אם לא היינו נפגשים

1

 

דן

מתי נראה לך שתחזרי הערב? בערך?

 

לורי
לא יודעת. מקווה שמהר.
 

דן

מקווה?

 

לורי
כולן פה שותות פְּרוֹסֶקוֹ עם פטל 🙂
 

דן

חשבתי שאת אוהבת פְּרוֹסֶקוֹ. ופטל

 

לורי
כן! הזמנתי קוקטייל כזה. 🙂 אבל הוא גם מצביע על ערב בנות מסוג שממש לא מתאים לי. הן קוראות לעצמן "התוססות" 😐
 

דן

אז מה שמפריע לך זה שגם אחרות אוהבות את זה? לא נראה לי שאני הייתי שופט בילוי רק כי "אנשים הזמינו אותו משקה כמוני" 🙂

 

לורי
חוץ מהפעם שאמרת שאתה שונא מסיבות רווקים ש"מתחילות בעשר כוסות סטלה ארטואה בשבע בבוקר באיזה פאב בקצה העולם".
 

דן

את יכולה להפסיק לרגע להיות עורכת דין?

 

לורי
חחח. טעית באיות "נתפסתי, לורי" 🙂
 

דן

דן מקליד...

דן מקליד...

...

 

נראה לאחרונה היום ב־21:18

 

דן כנראה חשב על זה והחליט לא לענות. לורי כיבתה את הטלפון שלה והחזירה אותו לתיק.

ברור שהקלישאה לא הפריעה לה באמת, אלכוהול הוא אלכוהול, היא רק ניסתה להיות שנונה, חריפה ונועזת. זה היה אות מצוקה. לורי הרגישה אבודה, והטלפון נראה לה כמו חבל הצלה. הערב היה פלשבק לא רצוי למה שהרגישה בהפסקות האוכל בתיכון, בת לאם יחידנית, בלי כסף ובלי סטייל.

עד עכשיו, הבחורות דיברו על יתרונות המיקרובליידינג לגבות ("אשלי מחברת 'סטאג קומיוניקיישנס' נראית כמו הילד ממשפחת מנסטר") ואם מרקוס פיירברייט־פייג' מחברת KPMG הוא מניאק שישבור לבבות ומיטות (על סמך מה ששמעה לורי חשבה שלגמרי כן, אבל הבינה שלא נדרשת כאן תשובה). וכמה שכיבות סמיכה אפשר לעשות באימון HIIT במכון כושר (שמץ של מושג).

כולן היו זוהרות ונשיות, מטופחות להפליא ומפגינות את זה. לורי הרגישה כמו יונה רטובת נוצות במתחם מלא בציפורים טרופיות מצייצות.

אמילי חייבת לה בענק. ערבים כאלה היו משהו שקרה בערך פעם בשלושה חודשים — חברתה הטובה, בעלת חברה ליחסי ציבור, התחננה שלורי תצטרף לבילוי הערב של הצוות שלהן כדי שהוא יהיה "פחות משעמם, אחרת כל הערב יעבור בדיבורים על הלקוחות החדשים". אמילי, כמנכ"לית ומארחת, ישבה בראש השולחן, חייבה את כרטיס האשראי של החברה בכל ההוצאות וחילקה זיתים איטלקיים ושקדים מומלחים. לורי הגיעה מאוחר ולכן ישבה בקצה המרוחק.

"אז מי זה היה?" אמרה סוזן מימינה. היה לה שיער יפהפה בצבע פודינג וניל שהגיע עד לכתפיים, ועל פניה היה מבט של פקיד מכס.

לורי הסתובבה והסתירה את עצבנותה בחיוך רחב ומלאכותי. "מי היה מה?"

"בטלפון שלך! נראית ממש בעניין," סוזן גלגלה את עיני האיילה שלה וחיקתה אותה כמו שימפנזה, כשידיה נעות על טלפון דמיוני. היא חרחרה בצחוק ילדותי מתודלק באלכוהול שנשמע קצת אכזרי.

לורי אמרה: "החבר שלי."

היא חשבה שהמילה "חבר" מתחילה להישמע קצת טיפשית, אבל המונח "בן זוג" היה כל כך יבשושי ונוקשה. היתה לה הרגשה שהבחורה לצדה כבר חושבת שהיא כזאת.

"אווווו... רק התחלתם לצאת?" סוזן הסיטה את שער הנסיכה מהאגדות מעבר לאוזניה, וקירבה לשפתיה את הכוס הצרה.

"חחח, ממש לא. אנחנו ביחד מגיל שמונה־עשרה. נפגשנו באוניברסיטה."

"או־מיי־גאד," אמרה סוזן, "ובת כמה את?"

לורי כיווצה את שרירי הבטן שלה ואמרה: "שלושים ושש."

"או־מיי־גאד!" סוזן צייצה שוב, בקול רם שמשך את תשומת הלב של כל השאר. "והייתם יחד כל הזמן הזה? בלי סטוצים או פרדות? כאילו, הוא החבר הראשון שלך?"

"כן."

"אני בחיים לא הייתי מסוגלת לזה. או־מיי־גאד. וואו. הוא היה..." היא הנמיכה את קולה. "הראשון?"

לורי התכווצה מבפנים.

"זה קצת אישי אחרי שתי כוסות, לא?"

זה לא הרתיע את סוזן.

"שאני אמות! ברצינות?! א־לו־הים!" היא אמרה בשמחה כאילו היא כיפית וממש לא שיפוטית וחרמנית ואיומה. "אבל לא התחתנתם?"

"לא."

"את רוצה להתחתן?"

"לא ממש," לורי משכה בכתפיה. "אין לי דעה החלטית בעד או נגד נישואים."

"אולי כשיהיו לכם ילדים?" הציעה סוזן. איזה רמז דק. לכי תזדייני.

"את נשואה?" שאלה לורי.

"לא!" סוזן נענעה את ראשה ושערה היפה העלה אדוות. "אבל אני בטוח ארצה להיות נשואה בגיל שלושים. אז יש לי ארבע שנים למצוא את הנסיך על הסוס הלבן."

"למה שלושים?"

"אני פשוט לא רוצה להיות רווקה זקנה." היא השתתקה. "לא התכוונתי להעליב."

"לא נעלבתי."

לורי התלבטה לרגע אם להגיד: את יודעת שזה ממש משפיל, נכון? את יודעת שאי אפשר לתקוע בסוף "לא התכוונתי להעליב" כאילו לא אמרת כלום? אחר כך היא עשתה את החישוב הבריטי הרגיל שתחושת ניצחון בת עשר שניות לא שווה שעות של מבוכה ועוינות.

"באיזה מכון שיזוף את? יצא לך מהמם," אמרה קרלי בחולצה הנוצצת שישבה ליד סוזן, ולורי כמעט התחילה לצחוק מרוב תדהמה. מה עכשיו? "איפה עשו לך את הפרמננט הזה?"

בעצם, היא לא ידעה למה היא נדהמת. אם היה לה פאונד על כל פעם שמישהו אמר משהו על צבע העור שלה, המשכנתה שלה היתה הרבה יותר קטנה. לאנשים לבנים בעלי מראה קונבנציונלי, גובה נורמלי וגפיים שלמות אין מושג עד כמה ישירים אנשים יכולים להיות לגבי הבדל פיזי נראה לעין, היא חשבה.

"אמא שלי ממרטיניק," אמרה לורי, וחיכתה לראות איזה סימן של בושה על פניה של קרלי.

התברר שהיא חיכתה לשווא.

"מה?"

"מרטיניק! אמא שלי ממרטיניק!" לורי צעקה מעל המוזיקה והצביעה על פניה. באמת כל כך קשה לזהות אישה לא לבנה לאור נרות?

"לאמא שלך קוראים מרטין איק?"

אוי, נו.

"אני הולכת להזמין אולד פאשנד," לורי אמרה וקמה בתנועה פתאומית. עכשיו בטח תחשבי שזה השם של אמא שלי.

ואז היא ראתה אותם, רק לרגע מבעד להמון. לורי חייכה בעל כורחה בגלל תחושת הריגוש המבישה מכך שראתה פתאום משהו שבהחלט לא היתה אמורה לראות על ספסל מרופד במרחק שישה מטרים.

ג'יימי קרטר מהעבודה היה שם עם בחורה מהממת — עד כאן, לגמרי צפוי. אבל במקום שזאת תהיה סתם מישהי לא מוכרת, לורי היתה בטוחה בתשעים ותשעה אחוז שזאת איב, האחיינית של הבוס. יום לפני שאיב הגיעה, ג'יימי קיבל אזהרה מפורשת לא להתקרב אליה. איזו פצצת רכילות! יש מצב שזה יגמור לו את הקריירה, אם מר סולטר ממש מגונן על האחיינית שלו.

האזהרה היתה מקור להרבה בדיחות במשרד: ג'יימי היה מסוכן ברמת "תנעלו את הבנות שלכם".

"ממה ששמעתי, כבר אפשר להצמיד לקרטר מצלמת גו־פרו וזהו," היא צחקה, "החיים הסודיים של החתול הלא מסורס של השכונה."

לורי בדיוק אכלה ענבים אדומים ללא חרצנים משקית, והעובדת הזוטרה, ג'זמין, חשפה בלי כוונה את הקראש שלה על ג'יימי כשהסומק שעלה בלחייה התחרה בצבע הפרי.

טוב, לא משנה מה אמרו לו הבוסים, ברור שהיתה לכך השפעה הפוכה. בתוך שבוע ג'יימי כבר יצא עם הסטודנטית למשפטים בת העשרים וארבע אחרי שעות העבודה והשקה אותה ברום.

לורי התפעלה מהאומץ שלו. והיא ללא ספק לא תהיה היחידה.

בלי קשר לבחירה המסוכנת של הדייט שלו, הבר הזה היה בדיוק המקום שהיא היתה מצפה לראות בו גבר כמו ג'יימי בשישי בערב. "Good Times" של להקת שיק הרעים ברמקולים, ומעל לראשיהם היתה תלויה יצירת אמנות, קו רקיע עם ארובת מפעל באריחים שחורים ולבנים, שהכותרת שלה היתה הזוהר של מנצ'סטר. הוא ואיב התאימו לכותרת הזאת בדיוק.

בר נוצץ כמו קתדרלה במלון מהמאה התשע־עשרה, בערך רבע שעה הליכה מהמשרד שלהם בדינסגייט. ג'יימי לגמרי לא ניסה להסתתר. למה להסתכן ככה?

אולי הוא פשוט הימר שאף אחד מהבחורים או החטטנים שעובדים איתם יתפוס אותו כאן. כן, זאת בטח התשובה. מהמעט שלורי ידעה על ג'יימי, הוא בטח צדק. מכמה סיבות, לא סביר שהוא יבחין בה צופה בו בין הנשים בקצה האחר של החדר.

היא ראתה שג'יימי מרגיש בבית, פניו הנאות משולהבות מהסיפור שסיפר, ובשלב מסוים הוא הניח את כף ידו על המצח בתנועה דרמטית כדי להדגיש חרדה או בושה. היה ברור שאיב מתאהבת בו עם כל רגע חולף, עיניה נראו כמו כוכבים, כמו אימוג'י. (והוא לא מרכיב משקפיים בדרך כלל? הממ, יהיר מצדו.)

היה ברור שג'יימי מומחה בזה, צייד מיומן בסביבתו הטבעית. השאלה אם איב ידעה שהיא האנטילופה שלו לסוף השבוע הזה היתה סיפור אחר לגמרי.

היו לו שיער קצר, שחור וקצת מתולתל, ועצמות לחיים חדות כמו סכינים. הם הגיעו ישר מהמשרד, והוא עדיין לבש חולצה לבנה. ואיב... הממ, איב ידעה שהם עומדים לצאת, מפני שהיא לבשה חליפת מכנסיים מפוספסת בכחול כהה, בלי הז'קט, עם גופיית משי אדומה, עגילים ארוכים ונעלי עקב תואמות בצבע קטשופ. אין ספק שהנעליים השטוחות והמעשיות שנעלה בעבודה היו עכשיו בתוך התיק הגדול הזה (זה תיק בירקין? הלוואי עלי דוד עשיר כזה).

צמרמורת של יראת כבוד תקפה את לורי כשראתה איך ג'יימי ואיב השתלבו בהמולה ובדוחק של כל הצעירים המוצלחים האלה עם טקסי ההזדווגות שלהם, הבטן השטוחה והביטחון העצמי הבולט.

תארי לעצמך איך זה להיות רווקה, חשבה. תארי לעצמך איך זה כשמצפים ממך ללכת הביתה ולהתפשט עם מישהו לא מוכר. איזו אימה. נראה לה זר ומוזר להפוך את זה לתחביב, כמו ג'יימי קרטר. תודה לאל על דן. תודה לאל על כך שהיא הולכת הביתה למישהו שהיה הבית.

לורי חיכתה בתוך המון האדם ליד הבר והרהרה בתופעת ג'יימי קרטר.

ג'יימי הכה גלים מהשבוע הראשון שלו במשרד עורכי הדין שעבדה בו, כמו שקורה לעתים קרובות עם גברים חתיכים, וכמו שקורה לעתים קרובות במשרדים שאנשים מעבירים בהם הרבה זמן בשֶׁבי כמו בגן חיות, ניזונים מהסחות דעת. לורי שמה לב שהפסקת העישון שמתה בעידן המודרני הוחלפה בחיטוט בפרופילים ברשתות החברתיות בחיפוש אחר חומר לשיחה. לורי שמחה שהחיים שלה משעממים מכדי לעניין מישהו.

בהתחלה התלחשו עליו בהתרגשות ליד הקוּלר במשרד עורכי דין סולטר ורוסון, שאלו איך יכול להיות שמישהו חתיך כמו ג'יימי פנוי, ותהו אם הוא רווק מבוקש, כאילו היו ברומן של ג'יין אוסטן. כמו שדיאנה הגדירה את זה, "אין לו מטען עודף", ולורי חשבה לעצמה שאכזרי להתייחס ככה לגרושות ולילדים.

ואז, עם הזמן, הלחשושים הנרגשים עברו לעסוק בעובדה שהוא כנראה לא מעוניין בקשר רציני, רק נעלם אל הלילה עם זאת או ההיא. (כמו איב, זאת או ההיא היו לרוב סטאז'ריות יפות, או חברות של אחת העובדות.) לורי חשבה שזה מפתיע רק אם אף פעם לא פגשתם גבר שיש לו הרבה אפשרויות ושום דבר לא מסכן אותו.

בן כמה הוא, שלושים? ורעֵב לא רק לשפע הדייטים אלא גם לקידום מקצועי, אם להאמין לשכבה השנייה של הלחשושים עליו.

ההיבט החריג היחיד במוניטין שיצא לג'יימי בתור זיין־חמקן היה שהוא בחר את מטרותיו בחוכמה. הסטאז'ריות תמיד היו בדיוק לפני סיום הסטאז', החברה של החברה אף פעם לא היתה חברה טובה, וכך מה שהרוסים קראו לו קומפרומאט, "לכלוך", היה מוגבל. לכן, גם אם ג'יימי נודע כפלרטטן, אף פעם לא האשימו אותו שהוא רודף נשים, ושום אישה שדחה לא השמיצה את ביצועיו המיניים. ג'יימי קרטר אף פעם לא הסתבך. לפחות עד עכשיו.

2

"שלום," אמר קול גברי לידה.

"היי," לורי אמרה וקפצה במקום כשנושא המחשבות שלה הופיע לצדה כאילו זימנה אותו. היא חשה שמץ של אשמה לא הגיונית על כך שחשבה על ג'יימי וריגלה אחריו.

"יצאת לבלות?" ג'יימי שאל. הוא הסתיר את זה היטב, אבל לורי ראתה שהוא מודאג. הם זיהו זה את זה מהעבודה, אבל אף פעם לא דיברו. הוא לא ידע עם מי יש לו עסק ואם יוכל לסמוך על נדיבות הלב שלה.

שניהם היו עורכי דין: היא קלטה מה הוא חשב כשפנה אליה. הוא ראה אותה, מה שאומר שהיה סיכוי סביר שגם היא ראתה אותו, עם איב. עדיף להעמיד פנים שהוא לא עשה שום דבר פסול מאשר להשאיר את לורי בלי השגחה, עם סיפור מוצלח לספר לכולם.

"כן. אני פה עם חברה שלי. ואתה?"

"רק קפצתי לשתות משהו אחרי העבודה."

חחח באמת? היא שקלה לשאול "עם מי?" אבל היתה קצת שתויה ולא הצליחה להחליט אם זה יישמע שקוף מדי.

"מה את מזמינה? למקרה שהברמן יפנה אלי קודם," הוא אמר. הוא מנסה לשחד אותה?

"אולד פאשנד."

"זה הכול? את עומדת בתור רק בשביל משקה אחד? איפה את יושבת?"

לורי הצביעה על אזור האכילה של הבר.

"את יודעת שאפשר לקבל שירות לשולחן?"

"רציתי להחליף אווירה," היא אמרה. "איפה אתה יושב?"

כן, גם היא יכלה לשחק את המשחק הזה. פרש לצריח שלך!

"גם אני," ג'יימי אמר. "בפעם האחרונה המלצרית פשוט לא הגיעה. זה ממש אזור אסון שם."

הממ. הוא ראה אותה, נבהל והמציא תירוץ לגשת.

כשדיבר, לורי ראתה ששיניו החותכות נוטות קצת פנימה, כמו ערפד חסר מעצורים. היא חשדה שזה הסוד האמיתי של כוח המשיכה שלו, כמו פגם מכוון בשטיח נאבאחו. חוץ מזה הוא היה חתיך בצורה קצת בריאה וישירה מדי. איכשהו דווקא השיניים היו מה שעורר מחשבות זימה לגביו.

הם הפסיקו לדבר, הניחו מרפקים על הבר וניסו למשוך את תשומת לבו של הברמן. לורי קיבלה את המשקה שלה קודם והתנדבה להזמין את ג'יימי, אבל הוא לא הסכים.

היא היתה משוכנעת שזה לא נבע מאבירות אלא מפני שלא רצה שהיא תגלה שהוא מזמין לאגר ופרוסקו עם פטל צף בתוכו, מה שהיה מבהיר שהוא בדייט. היא בכל זאת שמעה אותו מזמין מהברמן. הכנת הקוקטייל שלה ארכה מספיק זמן כדי שהם יחזרו למושביהם באותו הזמן, אחרי שהחליפו צעקות קטועות על כמה מפוּצץ פה! כשהתקרבו ליעד של לורי, הוא נעצר וגחן לדבר איתה מעל לעוצמת המוזיקה של מוטאון.

"אפשר לבקש טובה?"

לורי הריחה קצת זיעה גברית ואפטרשייב קלאסי. היא השתדלה לשמור על הבעה רצינית כאילו היא לא יודעת מה הוא יגיד.

"מה?"

"את מוכנה לא להזכיר — את זה — בעבודה? עם מי הייתי?" הוא החווה בידו על השולחן ועל איב, שבחנה את עצמה במראת איפור. היא ניחנה במין יופי חתולי, ושערה היה אסוף בקוקו גבוה. כמו מתנקשת סקסית. לורי צמצמה עיניים והעמידה פנים שרק עכשיו הבינה מי זאת.

"למה לא?" היא שאלה בתמימות מעושה.

"זה לא יתקבל בעין יפה אצל סטאטלר וולדורף."

סטאטלר וולדורף, כמו שתי הבובות הקשישות מהחבובות, היה הכינוי שהצמידו מזמן במשרד לעורכי הדין סולטר ורוסון. לורי ידעה למה הוא משתמש בכינויים סחבקיים כאילו הוא והיא שותפים לפשע.

"למה?"

"לא נראה לי שסולטר רוצה שהאחיינית שלו תתיידד איתנו."

לורי חייכה. אם לא היתה אומללה כל כך ומשתוקקת לדחות את חזרתה לסוזן, ואם לא היתה שותה קצת יותר מדי, אולי היא לא היתה יורדת עליו. אבל במצבה...

"ב'תתיידד' אתה מתכוון לזיונים וב'איתנו' אתה מתכוון לעצמך?"

"טוב," ג'יימי משך בכתפיו, קצת מופתע ונבוך לרגע. "אין לדעת מה עובר לזקן הזה בראש. תצטרכי לשאול אותו."

"אוקיי," אמרה לורי.

"תודה," התנשף ג'יימי.

"...אני אשאל אותו!"

היא חיכתה שג'יימי יקלוט את שורת המחץ ונהנתה מהבעתו המזועזעת כשקלט אותה.

"חחח!"

"לכל ה —" ג'יימי נראה מבויש ועדיין לחוץ. הוא היה מקסים ופגיע מפני שכרגע היא יכלה להזיק לו, היא היתה בטוחה בזה.

"אני לא מתה על הרכילות במשרד," אמרה לורי. "אני לא אספר. תהיה נחמד אליה, אוקיי?"

"זה לא ככה, אני נשבע," אמר ג'יימי. "אנחנו רק מדברים על קריירה."

"אהה," לורי אמרה ועיניה חזרו לאיב, שהרימה את סנטרה ושרבבה שפתיים לבבואתה.

*

לורי חזרה למקומה בלב כבד, וראתה בשמחה שאמילי יושבת שם, וכל השאר הצטופפו בקצה השני של השולחן, צפו במשהו בטלפון של אחת הבחורות וצווחו בקולי קולות. הקלה מבורכת. בהתחשב בעוצמת המוזיקה, במרחק כזה הן כבר יכלו להיות באיראן.

"אני במשימה הומניטרית. קיבלת את הטיפול של סוזן?" אמרה אמילי כשלורי נעמדה לידה.

"כן."

"היא ממש סתומה, נכון?"

האולד פאשנד של לורי הקדים קנה לוושט מרוב הפתעה. היא השתעלה, ואמילי טפחה במרץ על גבה.

כשהצליחה שוב לדבר, היא אמרה: "היא הודיעה לי שאני רווקה זקנה ונזירה מוזרה כי אין לי עבר רומנטי מעניין."

"איזו בהמה. ממה ששמעתי היא מזדיינת עם מרקוס מ־KPMG שיש לו זין קהילתי. אף אחת לא מקשיבה לעצות שלה."

לורי שוב השתעלה תוך כדי שתייה. "מה?"

"נו, זין שכל אחת משתמשת בו. גישה חופשית. משאב קהילתי."

לורי הצליחה להפסיק לצחוק למספיק זמן כדי להוסיף: "וקרלי שאלה אותי לאיזה מכון שיזוף הלכתי." היא העבירה את היד על זרועה ונפנפה על פניה.

"מה?! היא עיוורת או גזענית? או גזענית עיוורת? אוי, לוֹז, אני מצטערת. לקוחות מתות עליהן, אז אני תקועה איתן. למה נשים גועליות צריכות להיות כל כך טובות בעבודה שלהן?"

לורי צחקה, ונזכרה למה נענתה לעתים קרובות כל כך להזמנות של אמילי. היא חשבה שיש משהו בטענה שחברויות קרובות הן רומנים לא ממומשים. אמילי היתה מנהלת מצליחה, הרפתקנית טינדר ומלכת הסטוצים, ולורי היתה מחושבת, מיושבת ויציבה, אבל ההבדלים רק עוררו בהן סקרנות זו לגבי זו.

עדיין היו להן חוש הומור, גלאי בולשיט וסדר עדיפויות משותף.

אמילי פתחה נייר גלגול והניחה אותו על השולחן. אצבעותיה העדינות זרו עליו נקניק טבק צר. אמילי גלגלה את הסיגריות שלה מאז שהכירו, כשנשענה על הקיר ליד חלון חדרה של לורי במעונות עם בקבוק קוקטייל וודקה בידה האחרת.

"היא שאלה אותי מי עבד עלי," אמרה אמילי.

"עבד עלייך?" שאלה לורי.

"עבד עלי." אמילי הפסיקה לגלגל את הסיגריה, הרימה את לחייה ושרבבה את שפתיה כמו דג.

"מה לעזאזל...? את לא נראית כמו מישהי שעשתה ניתוח פלסטי!"

זה היה נכון, אם כי לורי חשבה שאמילי בהחלט היתה יוצאת דופן. היא היתה קטנטונת, עם עור זוהר (בזכות ספריי שיזוף מקצועי) ופנים של בובה או דמות מַנְגָה: עיניים רחוקות זו מזו, אף קטנטן, פה רחב ושפתיים מלאות. כל זה היה מטעה כל כך עד שלא ציפית לקללות של מלח ולתיאבון של פיראט. כמעט כל שבוע היה איזה גבר שהתאהב בה אהבה נכזבת.

"מממ. איזה חודש אחרי שהיא הגיעה. רציתי לפטר אותה על המקום. אבל אז היא היתה מסתובבת בסוכנויות אחרות ואומרת: אמילי קלרק פיטרה אותי כי אמרתי שהיא עשתה ניתוח פלסטי, והעובדה שפיטרתי אותה היתה מוכיחה את זה ויש לי יותר מדי גאווה להסכים שיסתלבטו עלי ככה."

"איזו כלבה!"

"נכון? היא אומרת לי, 'לא, לא, חשבתי שזה בטעם טוב, כמעט לא רואים.' בהתחלה חשבתי שזאת סתם גסות רוח, אבל אני מתחילה לחשוב שהיא פשוט סוציופתית."

"יש כאלה," לורי הנהנה ופזלה אל מסך הטלפון שלה. דן לא ענה. הוא היה זה שתמיד אמר לה לצאת יותר, אבל עכשיו הוא סימס לה בעצבנות "מתי תחזרי?" בקוד של זוג ותיק זה רָמַז אל תחזרי מאוחר ושיכורה, בלי הריב שיתפתח אם הוא יגיד את זה במפורש.

"מי תבין את זה אם לא את, עם העבודה שלך."

"נו, טוב, אולי היא צודקת ואני באמת מפספסת משהו. מאיפה לי לדעת? זה כל הקטע כשמפספסים משהו," לורי אמרה בנימה פילוסופית שמפתחים אחרי ששותים מספיק אלכוהול.

"תסמכי עלי, לא פספסת כלום. אני מתכוונת להפסיק עם אפליקציות הדייטים," אמילי אמרה ומשכה את שולי השמלה מירכיה. "כולם שם לוזרים. הבחור האחרון שיצאתי איתו נראה בתמונות כמו ג'ייסון סטייתהאם, אבל בדייט הוא נראה כמו איזה שחקן שמנמוך."

לורי שאגה מצחוק. "ואת עוד משתמשת בשם טילדה? מישהו כבר עלה על זה? את אף פעם לא מגלה להם את השם האמיתי?"

"אף אחד. אם אנחנו הולכים אלי, אני מסתירה את כל החשבונות. לא בא לי שקלייב, בן שלושים ושבע, מאמן כושר אישי מלאפבורו שנהנה משימוש יצירתי בפְּלאג אנאלי, ימצא אותי בלינקדאין."

"איכססס."

"תתעלמי ממה שסוזן אומרת. כל הבחורות פה," אמילי נופפה לעבר אזור האכילה של הבר, "רוצות מה שיש לך. כולן."

הא! חשבה לורי. היא היתה די בטוחה שלפחות בחורה אחת פה לא רצתה מה שיש לה, אבל העריכה את דברי חברתה.

"את לא!" היא אמרה.

הגישה התועלתנית של חברתה לסקס בלבלה את לורי. אולי אמילי צריכה לפגוש את ג'יימי קרטר, והם יעלו בִּן רגע באש ביחד.

"דווקא כן. אני פשוט מציאותית כי זה כנראה לא קיים, אז בינתיים אני מסתפקת במה שיש. אבל את יודעת שמה שיש לך הוא ממש לא נפוץ. לא כל לורי מוצאת את הדן שלה, ולהפך." אמרה אמילי. "זה כאילו פגע בכם ברק בערב ההוא בבר קאווה."

"ואני חשבתי שזה קרה בגלל שוטים של טקילה בטעם של שעועית אפויה."

*

כשהלכה, לורי ראתה את השולחן הריק שג'יימי ואיב ישבו לידו קודם. אין ספק שהוא עבר לידה כשהיתה שקועה בשיחה עם אמילי, ולא רצה שהיא תראה אותם יוצאים משם יחד.

מדברים על קריירה, בטח! כאילו הוא היה מסתכן בפיטורים כדי לספר לה על הקורסים שלו באוניברסיטה. כאילו הוא היה מסתכן בפיטורים אם הפרס לא היה ללכת איתה הביתה.

הוא בטח חושב שלורי תמימה או טיפשה. הצרה עם שקרנים, לורי הסיקה בעקבות שנים של תצפיות בתחומה המקצועי, היא שהם תמיד חושבים שכל השאר פחות חכמים מהם.