שבויה בין הלהבות

1

האנטר

"תעשי את זה זריז, הלני," אני מלכסן מבט אל הבלונדינית היפהפייה שפוסעת לצידי בקלילות כאילו הרוח נושאת אותה. אחותי התאומה תמיד הייתה קלילה מדי לעולם שבו אנחנו חיים, והגונה הרבה יותר מדי.

"בעיה שלך שהחלטת לבוא איתי. ייקח כמה זמן שייקח, הפגישה עם המרצה עלולה להיות הסיכוי היחיד שלי לעבור את הקורס הזה.״ הלני מנפנפת בידה.

"אני יכול להפחיד אותו מספיק כדי שיעביר אותך בכל הקורסים וגם ייתן לך דוקטורט."

"אתה ממש, ממש, אבל ממש לא תפחיד את המרצה שלי. תשתוק, שלא ישמעו אותך." היא מביטה בסטודנטיות שחולפות על פנינו במבואה הרחבה. הן בוהות בנו כמו מהופנטות. אני רגיל לתשומת לב מנשים, הן תמיד חוקרות וחושקות, לא משנה אם אני לובש חליפת שלושה חלקים או בגד ים. "בגללך לא יישארו לי חברים," היא רוטנת.

"התכוונת חברות. לא יהיו לך חברים, ואם יהיו לך, הם יהפכו לחברים לשעבר שנחים על משכבם בשלום."

היא מגלגלת עיניים. "אתה בלתי נסבל, אתה יודע? למה, לעזאזל, הסכמתי שתתלווה אליי? הייתי צריכה לבקש מליאם, הוא בטוח לא היה מפציץ אותי באיומים בזמן שאני מודאגת מהציון שלי באבולוציה אורגנית."

"אף אחד מאיתנו לא מאיים, כולנו מקיימים ואת יודעת את זה. שנינו יודעים שאת לא צריכה עוד תואר בשיט הזה שאת לומדת. יש לך הכול בחיים. זה המשרד?" אני נעצר בעקבותיה מול דלת של דוקטור שאני לא טורח לקרוא את שמו.

"זו מעבדה, ובבקשה, אל תחכה כאן. לך, תסתובב, תמצא משהו לעשות." היא מסמנת לי בידה שאסתלק.

"בטוחה שאת לא רוצה שאדבר איתו? אני יכול לגרום לו להעביר אותך בשנייה."

"כן, אני בטוחה. למעשה אני לא רוצה שתדבר איתו לעולם, גם אם הוא ואתה שני האנשים האחרונים שנשארו ביקום. לך לקפטריה. כל הבנות עם הטייץ הצמוד משיעור היוגה יושבות שם ושותות מאצ'ה."

היא יודעת בדיוק איך לגרום לי לעזוב מרצון. יש לי חולשה קשה לנשים בטייץ. הבגד הצמוד הזה יכול להטריף אותי יותר מהניסיונות של המאפיה המקסיקנית להשתלט על קווי ההברחה שלנו.

״בטוח אמצא דרך לבדר את עצמי עד שתסיימי, אבל אם משהו משתבש, תתקשרי אליי. הבנת אותי?" אני תופס את הלסת שלה ושואב את כל תשומת הלב שלה כמו שואב אבק תעשייתי שבולע גרגיר אבק.

"שום דבר לא ישתבש, תפסיק לדאוג. אראה אותך עוד מעט, אוקיי?״ היא מחייכת. אני ממשיך להביט בעיניה עוד רגע ארוך ומשחרר את פניה.

"אני מקווה בשבילו. אני בטוח שהוא לא מתכנן להמשיך את היום שלו עם כבל המטען של המחשב סביב הצוואר שלו כמו קולר מזוין."

"לא יהיה בזה צורך."

היא נושמת נשימה עמוקה, משחררת אותה ואת כתפיה המתוחות ונכנסת למעבדה. אני נועץ מבט של מוות בגבר כסוף השיער שיושב מאחורי המיקרוסקופ. הוא מבחין בהלני, ניצוץ של תשוקה מאיר את פניו ואני מצר את עיניי. הוא קולט אותי מאחוריה והצבע אוזל מפניו מהר יותר ממהירות אופנוע המרוצים שלי. והדוקאטי דסמוסדיצ׳י יכול להגיע לשלוש מאות וחמישים קמ"ש בזמן קצר מאוד.

"ביי, האנט." הלני מפצירה בי בעיניה ללכת וסוגרת את הדלת בפרצוף שלי.

אני סוגר את אגרופיי וחושק את שיניי. לא מוצא חן בעיניי האופן שהמרצה שלה מסתכל עליה. מרצה לא אמור להסתכל על הסטודנטית שלו בצורה כזאת. אני מרגיע את עצמי בתזכורת קטנה. היא לא תתקרב אליו, ולא כי הוא זקן מדי עבורה או אפילו כי היא פוחדת שארצח אותו. היא התארסה לטרוי קירוב, ואומנם היא רק בקושי סובלת אותו, אבל היא לעולם לא תעשה שום דבר שיפגע בכבוד המשפחה או במאפיה.

אני כובש את הדחף להתערב בחייה האישיים, או לבקר אותה על הבחירה שלה לעשות תואר שני ודוקטורט בביולוגיה מולקולרית, והולך בעקבות שובל ניחוח הקפה והמאפים המתוקים אל הקפטריה. אני צריך קפה שחור מזוין. בקושי ישנתי בשבועות האחרונים, הייתה לי יותר מדי עבודת ריגול על האפסים המקסיקנים סמוך למעבר הגבול של סן ייסידרו. בדרך כלל החיילים הזוטרים עושים את העבודה השחורה, אבל אני חושד שיש לנו חפרפרת ויורד לשטח בעצמי לאחרונה.

אני נכנס למבנה הצבעוני המעוצב בסגנון עתיק בדיוק כמו שאר המבנים ב'פסיפיק ליברטי', הקולג' שבו אחותי התאומה לומדת בארבע השנים האחרונות. מעולם לא הייתי בקפטריה. היא מרושתת בחלונות זכוכית שמשקיפים אל גנים פסטורליים, ולמרות הנוף הירוק המקום רחוק מלהיות שקט ורגוע. הוא עמוס ויש בו לפחות כמה מאות בני אדם. רק הפיזור הטוב במרחב, כולל במרפסת החיצונית, מונע צפיפות. אני סורק את השטח, מזהה את כל היציאות וסוקר את הפרצופים, הרגלים שנטמעו אצלנו במשפחה מדור לדור. אני צועד לעבר הבריסטה, ידיי בכיסיי. לא נראה שאצטרך להשתמש באקדח בינתיים. אני יודע שזה יכול להשתנות בהינד עפעף, ושכל מקום תמים ונאור לכאורה מסתיר מתחת לשכבה העליונה הזוהרת שהוא מציג עוד שכבות מדממות של רדיפת בצע, שוחד והונאה. אפילו שלוחה של אוניברסיטה מכובדת כמו זו. במקרה הצורך אני יכול לשלוף את האקדח מהר יותר משיאן אולימפי.

מיקס שפות קולח מבעבע מכל עבר כמו בקדרה של תרבותיות. צרפתית, גרמנית, רוסית וגם ספרדית. מצחיק, לא היה לי מושג שהקמפוס השקט שבו אחותי בחרה לעשות תואר שני הוא חממה לסטודנטים זרים. אני מתעלם מהמבטים הלהוטים שאני מקבל מקבוצת בנות בחצאיות קצרות שלא משאירות מקום לדמיון, ובזמן שאני עומד בתור הקצרצר לקפה אני מקליד הודעה לג'ולס, אחי הצעיר והמופרע, לוודא שהוא זוכר שהוא יוצא לרגל במקומי הלילה. לא בטוח שהוא האדם המתאים לביצוע המשימה, בלשון המעטה. ג'ולס אלים, אגרסיבי וחמום מוח, מה שהופך אותו ליגואר בחנות חרסינה כשזה מגיע לעבודות ריגול. אבל ליאם, הנַדְזוֹר של המאפיה, כלומר זה שאמון על נאמנות חבריה, טס הערב לסן פרנסיסקו לוודא שדברים רצים חלק בין ראש האזור לעסקים החדשים. העבודה לעולם לא נגמרת, או כמו שאומרים ברוסית, רָבּוֹטֶה קוֹנְצָה קְרָיוּ נְיֵט.

ג׳ולס שולח הודעה, אבל אני לא מספיק לקרוא כי בדיוק אישה חולפת על פניי כאילו שני המטרים שלי בלתי נראים לעיניה, ונעמדת לפניי רגע לפני שהתור שלי מגיע. החוצפה שלה מהממת אותי. ראיתי את כל סוגי החוצפה בעולם התחתון של קליפורניה, אבל עקיפה ברוטלית כזאת, ועוד בביטחון כזה? אני לא בטוח אם היא מעצבנת אותי או מדליקה אותי.

"קפוצ'ינו גדול על חלב סויה, בלי מי סוכר. תראי לי איזה חלב יש לכם," היא דורשת, בלי בבקשה ובלי תודה.

אני מקיש באצבע על כתפה והיא מפנה לעברי את פניה. זוג עיניים חומות גדולות מהממות ננעצות בי בזעף, מוקפות ריסים שחורים צפופים וגבות כהות משורטטות על פני עור שזוף וחלק. שפתיה, שצורתן כצורת לב, מתעוותות בכעס כמו עיניה. לרגע היופי הכהה האקזוטי שלה זורק אותי לדיונות מדבריות, ואני יכול לומר עוד לפני שהיא פותחת את הפה שהיא לא עוד לטינה חמומת מוח. היא מהמזרח התיכון או ממדינות ערב, ואם לא, היא חייבת להיות צרפתייה או איטלקייה.

"מה?" היא כמעט שוברת את הצוואר כדי להביט בי, בכל זאת אין לה אפילו מטר ושישים, אבל מה שכן יש לה זה מבטא זר שאפילו לא מצלצל לי מוכר. אני דובר חמש שפות, אבל לא מצליח לזהות את המבטא. חידה.

"אני בחור גדול, קשה לפספס אותי."

היא סורקת אותי כמעט בסלידה. פאק. אני כבר עומד להשתגע. לא רק שהגודל שלי או החזות שלי לא מאיימים עליה, היא אפילו לא נעצרת להסתכל עליי פעמיים.

"לגודל אין משמעות בעיניי." היא מפנה לי עורף, שערה החום נופל בגלים טבעיים ומבריקים על גבה.

"לגודל יש משמעות אם הוא עומד..." אני נעצר לרגע, וכתפיה מתקשחות. "לפנייך."

"אין לכם פה איזה חוק של ליידיז פירסט או משהו כזה?" היא אפילו לא מסתובבת להביט בי כשהיא עונה.

"זו זכות. זכות מקבלים, לא לוקחים, אבל אני בטוח שבמקום שבאת ממנו אין חוקים כאלה בנוגע לנשים."

היא צוחקת צחוק נוטף ארס.

"מאיפה שאני באה לא רק שלנשים יש זכויות, יש להן גם מוח בתוך הגולגולת. היא לא ריקה כמו הגולגולת שלכם, האמריקאים," היא ממלמלת.

אני כמעט נושך את האגרוף שלי. בלי ספק היא האישה הכי בוטה שפגשתי, אבל איכשהו כל הוולגריות שלה עטופה בעטיפה מתוקה מדי, וזה יוצר אצלי חתיכת דיסוננס. בדרך כלל אני לא מתעכב על בלתי מעורבים, אלא אם כן אני רוצה לזיין אותן, אבל אני מחליט ללמד את החוצפנית שיעור קטן.

"זה החלב שלנו, גברת," העובדת מאחורי הדלפק מציגה בקבוק ואני מזהה שביב של מבטא רוסי.

"אה, של אלפרו. זה בסדר," היא מאשרת לה בנפנוף יד כאילו הבחורה עובדת אצלה.

"ארבעה דולרים ושישים סנט, בבקשה."

החוצפנית פותחת את הארנק הירוק שבידיה, שתואם בדיוק לצבע הלק שלה, ומחטטת בו. אחרי רשרושים היא שולפת מטבעות, מניחה על הדלפק וזזה הצידה. אני לא זוכר מתי ראיתי מישהו משלם בלי כרטיס אשראי.

"שימי לה הרבה מלח בקפה," אני אומר ברוסית, "ותכיני לי אספרסו ארוך חזק. אין צורך בעודף, רק תני לי את הכסף שהיא נתנה לך." היא לוקחת ממני שטר של מאה דולר, עיניה פעורות, ונותנת לי את המטבעות. החוצפנית שקועה בטלפון שלה, מקלידה במהירות האור, אצבעותיה מקישות על הצג כמו מכונה. מכונה לבושה במכנסי עור רחבים וקצרים בצבע ירוק כהה, ופפיון על גופייה לבנה שמשאירה אותי לבהות בגוף שלה. "לא הייתי ממליץ לך לעקוף זרים ככה שוב. אי אפשר לדעת למי יש אקדח או סכין, או שניהם." אני משעין את המרפק על הדלפק, גופי פונה אליה. היא מרימה את הראש ואני רואה לשבריר שנייה את השפה בווטסאפ שלה. נראה בהחלט כמו אותיות בעברית.

היא נועלת את הצג ומשלבת את ידיה. "תראה, אני מצטערת שעקפתי אותך, בסדר? אני פשוט ממהרת לשיעור, הוא מתחיל בעוד דקה." היא נאנחת ופתאום נראית פגיעה.

"את תאחרי בכל מקרה, אלא אם כן את מהמוסד ויש לך יכולת־על להתגנב לכיתה."

לוקח לה רגע להבין את מה שאני אומר. היא ממצמצת ואז פורצת בצחוק מתגלגל. יש לה צחוק שובב וכובש, מהסוג שגורם לי לרצות לספר עוד בדיחה רק כדי לשמוע אותה צוחקת עוד.

"או, אלוהים, אין לך מושג כמה אני רחוקה מהמוסד. לא, אני לא מהמוסד, אבל אם תתחיל להרצות לי על איחורים, אני עלולה להתגייס למוסד רק כדי להיפטר ממך." היא מוחה דמעה מקצה עיניה.

"להרצות לך על איחורים? לא, בייב. זאת לא הבעיה שלי שאת מאחרת, אבל זאת הבעיה שלי שאת עוקפת אותי."

״אופס.״

"הנה הקפה שלכם, תיהנו, יום טוב," העובדת של בית הקפה מניחה את כוסות הקפה שלנו בחיוך עליז. לא פלא שמצב הרוח שלה בשמיים, היא קיבלה חתיכת טיפ. אני לוקח את הכוס הקטנה ולוגם לגימה ארוכה בזמן שהיא טועמת את הקפה שלה ויורקת, פניה מתעוותות בזעזוע עמוק.

"נראה שאת צריכה עוד קפה," אני לוחש ומניח את המטבעות שלה על הדלפק. "ועכשיו התור לקפה ארוך הרבה יותר. בהצלחה." אני קורץ ועוזב.

"אתה לא רציני! אתה רציני? בן זונה, אמרתי שאני מצטערת!"

היא קראה לי בן זונה? הבחורה הזאת מטורפת. מישהו עוד יהרוג אותה. בכל זאת אני מוצא את עצמי מגחך ופוסע החוצה לגנים. אני מדליק סיגריה ופותח את ההודעה מג'ולס, אך נשטף פתאום בקפה רותח, ובמטבעות שמתפזרים על הרצפה. אני מנער את היד שלי ומסתובב, הסיגריה כלואה בין שפתיי וכל עצב בגופי עולה באש.

"חתיכת חרא, מי אתה חושב שאתה?! אני לא מפחדת ממך, מגודל שכמוך. אני אוכלת גברים כמוך לארוחת בוקר. אתה צריך להתבייש." היא מצביעה עליי, נסערת וסמוקה, ואז בורחת. אני שואף מהסיגריה ועוקב אחריה בעיניי, מסמן אותה, צורב את תווי גופה בראשי. יש לי מטרה חדשה. מטרה ישראלית.

2

שקד

כשיום הלימודים נגמר השמש כבר נעלמת, והשמיים כחולים כהים ומנוקדים בנקודות עננים.

"שקד, חכי," ליאל קוראת לי רגע אחרי שהמרצה משחרר אותנו. כל הסטודנטים סביבנו מתפזרים במהירות כמו גז שמשתחרר בלחץ גבוה.

"אני ממהרת, המשמרת שלי מתחילה בעוד חצי שעה, מתוכה עשרים דקות לפחות נסיעה באוטובוס עם זקנים שמסריחים מבצל ומתבלינים."

"החלום האמריקאי די התפוצץ לנו בפרצוף, מה?" היא מצחקקת והולכת במהירות לצידי, רעמתה המתולתלת מנתרת כמו קפיצים על ראשה.

היא נראית כמו דוגמנית מסלול בין־לאומית הרבה יותר מסטודנטית ישראלית ממוצעת. פניה עגולות ומושלמות, יש לה אף כפתור ושפתיים עבות ומפתות, עיניה מלוכסנות מעט, עורה כהה בגון קפה וגופה תמיר ואלגנטי.

ליאל תמיד הייתה התמימה מבינינו, היא פנטזה ימים ולילות על הרגע שננחת באל איי, ובאיזשהו מובן היא די חיה את החלום האמריקאי, גם אם בקטן. אני שמחה בשבילה, מגיע לה כל הטוב שהיא מקבלת. היא לא צריכה לעבוד בלי סוף כדי לפרנס את עצמה. המשפחה שלה שולחת לה כסף כל חודש. הם לא עשירים, אבל הם משתמשים בחסכונות שלהם כדי שהיא תוכל להתרכז בלימודים. אני קצת מקנאה בה, אבל לא מרחמת על עצמי. אני גאה בדרך שעשיתי, ועשיתי אותה לגמרי לבד. תוכנית חילופי הסטודנטים בשנה הרביעית לתואר לא יכלה להגיע בזמן מדויק יותר. בדיוק כשעמדתי להרים ידיים, ושקעתי בבור שחור שאיש לא היה יכול לשלוף אותי ממנו, קיבלתי את ההצעה מהדיקן והסתערתי עליה בשתי ידיים.

"תאמיני לי, כל דבר עדיף על שכונת השיכון בבאר שבע. אני מעדיפה לעבוד בסטייק האוס מאשר בירקנייה שורצת נרקומנים," אני אומרת והיא מתגלגלת מצחוק.

"אלוהים, אל תזכירי לי. הנרקומן שרדף אחריי במדרגות לדירה שלך נצרב כמו באש אצלי בראש."

עכשיו תורי לצחוק. "הוא לא באמת היה מזיק, זוכרת איך החטפתי לו עם מחבת בראש? אחרי שהוא התגלגל כמה מדרגות הוא כבר לא חזר."

"תודה לאל. איזה קרינג'." היא מצטמררת, אבל עדיין עוטה חיוך מתוק. החיוך מודגש הודות לשיניה הלבנות. ״לפני שאת רצה למשמרת ונעלמת עד מחר, חשבתי שתרצי לבוא איתי למרוץ הלילה.״

״מרוץ? קווין מתחרה הלילה?״ קווין הוא החבר האופנוען החתיך שלה מהחודש האחרון, ספורטאי אמריקאי מצטיין, אבל די מפוקפק.

״שקט.״ היא מביטה סביב. ״כן, אבל את יודעת, זה לא רשמי.״

״מה זאת אומרת לא רשמי? מה לא רשמי?״ אני מרגישה איך הגבות שלי מתקרבות.

״התחרות,״ היא לוחשת.

״הוא הולך להתחרות במרוצים לא חוקיים?״ אני תופסת את היד שלה בכוח.

״זה לא כמו שזה נשמע, וברצינות, תסתמי. אם אחד המרצים שלו ישמע על זה, הוא גמור. תלך לו הקריירה.״

״אז מה דעתך אולי להגיד לו לא לעשות את זה?״

״הוא מתלהב, זה משהו ממש ממש גדול. כל השנה הוא חיכה לקבל הזמנה. בבקשה, בואי איתי. אני לא רוצה ללכת לבד.״

״ובצדק, לכי תדעי מי העבריינים שמסתובבים שם בקהל. לי, את מכירה את ההיסטוריה שלי. לא חציתי את האוקיינוס והשארתי את אימא שלי לבד כדי להסתבך שוב פה באל איי.״

״זה לא מה שאת חושבת. אלה בסך הכול מרוצים, הם פשוט מתחרים מתחת לרדאר. זה לא ביג דיל.״

אני מציצה בטלפון שלי. שבע ארבעים וחמש. אני נלחצת ומשחררת את היד שלה.

״אין מצב, ליאל. אני מצטערת להיות המבאסת שהורסת את הכיף, אבל אני לא יכולה לצאת באמצע משמרת. ואני צריכה לעוף, האוטובוס עובר פה בדיוק בעוד שלוש דקות, ואת יודעת, זה לא התחב״צ בישראל. פה הנהגים אשכרה באים בזמן.״ אני מתחילה לרוץ.

״אבל התחרות מתחילה בשתים עשרה!״

״ואני מסיימת באחת וחצי. כמו שאמרתי, אנחנו לא בישראל. מסעדות עובדות כאן גם כל הלילה.״

אני רצה עד שהלב שלי כמעט נפלט מגרוני. הוא פועם חזק ומהר כל כך שיש לי בחילה. אני יוצאת דרך שערי המתכת השחורים של הקולג׳ ורק בנס מצליחה לתפוס את האוטובוס הלבן־כתום. הייתי חושבת שאמריקה טובה יותר מישראל בתחבורה הציבורית, אבל האמת היא שבפנים האוטובוסים נראים ממש כמו בישראל. אותם מושבים כחולים עם דוגמאות אדומות, וכולם תפוסים. אני נאלצת לעמוד ולתפוס ידית תלויה. לוקח לי כמה דקות להרגיע את נשימותיי הסוערות. אני תוחבת באוזניי אוזניות ירוקות ומפעילה ספוטיפיי. אני אובססיבית לירוק, וזה סיבך אותי בלא מעט צרות כשחשבו, שלא נדע מצרות, שאני אוהדת מכבי חיפה ולא הפועל באר שבע. אפילו חטפתי מכות בגלל זה פעם, אבל אני בהחלט לא מתכוונת להיזכר בסיפור הזה. במקום אני עוזבת את הידית ושולפת שמן שפתיים של דיור ששילמתי עליו מחיר שערורייתי. חלמתי עליו והוא קפץ בכל פרסומת אפשרית בטלפון שלי, אז נכנעתי לחשק הנפשע ועבדתי שעות נוספות בשבילו. אני ממשיכה לסדר את עצמי ומפרידה במסקרה כמה ריסים שנדבקו מהבוקר ואז מחדשת את הסומק שכבר נעלם. את כל זה אני עושה במאמץ לא לעוף בכל פעם שהנהג בולם. רק כשאני מסיימת אני מרשה לעצמי להיסחף עם המוזיקה ולזמזם לעצמי את ׳עוף מוזר׳ של פאר טסי.

האוטובוס נעצר בתחנה ממש מול ׳סיטי גריל סטייק האוס׳ ואני מדלגת החוצה. בחוץ המסעדה נראית כמו סטייק האוס קלאסי, בנוי כולו עץ וחלונות גדולים, אבל הזכוכיות משוריינות. זאת אחת השכונות המפוקפקות באל איי וכבר היו פה בעבר מקרי ירי, אחד לפני חצי שנה ממש ממול, בחנות בגדים ענקית של איזו רשת מקסיקנית.

אני נכנסת היישר לתוך המסעדה התוססת כמדי ערב, והריח שמקבל את פניי הוא ריח חלומי של בשרים על האש.

״מה קורה, מייק?״ אני משגרת חיוך לגבר המטופח שעומד מאחורי הדלפק בקבלה.

״שאקי, הגעת בזמן, ועוד ביום חמישי,״ הוא צוחק ומחבק אותי בעדינות נשית.

״ראית מה זה? לא פספסתי את האוטובוס,״ אני מתבדחת.

״אני גאה בך.״ הוא משרבב את שפתיו. ״תיכנסי, מהר. בן במצב רוח מזעזע היום,״ הוא לוחש ומגלגל את עיניו.

״שוב הסיפור עם גרושתו?״ בן הוא הבעלים של המקום, יהודי־ישראלי בן שלושים ושלוש, וגרוש טרי מלפני כמה חודשים.

״כנראה, הוא לא אמר כלום, אבל הוא נובח על כולם. כזה עצבני.״ הוא חושף את שיניו התחתונות בסלידה מוגזמת. אני נאנחת.

״מסכן, היא עושה לו את המוות.״

מייק מניח יד על המותן שלו. ״והוא עושה לנו את המוות. שיט, הנה הוא בא.״ הוא שולף מגבון מהדלפק במהירות האור ומתחיל לקרצף, שיטה ידועה להיראות עסוק ולרדת מרדאר של בוס עצבני. אני מתקדמת פנימה ועיניי מתקבעות עליו. הוא גבר נאה וגם גבוה, מעלה שלא בירכה ישראלים רבים. יש לו לפחות מטר ושמונים, והוא אכן עצבני, אני יכולה לומר לפי הזיפים שלא גולחו היום והמבט הרושף בעיניו כשהוא מבחין בי. גם אם הייתי רוצה ללכת למרוץ, הוא בחיים לא ישחרר אותי מוקדם.

״שקד, יאללה, רוצי להחליף למדים ותיכנסי לעניינים זריז,״ הוא אומר בעברית ומוחא כפיים. ״אזור שלוש שלך. אנחנו בתפוסה מלאה היום.״

״איי איי, ביג בוס,״ אני מצדיעה, חולפת על פניו בריצה, המבע הרציני שלו נשבר והוא צוחק.

״אני צריך עוד עובדות כמוך,״ הוא אומר מאחוריי כשאני נכנסת לחדר העובדים. אני נעמדת מאחורי הפרגוד, שולפת את שמלת המיני השחורה בעלת הסינר הלבן עם הלוגו של סיטי גריל. אני פושטת את הבגדים ונשארת בחזייה ובתחתונים. ״מה קרה שהגעת בזמן? יש איזה משהו שאני צריך לדעת?״ אני שומעת אותו שואל מכיוון הכניסה, שוב בעברית. הוא לא מדבר איתי בשפה אחרת אלא אם כן שנינו עומדים ליד לקוח אמריקאי. אני ממהרת להשתחל לתוך השמלה כי אני לא אוהבת את התחושה שהוא נמצא בחדר בזמן שאני לא לבושה.

״מה יש לכולכם? בן אדם איחר פעמיים למשמרת בגלל הלימודים. לא קרה לך שאתה מאחר למקומות בגלל התחייבויות קודמות?״ אני מסדרת את שולי השמלה ויוצאת מעבר לפרגוד.

״לא, את לא בישראל, כבר אמרתי לך. כאן הזמן קדוש, להגיע בזמן זה להגיע עשר דקות לפני. ומי זה כולכם?״

״אתה, מייק ומי יודע מי עוד יחליט להעיר לי." אני נועלת את הסניקרס בחזרה תוך כדי הליכה לתאי הברזל הכחולים. "אני יודעת שאני לא בישראל, אבל אתה יודע איך הם אומרים כאן, הרגלים ישנים קשה לשנות." אני פותחת את אחד התאים וזורקת לתוכו את התיק שלי. הוא נעמד מאחוריי, ריח הבושם שלו חריף מדי באפי. אני לא אוהבת בשמים, בדרך כלל הם חזקים מדי ופשוט מסריחים. הפעם הראשונה אי פעם שאהבתי בושם הייתה היום בקפטריה. לגבר הלוהט ההוא היה ניחוח אלוהי, אני נשבעת שהוא היה חתיך מכדי להיות אמיתי, אבל הוא היה חמור. בגללו ישבתי עם טעם של קפה מלוח כל השיעור.

"את דווקא בדרך הנכונה. את משתפרת די מהר, הייתי אומר שעקומת הלמידה שלך מהחדות שראיתי."

"כי הגעתי בזמן היום?" אני מסתובבת אליו וזוקרת גבה, מגלה שהוא קרוב מדי וחוסם את הדרך שלי.

"כי את מסתגלת במהירות שיא. את כמו לטאה, אני נשבע לך."

אני פורצת בצחוק. "אם זאת הדרך שלך להחמיא לי, אני אקבל את זה כי אתה חתיכת קמצן כשזה מגיע למחמאות." נראה שמצב הרוח השחור שלו נעלם, ויותר מזה, נראה שהוא חם עליי. זה לא חדש לי. מרגע שהתחלתי לעבוד פה לפני קצת יותר מחודשיים הוא מסתכל עליי כאילו הוא היה מת לקבל חתיכה ממני, אבל אין סיכוי שיקרה בינינו משהו.

"אני תמיד מחמיא לך, למה הרוע הזה?"

"ככה נולדתי, רעה," אני מגלגלת את האות ר' על הלשון. "יאללה, זוז, תן לי להרוויח כסף. נקווה שיפרגנו עם הטיפים היום."

הוא צוחק ומפנה לי את הדרך בתנועת הצדעה שמזכה אותו בחיוך שובב.

אני מתרוצצת עם מגשים כל הלילה עד שכפות הרגליים שלי חסרות תחושה, אבל לפחות הכיסים שלי עמוסים בשטרות. אני מרוצה ולא רק בגלל הכסף, אלא כי רזומה המריבות הלילי שלי הסתיים בלקוח שיכור אחד בלבד בהאפי האוור של אחת עשרה. הוא חשב שוויסקי כלול במבצע והזמין שלוש כוסות. מן הסתם זה התפתח לריב, אבל הסתיים בשלום.

"אני יוצאת להפסקת סיגריה," אני מודיעה לבן ושולפת קופסת מרלבורו בטעם אוכמניות ומנטה.

"שבע דקות מטכ"לי, דיר באלכ," הוא צועק לי מהמטבח.

"כן, בוס." מתישהו הוא יקלוט שאני בכלל לא מעשנת ורק משתמשת בסיגריות כתירוץ לצאת להפסקות. אומרים שבמקום שיש ישראלים יש קומבינות, וזאת הקומבינה הקטנה שלי. אני עובדת קשה ונאמנה מאוד למערכת, אבל לפעמים אני צריכה כמה דקות של שקט כדי להמשיך. אני מתיישבת בחוץ ליד פחי האשפה, מדליקה סיגריה, מחזיקה אותה בין האצבעות וגוללת בטלפון. אני מרימה את הראש מהטלפון וסורקת את הרחוב החשוך. יש לי תחושה שצופים בי ולמדתי לסמוך על החושים שלי. חתול מיילל ומזנק מהפח לידי גורם לי להתקף לב קטן. אני מרגיעה את הלב שלי וחוזרת להסתכל בטלפון. זה היה חתיכת יום ארוך, אולי בכל זאת אני מדמיינת דברים. אני פותחת את ההודעה האחרונה שקיבלתי, לפני יותר משעה.

ליאל: באמת תשאירי אותי לבד הלילה? אם יקרה לי משהו, זה על המצפון שלך, שקדי.

אני: איך תמיד את סוחטת אותי? אני ממש רוצה לבוא, אבל לא בא לי להסתבך. את יודעת כמה אני משתדלת להתרחק מצרות.

ליאל: אני נשבעת לך שאישאר צמודה אלייך כל הלילה, ואם דברים יסתבכו, נתקפל משם באותו הרגע בלי שאלות. סבבה?

אני נושכת את השפה.

אני: הבוס שלי לחוץ, אין לו אנשים. לא נראה לי שהוא ישחרר אותי מוקדם.

ליאל: תגידי לו שיש לך מקרה חירום. שהשארת את החלון פתוח והחתול השמנדוז שלך ברח. פליז.

היא מצרפת אימוג'י מסכן ואני נשענת לאחור ופולטת אנחה. לוקח לי רגע ארוך להשיב לה.

אני: תאספו אותי ברבע לשתים עשרה. ואת חייבת לי!

ליאל: יש! אני אוהבת אותך כל כך שאני מוכנה להתחתן איתך עכשיו.

אני: אין לך זין, לא תודה.

ליאל: אני יכולה לדחוף לך זין לעין אם את בקטע. יאללה, ניפגש בעוד עשרים דקות.

אני דוחפת את הטלפון לכיס הסינר ומרימה את עיניי. התחושה שמישהו צופה בי לא חולפת ואני שוב סורקת את הרחוב, ומתקבעת על מכונית למבורגיני שחורה שחונה על המדרכה. לא שמתי לב אליה קודם כי הפנס מעליה שבור. אין פאקינג מצב. אנשים לא חונים כאן על המדרכה. המכונית הזאת חייבת להיות צרות צרורות. אני מתרוממת במהירות ופנסי המכונית נדלקים ושוטפים אותי באור. כל הדם בגופי מתנקז לרגליים והן נעשות חלשות. אני מכבה את הסיגריה על הקיר, זורקת אותה ובלי לעצור נכנסת לתוך המסעדה ונועלת את הדלת.

"עברו שש דקות. מה קרה?" בן שואל מאחוריי, מבהיל אותי ואני צורחת. "היי, תירגעי. מה קרה?" הוא שואל ומניח את ידיו על כתפיי.

"עם מי הסתבכת, בן?"

"על מה את מדברת? עם מי אני אסתבך? היי, הכול טוב, תירגעי. תנשמי." הוא לוחץ על כתפיי. אני נושמת נשימה ארוכה ומשחררת באיטיות, מכריחה את עצמי להירגע.

"יש בחוץ למבורגיני שחורה, היא חונה מול המסעדה. הסתבכת עם עבריינים?" אני לוחשת ומודה לכאוס במטבח. אף אחד לא שם לב לשיחה שלנו.

"למבורגיני? לא. אני יוצא." הוא משחרר אותי, פותח את הדלת ויוצא. לא חולפות כמה שניות והוא חוזר.

"אין שום למבורגיני, אין חניה בחוץ אפילו לחצי מכונית, הכול מפוצץ. את בטוחה שאת בסדר?" הוא בוחן אותי.

"לא, אני לא. אני מרגישה לא טוב."

"תביאו לה כיסא."

"לא, אל תטריח אותם. עזוב." אני מנופפת בידי. "אבל אם זה בסדר, אני אשמח לצאת מוקדם היום."

"כן, בטח." הוא בוחן אותי יותר מדי, אבל ייאמר לזכותו שהוא באמת דואג לי, וזה מחמם את הלב שלי. "רוצה שאזמין לך מונית?"

"נראה לך? אין לי כסף מיותר. אתקשר לחברה שתקפיץ אותי הביתה. אני הולכת להחליף בגדים." אני מרגישה רע שאני מדאיגה אותו, אבל אין לי ברירה אם אני רוצה לבוא לעזרת חברה.