לרעוד. זה קרה הרבה לאחרונה. במיוחד בימי ראשון.

נעצתי את ציפורניי בכפות ידי, עד שהן פצעו את העור שלי.

"עכשיו, ריבר."

ניגשתי אל המיטה ונעמדתי מולו.

הוא חייך.

נעצתי את ציפורניי עמוק יותר לתוך העור.

"ריבר, אני לא מתכוון לבקש ממך שוב! תזיז את התחת שלך לפה! עכשיו!"

"לא!" אני צועק.

זה כאילו ברק הכה הרגע בחדר.

מעולם לא סירבתי לו לפני כן. כל הגוף שלי רועד מפחד.

הוא קם ממקומו. "לא?"

"א-אני..."

"אתה מעז לסרב לי, ילד?"

אני פותח את הפה שלי, אבל המילים לא יוצאות. הלב שלי פועם בקצב מסחרר. אני כל־כך פוחד. אני נועץ את ציפורניי בכף היד הפנויה שלי, עד שאני מרגיש את העור נפצע.

עיניי עוברות לאקדח שעל הדלפק.

"ריבר, הגיע הזמן לשחק, ואבא'לה הכין לנו משחק חדש להיום."

"לא, פאקינג חשבתי. עכשיו, תזיז את התחת שלך לפה, ילד!"

היד שלי מתהדקת סביב בקבוק הבירה. אני מסתכל עליו ואומר שוב, "לא."

פניו מתאבנות. ראשו מוטה הצידה. "החוקים השתנו, ריבר. אם תסרב לי פעם אחת נוספת, אני אהרוג את אימא שלך ברגע שהיא תיכנס לפה. ובמקום לשלוח אותך לכלא... אני אשאיר אותך פה איתי. נישאר רק אני ואתה פה, לבד, בבית הזה. ואני אעשה לך מה שמתחשק לי, מתי שמתחשק לי. רק תדמיין לעצמך... אני אוכל להסתיר את האלה שלי בנרתיק שלך בכל יום מזוין שיתחשק לי." הוא מלטף את שפתיו באצבע שלו ומחייך. "האמת היא שהרעיון הזה דווקא מוצא חן בעיניי... ככה שאולי בכל זאת אהרוג את אימא שלך —"

"לא!" אני צועק.

ואז, הבירה נוחתת על הרצפה, והאקדח שלו בידיים שלי.

ואני מכוון אותו אליו.

לרגע, העיניים שלו נפערות, ואז הוא פורץ בצחוק.

הצליל מכאיב לאוזניי.

"ומה בדיוק נראה לך שתעשה עם זה, אה?"

ידיי רועדות כמו ברעידת אדמה. האקדח כל־כך כבד.

"א-אני..."

"א-אני," הוא מחקה אותי. "אתה מה, ילד? תדבר חזק." הוא מצמיד את כף ידו לאוזנו, כאילו הוא לא שומע, לועג לי.

"א-אני ר-רוצה שת-תלך!" אני בוכה, ומרים את האקדח גבוה יותר. זרועותיי כואבות.

הוא מטה את ראשו הצידה. "שאעזוב? אני לא עוזב, ריבר. אני לעולם לא אעזוב אותך. אתה הילד המיוחד שלי. ואבא'לה מאוד אוהב את הילד המיוחד שלו."

"אתה ילד כל־כך טוב, ריבר. כל־כך מיוחד. הגיע הזמן לשחק במשחק חדש."

"תפסיק! פשוט תפסיק!" אני צועק. הראש כל־כך כואב לי. הכול כואב לי. אני רק רוצה שיפסיק לכאוב לי. "אני רק רוצה שתפסיק! תעזוב אותי בשקט!"

"א-אני ל-לא... ר-רוצה ל-להמשיך לשחק."

ידו לפתה את הראש שלי, והוא הצמיד את הפנים שלי לכרית. "תהיה בשקט. אתה הורס את המשחק."

לא היה לי אוויר. לא יכולתי לנשום.

אימא, תעזרי לי, בבקשה.

ידו הרפתה מהראש שלי. הפניתי אותו הצידה, ונשמתי נשימה עמוקה.

"לא מוצא חן בעיניי שגרמת לי לעשות את זה." הוא הכניס את ידו בשיער שלי והחליק אותו. "עכשיו תהיה ילד טוב?"

דמעה זלגה במורד הלחי שלי. "כן, אדוני."

"אתה לא תירה בי, ריבר. אז פשוט תניח את האקדח המזוין."

"א-אני..."

ריח הבירה...

הדמעות החמות על הפנים שלי...

אני לא יכול לנשום...

אני פוחד...

בבקשה שזה יפסיק...

"תניח את האקדח המזוין, חתיכת חרא קטן!" הוא צועק עליי ומתקדם לעברי.

"א-אל ת-תקרב א-אליי!" אני צועק ומרים את האקדח גבוה יותר.

הוא מכאיב לידיים שלי.

אבל אני לא יכול להוריד אותו.

אם אוריד אותו, הוא... הוא יפגע בי שוב.

הוא יפגע באימא.

אני כל־כך פוחד.

אני לא יודע מה לעשות.

"א-אני ל-לא ר-רוצה להמשיך ל-לשחק איתך! פשוט תעזוב אותי!"

"פשוט תעזוב אותי!" הוא מחקה אותי. "תפסיק להיות כזה תינוק בכיין מזוין. זה מה שילדים עושים בשביל האבא'לה שלהם. זה מה שאני עשיתי בשביל אבא שלי כשהייתי בגיל שלך, ואני לא בכיתי כמוך! יש לך מושג עד כמה החיים שלי קשים, ילד? אני יוצא לשטח, מסכן את החיים שלי על בסיס פאקינג יומי, מרוויח כסף בשביל להלביש אותך בבגדים ולדאוג שתהיה שבע, אבל זה לא מזיז לך! עכשיו, תעשה את מה שאבא שלך אומר, ותניח את האקדח!"

אני כל־כך פוחד...

לא יכול לנשום...

"ילד טוב שלי, ריבר. אבא'לה אוהב אותך. אבא'לה אוהב אותך כל־כך."

"אתה לא אבא שלי!" אני צועק. "אני שונא אותך! אני שונא אותך! אני שונא אותך!"

אני מרגיש את האקדח מחליק מידיי. אני לופת אותו חזק יותר.

באנג!

הגוף שלי מיטלטל לאחור.

האבא החורג שלי... הוא פשוט עומד שם, בוהה בי, ידו אוחזת בבטנו.

הוא מרחיק את היד מהבטן, ויש כתם אדום מרוח על החולצה הלבנה שלו. הוא מוריד אליי את מבטו. "א-אתה פאקינג ירית בי," הוא מגמגם. הוא אף פעם לא מגמגם. "אני פאקינג ארצח אותך!" הוא קופץ קדימה.

באנג! באנג! באנג!

האבא החורג שלי מוטל עכשיו על הרצפה.

יש דם בכל מקום.

האקדח נופל מהידיים שלי.

אני מרים את המבט, ואימא עומדת בפתח.

היא נראית מבוהלת. היא פורצת בבכי.

"מה עשית, ריבר?" היא לוחשת.

הצלתי אותנו, אימא. הצלתי אותנו.

פרק 1

אנני

אני מביטה בגבר שיושב מולי מעברו השני של השולחן במטבח, הגבר שאיתו התחתנתי לפני שבע שנים.

הגבר שאני שונאת.

אני בוהה בו עם כל הבוז והשנאה שאני רוחשת לו בחשאי.

אני עוזבת אותך.

המילים מהדהדות בתוך ראשי.

הלוואי שיכולתי לומר אותן בקול רם, אבל אני לא מסוגלת.

פחד, ועשרות סיבות מפחידות אחרות, נועלים את המילים הללו בבטחה בתוך ראשי.

אצבעותיי נשלחות לעבר הפנים שלי, נוגעות בעדינות בעצם הלחי הנפוחה שלי, יורדות אל שפתי השסועה.

הוא רואה אותי נוגעת בפנים שלי.

הוא מכווץ את מצחו.

אני שומטת את ידי.

אתמול בלילה הוא החטיף לי מכות הגונות. הוא החטיף לי בפנים. בזמן האחרון זה קורה לעיתים פחות תכופות.

הוא לא רוצה שאנשים יתהו בקשר לחבורות שבפנים שלי.

לכן, כשהוא מרביץ לי, הוא ממקד את המכות בגוף שלי. בדרך כלל, הוא לא אלים כלפיי בזמן קיום יחסי מין, אלא רק כשהוא חונק אותי. את זה הוא אוהב לעשות לעיתים קרובות.

אבל אתמול בלילה, הוא ממש הרביץ לי תוך כדי שהוא שכב איתי, או ליתר דיוק, תוך כדי שהוא אנס אותי.

מפני שזה מה שהוא עשה.

בהתחלה, לא הבנתי שמדובר באונס. חשבתי שכדי שזה ייחשב אונס, את צריכה לסרב. אולי אפילו לנסות להילחם,ֵ אבל מעולם לא עשיתי אף אחד מהדברים האלה.

לא באמת יכולתי לסרב לו. פחדתי יותר מדי. וגם אם הייתי מסרבת לו, הוא עדיין היה לוקח את מה שהוא רוצה.

עם זאת, אני שמחה שהוא הרביץ לי ככה אתמול בלילה, מפני שאני לא יכולה להסתכן בכך שאחטוף מכה לבטן.

לא עכשיו כשאני בהיריון.

אני נושאת ברחמי תינוק שהוא לעולם לא יֵדע על קיומו.

רק לפני כמה ימים גיליתי שאני בהיריון. זאת הסיבה שאני סוף כל סוף עוזבת אחרי שהצלחתי לאזור את האומץ לעשות זאת.

מפני שאני כבר לא לבד.

יש לי ילד, ואני צריכה להגן עליו.

אני יודעת שאנשים יחשבו שאני פשוט צריכה להתלונן עליו במשטרה, לדאוג שיעצרו אותו על מה שהוא עולל לי.

אבל ניל הוא המשטרה — הבלש ניל קומבס, שזוכה להערצה ולכבוד מצד עמיתיו לעבודה, ושיום אחד צפוי להתמנות למפקד המחוז. בשנה שעברה הוא אפילו קיבל את עיטור האומץ.

ואף על פי כן — הוא מכה את אשתו בדרך קבע. פעם אחת, מזמן, בהתחלה, ניסיתי להתלונן בשטרה, ולא עזרו לי.

כי כולם מושחתים כמוהו.

אז אני עושה את זה בדרך היחידה שעומדת לרשותי. אני מתכוונת לשנות את השם שלי ולהיעלם.

הדבר הטוב היחיד בזה שהבעל שלך הוא גם שמוק מתעלל וגם שוטר, זה שהוא שוטר מושחת שמקבל כסף מפושעים, בתמורה להעלמת עין מהמעשים שלהם.

ניל חושב שאין לי מושג מה הוא עושה מהצד, אבל אני יודעת יותר מכפי שהוא מבין — את הכסף המלוכלך הזה שהוא מקבל, ושהוא לא יכול להפקיד בבנק, מאחר שהדבר יעורר שאלות, הוא שומר בכספת שהוא מסתיר בשולחן במשרד שלו — הכספת שהוא חושב שאינני מודעת אליה, אבל אני בהחלט מודעת אליה.

והיא תספק לי את דרך המילוט מפה.

אני לא רוצה לקחת את הכסף שלו. הלוואי שלא הייתי צריכה לעשות זאת.

הלוואי שיכולתי לפעול בצורה אתית ומוסרית, אבל אין לי כל ברירה אחרת.

אין לי כסף משלי.

ניל מעולם לא הרשה לי לעבוד. תחילה, חשבתי שזה מפני שהוא אוהב אותי ורוצה לדאוג לי.

עד מהרה הבנתי שמבחינתו, זאת פשוט דרך נוספת לשלוט בי.

אם לא יהיה לי כסף, לא אוכל לעזוב.

אז אני לוקחת את הכסף שלו, ואני עוזבת.

ניל קם מהשולחן. אני רואה את האקדח תלוי על החגורה שלו, כמו בכל יום, והמראה עדיין הופך את בטני.

ניל מרים את ז'קט החליפה שלו מהכיסא ולובש אותו.

אני קמה ממקומי ומלווה אותו לדלת הכניסה, כפי שאני עושה מדי בוקר, מפני שהוא הרגיל אותי לעשות זאת.

אבל זאת הפעם האחרונה.

לעולם לא עוד.

הוא נעצר ליד הדלת ופונה להביט בי.

אני מתכוננת.

ידו מתרוממת לעבר הפנים שלי.

אני מתכווצת ברתיעה.

שביעות הרצון בעיניו מפלחת את גופי, וברגע הזה אני שונאת אותו יותר מאי־פעם.

"אני לא מתכוון לפגוע בך, אנני," הוא לופת את סנטרי באגודל ובאצבע המורה שלו.

גופי נדרך בעודי מתבוננת בעיניו המשוטטות על גבי החבורה בעצם הלחי שלי ועל שפתי השסועה.

הייתה תקופה שראיתי בעיניו חרטה.

עכשיו, אין בהן דבר.

"אתמול בלילה נסחפתי. תישארי היום בבית. אני אקנה לנו ארוחת ערב בדרך הביתה."

"בסדר," אני משיבה.

"ילדה טובה."

הוא מצמיד נשיקה מענישה לשפתיי, החתך בשפה מעקצץ בכאב, אבל אני לא מגיבה. אני מסתירה את יצר ההתקוממות שמתעורר בי. את הבחילה שגואה בקרבי בכל פעם שהוא נוגע בי.

אני פשוט מגיבה לנשיקה שלו כמו תמיד. עכשיו, יותר מאי־פעם, חשוב שלא אפשל. אני לא רוצה שהוא יקלוט שיש בי משהו שונה.

הוא נסוג לאחור, ומרפה מאחיזתו בסנטר שלי.

אני שונאת אותך.

"שיהיה לך יום טוב." אני מחייכת, חיוך מאולץ, אך מתורגל היטב.

הוא פותח את הדלת, מתכונן לצאת. "אני רציני, אנני. אל תצאי היום."

"בסדר. אני מבטיחה."

פשוט תסתלק כבר.

הוא יוצא מהבית. ליבי מתחיל להלום בפראות מרוב ציפייה.

ואז, הוא נעצר ופונה להביט בי מעבר לכתפו.

בטני מתכווצת באֵימה.

לא על עצמי.

כבר מזמן הפסקתי לחשוש לחיי.

כשאת כבר לא פוחדת מהמוות, אלא מייחלת לו, פירוש הדבר הוא שאין לך מה להפסיד. אבל עכשיו, יש לי תינוק בבטן; אלה כבר לא רק החיים שלי. יש לי חובה לספק לילד או לילדה שלי את הסיכויים הטובים ביותר להצליח בחיים.

"את לא שוכחת משהו?" גבותיו מורמות, כשהוא שואל בקול תקיף.

לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.

"אני אוהבת אותך," אני אומרת לו, ובולעת רוק בכבדות.

הוא בוהה בי במשך פרק זמן שנדמה כנצח, הבעת פניו בוחנת.

אני מתאמצת להחזיק את הגוף ואת הפרצוף שלי דוממים ככל האפשר, פוקדת על ליבי להאט את קצב פעימותיו המשתוללות.

בסופו של דבר הוא אומר, "אני אוהב אותך, אנני. עד שהמוות יפריד בינינו."

"עד שהמוות יפריד בינינו," אני חוזרת על השקר בקלות.

לעולם לא עוד.

הדלת נסגרת מאחוריו.

אני פולטת נשיפה חרישית, משחררת את האוויר שהחזקתי כל הבוקר.

אני עומדת פה, מקשיבה. ממתינה.

הוא מתניע את המכונית שלו.

אני שומעת אותו מתחיל לנסוע, מחכה כדי לוודא שהוא הסתלק באמת.

ואז ממהרת לפעול.

אני עולה במדרגות בריצה ולובשת בזריזות מכנסי ג'ינס וחולצה, ואחר כך נועלת את נעלי הסניקרס שלי. אני מוציאה מהארון את תיק הנסיעות מעור שלי. זה שהבאתי בתוכו את הבגדים ואת קופסת הזיכרונות שלי כשעזבתי את בית האומנה בגיל שמונה־עשרה ועברתי לגור עם ניל.

אין לי משפחה. אני ילדת אומנה. לקחו אותי מהאימא הזונה והמכורה לסמים שלי כשהייתי תינוקת, ומסרו אותי לטיפול הרשויות. מעולם לא גיליתי את זהותו של אבי. כנראה הוא היה אחד מהלקוחות שלה.

אני מניחה שזאת הסיבה שנכבשתי בידי ניל — ובידי השקרים שלו — בכזאת קלות.

הוא היה מבוגר יותר, בוגר, ואני הייתי נואשת ליציבות. למשפחה משלי.

הייתי בת שמונה־עשרה. בדיוק סיימתי את לימודיי בתיכון, וקיוויתי להתחיל ללמוד בקולג' הקהילתי. לילה אחד שדדו אותי בזמן שחזרתי הביתה מהרכבת התחתית. רצה הגורל, וניל עבר במקום בזמן שזה קרה. הוא לא היה בתפקיד.

הוא תפס את הבחור ועצר אותו. בערב המחרת, קיבלתי את הארנק שלי בחזרה ודייט עם שוטר מבוגר ונאה.

שבוע לאחר מכן, עברתי לגור איתו.

שישה חודשים אחר כך, הסיוט שלי התחיל, כשהוא הרביץ לי בפעם הראשונה.

בלילה שלאחר החתונה שלנו.

לפני כן, הוא היה פשוט מקסים אליי. לא עיכלתי שגבר מדהים כל־כך ירצה להיות עם מישהי כמוני.

עכשיו, אני קולטת שהייתי מטרה קלה.

קלה לתמרון ולשליטה.

חשבתי שאני בת מזל שזכיתי בו, כשבפועל זה היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי בחיים.

אני מוציאה את קופסת הזיכרונות שלי מהארון. היא מכילה מספר דברים אישיים, כמו תעודת הנישואים שלנו, כרטיס מהסרט הראשון שראינו יחד בבית קולנוע, ופקק השמפניה מהערב שבו הוא הציע לי נישואים.

מבחינתי, כל הדברים האלה יכולים להיזרק לפח.

אני פותחת את הקופסה ומוציאה את שני הדברים החשובים באמת, אלה שיעזרו לי להיעלם. תעודת הזהות ותעודת הלידה עם השם החדש שלי.

אני מכניסה אותן לתוך כיס פנימי בתיק הנסיעות שלי, וסוגרת אותו ברוכסן.

אחר כך אני לוקחת את הבגדים והבגדים התחתונים שכבר תכננתי לקחת איתי, ומכניסה אותם לתיק הנסיעות. אין טעם שאקח איתי יותר מדי דברים. עדיף שאסחב פחות, ובקרוב גם ככה הבגדים האלה כבר לא יעלו עליי.

אני אוספת את שערי הבלונדיני הארוך בקוקו הדוק, וחובשת לראשי כובע בייסבול.

אני נכנסת לחדר האמבטיה שלנו ולוקחת את מברשת השיניים שלי, משחת השיניים וכמה מוצרי היגיינה נוספים ומכניסה אותם לתיק הרחצה שלי. התיק הזה נכנס לתיק הנסיעות עם הבגדים שלי.

אני נושאת את התיק למטה ונכנסת למשרד של ניל. במשרד שלו שוררת דממה מבעיתה. זה החדר שאני הכי שונאת.

למרות הידיעה שאני לבד, הגוף שלי מיטלטל ברעד מחשש שהוא פתאום יחזור הביתה ויתפוס אותי על חם.

אני ניגשת לשולחן שלו בזריזות, משתופפת ומניחה את התיק שלי לצידי. אני פותחת את הדלת בשולחן,

מזיזה את תיקיות המסמכים המסודרות בערמה לפני הכספת, ומניחה אותן על הרצפה.

אני מוציאה מהכיס את המפתח לכספת — המפתח שנאלצתי לגנוב ממנו, לשכפל ולהחזיר לפני שהוא יבחין בהיעדרו.

היום בו עשיתי את זה היה אחד הימים המפחידים ביותר בחיי, ואפשר לומר ששבע השנים האחרונות בהחלט לא היו חפות מפחד. הייתי מבוהלת עד עמקי נשמתי שהוא יגלה מה עשיתי, ושזה יהיה הסוף שלי ושל התינוק שלי.

אבל הוא לא גילה, וזה באמת עומד לקרות. אני מתכוונת לקחת את הכסף ולהתחפף מפה, והכול יהיה בסדר.

פחד פראי נועץ בי את טפריו.

מה אם הכסף לא בכספת? מה אם הוא הוציא אותו מסיבה כלשהי?

אני מניחה שלא נותר לי, אלא לבדוק ולראות במו עיניי.

כך או כך, אני עוזבת. אני לא מתכוונת לבזבז עליו אף לא יום אחד נוסף. אני פשוט אצטרך למצוא פתרון אחר.

אני עוצרת את נשימתי ופותחת את הכספת.

ונאנחת לרווחה.

הכסף עדיין פה.

אני לא יודעת כמה כסף בדיוק יש בכספת. מאות אלפים, אני מניחה.

אני צריכה מספיק כדי להסתלק מפה ולשלם שכר דירה עד שאוכל למצוא עבודה. לפי החישובים שלי, אני צריכה בערך ששת אלפים דולר. אני יודע שכנראה אצטרך לשלם לפחות שישה חודשי שכר דירה מראש, מפני שלא יהיה לי ממי להביא ערבויות.

אבל... מה אם אף אחד לא ייקח אותי לעבודה מפני שאני בהיריון? מה אם ייגמר לי הכסף, אף אחד לא ייקח אותי לעבודה ולא אוכל לשלם את שכר הדירה?

אלוהים אדירים.

אני שונאת את עצמי על המעשה שאני שוקלת לעשות. אני נושמת נשימה עמוקה, ומחזיקה את האוויר בפנים.

זה לא שהוא לא חייב לך, אנני.

אני יודעת. אבל לא רציתי לעשות את זה ככה. רציתי להיות מסוגלת לדאוג לתינוק בכוחות עצמי, להרוויח את הכסף שלי בעצמי.

ואת תעשי את זה, אבל כרגע את צריכה כסף, והמקור שלו בכלל לא צריך לעניין אותך.

אני משחררת את האוויר שהחזקתי, ולוקחת מהכספת עשרת אלפים דולר.

את הכסף שלא אשתמש בו, אתרום למעון לנשים מוכות.

אני סוגרת את דלת הכספת ונועלת אותה, מחזירה את תיקיות המסמכים למקומן וסוגרת את דלת השולחן.

אני נושאת את תיק הנסיעות אל המסדרון ומניחה אותו על הרצפה, שולפת את הז'קט שלי מארון המעילים ולובשת אותו. אני מרימה את תיק הנסיעות שלי בחזרה ותולה את רצועתו הארוכה על הכתף.

הטלפון הנייד שלי עדיין מונח על השידה שלצד המיטה. הוא יכול להישאר שם, כבר לא אזדקק לו. אם אקח אותו איתי, ניל יוכל לאתר אותי.

אני יוצאת מהדלת הראשית, משאירה את אנני קומבס מאחור, והופכת לקארי פורד.