הקליע שהחטיא

בֵּתאני וֵייטס מבינה שכבר אין דרך חזרה. הגיע הזמן להיות אמיצה ולראות איך כל זה יתפתח.

היא אומדת את הקליע בידה.

החיים הם עניין של להבין הזדמנויות. להבין כמה זה נדיר שהן מגיעות ואז לקבל את פניהן כשהן מגיעות.

בואי להיפגש איתי. אני רק רוצה לדבר. זה מה שנכתב באימייל. היא משחזרת את זה בראשה מאז שקיבלה אותו. האם כדאי לה?

הדבר האחרון שעליה לעשות לפני שהיא מחליטה: לשלוח הודעה למייק.

מייק יודע על הכתבה שהיא עובדת עליה. הוא לא יודע את הפרטים — עיתונאית חייבת לשמור על הסודות שלה — אבל הוא יודע שזאת כתבה מסוכנת. הוא יעזור לה אם היא תזדקק לו, אבל יש דברים שצריך לעשות לבד.

מה שלא יקרה הלילה, היא תצטער לנטוש את מייק וַאגהורן. הוא חבר טוב. איש נחמד ומצחיק. לכן הצופים אוהבים אותו.

אבל בתאני חולמת על יותר, ואולי זאת ההזדמנות שלה. הזדמנות מסוכנת, אבל בכל זאת הזדמנות.

היא כותבת את ההודעה ולוחצת "שלח". הוא לא יענה הלילה. מאוחר. זה כנראה לטובה. היא יכולה לשמוע את קולו עכשיו: "מי שולח הודעות בעשר בלילה? מילניאלים וסוטים."

טוב, זהו. הגיע הזמן שבתאני תסובב את גלגל המזל.

האם היא תחיה, או האם תמות?

היא מוזגת לעצמה משקה, ומביטה בקליע בפעם אחרונה. בעצם, אין לה בחירה בכלל.

לחיי ההזדמנויות.

חלק ראשון

פנים מוכרות
מעבר לכל פינה

1

"אני לא צריך איפור," רון אומר. הוא יושב בכיסא בעל משענת ישרה כי איברהים אמר לו שאסור להתרווח בטלוויזיה.

"אה, לא?" עונה המאפרת שלו, פולין ג'נקינס, ומוציאה מברשות ולוח צבעים מהתיק שלה. היא הציבה מראה על שולחן בחדר הפאזלים. היא ממוסגרת בנורות, והברק מנצנץ על עגילי הדובדבן שלה, שמתנדנדים הלוך ושוב.

רון מרגיש שהאדרנלין מתחיל לזרום. זה הדבר. קצת טלוויזיה. אבל איפה האחרים? הוא אמר להם שהם יכולים לבוא "אם בא להם, זה לא משהו גדול", והוא יהיה מאוכזב מאוד אם הם לא יגיעו.

"הם יכולים לקבל אותי כמו שאני," אומר רון. "הרווחתי ביושר את הפנים האלה, הן מספרות סיפור."

"סיפור אימה, אם מותר לי להגיד?" אומרת פולין, מסתכלת על לוח הצבעים, ואז על פניו של רון. היא שולחת לו נשיקה באוויר.

"לא כולם חייבים להיות יפים," אומר רון. החברים שלו יודעים שהריאיון מתחיל בארבע. הם בטח יהיו כאן בקרוב, לא?

"אנחנו בהחלט מסכימים, יקירי," אומרת פולין. "אני לא מחוללת קסמים. אבל אני זוכרת אותך מפעם. היית בחור יפה, לא? כלומר אם אוהבים את הסגנון הזה."

רון נוהם.

"ואני כן אוהבת את הסגנון הזה, אם להיות כנה איתך, מתאים לי לגמרי. תמיד נלחמת למען הפועלים, לא? הטלת את כל כובד משקלך?" פולין פותחת פודרייה. "אתה עדיין מאמין בכל זה? קדימה הפועלים?"

הכתפיים של רון נמתחות קצת, כמו שור שמתכונן להיכנס לזירה. "עדיין מאמין בזה? עדיין מאמין בשוויון? עדיין מאמין באדם העובד? איך קוראים לך?"

"פולין," אומרת פולין.

"עדיין מאמין בכבוד שיש ביום עבודה עבור שכר הוגן, פולין? יותר מתמיד."

פולין מהנהנת. "יופי. אז תסתום את הפה למשך חמש דקות ותן לי לעשות את העבודה שמשלמים לי עליה, שהיא להזכיר לצופים של 'סאוּת' איסט טונייט'1 כמה אתה יפה."

הפה של רון נפער, אבל באופן חריג אצלו, המילים לא בוקעות. פולין מתחילה עם קרם הבסיס שלו בלי גינונים נוספים. "כבוד, בתחת שלי. יש לך עיניים מקסימות, אתה יודע? כמו לצ'ה גווארה אם הוא היה עובד בנמל."

רון רואה במראָה את דלת חדר הפאזלים נפתחת. ג'ויס נכנסת. הוא ידע שהיא לא תאכזב אותו. במיוחד כי היא יודעת שמייק ואגהורן יהיה כאן. למען האמת, כל העניין הזה היה רעיון שלה. היא בחרה את התיק.

רון שם לב שג'ויס לובשת קרדיגן חדש. היא לא מסוגלת להתאפק.

"אמרת לנו שלא יאפרו אותך, רון," אומרת ג'ויס.

"הם מכריחים," אומר רון. "זאת פולין."

"שלום, פולין," אומרת ג'ויס. "יש לך עבודה קשה."

"ראיתי גרועות יותר," אומרת פולין. "עבדתי פעם בסדרה 'חדר מיון'."

הדלת נפתחת שוב. צלם נכנס, אחריו איש סאונד, ואחריהם הבזק של שיער לבן, הרשרוש השקט של חליפה יקרה והניחוח הגברי המושלם אך העדין של מייק ואגהורן. רון רואה שג'ויס מסמיקה. הוא היה מגלגל עיניים אם לא היו מורחים עליו קונסילר באותו רגע.

"טוב, אז כולנו כאן," אומר מייק, חיוכו חושף שיניים לבנות כמו שׂערו. "שמי מייק ואגהורן. האחד והיחיד, אל תסתפקו בתחליפים."

"רון ריצ'י," אומר רון.

"הוא ולא אחר," אומר מייק ואוחז בידו של רון. "לא השתנית בכלל, נכון? זה כמו להיות בספארי ולראות אריה מקרוב, מר ריצ'י. הוא חתיכת אריה, נכון, פולין?"

"הוא בהחלט משהו כזה," מסכימה פולין, שמפדרת את לחייו של רון.

רון רואה שמייק מסובב את ראשו לאט לעבר ג'ויס, מפשיט אותה מהקרדיגן החדש שלה במבט. "ומי את, אם מותר לי לשאול?"

"אני ג'ויס מֵדוֹקרוֹפט." היא כמעט קדה לפניו.

"נעים להכיר," אומר מייק. "את ומר ריצ'י המופלא זוג, ג'ויס?"

"אוי, אלוהים, לא, אלוהים ישמור, רק המחשבה, לא, אלוהים, לא. לא," אומרת ג'ויס. "אנחנו חברים. בלי להעליב, רון."

"חברים בטח," אומר מייק. "רון בר־המזל."

"תפסיק לפלרטט, מייק," אומרת פולין. "אף אחד לא מעוניין."

"אה, ג'ויס בטח מעוניינת," אומר רון.

"נכון," אומרת ג'ויס. לעצמה, אבל בקול רם מספיק כדי שישמעו.

הדלת נפתחת שוב ואיברהים תוחב את ראשו פנימה. איזה בחור טוב! רק אליזבת חסרה עכשיו. "איחרתי?"

"הגעת בדיוק בזמן," אומרת ג'ויס.

איש הסאונד מחבר מיקרופון לדש של רון. רון לובש ז'קט מעל חולצת מועדון הכדורגל של וֶסטהאם מפני שג'ויס עמדה על כך. זה מיותר, לדעתו. אפילו חילול קודש. איברהים מתיישב ליד ג'ויס ומביט במייק ואגהורן.

"אתה מאוד יפה, מר ואגהורן. יופי קלאסי."

"תודה," אומר מייק ומהנהן בהסכמה. "אני משחק סקווש, משתמש בקרם לחות והטבע דואג לכל השאר."

"ועוד בערך אלפייה בשבוע לאיפור," אומרת פולין, שעסוקה בנגיעות האחרונות באיפור של רון.

"גם אני יפה, אומרים את זה לעתים קרובות," אומר איברהים. "אני חושב שאולי, אם החיים שלי היו מתפתחים אחרת, גם אני הייתי יכול להיות קריין חדשות."

"אני לא קריין חדשות," אומר מייק. "אני עיתונאי שבמקרה קורא את החדשות."

איברהים מהנהן. "מח חד. וחוש ריח לסיפור טוב."

"זאת הסיבה שאני כאן," אומר מייק. "ברגע שקראתי את האימייל, הרחתי סיפור. דרך חיים חדשה, דיור מוגן, ובלב העניין, הפנים המפורסמות של רון ריצ'י. חשבתי, 'כן, הצופים יאהבו את זה.'"

היה שקט במשך כמה שבועות, אבל רון שמח שהחבורה חזרה לפעילות. כל הריאיון הוא תרגיל הסחה, מתוכנן על ידי ג'ויס כדי למשוך את מייק ואגהורן לקוּפֵּרס צֵ'ייס. לראות אם הוא יוכל לעזור להם עם התיק. ג'ויס שלחה אימייל לאחד המפיקים. ועדיין, רון הולך להיות שוב בטלוויזיה, והוא שמח מאוד על כך.

"תבוא אחר כך לארוחת ערב, מר ואגהורן?" שואלת ג'ויס. "יש לנו שולחן שמור לחמש וחצי. אחרי שעת העומס."

"תקראי לי מייק, בבקשה," אומר מייק. "ולא, אני מצטער. אני משתדל לא לשהות בחברת אנשים. את יודעת, פרטיות, חיידקים, כל מיני דברים כאלה. אני בטוח שאת מבינה."

"אה," אומרת ג'ויס. רון רואה את האכזבה בפניה. אם יש למייק ואגהורן מעריצה גדולה יותר בכל קנט או סאסקס, הוא היה רוצה להכיר אותה. אם כי עכשיו, כשהוא חושב על זה באמת, הוא לא היה רוצה להכיר אותה.

"יש תמיד הרבה אלכוהול," אומר איברהים למייק. "ואני מניח שהרבה מעריצות שלך יהיו שם."

נראה שמייק שוקל מחדש.

"ונוכל לספר לך הכול על מועדון הרצח של יום חמישי," אומרת ג'ויס.

"מועדון הרצח של יום חמישי?" אומר מייק, "זה נשמע כמו משהו מומצא."

"הכול מומצא, כשחושבים על זה," אומר איברהים. "האלכוהול מסובסד, אגב. הם ניסו לבטל את הסבסוד, אבל קיימנו פגישה, הוחלפו כמה מילים, והם חשבו על זה פעם נוספת. ונסיים עד שבע וחצי."

מייק מביט בשעונו, ואז בפולין. "אולי אפשר לאכול בזריזות?"

פולין מביטה ברון. "אתה תהיה שם?"

רון מביט בג'ויס, שמהנהנת בנחישות. "נראה שכן, כן."

"אז נישאר," אומרת פולין.

"יופי, יופי," אומר איברהים. "יש משהו שנרצה לדבר איתך עליו, מייק."

"והוא?" שואל מייק.

"כל דבר בעתו," אומר איברהים. "אני לא רוצה להסיט את תשומת הלב מרון."

מייק מתיישב בכורסה מול רון ומתחיל לספור עד עשר. איברהים רוכן אל ג'ויס. "הוא בודק את גובה המיקרופון."

"הבנתי את זה," אומרת ג'ויס, ואיברהים מהנהן. "תודה שגרמת לו להישאר לארוחת ערב — אף פעם אי־אפשר לדעת, נכון?"

"אף פעם לא יודעים, ג'ויס, זה נכון. אולי שניכם תתחתנו לפני סוף השנה. וגם אם לא, ועלינו להיות מוכנים לכך, אני בטוח שיהיה לו הרבה מידע על בתאני וייטס."

הדלת נפתחת שוב, ואליזבת נכנסת לחדר. החבורה כולה כאן. רון מעמיד פנים שהוא לא נרגש. בפעם האחרונה שהיתה לו חבורה כזאת, הם היו מאושפזים לאחר שנפגעו ממגִני משטרה בשביתת עובדי הדפוס בווֹפּינג. היו זמנים.

"אל תשימו לב אלי," אומרת אליזבת. "אתה נראה שונה, רון, מה קרה? אתה נראה... בריא."

רון רוטן, אבל רואה שפולין מחייכת. זה חיוך מדהים, אם להיות הוגן כלפיה. האם פולין בליגה שלו? סוף שנות השישים, קצת צעירה בשבילו? באיזו ליגה הוא נמצא בימים אלה? עבר זמן רב מאז שהוא בדק. בכל מקרה, איזה חיוך.

2

זה יכול להיות קשה להפעיל רשת סמים בשווי של עשרות מיליונים מתא כלא. אבל כפי שקוני ג'ונסון מגלָה, זה לא בלתי אפשרי.

רוב הסוהרים בצד שלה, ולמה שלא יהיו? היא פיזרה מספיק כסף. אבל עדיין יש כמה שלא משתפים פעולה, וקוני כבר נאלצה לבלוע שני כרטיסי סים לא חוקיים השבוע.

היהלומים, הרציחות, שקית הקוקאין. היא הופללה בצורה מאוד מקצועית, ותאריך המשפט שלה נקבע לעוד חודשיים. היא משתוקקת להמשיך לתפקד עד אז.

אולי ירשיעו אותה, אולי לא, אבל קוני אוהבת להיות אופטימית לגבי כל דבר. תתכונני להצלחה, אמא שלה נהגה לומר, למרות שזמן קצר לאחר מכן היא מתה, לאחר שנפגעה מוואן שנסע בלי ביטוח.

מעל הכול, חשוב להיות עסוקה. השגרה חשובה בכלא. כמו כן, חשוב שיהיו דברים לצפות להם, וקוני מצפה להרוג את בּוֹגדַן. הוא הסיבה שהיא כאן ו… עיניים כמו אגמי הרים או לא, הוא יצטרך ללכת.

וגם הזקן. זה שעזר לבוגדן להפליל אותה. היא ביררה וגילתה ששמו הוא רון ריצ'י. גם הוא יצטרך ללכת. היא תחכה עד אחרי המשפט — מושבעים לא אוהבים עדים שנרצחים — אבל אז היא תהרוג את שניהם.

קוני מביטה בטלפון שלה ורואה שאחד הגברים שעובדים בבניין המנהלה של הכלא נמצא בטינדר. הוא קירח ועומד ליד מה שנראה כמו מכונית ווֹלווֹ, אבל היא מחליקה ימינה בכל מקרה, כי לעולם אין לדעת מתי אנשים עשויים להיות שימושיים. היא רואה מיד שיש התאמה. איזו הפתעה!

קוני עשתה תחקיר קטן על רון ריצ'י. ככל הנראה הוא היה מפורסם בשנות השבעים והשמונים. היא מתבוננת בתמונה שלו בטלפון שלה, פניו כמו של מתאגרף לא מוצלח, שצועק לתוך מגאפון. ברור שהוא אחד שאוהב את אור הזרקורים.

יש לך מזל, רון ריצ'י, חושבת קוני. אתה תהיה מפורסם שוב כשאגמור איתך.

דבר אחד בטוח: קוני תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להישאר בכלא במשך זמן קצר ככל האפשר. וברגע שהיא תצא, הבלגן באמת יכול להתחיל.

לפעמים בחיים צריך פשוט להיות סבלניים. דרך החלון המסורג קוני מסתכלת על חצר הכלא, ואל הגבעות שמעבר. היא מדליקה את מכונת הנספרסו שלה.

 

 

3

מייק ופולין הצטרפו אליהם לארוחת ערב.

איברהים אוהב שכל החבורה ביחד. ביחד, ועם משימה על סדר היום. ג'ויס התעקשה שהם יחקרו את המקרה של בתאני וייטס. איברהים מיהר להסכים. ראשית, כי זה מקרה מעניין. תיק לא פתור. אבל בעיקר כי איברהים התאהב בכלב החדש של ג'ויס, אָלֶן, והוא דואג שאם הוא יכעיס אותה, ג'ויס עלולה להגביל את הגישה שלו אליו.

"רוצה טיפת אדום, מייק?" שואל רון ומרים את הבקבוק.

"מה זה?" שואל מייק.

"למה אתה מתכוון?"

"איזה יין זה?"

רון מושך בכתפיו. "אדום, אני לא יודע איזה סוג."

"בסדר, בוא נסתכן, רק הפעם," אומר מייק ונותן לרון למזוג.

הם היו להוטים מאוד לדבר עם מייק ואגהורן על הרצח של בתאני וייטס. בהנחה שיהיה לו מידע שלא היה בתיקי המשטרה הרשמיים. מייק עדיין לא יודע את זה, כמובן. הוא פשוט נהנה מיין חינם עם ארבעה גמלאים לא מזיקים.

איברהים יהיה סבלני לפני שיתחיל לשאול על הרצח, כי הוא יודע שג'ויס נרגשת לפגוש את מייק, וקודם כול, יש לה עוד הרבה שאלות אחרות אליו. היא כתבה אותן בפנקס שנמצא בתיק היד שלה, למקרה שתשכח חלק מהן.

עכשיו, כשלפני מייק מונחת כוס של יין אדום לא מזוהה, ג'ויס מרגישה שהיא יכולה להתחיל. "כשאתה קורא את החדשות, מייק, הכול כתוב, או שמרשים לך לנסח את זה במילים שלך?"

"זאת שאלה מצוינת," אומר מייק. "חדת הבחנה, מגיעה ישר ללב העניין. הכול כתוב, אבל אני לא תמיד נצמד לתסריט."

"הרווחת את הזכות הזאת במשך השנים," אומרת ג'ויס, ומייק מסכים.

"זה מכניס אותי לצרות מדי פעם," הוא אומר. "שלחו אותי לקורס על היעדר משוא פנים, בתאנֶט."

"כל הכבוד לך," אומרת אליזבת.

איברהים רואה שג'ויס מציצה בחשאי בפנקס שבתיק היד שלה.

"האם אתה לובש לפעמים בגדים מיוחדים כשאתה מקריא את החדשות?" היא שואלת. "גרביים מיוחדים או משהו?"

"לא," אומר מייק.

ג'ויס מהנהנת, קצת מאוכזבת, ואז מביטה שוב בפנקס שלה. "מה קורה אם אתה צריך לשירותים באמצע תוכנית?"

"בחייך, ג'ויס," אומרת אליזבת.

"אני הולך לפני שהתוכנית מתחילה," אומר מייק.

אף על פי שזה משעשע, איברהים תוהה אם לא הגיע הזמן שהוא יניע בעצמו את המהלך החשוב של הערב. "אז, מייק, יש לנו —"

ג'ויס מניחה את ידה על זרועו. "איברהים, סלח לי, רק עוד כמה דברים. איך אמבֶּר?"

"מי זאת אמבר?" שואל רון.

"זאת שמנחה ביחד עם מייק," אומרת ג'ויס, "באמת, רון, אתה מבייש את עצמך."

"כן, כזה אני," אומר רון. הוא אומר את זה ישירות לפולין, שלדעתו של איברהים התיישבה בכוונה ליד רון בתחילת הארוחה. איברהים בדרך כלל יושב ליד רון. לא משנה.

"היא נמצאת שם רק שלוש שנים, אבל אני כבר מתחילה לחבב אותה," אומרת ג'ויס.

"היא נהדרת," אומר מייק. "הולכת הרבה לחדר כושר, אבל נהדרת."

"יש לה גם שיער יפה," אומרת ג'ויס.

"ג'ויס, את צריכה לשפוט מגישי חדשות על כישורי העיתונאות שלהם," אומר מייק, "ולא על המראה שלהם. מגישות, במיוחד, צריכות להתמודד עם זה הרבה."

ג'ויס מהנהנת, לוקחת חצי כוס יין לבן, ואז מהנהנת שוב. "אני מקבלת את ההערה שלך, מייק. אני פשוט חושבת שאפשר להיות מאוד מוכשר וגם עם שיער יפה. אולי אני שטחית, אבל שני הדברים האלה חשובים לי. קלודיה וינקלמן היא דוגמה טובה. גם לך יש שיער יפה."

"אני אקח את הסטייק בבקשה," אומר מייק למלצר שעכשיו לוקח את ההזמנות שלהם. "מדיום רייר, נוטה יותר לרייר. למרות שאם זה יצא מדיום, אני אחיה עם זה."

"קראתי שאתה בודהיסט, מייק?" איברהים בילה את הבוקר בתחקיר על האורח שלהם.

"נכון," אומר מייק, "שלושים ומשהו שנים."

"אה," אומר איברהים. "בודהיסטים הם לא צמחונים? הייתי כמעט בטוח."

"אני גם אנגליקני," אומר מייק, "אז אני בוחר. זה הרעיון בלהיות בודהיסט."

"אני מודה בטעותי," אומר איברהים.

מייק התחיל את הכוס השנייה של היין האדום ונראה מוכן לנהל שיחה. זה מושלם.

"ספרו לי על מועדון הרצח הזה של יום חמישי," הוא אומר.

"זה די סודי," אומר איברהים, "אבל אנחנו נפגשים פעם בשבוע, ארבעתנו, כדי לעבור על תיקי משטרה ישנים. לראות אם אנחנו יכולים לפתור משהו שהם לא הצליחו."

"נשמע כמו תחביב מהנה," אומר מייק, "לבדוק רציחות ישנות. אני בטוח שזה מספק לכם תעסוקה. התאים האפורים הישנים ממשיכים לעבוד? רון, שניקח עוד בקבוק מהאדום הזה?"

"לאחרונה אלה היו בעיקר רציחות חדשות," אומרת אליזבת ומשחררת עוד פיתיון.

מייק צוחק. הוא בוודאי לא חושב שהיא רצינית. וזה כנראה לטובה. הם לא רוצים להפחיד אותו בשלב הזה.

"נשמע כאילו אתם לא מתנגדים לקצת צרות פה ושם," אומר מייק.

"תמיד הייתי מגנט לצרות," אומר רון. פולין ממלאת את הכוס שלו. "תיזהר, רון, כי אני תמיד הייתי צרה."

איברהים רואה שג'ויס מגיבה בחיוך חשאי קטן. הוא מחליט שלפני שהם ינסו להעביר את השיחה, בעדינות ולאט, לנושא בתאני וייטס, יש לו שאלה משלו. הוא פונה לפולין.

"את נשואה, פולין?" הוא שואל.

"אלמנה," אומרת פולין.

"אוי!" אומרת ג'ויס. איברהים שם לב שהשילוב של היין והסלבריטאי הופך אותה לדי שובבה הערב.

"כמה זמן את לבד?" שואלת אליזבת.

"שישה חודשים," אומרת פולין.

"שישה חודשים? זה לא הרבה זמן," אומרת ג'ויס ומניחה את ידה על ידה של פולין. "אני עוד המשכתי לשים פרוסה נוספת בטוסטר אחרי שישה חודשים."

האם הגיע הזמן? הנה זה בא, חושב איברהים. הגיע הזמן לעשות שינויים קטנים, עדינים, בשיחה כדי שהם יוכלו להתחיל לדבר על בתאני וייטס. ריקוד עדין, עם איברהים ככוריאוגרף הראשי. הוא תכנן את המהלך הראשון שלו. "אז, מייק. אני תוהה אם אתה —"

"אני אגיד לכם את זה בחינם," אומר מייק, מתעלם מאיברהים, כוס היין שלו מסתחררת באוויר. "אם אתם רוצים לפתור רצח, יש לי שם בשבילכם."

"תמשיך," אומרת ג'ויס.

"בתאני וייטס," אומר מייק.

מייק בעניין. מועדון הרצח של יום חמישי תמיד תופס את האיש שלו. איברהים מציין לעצמו, ולא בפעם הראשונה, שלעתים קרובות אנשים נראים מוכנים לגמרי ליפול למלכודות שלהם.

מייק מספר להם את הסיפור שהם כבר מכירים מתיקי המשטרה. הם מהנהנים, מעמידים פנים שהכול חדש עבורם. הכתבת הצעירה המבריקה, בתאני וייטס. הסיפור הגדול שהיא חקרה, הונאת מע"מ ענקית, ואז, מותה הבלתי מוסבר. המכונית שלה עפה מצוק שייקספיר באמצע הלילה. אבל אין שום דבר חדש. מייק מראה להם עכשיו את ההודעה האחרונה שבתאני שלחה לו, בלילה לפני שמתה: אני לא אומרת את זה מספיק, אבל תודה. נוגע ללב, בהחלט. אבל אין שום דבר שהם לא ידעו קודם. ייתכן שהדבר הגדול ביותר שיתגלה להם הערב הוא שמייק ואגהורן הולך לשירותים לפני שהוא עולה לשידור. איברהים מחליט לנסות את מזלו.

"מה לגבי הודעות מכמה שבועות לפני? משהו יוצא דופן? משהו שהמשטרה לא ראתה?"

מייק מגולל אחורה בין ההודעות שלו, קורא כמה נקודות חשובות. "האם אני רוצה בירה? האם ראיתי את 'שחיתות'? יש כאן אחת על הסיפור שהיא עבדה עליו, אבל מלפני כמה שבועות. מעוניינים?"

"אף פעם אין לדעת מה עשוי לעזור," אומרת אליזבת ומוזגת למייק כוס נוספת של יין אדום.

מייק קורא מהטלפון שלו.

"סקיפר... ככה היא נהגה לקרוא לי."

"בין היתר," אומרת פולין.

"מעט מידע חדש. לא יכולה להגיד מה, אבל זה דינמיט ממש. מתקרבת ללב העניין."

אליזבת מהנהנת. "והיא סיפרה לך פעם מה היה המידע החדש?"

"היא לא סיפרה," אומר מייק, "אני אגיד לכם מה, היין הזה לא לגמרי רע."