הזדמנות לפני אחרונה

חלק ראשון:
א"ל

1

אתה גבר בן חמישים ושתיים, אלמן, ואתה לא מאמין שתמצא אהבה כמו זאת שהיתה לך. זה ברור. תחיה לבד, הילדים יבואו לבקר אותך מדי פעם, אם הם בכלל יחיו בארץ, לפעמים תצא עם מישהי במשך חודש, חודשיים, אולי אפילו שנה, תעמידו פנים שמשהו יכול לקרות ביניכם. זה ייגמר כי זה לא באמת התחיל. בימים תמשיך לעבוד אף על פי שגם העבודה נלקחת ממך. אתה מתרגם. בינה מלאכותית תעשה את זה בקרוב הרבה יותר טוב ממך. יש לך מזל שאתה לא תלוי בזה כלכלית. ההורים שלך השאירו לך דירה שמכרת בדי הרבה כסף וחנות שמושכרת ליבואן של מכונות תפירה. ולילדים שלך יש עבודות לא רעות. הם לא זקוקים לעזרתך — לא הכספית, בכל אופן. כרגע אתה עובד על תרגום מצרפתית של רומן מתח קצר מאת ז'אן פטריק מנשט. לפחות אתה אוהב לתרגם. זה המצב שלך כשאתה פוגש את ליה.

2

אתה רואה אותה בארוחת ערב אצל זוג חברים שעדיין מזמינים אותך אליהם מדי פעם, לא ברור למה. אולי מתוך תחושת חובה כלפי אשתך, ששניהם אהבו? אתה לא מוסיף הרבה לשיחה שנוצרת סביב שולחן האוכל, אבל גם היא בעיקר מקשיבה. נדמה לך שהשקט שלך מדבר אליה. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה. ממילא תשתוק. מתוך שברי דברים שהיא אומרת למרצה באוניברסיטה שמנסה להרשים אותה בסיפורים על טיסות במחלקת עסקים לכנסים בחוף המערבי אתה כן מצליח לדעת עליה משהו: היא מנגנת בצ'לו ברביעייה קאמרית, מופיעה בעיקר בארץ ולפעמים גם בחו"ל, מלמדת נגינה ילדים ובני נוער, מתגוררת לא מאוד רחוק ממך. יש לה כלב. הפרט הזה לא נראה לך חשוב, אבל הוא ייעשה קריטי בהמשך הסיפור.

אם היית גבר אחר, בטוח יותר בעצמו, או עם יותר אמונה, אולי היית מוצא דרך לשוחח איתה ביחידות, אבל אתה מסתפק במשפטים שאתם מפנים זה לזה בתוך השיחה הכללית. היא קראה רומן שתירגמת. אף אחד אחר לא קרא אותו. כל השאר שואלים, אם הם שואלים, אם אתה כבר יודע במה תעבוד כשהמחשב יתרגם במקומך. היא, לעומת זאת, שואלת, אתה מתרגם רק ספרים שאתה אוהב? לא. אתה מחייך. לא רק. את מבצעת רק יצירות שאת אוהבת?

גם הקול שבו היא שואלת שונה מהקולות האחרים. לא מנסה להישמע חזק יותר ממה שהוא. לא מנסה להחריש את היתר. אני חושב שאם הייתי צריך לנחש על פי הקול שלך באיזה כלי את מנגנת, הייתי אומר קלרינט, אתה בונה בדמיונך משפט ולא אומר לה אותו, כמובן.

בדרך הביתה אתה מרגיש משב רוח קרירה ושואל את עצמך אם הוא בא מבחוץ או מבפנים. אתה נזכר שרוב הדברים הטובים שקרו לך בחיים קרו בספטמבר.

3

למחרת אתה מתעורר איתה. במחשבות, כמובן. היא נמצאת בפיך ובאוזניך כמו נעימה ששמעת ביום האתמול וליוותה אותך מאז, גם בשנתך, מבלי ששמת לב. זה לא קרה לך עם אף אישה אחרת שפגשת מאז שהתאלמנת. אילו רק היית גבר אחר, עם יותר אמונה. המקסימום שאתה יכול לעשות, בהתחשב באישיותך, זה לקוות שתתרחש פגישה מקרית בבית קפה או במאפייה. חבל שאתה כבר כמעט לא קונה לחם או עוגות, רק כשבתך באה לארוחת שישי בערב ומודיעה לך על כך מראש. ונניח שתלך בכל בוקר לכל אחד מבתי הקפה בעיר ותפגוש אותה מתישהו באחד מהם — אז מה? מה יקרה אז? מה כבר יכול לקרות?

אבל מתברר ששק המתנות האלוהיות שעליו רקום שמך לא התרוקן לגמרי. עדיין לא. חשבת שהשנים הטובות עם אשתך, לפני המחלה, והילדים שלכם — הנסיעה של ארבעתכם לצפון איטליה אחרי סגרי הקורונה, או הטיול בארצות הברית לרגל סיום הלימודים של הבת — והרגעים הקדושים שבהם יצאו תחת ידיך משפטים מושלמים, חשבת שאלה היו כל המתנות שתקבל בימי חייך ושמעכשיו נפשך תיאלץ להיות ניזונה רק מזיכרון המתנות האלה. טעית. בשק הזה של אלוהים, שלמרות גילך אתה עוד לא יודע אם אתה מאמין בו או לא, יש עבורך עוד מתנה אחת לפחות. תאמין.

טלפון. החבר שהזמין אותך לארוחת הערב. אתה זוכר את ליה? זאת שפגשת אצלנו. כן, בטח. הצ'לנית. היא שאלה את רותי אם אתה פנוי. גיששה, כמו שאומרים. רותי זאת אשתו. היא מצאה חן בעיניך? אתה רוצה את המספר שלה? או שנזמין אתכם אלינו, נגיד אחרי החגים?

הנפש שלך עולצת כמו אפרוח ברגע הבקיעה מהביצה, זה הדימוי המוזר שעולה בדעתך באותו רגע. היה חושך ופתאום נכנס פס אור. אתה ממהר להחשיך את עולמך כי אתה מפחד שהאור יכבה ממילא. אתה לא מוכן לחשוף את העליצות האפרוחית הזאת מחשש שתימחץ. אתה לא אומר לחבר שום דבר על המוזיקה של ליה שמתנגנת בראשך. אתה עונה: כן, היא מצאה חן בעיני. ואתה לא אלרגי לכלבים, נכון? הוא שואל. כי יש לה כלב שהיא מאוד קשורה אליו. אני שולח לך מספר טלפון, ואם בא לך תכתוב לה. בעיני שווה לך לנסות. מה כבר יש לך להפסיד.

השפה שבה הוא משתמש לא תואמת את מה שאתה מרגיש, אבל כן את המקצוע ואת האופי שלו — הוא מפיק סדרות טלוויזיה, אדם שמנצל הזדמנויות. אבל אתה לא יכול לבוא עכשיו בטענות לחבר ולשפה שלו. אל תהיה קטנוני. בזכות ההזמנה שלו ושל רותי אתה ער כמו שלא היית זמן רב. תאר לך שהם לא היו מזמינים אותך. אלא שבדיוק בגלל ההתעוררות הזאת קשה לך לכתוב לליה. אתה דווקא מרגיש שיש לך מה להפסיד. אולי את המתנה האחרונה בשק?

משפטים יפים בכתב אתה יודע לחבר, זאת לא הבעיה שלך, אבל מכיוון שפגשת את ליה ושמעת את קולה, אתה מרגיש שהיא תבחין בכל נימה של זיוף או לא־אמת. אתה רוצה לכתוב הודעה מדויקת כמו פריטה אחת על מיתר מכוון. תרגיע את עצמך. תפסיק עם הדימויים המוזיקליים. ליה היא לא רק צ'לנית, אתה עוד תדע את זה. אתה מתלבט אם להראות את ההודעות שאתה מנסח לבתך, שבאה באותו ערב לעשות אצלך כביסה אבל בעצם מפני שהיא זקוקה לקרבה שלך. לבסוף אתה מחליט לא לכתוב לליה אלא לטלפן אליה, מפני שאתה פשוט רוצה לשמוע את הקול שלה וגם כי נדמה לך שקולך יאמר לה יותר משיאמרו מילים כתובות על מסך טלפון. הקולות שלכם דיברו זה לזה בערב שבו נפגשתם, לא רק המילים.

בזמן שבתך צופה בטלוויזיה ואוכלת לחמנייה עם שניצל שטיגנת לה, אתה נעלם בחדר השינה שבו חיית עם אשתך. אף אישה לא היתה שם מאז שאשתך מתה. אתה שוכב בצד שלך של המיטה, הצד שרחוק מן החלון. אתה מתבונן בכפות הרגליים שלך. בעור המתקשה בקצות האצבעות ובעקבים, בציפורניים הסדוקות. מה הטעם שתטלפן אליה? אבל השוקיים שלך נעריות עדיין, לא? שרירי התאומים מוצקים בזכות הריצות בפארק. בכל זאת אתה מטלפן לליה, מניח שהיא לא תענה, אבל אתה טועה. היא אומרת, הלו? ונדמה לך שאתה מבחין בקולה באותם ציפייה ורצון שיש בקול שלך כשאתה אומר, היי, זה אני. אלי. היא אומרת, היי, אלי. איזה יופי שצילצלת. תוכל לחכות רגע? רק שנייה אחת. הנחת שתשמע ברקע מוזיקה קלאסית, אבל אתה שומע כלב נובח. אין לך דרך לתרגם את נביחותיו לשפתנו — בעוד כמה שנים בטוח תהיה, אבל כרגע, מה לעשות, עדיין אין — וחבל, כי ייתכן שהוא כבר ידע בחושיו החייתיים את העתיד וניסה להזהיר אותך מפניו.

בתך ישנה מול הטלוויזיה הדולקת כשאתה חוזר לסלון, אבל ממילא לא היית מספר לה שטילפנת לליה ושקבעתם להיפגש. אתה מתיישב לידה על הספה, והיא פוקחת את עיניה ומניחה את ראשה המתולתל על כתפך ועוצמת אותן שוב. היא אומרת, אבוש, זה בסדר אם אני אישאר לישון אצלך?