קומדיה רומנטית

פרולוג

פברואר 2018

קראתי לא פעם שלא כדאי להושיט יד לטלפון דבר ראשון בבוקר — החדשות, הרשתות החברתיות והאימיילים משבשים את שלבי ההתעוררות הטבעיים ויוצרים לחץ — ולכן אקדים ואומר שכאשר הושטתי את ידי לטלפון שלי בוקר אחד מייד לאחר שהתעוררתי, ונודע לי שדני הורסט ואנבל לילי יוצאים, רתחתי מזעם.

לא רתחתי מזעם כי הייתי מאוהבת בדני הורסט או, לצורך העניין, באנבל לילי. גם לא רתחתי מזעם כי עוד שני אנשים בעולם מצאו אושר רומנטי, בעוד אני נשארתי רווקה רוב הזמן. ולא רתחתי מזעם על כך שלא שמעתי את החדשות ישירות מדני, אף על פי שחלקנו משרד. הסיבה שרתחתי מזעם הייתה שאנבל לילי הייתה כוכבת קולנוע יפהפייה, מוכשרת ומפורסמת בכל העולם, ודני היה שלוך. הוא לא היה טיפוס שלילי, וגם הוא היה מוכשר. אבל, למען האל, הוא היה תסריטאי טלוויזיה, כותב סטנד־אפ — הגרסה הגברית שלי. היו לו עור לבנבן, מחסור בשעות שינה וציניות בשפע. ואולי מפני שהיה גבר, או אולי מפני שהיה צעיר ממני בעשור, הוא היה הרבה פחות מרַצה ומודע לעצמו ממני והרבה יותר גס רוח ופרוע. הוא היה מסומם בערך בכל אפטר־פארטי. הוא התייחס לעיתים קרובות, כמעט בתמימות, גם לחרדה החברתית שלו וגם לצריכת הפורנו שלו. כששקל להשתמש במשחת רוגיין — לבקשתו — צילמתי בטלפון שלו את קודקודו כדי שיוכל לראות בדיוק עד כמה שערו מידלדל שם, וכשמרח את התכשיר בפעם הראשונה, וידאתי שהקצף נספג באופן אחיד. והייתי בקיאה בסוגים השונים של הגיהוקים שלו, ברמה כזאת שיכולתי להסיק מהם מה הוא אכל לאחרונה.

דני היה כמו אח קטן בשבילי — השתגעתי עליו, וגם הוא הסריח ועלה לי על העצבים. אבל, ככל הנראה, התנהגותו המגעילה והמעצבנת לא הרתיעה את אנבל לילי. היא הייתה המנחה האורחת בטי־אן־או, או בשמה המלא The Night Owls, שלושה שבועות קודם לכן, במקביל להשקת הסרט האחרון שלה, הרביעי בסדרת סרטי אקשן שבה גילמה סוכנת אף־בי־איי מושחתת. היא נשאה את מונולוג הפתיחה כשהיא לובשת שמלת קוקטייל שחורה מסאטן עם כתפייה אחת ושסע בירך, שהדגישו את גופה הדקיק אך בעל הקימורים; שערה האדום הארוך היה מסודר בגלים בסגנון הוליווד הקלאסית. אנבל הייתה יפה, מתוקה ומקסימה, וגם אם לא ניחנה בתזמון קומי משובח, היא זרמה לחלוטין, וזה חשוב לא פחות. באחד המערכונים היא התבקשה לגלם מרמיטה, מה שכלל זחילה על ארבע ולבישה של חליפת פרווה ושתי שיניים קדמיות תותבות ענקיות. האמת שדני כתב את המערכון הזה, מה שאומר שסביר להניח שהם נמשכו זה לזה לראשונה במהלך החזרות עליו.

הקטע עם המרמיטה היה חביב למדי, ולכן יכולתי לסלוח לשניהם, אלמלא היה זה הזיווג השלישי מסוגו שהתרחש בתוכנית בשנים האחרונות, וכפי שיודע כל מי שאי פעם כתב בדיחה — או שמע אגדה, או קרא כתבה במדור האופנה של עיתון — יש דבר שנקרא כלל השלושה. במקרה הזה, שלושת הזיווגים ביססו את הטרנד של רומן בין סלבריטאית אמיתית ובין איש צוות מטי־אן־או בעקבות מפגש בתוכנית. אבל, וזה העיקר, סלבריטאית אמיתית ממין נקבה ואיש צוות ממין זכר. שנה קודם לכן, בחתונה שנכחתי בה, שחקנית בריטית בלונדינית וזוכת אוסקר בשם אימוג'ן וגנר נישאה לשחקן בשם ג'וש ביקמן, שהתפרסם בעיקר בזכות דמותו החוזרת "בחור עם פצעונים בגב".

ושנה לפני כן, הכותב הראשי, אליוט מרקוביץ (מטר שבעים ושניים סנטימטרים, בן ארבעים והבוס שלי שנועל מוקסינים), התחתן עם זמרת פופ שמוכרת אלבומי מולטי־פלטינה בשם ניקולה דורנן (מטר שבעים ושמונה, בת שלושים ושליחה מיוחדת של האו"ם). וזו, כמובן, הייתה תמצית הזעם שלי: זוגות כאלה לעולם לא יתקיימו כשהמינים הפוכים, כוכב קולנוע יפהפה לעולם לא יתאהב באישה רגילה, חנונית ומוזנחת. לעולם לא. לא משנה כמה היא שנונה.

אבל ידעתי עוד משהו, כששכבתי במיטה ובהיתי במסך הטלפון שלי (הופעת הבכורה של דני ואנבל כזוג התרחשה ערב קודם לכן, כשהתמזמזו במועדון שבו נערכה מסיבת יום הולדתה העשרים וארבעה של אנבל) — אני אכתוב על הזעם שלי. בדיוק כפי שתמיד עשיתי, אהפוך את רגשותיי לקומדיה, וכך ארפא את עצמי.

1

אפריל 2018

לוח זמנים שבועי עבור טי־אן־או

יום שני 13:00 ישיבת הצגת רעיונות (פיץ') עם המנחה האורח

יום שלישי 17:00 תחילת מרתון כתיבה לילי

יום רביעי 12:00 מועד אחרון להגשת מערכונים

יום רביעי 15:00 הקראה של המערכונים שהוגשו

יום רביעי 21:00 פרסום פנימי של רשימת המערכונים הראשונית לתוכנית

רביעי בלילה־שבת בבוקר חזרות; שכתוב תסריטים; בניית תפאורות; עיצוב אפקטים מיוחדים; שיער, איפור ותלבושות; צילום קטעים מראש

שבת 13:00 חזרה כללית על התוכנית

שבת 20:00 חזרה גנרלית עם תלבושות בפני קהל באולפן

שבת 23:30 שידור חי בפני קהל חדש

יום ראשון 01:30 אפטר פרטי ראשון

יום שני, 13:10

בפגישה שסימנה את הפתיחה הרשמית של התוכנית לאותו שבוע, תכננתי להציג שני מערכונים. אבל היו לי שלושה רעיונות — היה אפשר לכתוב ולהגיש יותר, אבל היה מותר להציג רק שניים — לכן התכוונתי להחליט בזמן אמת באילו מהם אבחר, בהתאם לתגובת המנחה האורח לרעיונות שיוצגו לפניו. כארבעים כותבים, שחקנים ומפיקים נדחסו למשרדו של יוצר התוכנית והמפיק בפועל, נייג'ל פיטרסן, בקומה השבע־עשרה.

משרדו של נייג'ל בקומה השבע־עשרה — שלא להתבלבל עם משרדו בקומה השמינית, הסמוך לאולפן שבו צולמה התוכנית — היה מרוהט בטוב טעם, ומעולם לא נועד לשמש כמקום מפגש לכמעט ארבעים איש. משמעות הדבר הייתה שנייג'ל ישב מאחורי שולחנו, המנחה ישב בכורסת עור, כמה אנשי צוות שהתמזל מזלם תפסו מקום על הספה היחידה, וכל השאר נשענו על הקיר או ישבו על הרצפה.

נייג'ל פתח בהצגת המנחה, שכפי שקרה בערך פעם בעונה, היה גם האורח המוזיקלי של אותו שבוע. נואה ברוסטר היה האורח המוזיקלי פעמיים בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלו כמנחה. הוא היה זמר־יוצר חתיך באופן קיטשי, מצליח מאוד, שהתמחה במוזיקת פופ דביקה והיה ידוע בכך שהוא יוצא עם דוגמניות בתחילת שנות העשרים לחייהן. אף על פי שהוא נראה כמו גולש — עיניים כחולות חודרות, שיער בלונדיני וזיפים פרועים, חיוך רחב וחושף שיניים, גוף שרירי — למדתי מקריאת הביוגרפיה של המנחה, שנשלחה אלינו באימייל מדי שני בבוקר, שהוא גדל בפרוור של וושינגטון די־סי. הוא היה בן שלושים ושש, כמוני, והתפרסם מאז הוציא את הלהיט לעשות אהבה ביולי, יותר מחמש־עשרה שנים קודם לכן, כשלמדתי באוניברסיטה. לעשות אהבה ביולי היה שיר הלל לנטילת בתוליה (באופן מכבד) של נערה ארוכת שיער עם "עור זוהר", "פה נדיב" ו"פטמות פטל", וזה היה אחד מאותם שירים שבמשך שנה נוגן ברדיו בתדירות גבוהה במיוחד, ולכן, אף על פי שתיעבתי אותו, ידעתי בטעות את כל המילים. בזמן שחלף מאז, נואה ברוסטר זכה בפרסים רבים ומכר יותר מעשרים מיליון אלבומים, נתון שגם אותו למדתי מהביוגרפיה שלו. זה לא היה מקרי שהאלבום העשירי שלו היה עתיד לצאת בשבוע שלאחר מכן; מנחים ואורחים מוזיקליים בדרך כלל חגגו את תהילתם העדכנית או קידמו יצירה שעמדה לצאת.

אחרי שנייג'ל הציג אותו, נואה ברוסטר הסתכל ברחבי החדר ואמר, "תודה שנתתם למוזיקאי לפלוש למסיבת הסטנד־אפ. להנחות את טי־אן־או היה חלום חיי, מאז שהייתי ילד לא מקובל בחטיבת הביניים שהתגנב למרתף כדי לצפות בתוכנית אחרי שההורים שלי הלכו לישון." הוא חייך אלינו חיוך רחב, ותהיתי אם שיניו אמיתיות או ציפויים. אחרי תשע שנים בטי־אן־או, התרגלתי ככל האפשר לאינטראקציה עם סלבריטאים מהשורה הראשונה, אם כי לעיתים קרובות היה מפתיע לגלות מי נראה אפילו טוב יותר במציאות (רובם), מי אידיוט (לא רבים, אבל בהחלט כמה וכמה מהם), מי רדוד באופן מזעזע (השחקן הראשי בסדרת משטרה פופולרית בלט במיוחד), ומי הייתי רוצה שיישאר בתוכנית לנצח, כי הוא היה כל כך נהדר במערכונים והיה ממש כיף לבלות איתו כשעשינו חזרות באמצע הלילה.

נייג'ל הציץ שמאלה, אל הכותב שישב לרגליו, ואמר, "בנג'י, למה שלא תתחיל אתה?"

בנג'י הציג מערכון על מנהל אפ־בי־איי לשעבר, ג'יימס קומי, שכותב את ספר הזיכרונות שלו (שזה עתה פורסם) כמין יומן ילדותי, בסגנון "יומני היקר". לאחר מכן שחקן בשם אוליבר אמר שהוא עובד על רעיון עם רוהיט, כותב אחר (רק בהקראת המערכונים ביום רביעי יתברר אם זה בכלל נכון). כותבת בשם ליאנה הציגה מערכון שבו נואה ברוסטר יגלם את הנער הסטרייט החתיך במקהלת התיכון, ואז כותב בשם טוני הציג מערכון שבו נואה ברוסטר יגלם בחור לבן ומהודר שמתמודד על תפקיד פוליטי ונושא דרשה אורחת בכנסייה של שחורים. הנרייטה, שהייתה אחת משתי השחקניות שעבדתי איתן הכי הרבה, אמרה שהיא והשחקנית השנייה שעבדתי איתה הכי הרבה, וִיו, רוצות לעשות מערכון על מה מחפשים כלבים בגוגל. אני הייתי שישית.

"אני חושבת על זה בתור חוק דני הורסט," אמרתי. "בהשראת שותפי למשרד, שאני בטוחה שכולנו מודעים לחדשות הגדולות שלו." כולם מחאו כפיים או הריעו. במהלך סוף השבוע, אחרי שבעה שבועות של זוגיות, דני ואנבל לילי התארסו, כפי שנחשף בפוסט בחשבון האינסטגרם של אנבל שהראה תקריב של טבעת על אצבעה, ידה מונחת על ידו של דני. אתרי רכילות על סלבריטאים דיווחו מייד שהיהלום היה בחיתוך אמרלד מסוג הילה עם שיבוץ פאווה, והעריכו שהטבעת עלתה 110,000 דולר. אף על פי שהייתי נשואה לתקופה קצרה בשנות העשרים לחיי, לא היה לי מושג מה פירוש המושגים חיתוך אמרלד, הילה או שיבוץ פאווה — בעלי לשעבר ואני ענדנו טבעות זהב פשוטות.

כשהתשואות שככו, דני, שישב על הרצפה שני אנשים משמאלי, אמר, "תודה, כולם. וכן, אני פאקינג מתרגש מהעובדה שאזכה להיות מר אנבל לילי." נשמע סבב נוסף של תשואות, ודני הוסיף, "אם אתם תוהים, סאלי הזהירה אותי שהיא הולכת לנצל אותי כדי לקדם את הקריירה שלה."

"אני מנסה לשכנע את דני לכתוב את זה איתי," אמרתי. "אבל נשאיר את זה בצד בינתיים. בכל אופן, אני רוצה לכתוב על התופעה שבה — סליחה, דני, אני באמת מתה עליך — התופעה שבה גברים בטי־אן־או יוצאים עם נשים שהן כמה רמות מעליהם, אבל נשים אף פעם לא עושות את זה."

נשמע צחוק מכל רחבי החדר, אם כי צחוק בישיבת הפיצ'ים היה יכול להעיד שחשפת את הפואנטה של המערכון מוקדם מדי. מסיבה זו, כמה אנשים הציגו רק רעיונות הסוואה, אם כי אני הסתכנתי ושיתפתי את הרעיונות האמיתיים שלי, כדי לתבוע עליהם בעלות למקרה שמישהו אחר שקל משהו דומה. ובכל מקרה, למרבה הפלא, צחוק מעולם לא היה הגורם המכריע לגורלו של מערכון; הגחמות של נייג'ל הכריעו. מתוך כארבעים התסריטים שיוגשו להקראה של יום רביעי, כשנים־עשר מערכונים יגיעו לחזרה הגנרלית בשבת ורק שמונה לשידור החי. למערכונים בהשתתפות המנחה היו סיכויי הישרדות טובים יותר, אבל מעבר לכך, היה בלתי אפשרי לנחש מה נייג'ל יחליט. כל היושבים במשרד באותו רגע, שחקנים וכותבים כאחד, חוו שיברון לב כזה פעמים רבות.

"ברור שדני אמור להופיע במערכון בתפקיד כלשהו," הוספתי, "בתור עצמו או מישהו אחר. ונואה, יהיה מעולה אם תשחק בחור שנעצר כי הוא איכשהו מפר את החוק הזה, נגיד שאתה בדייט עם הנרייטה או ויו, מאופרות כדי להיראות פחות יפהפיות ממה שהן במציאות." אף על פי שהייתי קרובה להנרייטה ולוויו, לא סתם החמאתי להן. הן באמת היו שתיהן יפהפיות, מה שלא היה יוצא דופן עבור קומיקאיות, והן היו מצחיקות כל כך שההומור שלהן לעיתים קרובות האפיל על יופיין, מה שגם לא היה יוצא דופן אצל קומיקאיות.

"אני רק רוצה להבין..." אמר נואה ברוסטר, והבלבול על פניו גרם לי לתהות אם יתברר שהוא איזה טמבל. מעולם לא דיברתי איתו קודם. הפעם הראשונה שהוא היה האורח המוזיקלי הייתה לפני שהתחלתי לעבוד בתוכנית, ובפעם השנייה לא הייתה לי שום סיבה ליצור איתו קשר. מדי פעם, אורחים מוזיקליים הופיעו במערכונים, או שהיה אפשר לצפות בהם עושים חזרות על השירים שלהם בימי חמישי אחר הצהריים, אם לא היית עסוק במשהו אחר, אבל זה לא אומר שנפגשתם. "במערכון הזה," אמר, "אני אעבור על החוק כי אני הרבה יותר חתיך מהאישה שאני יוצא איתה?"

נשמעו כמה צחקוקים, וכותב בשם ג'רמיה אמר, "רק הערבות על השיער שלך תעלה מיליארד דולר."

הבעתו של נואה הייתה נינוחה כשהביט בי ואמר, "לא, אני באמת שואל."

"כן," אמרתי. "בעיקרון." ישבתי עם הגב לקיר המערבי של משרדו של נייג'ל, כשלושה מטרים מנואה, ורבים מחבריי לעבודה הפרידו בינינו.

קולו של נואה נותר דיפלומטי ועליז כשאמר, "תמיד חשבתי שזה מוצלח יותר כשהמנחה צוחק על עצמו — או על עצמה — במקום ללעוג לאנשים אחרים, אז אני נוטה לוותר על זה."

נכונה הטענה שהמעטה בערך העצמי היא אסטרטגיה מנצחת. אבל הכרזה מוקדמת ופומבית כל כך שהוא לא רוצה להשתתף במערכון מסוים הייתה גם מיותרת וגם מעצבנת; נייג'ל תמיד נתן למנחים זכות וטו. למעשה, התעצבנתי מספיק כדי להחליט להציג בתור הרעיון השני שלי את זה שהתלבטתי לגביו, והתלבטתי לגביו כי תהיתי אם הוא מעליב את נואה ברוסטר.

"בסדר גמור," אמרתי בטון שנועד להיות דיפלומטי לא פחות משלו; ידעתי שאני צריכה ללכת על ביצים. "ואם אתה באמת רוצה לצחוק על עצמך, יש לי חדשות טובות. הרעיון הבא שלי הוא שברור שיש לך גדודי מעריצים, ואחת הסיבות שהם אוהבים אותך היא מפני שהמוזיקה שלך רומנטית, או במילים אחרות קיטשית וצ'יזית. ולכן אני חושבת על מערכון שבו אתה מגלם מוכר גבינות1 והגבינות שאתה מוכר מתכתבות עם השירים שלך. אז אתה יכול להראות ללקוח קצת גבינת ברי ולהגיד משהו כמו, 'לזו יש טעם משיי עם רמזים טעימים של פטל, מושלמת אם רוצים לעשות אהבה ביולי'. או 'הטעם המלוח של הגרוייר הזו מזכיר את הבריזות בחוף המגדלור'."

"הטעם הקטיפתי הזה יורד לי חלק מאוד," אמר דני. כפי שקורה לפעמים, כשמישהו אחר מאלתר על הרעיון שלך זו מחמאה גדולה יותר ממחמאה ישירה.

נואה לא נראה נעלב בעליל, אם כי שוב נראה יותר מבולבל מאשר משועשע. הוא אמר, "אז זה כמו תיאורים של יין, אבל לגבינות?"

"תשקול את זה," אמרתי. הרעיון השלישי שלי, זה שאגיש להקראה אבל לא אזכיר בפגישה הזו בגלל מגבלת שני הפיצ'ים, היה שנואה יהיה שופט אורח בפטפטנית. פטפטנית היה מערכון חוזר שכתבתי, המבוסס על תוכנית תחרות השירה ריאות אמריקאיות, ששודרה באותה רשת כמו טי־אן־או אבל צולמה בלוס אנג'לס. הופיעו בה שלושה שופטים, מוזיקאים מפורסמים שאימנו את המתמודדים, והפרודיה שעשיתי — הלקוחה ישירות מהמציאות — הייתה על כך ששני השופטים הגברים אמרו לשופטת כל הזמן שהיא מדברת יותר מדי כשהיא נותנת משוב למתמודדים, כשלמעשה שניהם בזבזו יותר זמן כשהעירו לה על זה, מאשר הזמן שהיא דיברה בפועל. מה שהכי הרגיז אותי בתוכנית האמיתית היה שבמקום להפריך את ההאשמה, השופטת הגיבה ברוח טובה, "חברים, אני יודעת! מה אני אגיד? אני פטפטנית."

"תודה, סאלי," אמר נייג'ל. הוא הנהן לעבר הכותב שלידי ואמר, "פטריק?"

כשפטריק התחיל עם רעיון על טראמפ שמתיך את אסלת הזהב שלו כדי להכין סתימות לשיניים, צפיתי בפניו של נואה ברוסטר, פני הגולש החתיכים עד קיטש, מביטות בפטריק, והמשכתי לצפות בפניו, לסירוגין, במשך כמעט שלוש שעות, כי זה היה האורך של ישיבות הפיצ'ים. לפני שנייג'ל שחרר אותנו, הוא שאל את נואה, כפי ששאל את כל המנחים, אם יש לו רעיונות למערכונים משלו. בשלב זה הגעתי למסקנה שנואה דווקא לא טמבל. הוא חייך וצחק לעיתים קרובות אבל לא נראה שהוא מנסה יותר מדי, כמו כמה מנחים, להוכיח שהוא מצחיק. ובקשותיו להבהרה העידו על ביטחון עצמי במידה שהערכתי, למרות העצבנות המתמשכת שלי מתגובתו לפיץ' "חוק דני הורסט" שלי.

נואה שוב הביט ברחבי החדר ואמר, "אחרי ששמעתי הכול, אני מתרגש אפילו יותר לקראת השבוע הקרוב. קצת מבועת, אבל בעיקר מתרגש. אני מת לזרום עם הרעיונות שלכם ואין לי ממש אג'נדה. אני מודה שיש רעיון שאני משתעשע איתו, זאת אומרת, מנסה לכתוב אותו בעצמי, ואצטרך להחליט לפני ההקראה אם הוא צריך או לא צריך לראות אור יום, אבל, מבחינת המערכונים שלכם, אני זורם עם הכול."

זאת אומרת "זורם עם הכול" חוץ מלהעמיד פנים שאתה יוצא עם אישה פחות מושכת ממך, חשבתי. תהיתי אם הסלידה שלו קשורה איכשהו לכך שהוא יצא עם כל כך הרבה דוגמניות בחיים האמיתיים, כששמעתי גיהוק ארוך ונמוך ומייד הפכתי מודעת לריח לא נעים, גרסה רעילה של בוריטו ארוחת בוקר. סובבתי את ראשי בחדות לכיוון דני, והוא כיווץ את שפתיו ופער את עיניו בצורה מגוחכת — כאילו אמר, אופס! — ואני הזעפתי פנים. גיהוקים הם חלק מהחיים, כן, אבל הוא לא היה יכול להתאפק בשלושים השניות האחרונות של פגישה שארכה שלוש שעות?

פטריק, הכותב שישב בין דני וביני, רכן לעברי. הוא מלמל, "זו היית את, נכון?"

יום שני, 16:47

עניתי למיילים כשדני נכנס למשרדנו עם פחית רד בול. "יו, צ'אקלס," הוא אמר כשהתיישב הפוך על כיסא המשרד שלו והתגלגל לעברי. החדר היה צר מאוד, ולכן הדרך היחידה להכניס ספה הייתה להצמיד את שני השולחנות שלנו לאותו קיר. הוא הצביע על מסך המחשב שלי ואמר, "איך מתקדם תסריט המופת שיטלטל את אמריקה?"

"הלוואי," אמרתי. "אני כותבת לסוכן שלי מייל שאני לא רוצה לכתוב" — סימנתי באצבעותיי מירכאות באוויר — "'סרטון אנימציה הומוריסטי לחברת שטיפות אינטימיות אורגניות בניחוח פרחוני'."

"כמה משלמים על זה? כי אולי אני רוצה לכתוב סרטון אנימציה הומוריסטי לחברת שטיפות אינטימיות אורגניות בניחוח פרחוני."

"עשרת אלפים, אבל שטיפות אינטימיות זה לא בריא, ואני מניחה שהחלק האורגני זה בולשיט. הנרתיק הוא איבר שיודע לנקות את עצמו."

"אולי הנרתיק שלך הוא איבר שיודע לנקות את עצמו. אבל כן, עשרת אלפים זה לא משהו שכדאי להתחיל להתאמץ בשבילו. אני לא מתפשר על פחות משש ספרות." חשדתי שדני מרוויח סכום קרוב לשלי. הוא הועסק בתור המנחה הצעיר ביותר אי פעם של דסק החדשות, פינת הסאטירה של טי־אן־או שמשודרת בתוך התוכנית, והוא כתב ולעיתים הופיע במערכונים אחרים, מה שאומר שכשחקן בשנה השנייה שגם כותב, הוא כנראה הרוויח אותו סכום כמו כותבת בשנה התשיעית, שאף פעם לא מופיעה על המסך. הסכום הזה עמד כרגע על 12,000 דולר לפרק, או 252,000 דולר לשנה — לא סכום עתק לעבודה בטלוויזיה שבה עובדים כמה לילות לבנים בשבוע, אבל מוגזם לחלוטין בהשוואה, נגיד, למשכורת של מורה לכיתה ד'. גם אם דני עדיין לא הרוויח יותר ממני מטי־אן־או, הוא החל להופיע לאחרונה בסרטים, ואילו אני ניצלתי את חופשות הקיץ שלי לפעילויות רווחיות פחות במידה ניכרת, כמו קריאת רומנים ונסיעות.

"אוקיי, אני צריך את עצתך," אמר דני. "אנבל מתחרפנת כי היא גילתה שהמזלות שלנו לא מתאימים. בֶּלי היא דגים ואני קשת."

"אלוהים אדירים," אמרתי. "אני אפילו לא מאמינה שהחזקתם מעמד עד עכשיו."

"אני מבין שזה נשמע לך מגוחך, אבל היא מתייחסת לקשקוש הזה מאוד ברצינות."

"היא לא ידעה מתי יום ההולדת שלך עד עכשיו?"

"היא נפגשה עם האסטרולוגית שלה אתמול, שאמרה לה שלמרות שהחיבור בינינו אותנטי, סגנונות התקשורת שלנו לא הרמוניים ואני לא האדם שילווה אותה במסע הריפוי שלה."

נשכתי את שפתי, ודני הוסיף, "זה בסדר, את יכולה לצחוק. אבל אני עדיין פאקינג אוהב אותה."

"מה עם מסע הריפוי שלך?"

דני עשה פרצוף של צניעות מזויפת. "אני ריפאתי את עצמי לגמרי, צ'אקלס."

למרות הטינה שלי כלפי מערכת היחסים שלהם והמערכון שזה עתה הצגתי, אהבתו המתפרצת של דני לאנבל הייתה מתוקה בעיניי. הכנות, הספונטניות והאופטימיות הטהורה שלהם נראו כל כך שגויות ונידונות לכישלון, שאיך מישהו, אפילו ציניקנית כמוני, יכול שלא לעודד אותם? האירוסים אחרי שבעה שבועות היו שיא חדש בהצהרות האהבה הדרמטיות והפומביות שלהם. אחרי שבוע ביחד, הם נסעו לפריז לסשן התמזמזויות מול מגדל אייפל, ואחרי שבועיים הם עשו פירסינגים תואמים בלשון, והכול תועד ברשתות החברתיות, ואז תואר בנשימה עצורה על ידי עיתונאֵי סלבס.

באופן כללי, הפתיחות הרגשית של דני נתנה לי תקווה לגבי דור ה־Z, גברים או אולי שניהם. שנה וחצי קודם לכן, לא ממש התלהבתי כשנודע לי שמעבירים אותי מהמשרד שחלקתי עם ויו למשרד עם דני, שהיה אז חדש בטי־אן־או. לא השתוקקתי לקרבה הזו לדני, שהצליח כסטנדאפיסט עם קטעים ספוגי אירוניה ברמה כזאת שלפעמים לא הצלחתי להבין מה הבדיחה, מה שגרם לי להרגיש זקנה במיוחד. והדבר היותר מטריד הוא שתהיתי אם שינוי המשרד נועד להעביר לי מסר. טי־אן־או ונייג'ל בפרט היו ידועים לשמצה בחוסר הישירות שלהם, ולעיתים קרובות אנשים לא ידעו אם הם פוטרו או צורפו לצוות, פשוטו כמשמעו. האם ההעברה שלי למשרד מחורבן עם בחור חדש בן עשרים וארבע הייתה הדרך שלהם לדחוק אותי החוצה בלי לומר לי לעזוב? בשבועות הראשונים של עונת 2016, דני ואני בקושי דיברנו, מכיוון שהוא עבד הרבה במשרד של כותבי דסק החדשות הייעודיים, ששמם היה רוי והאנק, ומהר מאוד הפך לשחקן החדש והבולט ביותר. ואז, חמישה שבועות לאחר תחילת העונה, התקיים ליל הבחירות — יום שלישי, היינו במשרד, לכאורה כותבים, למרות שאיש לא הצליח לעבוד. בסביבות 23:30, מייד אחרי שהוכרז הניצחון של טראמפ בפלורידה, אחרי צפון קרוליינה ואוהיו, כשוויסקונסין ופנסילבניה נראו רע, דני ואני הלכנו לכיוון המשרד שלנו באותו זמן מכיוונים מנוגדים, התקרבנו למרחק של כמה מטרים זה מזה, יצרנו קשר עין, שנינו התחלנו לייבב, והשלכנו את עצמנו זה לזרועות זה. זמן קצר לאחר השבעתו של טראמפ, כשהדמוקרטיה שלנו החלה להתפרק, דני התחיל לקרוא לי צ'אקלס. זה היה קיצור של צ'אקל סלאט, זונת צחקוקים, המונח לנשים ששכבו עם קומיקאים, ודני העניק לי את הכינוי אחרי שאמרתי לו שמעולם לא שכבתי עם קומיקאי.

כמעט שנה וחצי לאחר מכן, אמרתי לו, "אולי אנבל פשוט צריכה יום או יומיים לעכל את מה שהאסטרולוגית אמרה. כאילו, זה טלטל אותה, אבל היא תבין שזה לא סיפור."

"הלוואי שאנשים יכלו להחליף מזלות," אמר דני. "הייתי לגמרי ממיר לעקרב בשבילה."

"אני חושבת שהיא תתעשת," אמרתי.

הוא הנהן לעבר מסך המחשב שלי. "נרתיק צריך להריח כמו נרתיק, ופרח צריך להריח כמו פרח, אחרת גברים לא יוכלו להביא לנשים פרחים." הוא חייך. "אשלח לך חשבונית על עשרת אלפים דולר."

*ההמשך זמין בספר המלא*