הגברים 1 - לפגוש את מר אנדרסון

פרק 1

"קריאה אחרונה לטיסת אטלנטיק איירוויז מספר 77 ללוס אנג'לס, העלייה למטוס משער 22."

אני מאיצה כשהכריזה צווחת באוזניי. אסור לי לאחר, אסור לי לאחר. המטוס נמצא בשער בצד השני של הטרמינל. טיפוסי. אני חייבת להספיק לטיסה הזאת, אחרת אצטרך לחזור הביתה ולחכות שוב בתקווה לזכות במשמרת גיבוי. אני מצטמררת לנוכח המחשבה. אני לא מכירה אף דיילת שאוהבת להיות בכוננות גיבוי — לשבת בבית שעות על גבי שעות במדים מלאים — למקרה שיזמינו אותך להיות חלק מצוות הטיסה. ואז, לרוץ לשדה התעופה, לפעמים רק כדי להספיק את הטיסה בדקות האחרונות בלבד.

הרגל שלי מחליקה מהנעל, ואני כמעט מתגלגלת על הרצפה המבריקה. מי שזה לא היה שחשב על עקבים אדומים גבוהים כחלק מהתלבושת, בבירור לא היה בכוננות גיבוי. נעלי ספורט היו פרקטיות יותר עכשיו.

אני מגיעה לקצה גשר העלייה למטוס ונכנסת לדלת הבואינג 747.

"הולי הָאוֵורס," אני מתנשפת, מרימה את השרוך שסביב צווארי ומראה לדייל הקרקע את תעודת החברה שלי.

הוא מסמן את שמי ברשימה על לוח הכתיבה שלו, ואני עוברת אותו ועולה למטוס. אני ממשיכה היישר למטבח המחלקה הראשונה — שם נמצא החבר הכי טוב שלי, מאט, מנהל השירות בטיסה. הוא ממלא את הניירת שמקדימה את ההמראה. אני אוהבת את מאט. הוא גר לידי וליד השותפה והחברה הטובה הנוספת שלי, רייצ'ל. מאט יפהפה, גבוה, עורו שזוף ושיערו קצר, כהה וגלי. לגמרי הומו, כמובן. ראיתי הרבה פנים מאוכזבות של בנות כשהן גילו זאת.

"איזה כיף שהספקתי," אני מתנשפת. "לא האמנתי שקראו לי לטיסה שלכם." אני מחייכת אל מאט.

"גם אני שמח לראות אותך, הולס. אנחנו מלאים, מלאים, מלאים; זאת הולכת להיות טיסה עמוסה!" מאט מנשק אותי על שתי לחיי. "הצבתי אותך בעמדה CM2. הינה רשימת הנוסעים למחלקה שלך," הוא אומר ומגיש לי גיליון מודפס.

"תודה." אני לוקחת את רשימת הנוסעים, בודקת אותה ומכניסה לכיס. אני מחליפה לנעלי הקבינה השטוחות ודוחפת את תיק הצוות בתא האחסון מעל הראש.

"טיסה בטוחה, חברים," קורא דייל הקרקע כשהוא דוחף את דלת המטוס מבחוץ. הספקתי ברגע האחרון.

"תודה רבה!" קורא מאט בחזרה כשהוא מושך וסוגר אותה באמצעות ידית ההפעלה הענקית. הוא לוקח את שפופרת האינטרקום מבין המושבים המתקפלים שלצידו.

"צוות הקבינה, העברת דלתות למצב אוטומטי ובדיקות מוצלבות," קולו נשמע במערכת הכריזה.

אני מעבירה את הדלת שאני אחראית עליה למצב אוטומטי ומחליפה צד עם מאט כדי לבדוק גם את שלו פעמיים.

"אישור בדיקה מוצלבת," אנחנו מדווחים בקול אחד.

"הדגמה ידנית, מותק," אומר מאט במשיכת כתפיים עם מעט חרטה. בדרך כלל אנחנו מפעילים סרטון וידאו, אבל לפעמים המשרד הראשי דורש מאיתנו לבצע הדגמה ידנית. זה לא פופולרי בקרב הצוות. הזמן בו הווידאו מתנגן הוא ההזדמנות האחרונה שלנו לשתות משהו לפני ההמראה. לפעמים עוברות שעות עד שיש לנו הזדמנות נוספת, במיוחד בטיסות מלאות.

אני לוקחת את תיק ההדגמה האפור מאחורי המושב המתקפל שלי ומתקדמת אל חזית המחלקה הראשונה. אני מניחה את התיק על הרצפה, ומוודאת שיש לי הכול — חגורת בטיחות, מסכת חמצן, אפוד הצלה, כרטיס בטיחות. אני מוכנה. מאט מקריא את הנחיית הבטיחות במערכת הכריזה ואני עומדת, מוכנה להתחיל. נוסע במושב 4A כמה שורות קדימה בוחן אותי במבטו הכחול החודר. נשימתי נעתקת תחת עוצמת מבטו. הוא אמור לשים לב לדבריי, כדי שידע מה לעשות במקרה חירום, אבל אלוהים, הוא בוהה.

כאשר ההדגמה מסתיימת, אני מתחילה להכין את הקבינה להמראה, בודקת שחגורות הבטיחות מהודקות ושהתיקים מאוחסנים במקומם. אני נעצרת ליד מושב 4A ומביטה בו כמו שצריך. הוא נראה כמו ספורטאי אמריקאי — שיער בלונדיני־כהה פרוע, לסת מרובעת וזיפים מעוצבים. מעניין מה תהיה התחושה של עורו תחת אצבעותיי. מכנסי הג'ינס השחורים שלו חובקים את ירכיו, והשרוולים של חולצתו האפורה נמתחים מעל שרירי זרוע תפוחים. מישהו כמוהו בטח חי בחדר כושר. הגבריות נוטפת ממנו. אני בולעת את הגוש בגרוני.

"אדוני, האם חגורת הבטיחות שלך מהודקת?"

"כן," הוא עונה בקול חלק ועמוק ומרים את חולצתו כדי שאוכל לראות. מראה של שרירי בטן קשים ושזופים ממלא את עיניי לפני שאני מנתקת אותן במהירות.

"תודה," אני מצייצת, וממשיכה הלאה.

אלוהים אדירים.

אני צריכה לשרת אותו כל הטיסה מבלי להפוך לשלולית לרגליו או להסמיק בזמן שידבר. זה הולך להיות סיוט. הוא בטח שם לב להשפעה שלו עליי. מקצועית. אני חייבת להיות מקצועית. זה לא שמעולם לא שירתּי סלבריטאים ונוסעים בעלי פרופיל גבוה קודם לכן. עם זאת, אף אחד מהם לא השפיע עליי ככה. מה לעזאזל נכנס בי? נשימות עמוקות, אני יכולה לעשות את זה.

"תסלחי לי, יקירתי," אומרת גברת זקנה ומתוקה שיושבת קרוב. "אני יכולה בבקשה לקבל כוס מים כדי לבלוע כדור?"

אני עונה ומחייכת אליה בחזרה, "בוודאי. אגיע מייד."

כשאני חוזרת, אני רוכנת לעבר המושב שלה ומגישה לה את הכוס.

"או, תודה יקירה." היא מחייכת אליי כשהיא מרימה חפיסת כדורים. החיוך שלה מתפוגג כשהיא מתקשה להוציא אותם מנייר הכסף.

"תני לי." אני מניחה את ידי על ידיה הרועדות. הן קרות כקרח. עורה, הנראה דק כנייר טישו, משורג בוורידים חיוורים־סגלגלים. אני לוחצת שתי טבליות לבקשתה, לכף ידה. "אביא לך שמיכה אחרי ההמראה; עלול להיות קר."

"אוי, את מקסימה. אף פעם לא נהניתי מטיסות יותר מדי." היא נאנחת, נוטה אליי. היא מריחה מלבנדר ומסוכר. "אני תמיד מקבלת כאב ראש בטיסות, מאז שג'ורג' שלי כבר לא איתי. הוא תמיד היה אומר לי לא לדאוג, שזה בטוח יותר מלנהוג במכונית." היא מצחקקת לעצמה בעודה בולעת את הכדורים.

אני מניחה שוב את כף ידי על ידה. "ג'ורג' שלך צדק; זה באמת בטוח יותר מנסיעה ברכב. נשמע שהוא היה אדם חכם."

"הוא היה, יקירה." עיניה נישאות הרחק, אל האופק. "הוא היה אהבת חיי, נפטר לפני שנתיים."

"אני כל כך מצטערת לשמוע," אני אומרת, לוחצת את ידה.

"האם את מאוהבת, יקירה?" מבטה חוזר אליי.

"אה." אני מהססת, נבוכה מישירותה. אולי כשמזדקנים, לומדים לא לבזבז זמן כשמדברים על הדברים החשובים באמת בחיים, כמו אהבה. "אממ, לא, אני לא." אני מחייכת חיוך קטן.

"הוא יהיה גבר בר מזל, מי שיזכה בליבך. את אוצר." היא מחייכת אליי וטופחת על ידי.

"תודה." אני מחייכת, מרימה את הכוס הריקה כשידה משחררת את ידי. "אם יש משהו שאוכל לעשות עבורך היום, רק תגידי, בסדר? קוראים לי הולי."

"אעשה זאת, הולי. אני ורה."

"נעים מאוד להכיר אותך, ורה," אני אומרת ומזדקפת.

עיניה נדלקות כשהיא מביטה מעבר לי, וברגע שאני מסתובבת לעזוב, אני מבינה מה תפס את תשומת ליבה. מר עיניים כחולות מאזין לשיחתנו, הבעה מהורהרת ומרוחקת על פניו. אני נושכת את שפתי כדי לא לפרוץ בצחקוק. אפילו נשים מבוגרות כמו ורה אינן חסינות לקסמו.

כשאני מתיישבת על המושב המתקפל שלי, מוכנה להמראה, מאט חולף לידי ומבצע את בדיקות האבטחה האחרונות בקבינה.

"כלבה בת מזל!" הוא לוחש. "קיבלת את ג'יי אנדרסון באזור השירות שלך, הגבר הזה הוא אליל מין! שאר הצוות ירוק מקנאה." הוא מרים את גבותיו לעברי.

"מי?"

מאט מצקצק בלשונו ומגלגל את עיניו. "אלוהים אדירים, הולס, את חיה מתחת לסלע? הוא שיחק בהרבה סרטים ועכשיו הוא הכוכב הראשי בסדרת ה־FBI ההיא, איך קוראים לה?" הוא מקיש את אצבעותיו באוויר. גבותיו מתכווצות כשהוא מנסה להיזכר. "נו, את יודעת על איזו סדרה אני מדבר!"

אני מושכת בכתפיי ומחייכת קלות. אני באמת לא יודעת. אני מעדיפה לקרוא או לעשות יוגה כשאני בעצירות ביניים. אני לא רואה הרבה טלוויזיה אמריקאית. עיניו של מאט מתרחבות, ואני קולטת שהוא עדיין מדבר על ג'ייק אנדרסון, או איך שלא קוראים לו.

"תשמעי את זה, פעם צלם פפראצי שהסתנן לסט תפס אותו מתפשט, והתמונה הפילה את אינסטגרם כשהיא עלתה לרשת!" מאט מנופף על עצמו עם הדפים שבידו ומניח יד על מצחו, מעמיד פני מתעלף. "יש שמועות שהוא יהיה גיבור העל הבא בטרילוגיה החדשה שעומדת לצאת. הוא רווק וסטרייט. תני לי הזדמנות אחת ואני משנה אותו." בעיניו ניצת ברק שובב.

"כן, אני בטוחה שאתה מת לנסות." אני מגחכת.

מאט מלא חיים, מאמין שגבר חלומותיו נמצא ממש מעבר לפינה, מוכן לסחוף אותו מהרגליים, או אולי להוריד אותו על הברכיים.

"ג'יי אנדרסון," מאט נאנח בהבעה חולמנית כשהוא ממשיך בדרכו.

אני משעינה את ראשי אחורה על המושב, בעודי חוגרת את הרתמה. אז הגבר הלוהט במושב 4A עם הקול העמוק שגורם לאזורים רדומים בי לפרפר, הוא ג'יי אנדרסון, כוכב הוליוודי מצליח ואליל מין. ואני אמורה לשרת אותו במשך אחת־עשרה וחצי השעות הבאות. פשוט נהדר. אני מקווה שלא אומר או אעשה משהו מטומטם. הוא בטח רגיל לכך שנשים מגמגמות לידו כל הזמן. אם אצליח לעבור את זה בטיסה הזאת, לעולם לא אראה אותו שוב, לפחות זה משהו.

מאט מתיישב במקומו וחוגר את עצמו, משתמש באינטרקום כדי לדווח לקפטן שהקבינה מוכנה להמראה. המנועים שואגים בעודנו מאיצים על מסלול ההמראה לעבר לוס אנג'לס.

אני יושבת במושב המתקפל ומחכה להכרזת הטייסים המודיעה שהגענו לגובה עשרת אלפים רגל ושהצוות רשאי לנוע בקבינה. ברגע שהם נותנים את האות, אני קופצת ממקומי ולוקחת שמיכה להביא לוורה. עיניה מאירות כשהיא רואה אותי מתקרבת.

"אוי, את אדיבה כל כך אהובה, תודה לך." היא קורנת.

היא כזאת אישה מתוקה. אני מחייכת אליה כשאני מוציאה את השמיכה מהשקית ופורשת אותה בחיקה. "בשמחה, ורה. אני כאן כדי לוודא שיהיה לך נוח ככל האפשר."

"אני לא מבינה איך את עושה את זה, הולי."

אני מביטה בה, לא מבינה.

"לטוס ככה. כל הזמן." היא מצחקקת.

"אני אוהבת את זה, ואני גם זוכה לפגוש אנשים מקסימים."

היא מצחקקת שוב לפני שעיניה חולפות מעבר לכתפי. "כן, אני רואה."

עיניי מתרחבות, והיא מנענעת את ראשה. "אני אולי זקנה, אבל עדיין לא מתה. אף על פי שאם כן הייתי, אני חושבת שנשיקה ממנו הייתה מחזירה אותי מייד לחיים," היא לוחשת.

אוי אלוהים אדירים.

עיניה נוצצות בשובבות כשהצחקוק שאני מנסה להדחיק בורח ממני. היא תופסת את ידי כשאנחנו רוכנות קדימה, וצוחקות כמו שתי ילדות שובבות שהצליחו לגנוב עוד עוגיות מהצנצנת.

"אז מה תעשי כשתגיעי ללוס אנג'לס?" אני שואלת.

"אני נוסעת לבקר את הנכדה שלי." ורה קורנת. היא גאה בה בבירור, ומספרת לי איך היא הקימה עסק משלה מאפס.

"אבל היא עדיין לא מצאה אהבה." ורה נאנחת. "תמיד אמרתי לה, 'כשתמצאי את האחד, פשוט תדעי'. זה קרה לי עם ג'ורג' שלי. ידעתי את זה ברגע שהנחתי את עיניי עליו. זה היה סוג של קסם. ככה זה אצל ברי המזל באמת." עיניה מנצנצות.

"וג'ורג' היה אדם בר מזל שמצא אותך."

"אני יודעת, יקירה." ורה טופחת על ידי. "הזכרתי לו את זה כל יום." היא מגחכת לעצמה כשאני נעמדת ואומרת לה שאשוב לשוחח איתה מאוחר יותר.

היא שובבה אמיתית. אני מקווה שכשאהיה בגילה יהיה לי כזה ניצוץ לחיים. חיוך רחב נפרש על פניי כשאני מסתובבת ממושבה.

עיניים כחולות עזות לוכדות את תשומת ליבי, ובעליהן מחייך אליי. בטני רוקדת בגרוני. זה מגוחך. אני חייבת להתעשת, אחרת אחת־עשרה השעות הקרובות יהפכו לעינוי. אני שואפת עמוקות.

"מר אנדרסון?"

הגבות מעל אותן עיניים יפות מתרוממות כשאני פונה אליו.

"אפשר להציע גם לך שמיכה, אדוני?" לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, עיניי גולשות מטה אל חיקו, מתעכבות שנייה אחת ארוכה מדי על המקום שבו הבד נמתח על מפשעתו. "בשביל הרגליים," אני מוסיפה בקלילות, ממהרת להחזיר את מבטי מעלה.

הוא מצמצם את עיניו אליי, אך חיוכו נותר במקומו.

נתפסתי. הוא לגמרי ראה אותי בוחנת את המפשעה שלו. עכשיו הוא בטוח שאני חושבת על הזין שלו — שיט! אני באמת חושבת על הזין שלו!

אני נושכת את שפתי כשאני מחכה לתגובתו.

"אני בסדר. תודה לך… הולי," הוא אומר, מעלה חזרה את מבטו מחזי ומסיכת השם שלי. הוא מביט היישר בעיניי, והפעם יש בהן נצנוץ קל.

"אוקיי. בבקשה תיידע אותי אם תצטרך משהו," אני אומרת, מקפידה להשאיר את עיניי על פניו לפני שאני חוזרת למטבחון.

חצי מזמן הטיסה כבר עבר, ושירות האוכל והשתייה הסתיים. ביליתי לא מעט זמן בשיחות עם ורה. היא באמת אישה מקסימה. נוסעים כמוה הופכים את העבודה הזאת לשווה כל כך.

מר אנדרסון היה מנומס. הוא חייך אליי וגרם לבטן שלי לפרפר בכל פעם שדיברתי איתו, אבל רוב הזמן הראש שלו היה שקוע באיזו ניירת, כך שהשיחות בינינו היו קצרות. זה דווקא התאים לי. כך קטן הסיכוי שאעשה צחוק מעצמי.

אני מציצה עליו מהמטבחון שבקצה המעבר. הוא שותה משהו שנראה כמו שייק חלבון, השרירים המוצקים בצווארו הרחב בולטים כשהוא מטה את ראשו לאחור. ורה קמה ממקומה ופותחת את תא המטען העליון. אני עומדת לגשת אליה כשלפתע מר אנדרסון קם ממקומו, מוריד עבורה את התיק. היא מחייכת אליו וטופחת בידה על זרועו. הוא מתיישב וחוזר לקרוא. בטח שורות לתוכנית שלו או תסריט של איזה סרט. מעניין איך זה להיות שחקן בלוס אנג'לס. ללא ספק, עולם שונה לגמרי מהדירה שאני חולקת ליד נמל התעופה הית'רו עם רייצ'ל.

בעודי בוהה בו, הוא מרים את מבטו ישירות אליי.

שיט.

הוא תופס אותי בוהה בו, ואני מורידה את עיניי לרצפה. הוא בטח יחשוב שאני דלוקה עליו, או שאני לא מקצועית ואפילו חטטנית. אני מקללת את עצמי ומרימה שוב את מבטי. הוא עדיין מסתכל עליי. אלוהים, הוא יפהפה; אין דרך להכחיש את זה. הוא שומר את עיניו דבוקות אליי כשהוא מושיט יד לצד המושב שלו. ברגע הבא, נדלקת נורת הקריאה מעליו. לעזאזל. עכשיו אני חייבת לגשת אליו. מה אם הוא ידרוש לדעת למה עמדתי שם ובהיתי בו? אני מביטה סביבי, מקווה שאחד מאנשי הצוות האחרים יענה לנורת הקריאה שלו, אבל כולם עסוקים.

אוי אלוהים, הינה זה בא.

אני עושה את דרכי לעבר המושב שלו.

"אפשר לעזור לך, מר אנדרסון?" אני שואלת, מנסה בכל כוחי שלא להסגיר עד כמה אני נבוכה מכך שהוא ראה אותי בוהה בו.

"כן," הוא אומר, קולו החלק והעמוק ומבטאו האמריקאי גורמים לבטני להסתחרר. "רציתי לדעת על מה את ממליצה."

"ממליצה?" אני שואלת, מבולבלת.

"אני לא מצליח להחליט מה לראות." הוא מצביע על מסך הטלוויזיה שלפניו. "אני שוקל לצפות בסרט תיעודי."

עיניו הכחולות החדות סורקות את פניי ונחות על שפתיי.

"אה, אני מבינה. ובכן, כוכב הלכת הכחול מדהים. אני אוהבת לגלות כמה הטבע חכם — וגם מצחיק." המילים נשפכות מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותן. "האם ידעת שיש ציפור שהזכר שלה מנקה חלקת קרקע ביער ומשקיע שעות בבחירת המקל המושלם, לפני שהוא תוקע אותו באדמה ורוקד סביבו כאילו הוא עמוד, רק כדי למשוך את הנקבות?" אני פולטת.

ג'יי מרים גבה, וזוויות פיו מתעקלות.

"כל הנקבות צופות בו ומחליטות אם הן אוהבות את ההופעה או לא," אני ממשיכה.

תשתקי, הולי! תפסיקי לדבר, אידיוטית שכמוך. אני מספרת לו עכשיו על ציפור ממין זכר שעושה ריקוד על עמוד, למען השם.

"זה בהחלט נשמע משעשע," הוא אומר, מחייך אליי, ואני זוכה להצצה לשיניים הלבנות והמושלמות שלו.

אני מחייכת אליו כמו אידיוטית. מה הוא עושה לי?

"אני אשאיר לך את ההחלטה, אם כך." לחיי בוערות ואני לוחצת את שפתיי יחד, לא סומכת על עצמי אפילו עם מילה אחת נוספת. בעודי מסתובבת ללכת, ורה תופסת את מבטי וקורצת לי בחיוך. אני לא מאמינה שהיא הרגע ראתה את ההשפלה המוחלטת הזאת, ועוד קרצה לי כאילו ביצעתי את הפלירטוט הטוב ביותר בהיסטוריה. אני מחייכת אליה בחזרה. אביא לה כוס תה בעוד רגע, אבל קודם אני צריכה לחזור למטבחון, כדי שפניי יחזרו לצבען הטבעי.

***

שארית הטיסה עוברת בשקט יחסי. זרם קבוע של אנשי צוות נכנס למחלקת העסקים 'להביא משהו'. מאט ואני יודעים שהם בעצם מנסים לקבל הצצה על ג'יי אנדרסון. אני מרימה את מבטי כשווילון המטבח נפתח, ומייגן, אחת מנשות הצוות במחלקת תיירים, נכנסת.

"חבר'ה," היא לוחשת. "בואו לראות את זה." היא מחזיקה מגזין שפתוח על ריאיון עם ג'יי אנדרסון. יש בו כמה תמונות שלו, מהורהר ומלא מחשבה. אחת מהן, בה הוא עומד על חוף, מושכת את עיניי. הים נמצא מאחוריו והוא צוחק, כשפניו מופנות אל השמש. זו תמונה מושלמת.

"תני לראות, תני לראות!" מאט צווח, מתיישב לידה עד ששניהם דחוקים יחד, מתעמקים בעמודים. "כתוב כאן שהוא רווק, אבל היו שמועות שהוא יצא עם הדוגמנית אניה קטיס, אחרי שתועדו יחד על יאכטה של חבר." מאט מקריא בקול. "אה, והוא אוהב צילום, 'ללכוד את היופי שבטבע'," מאט מצטט. "הוא גם עמוק, הולי! לא רק פנים־כל־כך־יפות־שזה־כמעט־לא־חוקי." הוא מתמוגג, ומייגן צוחקת.

הם ממשיכים לבלוע את הכתבה בזמן שאני מסדרת את המטבחון, מנסה להתעלם מהאנחות ומהקריאות שלהם עם כל תמונה חדשה שמופיעה. אין לי חשק לשמוע על חיי הדייטים של מר אנדרסון.

"איזה מזל יש לך, הולי," מייגן נאנחת, סוגרת את המגזין ותוחבת אותו מתחת לזרועה. "הלוואי שאני הייתי עובדת היום במחלקת העסקים. אני מתערבת שכשקריאת הכוננות הגיעה, לא העלית על דעתך שתפגשי את ג'יי אנדרסון היום. את צריכה להודות למי שהחליט לקרוא לך."

אני מביטה בה, אבל על פניה הבעה חולמנית, והיא כלל לא מצפה לתשובה. אנחנו ממשיכים לדבר על התוכניות שלנו בלוס אנג'לס. יש לנו שני לילות במלון לפני טיסת ה'חזור'. מייגן אומרת שהיא ועוד שניים מהצוות הולכים לשדרת התהילה לראות את הכוכבים על המדרכה. עשיתי את זה כבר מספר פעמים, אז אני אומרת שכנראה אוותר הפעם.

"מה אתה מתכנן, מאט?" אני שואלת אותו אחרי שמייגן חוזרת למחלקת התיירים. אני מוציאה מכל מתכת מאחסון המטבחון והופכת אותו כדי לשבת עליו.

"טוב, חשבתי לעשות קצת קניות, ריצה על החוף, כמה דרינקים, ארוחת ערב, לא משהו פרוע מדי הפעם, מותק. אני עדיין מתאושש מהטיסה להונג קונג. וואו, איזו טיסה מטורפת זאת הייתה!"

אני צוחקת. לילות מופלאים קורים כשיש לנו לינה בהונג קונג.

"נשמע טוב, אכפת לך אם אצטרף?" אני שואלת ולוגמת תה מנתה.

"כאילו הייתי בוחר אחרת!" הוא מעמיד פני מזועזע על כך שאני אפילו שוקלת לא לבלות איתו. "תמיד כיף לבלות איתך, הולס. תוכלי לעדכן אותי מה חדש בעולם של הולי," הוא אומר בקריצה.

"הרבה כלום, כרגיל. אני כל כך שמחה שזה השיבוץ האחרון שלי בכוננות, ואז אחזור לסידור רגיל," אני אומרת בהקלה.

"לא נתקלת בסיימון במקרה, נכון?" הוא שואל, נראה מודאג.

"לא, תודה לאל, אבל אני בטוחה שזה יקרה בשלב מסוים." דמותו של האקס שלי, סיימון — טייס — צצה במוחי. יצאנו זמן מה עד שהכול נגמר רע לפני תשעה חודשים. אני עדיין מרכיבה מחדש את הביטחון העצמי שלי, זה שהוא קרע לגזרים.

"יצאת לדייטים כלשהם שלא סיפרת לי עליהם?" מאט שואל, מחליף נושא.

"לא, לא, לא." אני מנידה בראשי. "ויתרתי לזמן מה. אני ממשיכה לפגוש רק הזויים. זוכר את ההוא מהפעם האחרונה? הוא פלרטט עם המלצרית כל הערב." אני מתכווצת מהזיכרון. "אני רוצה משהו אמיתי. אני רוצה להתחבר עם מישהו באמת. ואשמח שמי שיֵשב מולי יסתכל עליי בזמן הדייט, בתור התחלה."

"אני איתך, מותק," אומר מאט. "הלוואי שבקרוב תגיע הפיה־ההומואית שלנו ותביא לנו את הנסיכים המדויקים לנו," הוא אומר ודוחף אותי במרפק.

"כן, אולי אתה צודק."

קול של מישהו מכחכח בגרונו גורם לי להרים את ראשי — היישר אל תוך עיניו של מר אנדרסון. הן הכחולות ביותר שראיתי. בטני מתהפכת. כמה זמן הוא עומד שם? כמה הוא שמע?

מאט קופץ ממושב המטבחון שלו, כאילו טיל נורה ישירות מהתחת שלו.

"שלום, מר אנדרסון. במה נוכל לעזור לך, אדוני?"

בעודי קמה, זוויות עיניו של מר אנדרסון מתקמטות כשהוא מחייך אליי ואל מאט. עכשיו, כשהוא עומד קרוב, אני יכולה לראות אותן בבירור. יש בהן טוב לב, ואולי גם נגיעה של עצב? אני מנערת מעליי את המחשבה. מה אני בכלל יודעת? אני לא יודעת עליו דבר.

"רציתי פשוט לומר תודה. הייתה לי טיסה נהדרת. שניכם דאגתם לנו כל כך יפה." מבטו עובר ממאט אליי ובחזרה.

אני די בטוחה שכשאמר 'לנו', הוא התכוון אליו ואל ורה. בכל פעם שדיברתי איתה, הרגשתי שהוא מאזין. חיוך משועשע היה מרוח על פניו בכל פעם שהתרחקתי מהמושב שלה. לא מפתיע, בהתחשב בכמה מהנושאים שהיא דיברה עליהם. בהחלט למדתי ממנה כמה דברים שלא ידעתי קודם. היא נתנה לי רשימת ספרים שהיא טענה שאני חייבת לקרוא, והתעקשה שאמצא בהם את ה'בעל הספרותי' הכי מושלם שיש.

"חשבתי שאולי תרצו זוג כרטיסים שיש לי לתוכנית After Hours הערב, לאות תודה," ג'יי ממשיך.

עיניו של מאט מתרחבות כמו ילד בערב חג המולד. התוכנית After Hours היא תוכנית הראיונות החמה ביותר באמריקה. מארחים בה סלבריטאים שונים מול קהל חי, והיא נראית כמו תוכנית כיפית במיוחד.

"וואו! זה נשמע מדהים, נכון, הולי?" אומר מאט ופונה אליי.

"אוה, אממ, כן, בהחלט!" אני מצליחה לומר, עדיין מביטה במר אנדרסון שלא ניתק את קשר העין איתי.

"מצוין." הוא מחייך. "אשאיר אותם בכניסה לאולפן. תגידו להם ששמרתי אותם בצד עבורכם."

"זה כל כך אדיב מצידך! תודה רבה!" מאט מתלהב.

אני מביטה בו מהצד. זה כמו הגשמת פנטזיה בשבילו. אני שמה לב איך הוא בקושי מצליח להסתיר את ההתרגשות. מר אנדרסון עומד לעזוב, אבל נעצר לפתע ורוכן לעברי. עורפי מצטמרר וכל שערותיי סומרות כשנשימתו מרפרפת בעדינות על לחיי. הריח שלו מדהים — ניחוח אדמתי מעורב בהדרים. מה זה לעזאזל?

"הבחור ההוא שיצאת איתו לדייט היה אידיוט, הולי," הוא לוחש.

הוא מתרחק, וגל חום ניצת בין רגליי. אני מנסה לחשוב על תגובה, אבל הוא כבר מתרחק, ומותיר אחריו את הניחוח הייחודי שלו. אני מסתובבת אל מאט, שמבצע ריקוד מוזר של התרגשות.

"אוי אלוהים אדירים, הולי! ג'יי אנדרסון הזמין אותנו לתוכנית After Hours! זה הולך להיות מדהים!" הוא צווח משמחה.