המלאכים מג'רזי 1 - גבריאל

פרולוג

ביום שבו הצמדתי שתי אצבעות למפרק כף ידו של אדם והרגשתי את הדופק שלו, ידעתי שאעשה הכול כדי שהלב שלו ימשיך לפעום.

במשך שמונה שנים השקעתי את כל זמני ומרצי בלימודי הרפואה, ובכל פעם שאני מטפלת באדם שזקוק לכישורים שלי, אני חשה שאני מגשימה את הייעוד שלי.

החלטתי להיות חלק מנבחרת של אנשים שהצלת חיים היא שליחות עבורם, והחלום שלי פשוט — להמשיך לחוש דופק וליהנות מצלילן המלטף של הנשימות.

לצערי, מסתובבים בינינו אנשים שהחיים חסרי ערך עבורם, ושלא יהססו לפגוע באחר. אני סולדת מהפושעים האלו ולא אהסס לומר זאת גם בפניהם.

אני יודעת מי אני ומהי המהות שלי.

אני רופאה שמקדשת את החיים.

פרק 1

השעון שתלוי על הקיר מאחורי עמדת האחיות מורה על השעה שבע בערב, ואני מניחה את הקלסר על הדלפק ומשפשפת את עיניי.

"איזבלה, נראה לי שאת זקוקה לשינה ארוכה וטובה," אומרת קלייר, האחות הראשית, ומחייכת אליי באהדה.

"בחיי, אני כבר לא זוכרת איך המיטה שלי נראית," אני צוחקת ומסתובבת.

הכתמים על החלוק הלבן שלי מעידים על המשמרת הארוכה שסיימתי במחלקת הילדים, ואני זורקת אותו בחדר הכביסה ומחליקה את כפות ידיי על חולצת הכותנה, שנראית מרוטה ותשושה בדיוק כמוני.

אני חוצה את המסדרונות אל הבניין שבו נמצאת מחלקת הסיעוד, מנופפת אל האחיות בעמדת הקבלה וניגשת אל החדר השלישי. פיהוק קולני בוקע מפי כשאני חולפת על פני המיטה שקרובה אל הדלת ומתיישבת על הכיסא ליד אימא. הצינורות המחוברים לאפה מזרימים חמצן לתוך גופה השברירי ואני אוספת את כף ידה ונושקת לה.

"ערב טוב, אימא." אני מצמידה את כף ידה ללחי שלי.

עיניה עצומות והחזה שלה עולה ויורד במקצב אחיד.

"המשמרת שלי התחילה אתמול בבוקר." אני מפהקת אל תוך כף ידה. "טיפלתי בילד מתוק עם שבר ביד, בנערה צעירה עם חבלות בגב ובתאומים עם חום גבוה." אני מניחה את כף ידה על המזרן ומסדרת מעליה את השמיכה. "היום נכנסתי לחדר הניתוח עם דוקטור בייליש. סייעתי לו לשלוף יתד מהמותן של ילד ג'ינג'י בן ארבע. הוא נפל מאופניים בכניסה לגן השעשועים."

החזה שלה ממשיך לעלות ולרדת ללא שינוי.

"גם הפעם דוקטור בייליש לא הפסיק לשלוח הערות סקסיסטיות. אם לא היית מאושפזת כאן, כבר הייתי מחפשת עבודה בבית חולים אחר." אני קולטת את משמעות דבריי ונרעדת. "סליחה אימא, אל תחשבי שאני סובלת. הכול בסדר ואני מאושרת מהזכות להיות קרובה אלייך." אני שוב מרימה את כף ידה ונושקת לה. "יש לי מזל גדול שהתקבלתי לעבודה בבית החולים הזה. אומנם העובדה שלמדתי רפואה ברומא לא פתחה עבורי הרבה דלתות כאן, אבל אני מקבלת שכר הוגן ויכולה לדאוג למדלין. סיפרתי לך שהיא עדיין לא התאוששה למרות שעברו שנתיים. אני אובדת עצות."

לרגע נדמה שאימא עומדת לפקוח עיניים, אבל זה לא קורה, ואני נאנחת ומלטפת את ידה הרכה מתחת לשמיכה.

"היא לא יוצאת מהבית, רק יושבת שם ומפסלת אגרטלים מחמר." אני נעמדת ומלטפת את אחד האגרטלים שמונחים על השידה. "אני מודאגת. הטיפול הפסיכולוגי לא ממש עוזר. היא ערה בלילות וישנה בבקרים, ולא מסכימה לצאת איתי אפילו לבית קפה." אני פותחת מעט את התריס ומשקיפה מבעד לחלון על ספסל ריק תחת פנס תאורה. "מי דמיין שבגיל עשרים ושבע אצטרך לתפקד כאימא לאחותי בת העשרים. לא שאני עושה עבודה טובה במיוחד. הלוואי שתתעוררי ותסבירי לי למה השארתם לנו כל כך הרבה חובות, כי לא משנה כמה משמרות אקח על עצמי, בחיים לא אצליח להתמודד עם כל ההלוואות."

"איזבלה," האחות קוראת בשמי ואני עוטה על פניי חיוך ומסתובבת אליה.

"אמילי, שוב שיבצו אותך במשמרת לילה?"

"אני מעדיפה את המשמרת הזאת." היא מצחקקת ובודקת את מד החמצן של אימא. "אין מבקרים בלילות ואני יכולה לשבת עם המטופלות שלי ולספר להן על הצרות שלי. אף אחת מהן לא מתעוררת ולא שופטת את הבחירות הטיפשיות שלי."

"העבודה שלך חשובה." אני לוחצת את זרועה. "תודה."

"הן כבר חברות שלי," היא מפטירה. "אני מברישה לאימא שלך את השיער ולפעמים אפילו מפדרת לה קצת את הלחיים. מדהים כמה שאתן דומות. אותו שיער מתולתל בצבע אדמה ואותן עצמות לחיים גבוהות."

"מדלין ואני קיבלנו את המראה האיטלקי של אימא. אבל אני התפשרתי על עיני דבש, ומדלין זכתה בעיניים הירוקות של אבא." אני מחניקה פיהוק. "את הישבן המפואר טיפחתי בעצמי עם כל הפסטות שאכלתי ברומא." אני טופחת על ישבני וצוחקת.

"לא הייתי מתנגדת לקימורים עסיסיים כאלה." אמילי מציצה לעברי ומחליפה במיומנות את שקית הנוזלים.

"אני עוד עלולה לחשוב שאת מפלרטטת איתי," אני צוחקת ותולה את התיק שלי על הכתף.

"את עובדת קשה מדי." אמילי מנענעת את ראשה. "כמה שעות את סוגרת כאן?"

"אני חושבת ששלושים ושש. אולי ארבעים." אני מתקשה להיזכר. "אין לי ברירה, אני חייבת להתמיד כדי להשתתף בעוד ניתוחים. כירורגיית ילדים זה תחום תחרותי."

"את צריכה למצוא איזה רופא נחמד לבלות איתו בערבים. לא חסרים כאן כאלו ששואלים אותי לגבייך."

"אין לי אפשרות להתפנק בבילויים עם גברים. הפינוק היחיד שאני שואפת אליו הוא לשכב במיטה שלי. לבד." אני רוכנת ונושקת למצחה של אימא.

"תחזרי מחר?" אמילי שואלת.

"מחר זה יום החופש הראשון שלי אחרי ארבעה שבועות. אני משערת שאתפנק בקניות בסופר, בכביסות ובניקיונות." אני מפריחה נשיקה באוויר ויוצאת מהחדר.

השברולט החבוטה שלי מתניעה אחרי שלושה ניסיונות. לשמחתי הכבישים פנויים וכעבור חצי שעה ועשרות פיהוקים אני מחנה ליד הבניין ומדוממת את המנוע. אני עייפה מכדי לפתוח את הדלת.

אני סוטרת ללחיי כמה פעמים כדי להתעורר קצת ומטפסת במדרגות לקומה הרביעית, דופקת שתי דפיקות מהירות על הדלת כדי לבשר למדלין שזאת אני, מסובבת את המפתח ונכנסת. הניחוחות מהמטבח חודרים לאפי ואני נשענת על המשקוף ושואפת אותם בהנאה.

"מדלין, את מבשלת?" אני קוראת בהפתעה.

היא מציצה מהמטבח ומנענעת את ראשה לשלילה. רעמת התלתלים שלה פרועה ועיניה היפות מבריקות. לרגע היא נראית לי כמו שהייתה לפני שנתיים, לפני הטראומה שסגרה אותה בעולם פרטי משלה.

"זאת אני," רבקה צועקת. "באתי כדי לפנק את החברה הטובה ביותר בעולם בארוחת ערב איכותית."

נשיפה חדה בוקעת מגרוני ואני פוסעת בהיסוס אל המטבח. "ממש נחמד מצידך..." אני ממלמלת כשעיניי בוחנות את הכאוס ששורר בחלל הקטן.

רבקה מפנה אליי מבט מעל הסירים ומחייכת חיוך רחב. היא לובשת שמלת מיני כחולה ושערה הבלונדיני מהודק ברולים סביב ראשה.

"אני לא יודעת למה זכיתי בארוחה הזאת ואני לא רוצה לדעת." אני מניחה את התיק על השולחן ונוחתת לישיבה על הכיסא. "אבל התשובה היא לא. אני עייפה מדי."

"את לא רשאית לסרב לי הערב." רבקה עורכת לנו שלוש קערות ומזמינה את מדלין לשבת.

"רבקה, לא עצמתי עין כבר ארבעים שעות." אני מניחה את מרפקיי על השולחן. "אני כל כך עייפה." אני רוכנת קדימה ומלטפת את שערה של מדלין. "מתוקה, מצטערת שאני עובדת כל הזמן. מחר תוכלי להצטרף אליי לסידורים, אולי אפילו נקנה לך כמה שמלות חדשות."

פניה לובשות הבעה מבוהלת והיא מנענעת את ראשה מצד לצד במרץ.

"אני אקנה לה שמלות ואת תשלימי שעות שינה." רבקה מגישה לי קערה. "חנה, השדכנית, ביקרה אותי היום במספרה."

"נחמד מצידה." אני מחניקה פיהוק. "צבעת לה את הפאה לבלונד?"

"ממש מצחיק, איזבלה." היא מגישה למדלין קערה ופורעת את תלתליה. "היא הגיעה כדי להציע לי שידוך."

"איזה שידוך היא יכולה להציע לך?" אני מעווה את פניי. "היא משדכת תלמידים חכמים ליהודיות טובות ששומרות מצוות. הפעם האחרונה שביקרנו בבית הכנסת הייתה לפני שנה, בבר המצווה של האח הקטן שלך."

"אבל אני עדיין יהודייה." היא מתיישבת ונועצת מזלג בקערה שלה. "אני יהודייה יותר ממך."

"יש מדרג ליהדות?" אני טועמת בזהירות מחזה העוף ששוחה באורז. להפתעתי הוא לא לגמרי בלתי אכיל.

"שני ההורים שלי יהודים." היא מעפעפת. "אצלך רק האימא."

אני מפנה מבט אל מדלין, אך היא לא מגלה עניין בשיחה. המזלג שלה מנסה לדוג רצועת עוף ועיניה שוב כבויות.

"בסדר. ניצחת. את יותר יהודייה." אני לועסת, ועיניי מתקשות להישאר פקוחות.

"בכל מקרה, זה לא העניין שלשמו התכנסנו." רבקה לוגמת מעט מים ומישירה אליי מבט רב־משמעות. "הערב ייערך מפגש מיוחד שבו גבר מאוד רציני בוחר מבין כל הנוכחות את השידוך שלו."

העוף נתקע לי בגרון ואני משתעלת. רבקה מקרבת אליי את כוס המים ומחייכת בציפייה.

"השתגעת?" אני מרימה את קולי. "את מתכוונת ללכת לאיזה מפגש המוני כדי להתחרות על הזכות המפוקפקת להיות שידוך של גבר?"

"זה לא סתם גבר." היא ממשיכה לאכול. "זה האח הבכור למשפחת פופוביץ."

"לא מכירה." אני ממשיכה ללעוס את העוף.

"כי את לא מעורבת בקהילה." היא מחליקה את כפות ידיה על הרולים. "האחים לבית פופוביץ הם אנשי עסקים מאוד אמידים."

"מצטערת, אני לא מבינה." אני משעינה את גבי לאחור. "למה שאיש עסקים יהודי יערוך אירוע לבחירת כלה? לא הגיוני יותר שיפגוש את המועמדות בבית קפה?"

"איש עסקים במעמד שלו לא יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן יקר על עשרות מפגשים. רצה הגורל והוא החליט להתחתן בהקדם האפשרי ולכן הרבנית מקצרת עבורו את ההליכים."

"זה לא נשמע טוב." אני נאנחת. "מה את יודעת על הפופוביץ הזה?"

"אני יודעת את מה שאני צריכה לדעת." היא זעה באי־נוחות. "הוא מחפש כלה שתצליח להשתלב בקלות בעולם שלו, ואני מחפשת בעל שיממן את התחביבים שלי. נמאס לי לעבוד כמו שפחה במספרה, אני רוצה לחיות חיי שפע."

"הוא זקן?"

"בכלל לא." היא מצחקקת. "הוא מבוגר מאיתנו בחמש שנים, זה הכול."

"זה לא משנה." אני מזיזה את הקערה הצידה. "את בסך הכול בת עשרים ושבע, את יפהפייה ויש לך עסק עצמאי. את לא צריכה להתפשר על גבר שבוחר את האישה שלו באירוע משפיל."

"אל תתנשאי עליי," היא מרימה את קולה. "את למדת רפואה באיטליה, חזרת לכאן אחרי מיליון שנה ומייד מצאת עבודה יוקרתית בבית החולים. ברגע שתחליטי שאת רוצה להקים משפחה, עשרות רופאים יהודים מצליחים יעמדו בתור כדי לזכות בך. אפילו חנה שאלה אותי על הסטטוס שלך."

"אף פעם לא התנשאתי עלייך." אני מקמטת את אפי. "את החברה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי."

"וזאת הסיבה שאת תלווי אותי למפגש הלילה." היא מחייכת חיוך דק.

"רבקה..."

"איזבלה, אני לא מבקשת ממך משהו רציני כמו לשמור על אחותי כשאני לומדת רפואה באירופה, לדאוג לסידורי הלוויה של אבא שלי ולאשפז את אימא שלי."

היא יורה בדיוק את החיצים שהיא יודעת שלא יאפשרו לי לסרב לה. היא זאת שדאגה לכל הטירוף הזה לפני שנתיים, לאחר תאונת הדרכים של הוריי, ואת החוב הזה לא אוכל לפרוע לעולם.

"בסדר." אני מגלגלת עיניים. "אבוא לראות איך סוחרים בחברה שלי כמו בשוק, אבל אל תצפי שאזייף חיוכים בזמן שזה קורה."

"זה בדיוק מה שאני מצפה שתעשי." היא סופקת כפיים. "יש לך חצי שעה להתארגן, אחרת הוא עלול להתאהב במישהי שהיא לא אני."

"מדלין, תגידי שאת רוצה שאישאר איתך," אני פונה אל אחותי בתחינה.

"את יכולה ללכת," היא משיבה באדישות.

אני נושפת בייאוש וניגשת לחדר הרחצה.

כעבור שעה, רבקה ואני יוצאות מהמכונית שלי בכניסה למבנה חד־קומתי ענקי באזור התעשייה של ג'רזי.

"זה נראה מקום די מפוקפק," אני קובעת ומעיפה מבט מסביב.

"זה מקום מכובד." רבקה מותחת את השמלה על ירכיה. "עסק אחד מני רבים ששייכים לו."

"הגבר הזה לא אמור לרצות אישה שומרת מצוות שמתלבשת באופן צנוע?"

"הוא צריך לבדוק את הסחורה." היא מעפעפת. "איך אני נראית?"

"כמו דוגמנית."

"זאת התשובה שקיוויתי לשמוע." היא מסדרת את התלתלים המלאכותיים על כתפיה. "ולא היית חייבת ללבוש את השמלה הרשמית הזאת, יכולת להיראות יותר רכה."

"אני מתלבשת בהתאם למעמד שלי." אני מהדקת את החגורה של השמלה האפורה המכופתרת, טומנת את כפות ידיי בכיסים וממששת את האוצרות שלי — משאף ומזרק אפיפן. אי־אפשר לדעת מי יהיה זקוק לכישורים שלי.

"רק אל תפטפטי על הכישורים שלך." היא מתיזה בושם על צווארה. "זה עלול להישמע כאילו את מתנשאת עליי עם כל השכל שלך."

"לא אעשה דבר כזה."

"את בכל מקרה לא עונה על הדרישות שלו. הוא ציין במפורש שהוא מחפש בחורה יהודייה שתשתלב בעולם שלו ותהיה זמינה להצטרף אליו בכל פעם שהוא ידרוש את זה."

"נשמע ממש מקסים."

"אל תחמיצי פנים," היא נוזפת בי ומשלבת את זרועה בזרועי. "כל אחת מאיתנו התבקשה להגיע עם מלווה שתוכל להעיד על האופי שלה."

"אגיד רק דברים טובים, כמובן." אני מהנהנת בהחלטיות.

אנחנו נעצרות מול בחור חסון חובש כיפה שמביט בנו בקשיחות.

"שֵם," הוא פוקד בחוסר סבלנות.

"רבקה שטיין ואיזבלה דלה טורו. אני ברשימה," רבקה אומרת בגאווה.

הבחור מעיין ברשימה שלו ומהנהן.

"מכאן." הוא פותח את הדלת ורבקה מושכת אותי פנימה.

עיניי נפערות בהפתעה למראה רצפת עץ כהה ומבריקה. נברשת שמשתלשלת מהתקרה מאירה את החלל ברכות. לאורך אחד הקירות נמתח דלפק שחור מעוטר בפסי זהב, ומאחוריו עומד ברמן בלבוש מחויט ומערבב משקאות בריכוז. מדפי הזכוכית שעל הקיר מציגים מגוון רב של בקבוקים מסודרים בקפידה.

אני מפנה מבט עייף אל החלל המרכזי. בחורות נרגשות יושבות על ספות קטיפה בצבע בורדו סביב שולחנות עגולים שעליהם מרצדים נרות. מוזיקת ג'ז עמומה מתנגנת ברקע. הדבר היחיד שצורם הוא שתי דלתות פלדה כבדות שניצבות ליד הבר, מוגנות על ידי שני מאבטחים חמורי סבר.

"הוא לא הגבר היפה ביותר שראית בחייך?" רבקה לוחצת את זרועי.

אני עוקבת אחר מבטה אל הספות במפלס העליון ומהנהנת. היא לא טועה. מעולם לא ראיתי גבר מרשים כמוהו.