חצר של ורדים וקוצים 5 - חצר של להבות כסף

המים השחורים שליחכו את עקביה המקרטעים היו מקפיאים.

לא קרים כמו צינת חורף, או אפילו כמו צריבת קרח מוצק. זה היה קור חריף יותר, עמוק יותר.

קור עז כמו במרווחים שבין הכוכבים, כמו הקור ששרר בעולם לפני שהיה בו אור.

קור הגיהינום — גיהינום אמיתי, היא הבינה כשנאבקה בידיים החזקות שניסו לדחוף אותה לתוך הקדרה.

גיהינום אמיתי, כי אֵלֶיין הייתה מוטלת על רצפת האבן וזכר הפיי אדום השיער ושתום העין גהר מעליה. כי האוזניים שהציצו משערה הרטוב, החום־זהוב של אחותה היו מחודדות, וזוהַר אלמותי קרן מעורה הבהיר.

גיהינום אמיתי — נורא יותר מהמעמקים השחורים כדיו שארבו סנטימטרים ספורים מאצבעות רגליה.

"הכניסו אותה מתחת למים," ציווה מלך הפיי בעל הפנים הקשוחות.

ולמשמע הקול הזה, קולו של הזכר שעולל זאת לאליין...

היא ידעה שהיא עומדת להיכנס לקדרה. ידעה שהיא עומדת להפסיד בקרב.

ידעה שאיש לא יציל אותה: לא פֵיירָה המתייפחת, לא המאהב לשעבר של פיירה, שפיו היה חסום, וגם לא הזיווג החדש והיפהפה שלה.

גם לא קַסְיָאן שהיה שרוע על הרצפה, שבור ומדמם. הלוחם ניסה להתרומם על זרועות רועדות. ניסה להגיע אליה.

מלך הַייבֶּרְן — הוא עשה זאת. לאליין. לקסיאן.

וגם לה.

מי הקרח נשכו את סוליות רגליה.

מגעם היה נשיקת ארס שבישרה על מוות מוחלט כל כך עד שכל מילימטר בגופה שאג בהתמרדות.

גם אם היא עומדת להיכנס פנימה, היא לא תיכנס בקלות.

המים לפתו את קרסוליה בטופרי רפאים, משכו אותה למטה. היא התפתלה, חילצה את זרועותיה מידי השומר שהחזיק אותה.

ואז נֶסְטָה אַרצֵ'רוֹן הצביעה. באצבע אחת — על מלך הייברן.

הבטחת מוות. סימון מטרה.

ידיים דחפו אותה אל טופרי המים שהמתינו לה.

נסטה צחקה למראה הפחד שניצת בעיני המלך רגע לפני שהמים בלעו אותה כליל.

בראשית הכול

ובקץ הקיצים

היה חושך

ותו לא

היא לא חשה קור כששקעה בים ללא תחתית, ללא אופק, ללא התחלה וללא סוף. אבל היא חשה צריבה.

חיי אלמוות הם לא נעורים שלווים.

אלא אש.

עופרה נוזלית נמזגה בעורקיה, הרתיחה את דמה האנושי עד שהתאדה, חישלה את עצמותיה השבריריות עד שהפכו לפלדה שזה עתה נוצקה.

וכשהיא פתחה את פיה לצרוח, כשהכאב ביקע את ישותה לשניים, לא נשמע קול. במקום ההוא לא היה דבר מלבד חושך וסבל וכוח —

הם ישלמו. כל אחד ואחד מהם.

החל בקדרה הזו.

החל ברגע זה.

היא התנפלה על החושך בטפריה ובשיניה. תלשה וקרעה וגרסה אותו.

והאינסוף האפל מסביבה רעד. נאבק. קרטע.

היא צחקה כשהוא נרתע. צחקה בפה מלא, בכוח הגולמי שתלשה ובלעה בביס אחד; צחקה על חופני האינסוף שתחבה לליבה, לעורקיה.

הקדרה פרכסה כמו ציפור כלואה בציפורני חתול. נסטה סירבה להרפות.

כל מה שנגזל ממנה ומאליין — היא תיקח הכול בחזרה.

נסטה והקדרה היו חבוקות יחד, אפופות אינסוף שחור, ובערו בעלטה כמו כוכב שזה עתה נולד.

חלק ראשון

מתלמדת

1

קסיאן הרים את ידו לדלת הירוקה במסדרון האפלולי — והיסס.

הוא חיסל אויבים רבים מספור, עמד לא פעם בשדות קרב שקוע בדם עד לברכיו והמשיך להילחם, קיבל החלטות שגבו את חייהם של רבים מלוחמיו המיומנים, היה גנרל, חייל זוטר ומתנקש, ולמרות הכול... עכשיו הוא הנמיך את אגרופו.

לא העז להמשיך.

הבניין בעברו הצפוני של נהר הסידרָה נזקק לשכבת צבע חדשה. וגם לריצוף חדש, לפי חריקת הלוחות תחת מגפיו כשעלה בשני גרמי מדרגות. אבל לפחות הוא היה נקי. די עלוב יחסית לסטנדרטים של וֵלָרִיס, אבל מאחר שבעיר עצמה לא היו שכונות עוני, זה לא אמר הרבה. הוא בעצמו לן בתנאים גרועים בהרבה.

אבל הוא לא הבין למה נסטה התעקשה לגור כאן. הוא הבין למה היא לא רצתה לגור בבית הרוח — הוא רחוק מדי מהעיר, והיא לא יכלה לעוף או להתנפות כך שהייתה נאלצת לעלות ולרדת בעשרת אלפים מדרגות. אבל למה לגור בחורבה כזאת, כשבית העיר ריק? מאז שהסתיימה בניית הבית הענק של פיירה וריס על גדת הנהר, בית העיר היה פתוח בפני כל מי מחבריהם שנזקק לו או רצה לגור שם. הוא ידע בוודאות שפיירה הציעה לנסטה חדר בבית העיר — ונענתה בשלילה.

הוא הביט במהורהר בצבע המתקלף של הדלת. שום צליל לא הסתנן מתחת לחריץ בין הדלת לרצפה, שהיה רחב מספיק כדי לאפשר אפילו לחולדות השמנות ביותר לעבור מתחתיו; שום ריחות חדשים לא נישאו במסדרון הצר.

אולי יהיה לו מזל והיא לא תהיה בבית — בטח נרדמה מתחת לבר באיזו מסבאה מפוקפקת. אם כי בעצם זה יהיה גרוע יותר, כי הוא יצטרך ללכת לחפש אותה.

קסיאן הניף שוב את אגרופו, ואבן הסיפוֹן האדומה שלו נצנצה באור הפיות העתיק המקובע לקיר.

חתיכת פחדן. אין לך ביצים?

קסיאן דפק פעם אחת. פעמיים.

דממה.

קסיאן כמעט נאנח בקול מרוב הקלה. תודה לאֵם —

צעדים נוּקשים ודייקניים נשמעו מעברה האחר של הדלת. כל אחד עצבני יותר מקודמו.

הוא הידק את כנפיו, זקף את כתפיו ונטע את כפות רגליו בקרקע במרווח קל זו מזו. תנוחת קרב מסורתית שהוחדרה לראשו במכות בימי אימוניו, וכעת הייתה פעולה מוכנית. הוא לא העז לתהות למה צליל הצעדים האלה עורר את גופו אוטומטית לעבור לתנוחה הזו.

הנקישות החדות שנשמעו כשהיא פתחה את ארבעת המנעולים בזה אחר זה לא היו שונות מאוד מתופי מלחמה.

קסיאן עבר בראשו על כל הדברים שהיה אמור לומר, ואיך פיירה הציעה שיאמר אותם.

הדלת נפתחה בתנופה ובכוח, והוא תהה אם היא מדמיינת שידית הדלת היא הצוואר שלו.

הזעף כבר היה חקוק על פניה של נסטה ארצ'רון. אבל לפחות היא הייתה שם.

היא נראתה זוועה.

"מה אתה רוצה?" היא לא פתחה את הדלת למרווח עבה יותר מכף יד.

מתי הוא ראה אותה בפעם האחרונה? במסיבת סוף הקיץ על האַרְבָּה בסידרה בחודש שעבר? היא לא נראתה כל כך גרוע אז. אם כי אנשים לא נוטים להיראות במיטבם בבוקר אחרי שהטביעו את יגונם ביין ובמשקאות חריפים כל הלילה. במיוחד ב —

"שבע בבוקר עכשיו," היא המשיכה וסרקה אותו בעיניים אפורות־כחולות שתמיד הציתו את כעסו.

היא הייתה לבושה בחולצה של גבר. גרוע מזה, בחולצה של גבר ותו לא.

קסיאן השעין יד על המשקוף וחייך אליה חצי חיוך, מהסוג שידע שתמיד גורם לה לשלוף ציפורניים. "לילה קשה?"

שנה קשה, למעשה. פניה היפהפיות היו חיוורות, כחושות בהרבה משהיו לפני המלחמה עם הייברן, שפתיה היו נטולות צבע, והעיניים האלה... קרות וחדות, כמו בוקר חורפי בהרים.

בלי ניצוץ שמחה, בלי טיפת צחוק בשום תו מפניה. בשום חלק ממנה.

היא עמדה לטרוק את הדלת על היד שלו.

הוא דחף כף רגל נעולה במגף לפני שתספיק לשבור לו את האצבעות. נחיריה התרחבו מעט.

"פיירה רוצה שתבואי לבית."

"איזה מהם?" אמרה נסטה והביטה בזעף בכף הרגל שהוא תחב בין הדלת למשקוף. "יש לה חמישה."

הוא ריסן את תגובתו. זה לא שדה קרב — והוא לא היריב שלה. תפקידו היה לשנע אותה לַמקום שנקבע מראש. ואז להתפלל שהבית המקסים שבו פיירה וריס עברו לגור לאחרונה לא יהפוך לתילי חורבות.

"החדש."

"למה אחותי לא באה לאסוף אותי בעצמה?" הוא זיהה את הברק החשדני בעיניה, את ההקשחה הקלה של גבה. האינסטינקטים שלו התעוררו לקרוא תיגר על ההתרסה שלה, ללחוץ וללחוץ ולגלות לְמה זה יוביל.

מאז סולסטיס החורף הם החליפו רק מילים ספורות. רובן במסיבת הארבה בחודש שעבר. הן התנהלו כך:

זוז.

היי, נס.

זוז.

בשמחה.

אחרי חודשים על גבי חודשים בלי דיבורים, כמעט בלי לראות אותה, זאת הייתה כל השיחה ביניהם.

הוא אפילו לא הבין למה היא באה למסיבה, במיוחד כשידעה שתהיה תקועה איתם על המים במשך שעות. סביר להניח שאֵמְרֶן הייתה אחראית להופעתה הנדירה, בזכות ההשפעה הדלה שהייתה לה על נסטה. אבל בסוף הערב נסטה נחפזה לראש התור כדי לרדת מהספינה, מחבקת את עצמה בזרועותיה, ואמרן התבודדה בקצה האחר, כמעט רועדת מרוב זעם וסלידה.

אף אחד לא שאל מה קרה ביניהן, גם לא פיירה. הספינה עגנה ונסטה ירדה ממנה כמעט בריצה, ומאז איש לא דיבר איתה. עד היום. עד לשיחה הנוכחית, שכבר הפכה לשיחה הארוכה ביותר ביניהם מאז הקרבות נגד הייברן.

לבסוף קסיאן אמר, "פיירה היא הגבירה הנעלה. היא עסוקה בניהול חצר הלילה."

נסטה הטתה את ראשה הצידה, ושערה הזהוב־חום גלש מעבר לכתפה הכחושה. אצל כל אחד אחר התנועה הזו הייתה נראית מהורהרת. אצלה זו הייתה מחוות אזהרה של טורפת שאומדת את טרפה.

"ואחותי," היא אמרה בקולה הצלול והבוטה שסירב להסגיר ולו טיפת רגש, "החליטה שנוכחותי נחוצה בהקדם האפשרי?"

"היא הניחה שתצטרכי להתרחץ ורצתה לתת לך התראה מראש. את צריכה להיות שם בתשע."

הוא חיכה לפיצוץ שיבוא בעקבות החישוב.

עיניה התרחבו. "אני נראית כאילו אני צריכה שעתיים שלמות כדי לשפר את הופעתי?"

הוא ניצל את ההזדמנות לסקור את דמותה: רגליים ארוכות חשופות, קימור אגן אלגנטי, מותניים צרים — צרים מדי, לעזאזל — ושדיים מלאים ומזמינים שלא תאמו לזוויות החדשות שחידדו את גופה.

אם היה מדובר בכל נקבה אחרת, השדיים המרהיבים האלה לבדם היו גורמים לו להתחיל לחזר אחריה מייד. אבל ברגע שפגש את נסטה, האש הקרה בעיניה הייתה פיתוי מסוג אחר.

ועכשיו כשהיא הייתה פיי נעלה והיו טבועות בה דומיננטיות ואגרסיביות, וגם גישה עוינת כלפי העולם, הוא התחמק ממנה ככל יכולתו. במיוחד לאור מה שקרה בזמן המלחמה נגד הייברן ואחריה. היא הבהירה לו היטב את רגשותיה כלפיו.

לבסוף קסיאן אמר, "את נראית כאילו את צריכה כמה ארוחות טובות, רחצה ובגדים נורמליים."

נסטה גלגלה עיניים, אבל מיששה את אמרת חולצתה.

קסיאן הוסיף, "תעיפי מכאן את הבחור האומלל, תתרחצי ואני אביא לך תה."

גבותיה התרוממו מילימטרים ספורים.

הוא חייך אליה חיוך עקום. "נראה לך שאני לא שומע את הזכר שמנסה להתלבש בשקט בחדר שלך ולברוח מהחלון?"

וכמו בתגובה לדבריו נשמעה חבטה עמומה מחדר השינה. נסטה נשפה.

"אחזור עוד שעה לראות איך הכול מתקדם." קסיאן נסך בקולו חריפות שחייליו היו מזהים כאזהרה לא להתגרות בו — הם זכרו שיש סיבה טובה לכך שנדרשו לו שבע אבני סיפון כדי לשלוט בכוח הקסם שלו. אבל נסטה לא שירתה בלגיונות האוויריים שלו, לא לחמה תחת פיקודו, ולא נראתה כאילו היא זוכרת שהוא בן יותר מחמש מאות שנה ושהוא —

"אל תטרח. אגיע בזמן."

הוא דחף את עצמו מהמשקוף וכנפיו נפרשו מעט כשנסוג כמה צעדים לאחור. "זה לא מה שביקשו ממני לעשות. אני אמור ללוות אותך מדלת לדלת."

פניה הקשיחו. "לך לקנן על ארובה."

הוא השתחווה בתיאטרליות, ולא העז להתיק ממנה את מבטו. היא יצאה מהקדרה עם... יכולות. יכולות משמעותיות — ואפלות. אבל איש לא ראה או הרגיש שמץ מהן מאז הקרב האחרון נגד הייברן, מאז שאמרן ניפצה את הקדרה ופיירה וריס הצליחו לאחות אותה. גם אליין לא הפגינה מאז את יכולותיה הנבואיות.

אבל אם הכוח עדיין היה ברשותה של נסטה, כוח שמסוגל להחריב שדות קרב שלמים... קסיאן ידע שלא כדאי לו לחשוף צד פגיע בפני חיית טרף אחרת. "מה את מעדיפה בתה, חלב או לימון?"

היא טרקה לו את הדלת בפרצוף.

ואז נעלה את כל ארבעת המנעולים.

קסיאן שרק לעצמו בדרך החוצה מהמסדרון האפלולי בתהייה אם הזכר האומלל אכן מנסה לטפס דרך החלון — בעיקר כדי לברוח ממנה — והלך להשיג אוכל.

הוא יצטרך צידה לקראת מה שמצפה לו היום. במיוחד אחרי שנסטה תגלה מדוע אחותה זימנה אותה לפגישה.

 

נסטה ארצ'רון לא ידעה מה שמו של הזכר בדירה שלה.

היא סרקה את זיכרונה ספוג היין כשעשתה את דרכה לחדר השינה, מדלגת על ערמות ספרים וצרורות בגדים, ונזכרה במבטים להוטים במסבאה, בחיבור הרטוב והחם בין פיותיהם, בזיעה שכיסתה את גופה כשהיא רכבה עליו עד שהפורקן והאלכוהול שיגרו אותה לתהום הנשייה המבורכת, אבל את שמו היא לא זכרה.

כשנסטה הגיעה לחדר השינה הצפוף והאפלולי הזכר כבר רכן מחוץ לחלון, וקסיאן מן הסתם ארב למטה כדי לחזות ביציאתו המשפילה. מיטת המוטות מפליז הייתה מבולגנת, המצעים גלשו למחצה על רצפת העץ העקומה והחורקת, והחלון הסדוק היטלטל על ציריו הרופפים וחבט בקיר. הזכר הסתובב לעברה.

הוא היה נאה, יופי בסגנון שאפיין את רוב זכרי הפיי הנעלים. שדוף מדי לטעמה — רק נער בהשוואה להר השרירים הגבוה שעמד לפני רגע בפתח דירתה. הוא התכווץ כשהיא טופפה פנימה, ופניו התעוו במצוקה כשראה מה היא לובשת. "אני... זאת..."

נסטה משכה מעליה את החולצה, וכעת עורה היה חשוף לחלוטין. עיניו נפערו, אבל ריח הפחד נשאר — לא פחד ממנה, אלא מהזכר שהוא שמע ליד דלת הכניסה. כשהוא נזכר מי היא אחותה. מיהו הזיווג של אחותה. מיהם החברים של אחותה. כאילו שכל זה שינה משהו.

האם ריח הפחד שלו ישתנה אם ידע שהיא ניצלה אותו, שהיא שכבה איתו רק כדי לתפוס מרחק מעצמה? כדי להשקיט את האפלה שרחשה ופעפעה בתוכה מאז שיצאה מהקדרה? סקס, מוזיקה ושתייה — בשנה האחרונה היא גילתה שהם עוזרים. לא לגמרי, אבל הם מונעים מהכוח לעלות על גדותיו. אם כי היא עדיין הרגישה אותו זורם בדמה, מכווץ כמו קפיץ בעצמותיה.

היא זרקה עליו את החולצה הלבנה. "עכשיו אתה יכול לצאת בדלת הכניסה."

הוא משך את החולצה מעל ראשו. "אני — הוא עדיין —" עיניו השתהו שוב ושוב על שדיה, על הפטמות שהקשיחו בגלל קרירות הבוקר, על עורה החשוף. על נקודת המפגש בפסגת ירכיה.

"להתראות." נסטה נכנסה לחדר הרחצה החלוד והדולף הצמוד לחדר השינה שלה. לפחות היו בדירה מים זורמים.

לפעמים.

פיירה ואליין ניסו לשכנע אותה לעבור דירה. היא התעלמה מעצתן בכל פעם. בדיוק כפי שהיא תתעלם מכל מה שייאמר היום. היא ידעה שפיירה תכננה נזיפה. אולי מפני שנסטה חייבה את חשבון הבנק של אחותה בסכום השערורייתי שהוציאה במסבאה אתמול בלילה.

נסטה נחרה וסובבה את ידית הברז של האמבט. המתכת הקפואה גנחה ומים טפטפו במגומגם, ואז ניתזו על האמבט הסדוק והמוכתם.

זה היה מקום המגורים שלה. בלי משרתים, בלי עיניים שיפוטיות שבולשות אחרי כל מעשיה, בלי חֶברה, אלא אם כן היא הזמינה מישהו. או אם לוחמים חטטניים ושחצנים החליטו לקפוץ לבקר.

לקח למים חמש דקות להתחמם מספיק כדי שתוכל להתחיל למלא את האמבט. בימים מסוימים בשנה האחרונה היא ויתרה על רחצה כי לא היה לה כוח לחכות. בימים אחרים היא נכנסה למים הקרחוניים, אבל לא הרגישה את צינתם הצורבת אלא את הקור במעמקיה האפלים של הקדרה שבלעה אותה בשלמותה. שקרעה לגזרים את אנושיותה, את חיי התמותה שלה, והפכה אותה ל — מה שהיא עכשיו.

במשך חודשים היא התמודדה עם פאניקה משתקת ומרעידת עצמות מפני טבילה במים. אבל היא הכריחה את עצמה להתגבר עליה. למדה לשבת במים קפואים, רועדת, חורקת שיניים ונאבקת בבחילה; סירבה לזוז עד שגופה הכיר בעובדה שהוא נמצא באמבט ולא בַּקדרה, שהיא נמצאת בדירה שלה ולא בטירת אבן מעבר לים. שהיא בחיים, שהיא בת אלמוות. בניגוד לאביה.

מאביה נותר רק אפר נישא ברוח, והעדות היחידה לקיומו הייתה מצבה על גבעה מחוץ לעיר. לדברי אחיותיה, בכל אופן.

אהבתי אותך מהפעם הראשונה שהחזקתי אותך, אביה אמר לה ברגעים האחרונים שלהם ביחד.

שלא תעז לגעת בבת שלי בידיים המטונפות שלך. אלה היו המילים האחרונות שאמר, המילים שירק על מלך הייברן. אביה בזבז את מילותיו האחרונות על המלך השפל ההוא.

אבא שלה. האיש שלא נלחם מעולם למען בנותיו, עד לרגע האחרון. ואז הוא בא להציל אותן — להציל את בני האנוש ואת הפיי, כן, אבל בעיקר את בנותיו. אותה.

איזה בזבוז אדיר ומטומטם.

בעורקיה זרם כוח אפל וטמא, אבל לא היה די בו כדי למנוע ממלך הייברן לשבור את מפרקתו של אביה.

היא שנאה את אביה זמן רב, שנאה אותו מעומק ליבה, ואף על פי כן הוא אהב אותה מאיזו סיבה תמוהה. לא מספיק כדי למנוע מהן חיי עוני ורעב. אבל מספיק כדי לאסוף צבא ביבשת. להפליג לקרב בספינה שנקראה על שמה.

היא עדיין שנאה את אביה ברגעיו האחרונים. ואז מפרקתו נשברה, וכשמת עיניו לא היו מוצפות דמעות, אלא אהבה מטופשת כלפיה.

זה היה הפרט שלא עזב אותה — ההבעה בעיניו. הטינה שהיא הרגישה בליבה כשהוא מת למענה. הטינה הזדהמה והעלתה מוגלה, שרטה אותה מבפנים כמו הכוח שקברה עמוק בתוכה, השתוללה בראשה עד שכל אמבטי המים הקפואים בעולם לא יכלו להקהות את חושיה.

היא יכלה להציל אותו.

מלך הייברן היה אשם במותו. היא ידעה את זה. ובכל זאת, גם היא הייתה אשמה. בדיוק כמו שהייתה אשמה בכך שהקדרה תפסה את אליין אחרי שנסטה ריגלה אחריה באמצעות חיזוי בעצמות, אשמה בדברים הנוראים שהייברן עשה כדי לצוד אותה ואת אחותה כמו איילות.

בימים מסוימים האימה והפאניקה שיתקו את גופה של נסטה עד כדי כך שלא יכלה לנשום. לא יכלה לעשות כלום כדי למנוע מהכוח הנורא לגאות ולגאות ולגאות בתוכה. שום דבר לא עזר, חוץ ממוזיקה במסבאות, משחקי הקלפים עם זרים, אינסוף בקבוקי יין וסקס שלא עורר בה שום רגש — אבל העניק לה הפוגה רגעית מהקול השואג בתוכה.

היא סיימה לשטוף מעליה את הזיעה ושאר השרידים מאמש. הסקס לא היה רע — לא הכי טוב שהיה לה, אבל ממש לא הכי גרוע. יש זכרים מסוימים שאפילו חיי אלמוות לא הספיקו להם כדי ללמוד את אמנות חדר המיטות.

לכן היא לימדה את עצמה מה היא אוהבת. היא השיגה שיקוי חודשי למניעת היריון מבית המרקחת המקומי, ואז הביאה לכאן את הזכר הראשון. לא היה לו מושג שקרום הבתולים שלה טרם בותק עד שהבחין בדם שעל הסדין. פניו התעוו בסלידה, ואז התעורר בהן ניצוץ פחד מכך שהיא תדווח לאחותה שהמשגל הראשון שלה לא היה מספק. וגם לזיווג הבלתי נסבל של אחותה. נסטה לא טרחה להגיד לו שהיא נמנעה מחברתם בכל מחיר. במיוחד מנוכחותו של ריסַנְד. ובימים אלה, גם הוא ניסה להימנע מלהיות במחיצתה.

אחרי המלחמה עם הייברן, ריסנד הציע לה עבודות. משרות בחצר שלו.

היא לא רצתה אותן. הן הוצעו מתוך רחמים, מתוך ניסיון עלוב להפוך אותה לחלק מחייה של פיירה, לסדר לה עבודה מכובדת. אבל הלורד הנעלה מעולם לא חיבב אותה. השיחות ביניהם היו קרירות ואדיבות, במקרה הטוב.

היא מעולם לא סיפרה לו שהסיבות שבגללן הוא שונא אותה הן גם הסיבות לכך שהיא גרה כאן. וטובלת באמבט קר בימים מסוימים. שוכחת לאכול בימים אחרים. לא מסוגלת לשאת את צלילי הפצפוץ והפיצוח באח. ומטביעה את עצמה ביין ומוזיקה ותענוגות מדי לילה. כל הדברים השיפוטיים שריסנד חשב עליה היו נכונים, והיא ידעה אותם זמן רב לפני שהוא הופיע לראשונה על סף דלתה.

כל ההצעות שריסנד זרק בפניה הוצעו אך ורק מתוך אהבתו לפיירה. היא העדיפה להעביר את הזמן כרצונה. אחרי הכול, הם שילמו על זה.

הדפיקה בדלת הרעידה את כל הדירה.

היא העיפה מבט זועף בדלת ושקלה להעמיד פנים שהיא לא כאן, אבל קסיאן יוכל לשמוע אותה, להריח אותה. ואם הוא ישבור את הדלת, וזה היה תרחיש סביר, היא תצטרך להסביר את זה לבעל הבית הקמצן שלה, וזה יהיה כאב ראש.

לכן נסטה לבשה את השמלה שזרקה על הרצפה אתמול בלילה, ושוב שחררה את ארבעת המנעולים. היא התקינה אותם ביום שהגיעה לכאן. נעילת כולם בזה אחר זה כל ערב הייתה טקס. אפילו כשהזכר האלמוני היה כאן, אפילו כשראשה היה מסובב מיין, היא זכרה לנעול את כולם.

כאילו זה ירסן את המפלצות הקיימות בעולם הזה.

נסטה משכה את הדלת מעט לאחור עד שחיוכו השחצן של קסיאן נחשף דרך החריץ, השאירה אותה פתוחה למחצה והסתלקה בסערה כדי לחפש את נעליה.

הוא נכנס בעקבותיה, מחזיק ספל תה ביד — סביר להניח ששאל את הספל מהחנות בפינת הרחוב. ואולי הם פשוט נתנו לו אותו במתנה, שהרי אנשים נטו לסגוד לעפר שתחת מגפיו המוכתמים בבוץ. תושבי העיר העריצו אותו עוד לפני הסכסוך עם הייברן. ואחריו, יראתם התעצמה עוד יותר לנוכח הגבורה, ההקרבה וההישגים שלו בשדות הקרב.

היא לא האשימה את מעריציו. היא עצמה צפתה בו בהנאה ובאימה מוחלטת כשנלחם בשדות הקרב. הזיכרונות האלה עדיין גרמו לה להתעורר מכוסה זיעה: איך לא הצליחה לנשום כשראתה אותו מוקף אויבים; איך הרגישה כשכוח הקדרה הצטבר והיא ידעה שהוא עומד לפגוע בנקודה החזקה ביותר בצבא שלהם — בקסיאן.

היא לא הצליחה להציל את אלף האילירים שנפלו ברגע שהיא זימנה אותו למקום מבטחים. גם את הזיכרון הזה היא ניסתה להדחיק.

קסיאן סקר את דירתה ושרק שריקה נמוכה. "חשבת פעם לשכור מנקה?"

נסטה הביטה בחלל המגורים הקטן — ספה שקועה בצבע שָׁני, אח לבֵנים מפויחת, כורסה פרחונית אכולת עש, ואז במטבחון העתיק, העמוס בערמות כלים מלוכלכים. איפה היא זרקה את הנעליים אתמול? היא עברה לחפש בחדר השינה.

"אוויר צח לא יזיק, בתור התחלה," הוסיף קסיאן מהחדר השני. החלון חרק כשהוא פתח אותו כדי חריץ.

היא מצאה את נעליה החומות בשתי פינות שונות בחדר. אחת מהן הסריחה מיין שנשפך לתוכה.

נסטה התיישבה בקצה המזרן כדי לנעול אותן, ואז משכה בשרוכים. היא לא טרחה לשאת את מבטה כשצעדיו היציבים של קסיאן התקרבו, ואז נעצרו במפתן.

הוא רחרח פעם אחת. בקול רם.

"קיוויתי שאת לפחות מחליפה מצעים בין מבקרים, אבל נראה שזה לא מפריע לך."

נסטה קשרה את שרוכי הנעל הראשונה. "מה זה עניינך?"

הוא משך בכתפיו, אם כי המתיחות בפניו סתרה את המחווה הנונשלנטית. "אם אני יכול להריח כמה זכרים שונים, אני בטוח שגם האורחים שלך יכולים."

"זה אף פעם לא עצר אותם." היא קשרה את הנעל השנייה, כשעיני הלוז של קסיאן עוקבות אחר תנועותיה.

"התה שלך מתקרר." שיניו הבזיקו.

נסטה התעלמה ממנו וסרקה שוב את חדר השינה. המעיל שלה...

"המעיל שלך זרוק על הרצפה ליד הדלת," הוא אמר. "וקר בחוץ, אז קחי גם צעיף."

גם מזה היא התעלמה, רק חלפה על פניו בקלילות, מקפידה שלא לגעת בו, ומצאה את המעיל העליון הכחול־כהה בדיוק במקום שהוא ציין. היא פתחה את דלת הכניסה וסימנה לו לצאת ראשון.

קסיאן הביט היישר בעיניה, התקדם לעברה, ואז הושיט זרוע —

והסיר מהוו על הקיר את הצעיף בצבעי תכלת ושמנת שאליין נתנה לה כמתנת יום הולדת באביב. הצעיף השתלשל מאגרופו כמו נחש חנוק כשהוא עבר לידה.

משהו הציק לו. בדרך כלל הוא החזיק מעמד זמן רב יותר לפני שסבלנותו פקעה. אולי זה היה קשור למה שפיירה רצתה להגיד לה בַּבית.

מעיה של נסטה התפתלו כשנעלה את כל המנעולים.

היא לא הייתה טיפשה. היא ידעה ששררה מתיחות מאז סוף המלחמה, גם בארצות האלה וגם ביבשת. ידעה שבלי החציצה שיצרה החומה, כמה מטריטוריות הפיי הרשו לעצמן יותר ויותר לחצות גבולות ולהציק לבני האנוש. והיא ידעה שארבע מלכות בני האנוש עדיין אורבות בארמונן המשותף, וצבאותיהן עדיין דרוכים ומוכנים לפעולה.

הן היו מפלצות, כל אחת ואחת מהן. הן הרגו את המלכה זהובת השיער שבגדה בהן ומכרו מלכה אחרת — וָאסָה — ללורד מכשף. לכן נראה לה הולם שהקדרה הפכה את הצעירה מבין המלכות הנותרות לזקנה בלה. היא אמנם הפכה אותה לפיי מאריכת ימים, אבל הזקינה אותה עד שהייתה לקליפה כמושה כעונש על הכוח שנסטה גנבה מהקדרה. הכוח שהיא תלשה בכוח כשהקדרה הפכה את גופה בן התמותה למשהו חדש.

המלכה שהזדקנה שלא ברצונה האשימה את נסטה. רצתה להרוג אותה, לפי מה שהעורבים של הייברן אמרו לפני שבְּרָיָאקסִיס וריסנד חיסלו אותם כעונש על כך שפלשו לספרייה של בית הרוח.

לא נשמע שום ציוץ מהמלכות בארבעה־עשר החודשים שחלפו מאז המלחמה.

אבל אם צץ איום חדש...

לנסטה היה נדמה שארבעת המנעולים צוחקים עליה כשהלכה בעקבות קסיאן ויצאה מהבניין אל העיר השוקקת.

 

ה"בית" על גדת הנהר היה למעשה אחוזה, והיה חדש ונקי ויפה כל כך עד שנסטה נזכרה שנעליה מוכתמות ביין מעופש בדיוק כשחצתה את מעבר השיש המקושת והגבוה ונכנסה למבואה בוהקת, מעוצבת בגוונים מעודנים של שנהב וחול.

גרם מדרגות אדיר חצה את החלל העצום לשניים, ונברשת שהוכנה בידי מנפחי זכוכית מומחים מוולריס השתלשלה מהתקרה מעליו. אורות פיה בבועות זכוכית בצורת קיני ציפורים הטילו השתקפויות מנצנצות על לוחות רצפה מצוחצחים מעץ בהיר בין עציצי שרכים, רהיטי עץ שגם הם תוצרת ולריס ואוסף שערורייתי של פריטי אמנות. היא לא טרחה לחוות דעה על הדברים האלה. שטיחי פילוסין כחולים וארוכים היו פרושים על הרצפה הצחורה, אחד בכל צד של המבואה הענקית, ואחד מתחת לקימור בגרם המדרגות המוביל לקיר החלונות בעברה הנגדי של המבואה, שהשקיפו על מדשאה משתפלת ועל הנהר הבוהק למרגלותיה.

קסיאן פנה שמאלה לכיוון חדרי העסקים הרשמיים, כפי שפיירה הסבירה לפני חודשיים במהלך הסיור הראשון והיחיד שנסטה קיבלה. נסטה הייתה שיכורה למחצה בזמנו, ושנאה כל רגע ורגע בסיור, וכל אחד מהחדרים המושלמים.

רוב הזכרים קנו לרעיותיהם ולזיווגים שלהם תכשיטים כמתנה מפנקת לסולסטיס החורף.

ריס קנה לפיירה ארמון.

לא — הוא קנה חלקת אדמה שהוחרבה במלחמה, ואז נתן לזיווג שלו יד חופשית לעצב את בית חלומותיהם.

ובשעה שנסטה חצתה את המבואה בעקבות קסיאן, שהיה שקט בניגוד להרגלו, לעבר אחד מחדרי העבודה שדלתותיהם היו פתוחות למחצה, עלה על דעתה שפיירה וריס הצליחו איכשהו להפוך את הבית הזה לנעים ומזמין. הבניין אמנם היה אדיר ממדים, ובכל זאת הייתה בו תחושה ביתית. אפילו הרהיטים הרשמיים נראו כאילו נועדו לישיבה נוחה, התכרבלות ושיחות ארוכות בזמן ארוחות מחממות ומזינות. כל פריטי האמנות נבחרו על ידי פיירה עצמה או צוירו על ידה, וציורים רבים היו דיוקנאות שלהם — של החברים שלה, של ה... משפחה החדשה שלה.

לא היו שם תמונות של נסטה, כמובן.

אפילו אביהן הארור זכה בדיוקן משלו על הקיר באחד מצידי גרם המדרגות המפואר: הוא ואליין, מחייכים ומאושרים כפי שנראו לפני שהעולם כולו התחרבן. יושבים על ספסל אבן בין שיחים שופעים פרחי הורטנזיה בוורוד וכחול. בגנים הרשמיים של ביתם הראשון, באחוזה המקסימה ליד הים. לנסטה ולאימן לא היה זכר בתמונה.

אחרי הכול, זה תמיד היה כך: אביהן הרעיף אהבה על אליין ופיירה. ואילו נסטה זכתה להוקרה ולהכשרה מצד אימן.

במהלך הסיור הראשון נסטה שמה לב שאין כאן זכר לעצמה. או לאימא שלהן. היא לא אמרה כלום, כמובן, אבל היעדרן היה בולט ונוקב.

כעת זה גרם לה לחרוק בשיניה, לשלוח יד לרסן הפנימי שמנע מכוחה הנוראי לפרוץ החוצה ולמשוך בו חזק כשקסיאן נכנס לחדר העבודה ואמר למי שנמצא שם, "היא כאן."

נסטה נדרכה, אבל פיירה רק צחקה. "הקדמתם בחמש דקות. כל הכבוד."

"המזל מחייך אלינו. אולי כדאי שנלך להמר במועדון של ריטה," העיר קסיאן באדישות בדיוק כשנסטה נכנסה לחדר המחופה בעץ.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*