הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספינת הכלות
    ספר מוגן
     
  • ספינת הכלות
    ג'וג'ו מויס | תרגום: דנה טל
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2017 | פרוזה תרגום | 303 עמ'
    1946. שש מאות וחמישים כלות נרגשות עולות על ספינה המפליגה מאוסטרליה לאנגליה, כדי להתאחד עם הגברים שלהם נישאו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במקום מסע התענוגות שציפו לו הן מוצאות את עצמן על סיפונה של נושאת מטוסים, שאותה הן חולקות עם אלף חיילים של הצי הבריטי.
     
    על הסיפונים שטופי השמש אהבות נושנות והבטחות מן העבר נהפכות לזיכרונות רחוקים, המתח הולך וגובר והרגשות גואים, בעוד ספקות וחרטות מתגנבים אל לבותיהם של כלות ובעלים כאחד.
     
    ספינת הכלות הוא רומן המבוסס על אירועים היסטוריים. תחת ידה המיומנת והבוטחת של ג'וג'ו מויס קורם עור וגידים סיפורן של כלות מאוכזבות שקיבלו מברקי "התחרטתי, אל תבואי..." מבעליהן הרחוקים, כלות מאכזבות שמצאו אהבה חדשה על הסיפון, וכל מה שאפשר לצפות שיקרה כאשר חבורה גדולה כל כך של צעירות וצעירים מתכנסת למשך שבועות אחדים בחלל אחד שאין ממנו כל דרך מילוט.
     
    "מרגש ורומנטי להפליא." לונדון דיילי מייל
     
    ג'וג'ו מויס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. ספריה תורגמו לעשרות שפות, היו לרבי־מכר בארץ ובעולם וזכו לשבחי הביקורת.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • תודות
     
    ספר זה היה משימה עצומה במונחים של מחקר, ולא הייתי יכולה לכתוב אותו ללא העזרה הנדיבה והזמן שהעניקו לי אנשים רבים. את התודה הראשונה אני חייבת ללוטננט סיימון ג'ונס, עבור הייעוץ הנעים והסבלני ללא גבול שלו לגבי הפרטים הקטנים של החיים על סיפונה של נושאת מטוסים - ועבור ייעוץ יצירתי במיוחד לגבי האופן שבו ניתן להקים לתחייה את הספינה שלי. תודה, סיי. הטעויות, אם נפלו כאלה, הן אך ורק שלי.
    תודה כללית יותר לצי המלכותי, במיוחד ללוטננט קומנדר איאן מקווין, ללוטננט אנדרו ג'י לינסלי ולכל האנשים על סיפונה של אוניית הוד מלכותה אינווינסיבל, שהרשו לי לשהות עמם על הסיפון.
    אני אסירת תודה לניל מק'קארט מ״פאן פבליקיישנס״ על כך שהרשה לי להביא קטעים מתוך ספרו המעולה והאינפורמטיבי ״אוניית הוד מלכותו ויקטוריוס״; ולליאם האליגן מחדשות ערוץ 4, שהפנה את תשומת לבי לסרט המופלא של לינדזי טיילור, ״מוות בגדאני: פירוקה של הספינה קנברה״.
    הקריאה ביומנים שלא פורסמו מאותה תקופה היתה מרתקת ועזרה להוסיף צבע לתקופה שנולדתי מאוחר מכדי לחוות אותה. תודה במקרה זה למרגרט סטמפר, על כך שהרשתה לי לקרוא את יומנו הנפלא של בעלה על החיים בים ולהביא קצת ממנו, ולפיטר ר' לאורי על כך שהרשה לי לעשות את אותו הדבר עם היומן של אביו, האדריכל הימי ריצ'רד לאורי. תודה גם לכריסטופר האנט ולשאר חברי הצוות בחדר הקריאה במוזיאון המלחמה האימפריאלי, ולאלה שבספריית העיתון הבריטי בקולינדייל.
    תודות כלליות, ללא סדר מסוים, לאמא ואבא, לסנדי (בריאן סנדרס) עבור הידע הימי שלו וספריית הענק המלאה ספרים על לוחמה ימית, לאן מילר מ״ארטס דקורטיפס״, לקתי רנסימן, לרות רנסימן, לג'וליה קרמייקל ולצוות ב״הארטס בספרון וולדן״. תודה לקרולין מייז, אלכס בונהם, אמה לונגהרסט, הייזל אורם וכל השאר ב״הודר אנד סטוטון״ על העבודה הקשה והתמיכה שהעניקו ללא גבול. תודה גם לשילה קראולי ולינדה שונסי ב״א״פ ואט״.
    ותודה לצ'רלס, כמו תמיד, על אהבה, הנחיות עריכה, תמיכה טכנית, שמרטפות, ועל כך שהצליח להיראות מעוניין בכל פעם שסיפרתי לו איזו עובדה חדשה ומרתקת על נושאות מטוסים.
    אבל האהבה והתודה הגדולות ביותר שלוחות לסבתי, בטי מק'קי, אשר לפני כמעט שישים שנה היתה על הספינה הזו ממש, עם אמונה ואומץ שלא יעלו על הדעת, ועדיין זכרה מספיק כדי לתת לי את הבסיס של הסיפור הזה. אני מקווה שסבא היה גאה.
     
    קטע מהשיר ״האלף־בית״ מאת כלת המלחמה אידה פוקנר מצוטט ב״נאהבים בכוחות הצבא״ מאת ג'ואנה למלי והובא באדיבות בלומסברי הוצאה לאור ומוזיאון המלחמה האימפריאלי.
    הקטע מ״השיירות הארקטיות 1941־1945״ מאת ריצ'רד וודמן הובא באדיבות ג'ון מאריי (מוציאים לאור) בע״מ.
    הקטעים מתוך העיתונים ״סידני מורנינג הרלד״, ״דיילי מייל״ ו״דיילי מירור״ הובאו באדיבות מערכות העיתונים האמורים.
    קטעים מתוך מסמכיה של אייוויס ר' וילסון הובאו באדיבות הממונים על עיזבונה ומוזיאון המלחמה האימפריאלי.
    קטעים נוספים הובאו מתוך ״יין, נשים ומלחמה״ מאת ל' טרומן, בהוצאת ריג'נסי פרס; ״שירות מסוג מיוחד״, מאת ג'ואן קראוץ', בהוצאת אלטרנטיב פבלישינג קואופרטיב בע״מ (APCOL) אוסטרליה; כמו כן הובאו קטעים מ״בולטין״ (אוסטרליה) ו״Truth״ (אוסטרליה): נעשו כל המאמצים ליצור קשר עם בעלי הזכויות אך ללא הצלחה. הודר אנד סטרוטון והמחברת ישמחו לפרסם את שמות המקורות של כל הקטעים אם ייצרו עמם קשר.
     
    ב־1946, לאחר תום המלחמה, נכנס הצי המלכותי לשלב האחרון של משלוחי כלות מלחמה, אותן נשים ונערות שנישאו לחיילים בריטים ששירתו בחו״ל. רובן הועברו באוניות נושאות גייסות, או באוניות נוסעים שהוחכרו במיוחד לשם מטרה זו. אבל ב־2 ביולי 1946 יצאו כ־655 כלות מלחמה אוסטרליות למסע יוצא דופן: הן הפליגו לפגוש את בעליהן הבריטים באוניית הוד מלכותו ויקטוריוס - שהיתה נושאת מטוסים.
    יותר מ־1,100 גברים - ו־19 מטוסים - התלוו למסען, שנמשך כמעט שישה שבועות. הכלה הצעירה ביותר היתה בת חמש־עשרה. לפחות אחת מהן התאלמנה בטרם הגיעה אל יעדה. סבתא שלי, בטי מק'קי, היתה אחת מבנות־המזל שזכו לגמול על אמונתן.
    סיפור דמיוני זה, בהשראת אותו מסע, מוקדש לה ולכל אותן כלות שהיו אמיצות דיין להשליך את יהבן על עתיד לא ידוע בצדו השני של העולם.
    ג'וג'ו מויס
    יולי 2004
     
    נ״ב. כל קטעי העיתונות אינם בדיוניים והם מתייחסים לחוויותיהם של כלות מלחמה או של אנשים ששירתו על סיפון הוויקטוריוס.
     
    פתח דבר
     
     
    בפעם הראשונה שראיתי אותה שוב, הרגשתי כאילו ספגתי מהלומה.
    שמעתי את הדברים נאמרים אלף פעם, אבל עד אז מעולם לא הבנתי באמת את משמעותם: היה רגע של השתהות, שבו הזיכרון שלי ניסה לקשר בינו לבין מה שעיני רואות, ואז היה הלם פיזי שפילח את גופי, כאילו קיבלתי מכה חזקה. אני לא מישהי ששוגה בדמיונות. אני לא מקשטת את מילותי. אבל אני יכולה לומר בכנות שזה השאיר אותי קצרת נשימה.
    לא ציפיתי לראות אותה שוב אי־פעם. לא במקום כזה. קברתי אותה מזמן באיזו מגירת נפש עמוקה. לא רק אותה עצמה, אלא גם את כל החשיבות שנשאה עבורי. את כל מה שנאלצתי לעבור בגללה. כי לא הבנתי מה היא עשתה עד שחלף זמן - נצח. לא הבנתי שבמובנים רבים היא היתה הדבר הטוב ביותר וגם הגרוע ביותר שקרה לי בחיי.
    אבל זה לא היה רק ההלם של נוכחותה הפיזית. היה גם צער. אני מניחה שבזיכרוני היא היתה קיימת רק כפי שהיתה אז, לפני כל השנים שחלפו. לראות אותה כפי שהיא עכשיו, מוקפת בכל האנשים, נראית כל כך זקנה, כל כך חסרת יכולת... הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שזה לא המקום הנכון בשבילה. התאבלתי על מה שהיה בעבר כה יפה, אפילו מפואר, והצטמק ל...
    אני לא יודעת. אולי זה לא כל כך הוגן. אף אחד מאיתנו לא נשאר לנצח, נכון? אם לדבר בכנות, כשראיתי אותה ככה קיבלתי תזכורת לא רצויה למוות הצפוי לי עצמי. למה שהייתי. למה שיקרה לכולנו.
    בכל מקרה, שם, במקום שמעולם לא הייתי בו קודם לכן, במקום שלא היתה לי סיבה להיות בו, מצאתי אותה שוב. או שאולי היא מצאה אותי.
    אני מניחה שלא האמנתי בגורל עד לאותו רגע. אבל קשה שלא להאמין כאשר חושבים איזה מרחק עשינו שתינו מאז.
    קשה שלא להאמין כאשר חושבים על כך שלא היתה שום דרך, מעבר לכל הקילומטרים, היבשות, האוקיינוסים העצומים, שנתראה שוב זו עם זו.
     
     
    הודו, 2002
    היא התעוררה לשמע קולות ויכוח. להג לא סדיר, טעון, כמו הקול שמשמיע כלב קטן כאשר הוא עדיין מנסה לגלות את מקור הבעיה. האישה הזקנה הרימה את ראשה והרחיקה אותו מהחלון, שפשפה את עורפה בנקודה שבה החדיר המזגן את הקור עמוק לעצמותיה וניסתה להזדקף. באותם רגעים ראשונים מטושטשים של ערות היא לא היתה בטוחה איפה היא או אפילו מי היא. היא זיהתה קולות קצובים והרמוניים, ואז, בהדרגה, נעשו המילים ברורות וגררו אותה החוצה שלב אחר שלב מתוך שינה נטולת חלומות אל ההווה.
    ״אני לא אומרת שלא אהבתי את הארמונות. או את המקדשים. אני רק אומרת שאני כאן כבר שבועיים ואני לא מרגישה שהתקרבתי להודו האמיתית.״
    ״ומה אני לדעתך? סאנג'יי הווירטואלי?״ קולו לעג לה בעדינות מהמושב הקדמי.
    ״אתה יודע למה אני מתכוונת.״
    ״אני הודי. ראם שפה לידי הוא הודי. העובדה שחייתי חצי מהחיים שלי באנגליה לא עושה אותי פחות הודי.״
    ״אוי נו, בחייך, ג'יי, אתה ממש לא מייצג.״
    ״מייצג את מה?״
    ״לא יודעת. את רוב האנשים שחיים כאן.״
    האיש הצעיר הניד את ראשו בביטול. ״את רוצה להיות תיירת עוני.״
    ״זה לא העניין.״
    ״את רוצה לחזור הביתה ולספר לחברים שלך על הדברים הנוראיים שראית. איך אין לאנשים פה מושג עד כמה הם סובלים. ושכל מה שנתנו לך זה קוקה קולה ומיזוג אוויר.״
    נשמע צחוק. האישה הזקנה הציצה אל השעון שלה. כמעט אחת־עשרה וחצי: היא ישנה שעה בקירוב.
    לצדה רכנה נכדתה קדימה בין שני המושבים הקדמיים. ״תראה, אני רק רוצה לראות איך אנשים חיים באמת. זאת אומרת, כל מה שמדריכי התיירים רוצים להראות לך זה מגורים של בני מלוכה או מרכזי קניות.״
    ״אז את רוצה שיכוני עוני.״
    קולו של מר ואגהֵלָה נשמע ממושב הנהג: ״אני יכול לקחת אותך לבית שלי, מיס ג'ניפר. שם תראי באמת מה זה תנאי עוני.״
    כששני הצעירים התעלמו ממנו, הוא הרים את קולו: ״תביטי מקרוב על מר ראם ב' ואגהֵלָה ותוכלי גם את למצוא את העניים, המקופחים והנרמסים.״ הוא משך בכתפיו. ״אתם יודעים, אני בעצמי מתפלא ששרדתי כל כך הרבה שנים.״
    ״גם אנחנו תוהים, כמעט מדי יום,״ אמר סאנג'יי.
    האישה הקשישה הזדקפה לגמרי וראתה את עצמה לרגע במראה האחורית. שערה דבק לצד אחד של ראשה, וצווארונה הותיר שקע אדום עמוק בעורה החיוור.
    ג'ניפר הציצה לאחור. ״את בסדר, סבתא?״ מכנסי הג'ינס שלה נדחקו מעט מטה במורד מותניה וחשפו קעקוע קטן.
    ״אני בסדר, יקירתי.״ ג'ניפר אמרה לה שהיא עשתה קעקוע? היא היטיבה את שערה ולא הצליחה להיזכר. ״אני נורא מצטערת. בטח נרדמתי.״
    ״אין על מה להתנצל,״ אמר מר ואגהלה. ״לנו, האזרחים המבוגרים, מגיעה הזכות לנוח בעת הצורך.״
    ״אתה רוצה שאני אנהג, ראם?״ שאל סאנג'יי.
    ״לא, לא, מר סאנג'יי, אדוני. אינני מעוניין לקטוע את השיח השנון שלכם.״
    עיניו של הקשיש פגשו את מבטה במראה האחורית. כשהיא עדיין מטושטשת ומבולבלת משינה, האישה הזקנה כפתה על עצמה לחייך בתגובה למה שהבינה כקריצה מכוונת.
    היא חישבה ומצאה שהם נוסעים במשך כמעט שלוש שעות. הטיול שלהן לגוג'ראט - סטייה של הרגע האחרון שלה ושל ג'ניפר מלוח הזמנים המתוכנן היטב של סיורי החופשה שלהן - התחיל בתור הרפתקה (״חבר שלי מהקולג' - סאנג'יי - ההורים שלו הציעו לארח אותנו לכמה לילות, סבתא! יש להם את הבית הכי מדהים, כמו ארמון. זה רק כמה שעות מכאן״) והסתיים בכמעט אסון כשבשל שינוי לוח הזמנים של הטיסה שלהן נותר להן רק יום אחד לשוב למומבאי כדי לתפוס את הטיסה המקשרת שלהן הביתה.
    היא כבר היתה מותשת מהטיול, ובינה לבינה חשה מיואשת. הודו היתה אתגר עבורה, הפגזה מהממת על כל החושים גם עם הסינון של אוטובוסים ממוזגים ומלונות ארבעה כוכבים, והמחשבה להיות תקועה בגוג'ראט, אפילו בתוך בית משפחת סינג שהיה ארמון של ממש, מילאה אותה אימה. אבל אז הציעה להן גברת סינג להשתמש במכונית ובנהג שלהם כדי להבטיח ש״הגברות״ יספיקו להגיע לטיסה הביתה, אף על פי שהטיסה עמדה להמריא מנמל תעופה שהיה במרחק כשש מאות וחמישים קילומטרים משם. ״לא כדאי לכן להסתובב בתחנות הרכבת,״ היא אמרה והחוותה קלות לעבר שערה הבלונדיני הבהיר של ג'ניפר, ״ללא ליווי.״
    ״אני יכול להסיע אותן,״ מחה סאנג'יי. אבל אמו מלמלה משהו על תביעת ביטוח ועל איסור נהיגה, ובנה הסכים ללוות במקום זאת את מר ואגהלה, כדי לוודא שאיש לא יטריד אותן כשיעצרו בדרכם. משהו מעין זה. פעם זה הרגיז אותה, ההנחה שנשים הנוסעות יחד לא יכולות לדאוג לעצמן. עכשיו היתה אסירת תודה על האדיבות המיושנת הזאת. היא לא חשה שהיא מסוגלת לפלס את דרכה לבד דרך הנופים הזרים האלה והרגישה חרדה לצד נכדתה חדורת רוח ההרפתקנות, שנראה כי לא פחדה מדבר. היא רצתה להזהיר אותה כמה פעמים, אבל התאפקה, ערה לכך שהיא נשמעה חלשה ומבוהלת. הצעירים צריכים להיות חסרי פחד, הזכירה לעצמה. זכרי את עצמך בגיל הזה.
    ״את בסדר שם מאחורה, גברתי?״
    ״אני בסדר גמור, תודה, סאנג'יי.״
    ״יש עדיין דרך ארוכה למדי לפנינו, אני חושש. זו לא נסיעה קלה.״
    ״היא ודאי מפרכת מאוד עבור אלה שסתם יושבים,״ מלמל מר ואגהלה.
    ״נחמד מאוד מצדך לקחת אותנו.״
    ״ג'יי! תראה את זה!״
    היא ראתה שהם ירדו כעת מהכביש המהיר ונסעו דרך עיירת פחונים משובצת מחסנים עמוסי קורות פלדה ובולי עץ. הכביש, שלצדו נמתחה חומה ארוכה המורכבת מפיסות מתכת שהורכבו יחד טלאים־טלאים, הלך ונעשה משובש יותר ויותר והתמלא מהמורות וחריצים. הקטנועים, שניסו לחמוק מהם, הותירו אחריהם בעפר סימני נתיבים מפותלים שהזכירו מילים בסנסקריט, ואפילו רכב שנועד לנסיעה במהירות מסחררת לא היה יכול לנסוע מהר יותר מעשרים וחמישה קמ״ש. הלקסוס השחורה זחלה עכשיו קדימה והמנוע שלה פלט נהמה רפה של קוצר רוח כשסטתה מעת לעת כדי להתחמק מבורות או מפרה תועה, המטופפת לאִטה בכיוון הידוע רק לה, כמו נמשכת אחר איזו שירת סירנה.
    הסיבה לקריאתה של ג'ניפר לא היתה הפרה (הם ראו הרבה כאלה) אלא הר של כיורי קרמיקה לבנים, שצינורות הביוב בלטו מתוכם כמו חבלי טבור חתוכים. בקרבתם נחה ערימה של מזרנים וערימה נוספת של מה שנראה כמו שולחנות ניתוח.
    ״מהספינות,״ אמר מר ואגהלה, בלי קשר לכלום.
    ״אתה חושב שנוכל לעצור בקרוב?״ היא שאלה. ״איפה אנחנו?״
    הנהג הניח אצבע מיובלת על המפה לצדו. ״אלאנג.״
    ״לא כאן.״ סאנג'יי קימט את מצחו. ״אני לא חושב שזה מקום טוב לעצור בו.״
    ״תן לי לראות את המפה.״ ג'ניפר דחפה את עצמה קדימה בין שני הגברים. ״אולי יש מקום שלא נמצא במסלול של התיירים. מקום קצת יותר... מרגש.״
    ״ברור שאנחנו לא במסלול של התיירים,״ אמרה סבתה, שהסתכלה על הרחוב המאובק, על הגברים שכרעו ליד שפת הכביש. אבל נדמה שאף אחד לא שמע אותה.
    ״לא...״ סאנג'יי הביט סביבו. ״אני לא חושב שזה מקום שכדאי...״
    האישה הזקנה נעה במושבה. עכשיו רצתה נואשות לשתות ולמתוח את רגליה. היא היתה שמחה גם לבקר בשירותים, אך הזמן הקצר שבילו בהודו לימד אותה שמקומות כאלה מחוץ למלונות הגדולים סיפקו לעתים קרובות חוויה שהביאה עמה סבל לצד ההקלה.
    ״תשמעו מה נעשה,״ אמר סאנג'יי, ״נקנה כמה בקבוקי קולה ונעצור מחוץ לעיר איפשהו כדי למתוח את הרגליים.״
    ״אז זאת, כאילו, עיירת גרוטאות?״ ג'ניפר מצמצה לעבר ערימה של מקררים.
    סאנג'יי נופף לנהג לעצור. ״תעצור שם, ראם, בחנות ההיא. זאת שליד המקדש. אני אביא לנו משהו קר לשתות.״
    ״אנחנו נביא משהו קר לשתות,״ אמרה ג'ניפר. המכונית נעצרה. ״את בסדר, סבתא?״ היא לא חיכתה לתשובה. שניהם זינקו החוצה מהדלתות, ונחשול של אוויר חם פלש לצינה המלאכותית של המכונית כשהם נכנסו, צוחקים, לחנות צרובת השמש.
    לא רחוק משם בהמשך הכביש היתה קבוצה נוספת של גברים שכרעו על אחוריהם, שתו מספלי פח ומדי פעם בפעם ניקו את גרונם באדישות. הם הביטו במכונית בחוסר עניין. היא הרגישה לפתע בולטת בשטח והאזינה לצליל המנוע הממתין. בחוץ הבליח החום על פני האדמה.
    מר ואגהלה הסתובב במושבו. ״גברת, אפשר לשאול כמה את משלמת לנהג שלך?״ זו היתה השאלה השלישית בסגנון הזה ששאל אותה, בכל פעם שסאנג'יי נעדר מן המכונית.
    ״אין לי נהג.״
    ״מה? אין לך עובדים?״
    ״יש בחורה שעוזרת לי,״ גמגמה. ״אנט.״
    ״יש לה מגורים משלה?״
    היא חשבה על הבית הקטן והמסודר של אנט, עם הגרניום על אדן החלון. ״כן, אפשר לומר.״
    ״היא מקבלת חופשות בתשלום?״
    ״אני חוששת שאינני יודעת.״ היא עמדה לנסות לפרט את יחסי העבודה בינה לבין אנט, אבל מר ואגהלה קטע את דבריה.
    ״ארבעים שנה אני עובד בשביל המשפחה הזאת ואני מקבל רק שבוע אחד של חופשה בתשלום בשנה. אני חושב להקים איגוד מקצועי, את יודעת? לבן דוד שלי יש את האינטרנט בבית שלו. אנחנו מבררים בזמן האחרון איך זה עובד. דנמרק. זאת מדינה טובה לזכויות עובדים.״ הוא הפנה את פניו שוב קדימה והנהן. ״פנסיה, בתי חולים... חינוך... אנחנו צריכים כולנו לעבוד בדנמרק.״
    היא שתקה לכמה רגעים. ״אף פעם לא הייתי שם,״ אמרה לבסוף.
    היא התבוננה בשני הצעירים, הראש הבלונדיני והראש השחור, שנעו בתוך החנות שבצד הדרך. ג'ניפר אמרה שהם רק ידידים, אבל לפני שני לילות היא שמעה את נכדתה מתגנבת לאורך המסדרון המרוצף אל מה שהניחה שהיה חדרו של סאנג'יי. למחרת הם היו נינוחים זה עם זה כמו ילדים. ״מאוהבת בו?״ ג'ניפר נראתה מזועזעת משאלתה הזהירה. ״אלוהים, לא, סבתא. אני וג'יי... ממש לא... אני לא רוצה מערכת יחסים. הוא יודע את זה.״
    היא נזכרה שוב בעצמה בגיל הזה, באימה המשתקת שתקפה אותה כשנשארה לבד בחברת גבר, בנחישות שלה להישאר רווקה, מסיבות שונות לחלוטין. ואז הסתכלה על סאנג'יי, שחשדה שעלול לגלות מעט פחות הבנה למצב ממה שסברה נכדתה.
    ״את מכירה את המקום הזה?״ מר ואגהלה התחיל ללעוס עוד פיסת עלי בֶּטֶל. שיניו הוכתמו באדום.
    היא הנידה בראשה. הוא כיבה את המזגן והיא כבר הרגישה את הטמפרטורה עולה. פיה היה יבש והיא התקשתה לבלוע. היא אמרה לג'ניפר כמה פעמים שהיא לא אוהבת קולה.
    ״אלאנג. מגרש המסחר הגדול בעולם בספינות ישנות.״
    ״אה.״ היא ניסתה להיראות מתעניינת, אבל הרגישה יותר ויותר עייפה ולהוטה להמשיך הלאה. מלון בומביי, שנמצא במרחק לא ידוע לפניהם, נראה לה כמו נווה מדבר. היא הביטה בשעונה: איך יכול לקחת למישהו כמעט עשרים דקות לקנות שני בקבוקי משקה?
    ״יש כאן ארבע מאות מספנות. וגברים שיכולים לפרק מכלית עד היסוד בכמה חודשים.״
    ״אה.״
    ״כאן אין זכויות עובדים, את יודעת. הם מקבלים פאונד אחד ביום, בתמורה לסיכון חייהם ואיבריהם.״
    ״באמת?״
    ״כמה מהאוניות הגדולות ביותר בעולם גמרו פה את חייהן. את לא תאמיני איזה דברים הבעלים משאירים על ספינות שיט - מערכות כלים, פשתן אירי, כלי נגינה של תזמורות שלמות.״ הוא נאנח. ״לפעמים זה גורם לך להרגיש די עצוב, בחיי. כאלה ספינות יפות, שהופכות להיות פשוט גרוטאות מתכת.״
    הזקנה קרעה את מבטה מפתח החנות וניסתה לשמור על חזות מתעניינת. הצעירים יכולים להיות כל כך לא מתחשבים. היא עצמה את עיניה והיתה ערה לכך שהעייפות והצמא מרעילים את מצב רוחה השלֵו בדרך כלל.
    ״אומרים שעל הכביש לבּהאבֶנַאגָאר אפשר לקנות הכול - כיסאות, טלפונים, כלי נגינה. הם מוכרים כל דבר שיכול לצאת מהאונייה. גיסי עובד אצל אחד מסוחרי הספינות הגדולים בבהאבנאגאר, האמת. הוא ריהט את כל הבית שלו במוצרים מהספינות. זה נראה כמו ארמון, את יודעת?״ הוא חיטט בשיניו. ״כל מה שהם מצליחים להוריד. פפפ... לא היה מפתיע אותי אם הם היו מוכרים גם את הצוות.״
    ״מר ואגהלה.״
    ״כן, גברתי?״
    ״זה בית תה?״
    מר ואגהלה, שהמונולוג שלו נקטע, ליווה במבטו את אצבעה שהורתה על חזית חנות שקטה, שלידה עמדו בחוסר סדר כמה כיסאות ושולחנות על שפת הכביש המאובק. ״כן.״
    ״אז תהיה מוכן לקחת אותי לשם ולהזמין לי כוס תה? אני באמת לא חושבת שאני יכולה לחכות פה לנכדה שלי עוד רגע אחד נוסף.״
    ״בשמחה, גברתי.״ הוא יצא מהמכונית והחזיק את הדלת פתוחה עבורה. ״הצעירים האלה, אני אומר לך, אין להם שום רגש של כבוד.״ הוא הציע את זרועו, והיא נשענה עליה כשיצאה, ממצמצת, אל השמש של צהרי היום. ״שמעתי שבדנמרק זה אחרת לגמרי.״
    הצעירים יצאו כשהיא שתתה מה שמר ואגהלה כינה ״תה סרוויס״. הכוס היתה שרוטה, כמו משנים של שימוש, אבל נראתה נקייה, והאיש שהגיש להם אותה עשה זאת בטקסיות רבה. היא ענתה על שאלות הנימוס על מסעותיה באמצעות מר ואגהלה, אישרה שאינה מכירה את בן דודו של הבעלים שגר במילטון קיינס ואז, לאחר ששילמה עבור כוס הצ'אי של מר ואגהלה (ועל ממתק פיסטוק דביק, ״כדי לשמור על הכוח שלי, את מבינה״), היא ישבה תחת יריעת הבד המצלה והתבוננה במה שידעה עכשיו, מנקודת התצפית המעט מוגבהת מהרגיל שלה, שהוא הים הכחול האינסופי והמנצנץ שמאחורי חומת הפלדה.
    בקרבת מקום ניצב מקדש הינדי קטן בצל אזדרכת הודית. לצדו עמדה שורה של צריפים אשר הוקמו ככל הנראה בהתאם לצורכי העובדים: דוכן לתספורות וגילוח, מוכר סיגריות, אדם שמכר פירות וביצים, ואחר שמכר חלקי אופניים. חלפו כמה דקות עד שקלטה שהיא האישה היחידה באזור.
    ״לא הבנו לאן הלכת.״
    ״אבל מצאתם אותי די מהר, כך נראה. מר ואגהלה ואני התרחקנו רק כמה מטרים.״ נימת דבריה היתה חריפה יותר מכפי שהתכוונה.
    ״אמרתי שאני לא חושב שאנחנו צריכים לעצור כאן,״ אמר סאנג'יי, שבחן בכעס כמעט בלתי־מוסתר תחילה את קבוצת הגברים בקרבת מקום ואחר כך את המכונית.
    ״הייתי חייבת לצאת,״ אמרה בתקיפות. ״מר ואגהלה ליווה אותי באדיבותו הרבה.״ היא לגמה מהתה שלה, שהיה טעים להפתיע. ״הייתי חייבת הפסקה.״
    ״כמובן. התכוונתי רק - הייתי רוצה למצוא מקום ציורי יותר בשבילך, בהתחשב בכך שזהו היום האחרון של החופשה שלך.״
    ״זה מספיק לי לגמרי.״ הרגשתה השתפרה במקצת עכשיו: החום נמהל ברוח ים קלושה שבקלושות. מראה המים התכולים היה מרגיע לאחר קילומטרים אינסופיים ומטושטשים של כביש. ממרחק היא שמעה צליל עמום של מתכת כנגד מתכת ויבבה של כלי חיתוך כלשהו.
    ״וואו! תראו את כל הספינות האלה!״
    ג'ניפר החוותה בידיה אל עבר החוף, וסבתה הצליחה אך בקושי לזהות שם גופים של כלי שיט עצומים, מונחים על החול כמו לווייתנים שנסחפו אל החוף. היא צמצמה את עיניה והצטערה שלא הביאה עמה מהמכונית את המשקפיים שלה. ״אלה מגרשי המסחר בספינות שדיברת עליהם?״ אמרה למר ואגהלה.
    ״כן, יש פה ארבע מאות, גברתי. לאורך עשרה קילומטרים של חוף.״
    ״נראה כמו בית קברות של פילים,״ אמרה ג'ניפר והוסיפה בדרמטיות, ״המקום שספינות באות אליו כדי למות. להביא לך את המשקפיים שלך, סבתא?״ היא רצתה לעזור, לפייס, כאילו ביקשה לכפר על שהותה הממושכת בחנות.
    ״זה יהיה נחמד מאוד מצדך.״
    בנסיבות אחרות, חשבה לאחר מכן, החוף החולי האינסופי היה יכול לעטר עלון תיירות, עם שמיו הכחולים הנושקים לאופק בקשת כסופה, שמאחוריה שורת הרים כחולים רחוקים. אך בסיוע משקפיה, ראתה שהחול היה אפור משנים של חלודה ושמן, ושהדונמים של חוף הים נוקדו בספינות העצומות, שנחו במרווחים של כחצי קילומטר זו מזו, ובפיסות מתכת לא מזוהות אדירות ממדים, הקרביים המפורקים של כלי השיט שעבר זמנם.
    על שפת המים, כמה מאות מטרים משם, כרעה בשורה קבוצה של גברים, כולם לבושים טוניקות דהויות בצבעי כחול, אפור ולבן, וצפתה בבית סיפון שנתלה והתנודד מגוף ספינה לבן עדיין, אשר עגנה כמה מאות מטרים מהחוף, עד שלבסוף התרסק בכבדות לתוך הים.
    ״לא בדיוק האטרקציות הרגילות לתיירים,״ אמר סאנג'יי.
    מבטה של ג'ניפר ננעץ בדבר מה, וידה היתה מורמת כדי לסוכך על עיניה מפני השמש. סבתה הביטה בכתפיה החשופות ותהתה אם עליה להציע שתכסה את עצמה.
    ״למשהו כזה התכוונתי קודם. קדימה, ג'יי, בוא נלך להעיף מבט.״
    ״לא, לא, גברת. אני לא חושב שזה רעיון טוב.״ מר ואגהלה סיים את הצ'אי שלו. ״חצר המספנה היא לא מקום לאישה. ותהיי חייבת לבקש רשות ממשרד הנמל.״
    ״אני רוצה רק להסתכל, ראם. אני לא הולכת להתחיל לרתך שם דברים.״
    ״אני חושבת שאת צריכה להקשיב למר ואגהלה, יקירתי.״ היא הניחה את הכוס שלה והיתה ערה לכך שאפילו הנוכחות שלהם בבית התה משכה תשומת לב. ״זה אזור עבודה.״
    ״וזה סוף השבוע. לא קורה פה כמעט כלום. קדימה, ג'יי. לאף אחד לא יהיה אכפת אם ניכנס לחמש דקות.״
    ״יש שומר בשער,״ אמר סאנג'יי.
    היא ראתה שהנטייה הטבעית של סאנג'יי לא לקחת סיכונים התמתנה בגלל הצורך שלו להיראות בעיניה כהרפתקן כמוה, ואפילו כמגן שלה. ״ג'ניפר יקירתי -״ אמרה, בניסיון לחסוך לו את המבוכה.
    ״חמש דקות.״ ג'ניפר ניתרה, כמעט קיפצה מרוב חוסר סבלנות. ואז היתה במחצית הדרך מעבר לכביש.
    ״כדאי שאלך איתה,״ אמר סאנג'יי, רמז להשלמה בקולו. ״אני אגיד לה להישאר במקום שבו תוכלו לראות אותה.״
    ״צעירים,״ אמר מר ואגהלה ולעס בניחותא. ״אי־אפשר לדעת מה קורה איתם.״
    משאית ענקית חלפה על פניהם, חלקה האחורי עמוס בפיסות מתכת מעוותות ששישה או שבעה גברים נצמדו אליהן בצורה מסוכנת.
    לאחר שהמשאית עברה, הצליחה בקושי לזהות את ג'ניפר משוחחת עם האיש שעמד בשער. הנערה חייכה, העבירה את ידה בשערה הבלונדיני, ואז הכניסה יד לתוך התיק שלה והושיטה לו בקבוק קולה. בדיוק כשסאנג'יי הדביק את צעדיה, נפתח השער. ואז הם נעלמו והופיעו מחדש כעבור כמה שניות כדמויות זעירות על החוף.
     
    עברו כמעט עשרים דקות לפני שהיא או מר ואגהלה העזו לומר את מה ששניהם חשבו: שלא רק שהצעירים לא נראו לעין עכשיו, אלא גם שחלף זמן ניכר. ושהם ייאלצו ללכת לחפש אותם.
    היא חשה מאוששת בזכות התה שלה, ונאבקה לדכא את הכעס שחשה על כך שנכדתה התנהגה שוב באנוכיות ובפזיזות כאלה. אך היא ידעה שהתגובה שלה נבעה בחלקה מהחשש שמשהו יקרה לילדה בזמן שהיא נתונה להשגחתה. שהיא, חסרת אונים וזקנה, במקום המוזר ויוצא הדופן הזה, תהיה האחראית בנסיבות שאין לה כל תקווה לשלוט בהן.
    ״היא לא מסכימה ללכת עם שעון, אתה יודע.״
    ״אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לשם ולהחזיר אותם,״ אמר מר ואגהלה. ״ברור שהם לא שמים לב לשעה.״
    היא הניחה לו למשוך את כיסאה לאחור ואחזה בזרועו בהכרת טובה. לחולצתו היה המגע הרך, דמוי הנייר, של פשתן שכובס פעמים רבות מאוד.
    הוא הוציא את המטרייה השחורה שהשתמש בה בכמה הזדמנויות, פתח אותה והחזיק אותה כך שתוכל ללכת בצל. היא נשארה קרובה אליו, ערה למבטיהם של הגברים הכחושים מאחוריהם ושל אלה אשר חלפו על פניהם באוטובוסים מייבבים.
    הם עצרו בשער ומר ואגהלה אמר משהו לשומר והצביע על המספנה שמאחוריו. נימת דבריו היתה תוקפנית, לוחמנית, כאילו האיש ביצע פשע כלשהו בכך שאִפשר לצעירים לעבור.
    השומר אמר בתגובה משהו שנשמע פייסני, ואז ליווה אותם פנימה.
    הספינות לא היו שלמות כפי שסברה בתחילה, אלא ענקים חלודים פרהיסטוריים. גברים זעירים נעו מעליהם כמו נחיל נמלים ונראו לא מודעים לצרחת המתכת הנקרעת, ליללת החריקה הצורמת של חותכני הפלדה. הם החזיקו רתכות, פטישים ומפתחות ברגים, וצלצול הפעמונים של ההרס שגרמו הדהד ללא רחם בשטח הפתוח.
    מגוּפי הספינות שעדיין היו במים עמוקים יותר נתלו חבלים, ומהם התנודדו משטחים רעועים להפליא שעליהם הועברה המתכת אל החוף. כשהתקרבו יותר למים היא הרימה את ידה אל פניה בשל צחנת ביוב שהתפשטה באוויר ועוד משהו כימי שלא הצליחה לזהות. במרחק כמה מטרים משם העלתה שורה של מדורות ענני עשן סמיך ורעיל אל האוויר הנקי.
    ״לכי בזהירות,״ אמר מר ואגהלה והחווה לעבר החול חסר הגוון. ״אני לא חושב שזה מקום טוב.״ הוא הציץ לאחור, תוהה כנראה שמא היה על הזקנה להישאר בבית התה.
    אבל היא לא רצתה לשבת מול הבחורים הצעירים האלה לבדה. ״אני אשאר איתך, מר ואגהלה, אם לא אכפת לך.״
    ״אני חושב שזה יהיה מומלץ,״ אמר ומצמץ למרחקים.
    סביבם, על החול, עמדו ערימות כאוטיות של קורות מחלידות, מה שנראה כמו טורבינות בממדי ענק, ויריעות פלדה מקומטות. שרשרות ענק מכוסות בלוטי ים הזדחלו סביב הכול או נערמו בסלילים מכוסי אצות כמו נחשי ענק ישנים, שגימדו את העובדים סביבם.
    לא היה זכר לג'ניפר.
    קומץ אנשים התקבצו על שפת הים, אחדים מהם אחזו במשקפות, אחרים נשענו על אופניים, וכולם הביטו אל הים. היא הידקה את אחיזתה בזרועו של מר ואגהלה ונעצרה לרגע כדי להסתגל לחום. אחר כך התקדמו אט־אט אל החוף, שם ראו גברים עם מכשירי קשר לבושים טוניקות מאובקות שהתרוצצו אנה ואנה ודיברו זה עם זה בהתרגשות, וילדים ששיחקו ללא דאגה לרגלי הוריהם.
    ״עוד ספינה מתקרבת,״ אמר מר ואגהלה והצביע.
    הם צפו במה שהיה אולי מכלית ישנה, שנמשכה על ידי כמה גוררות ושדמותה התבהרה בהדרגה ככל שהתקרבה אל החוף. רכב שטח יפני חלף על פניהם בשאגה ועצר בחריקת בלמים במרחק כמה מאות מטרים מהם. ורק אז שמעו לפתע קולות רמים כעוסים, וכשעברו על פני ערימה ענקית של מכלי גז, ראו גם קהל קטן שהתאסף בהמשך ועמד בצלו של גוף מתכתי ענקי. היתה שם המולה כלשהי.
    ״גברת, כדאי שניגש לשם,״ אמר מר ואגהלה.
    היא הנהנה. דאגה חִלחלה לקרבה.
     
    הגבר, שבלט מבין כולם בזכות הכרס הנדיבה שלו גם ללא הסיוע של מכוניתו החדישה, החווה לעבר הספינה, ונאומו הכועס לווה ברסיסי רוק. סאנג'יי עמד מולו במעגל הגברים, כפות ידיו כלפי מטה במחווה פייסנית, וניסה לקטוע את דבריו. ג'ניפר, שאליה כוונה חמתו של האיש, עמדה בתנוחה שסבתה זכרה מתקופת ההתבגרות שלה, מותניים בולטים קדימה, זרועות שלובות בהתגוננות על החזה, הראש מוטה בחציפות.
    ״אתה יכול לומר לו,״ היא שיסעה את דבריו מפעם לפעם, ״שלא ניסיתי לעשות שום דבר לספינה הארורה שלו. ושאין שום חוק שאוסר להסתכל.״
    סאנג'יי פנה אליה. ״זאת הבעיה, ג'ן. יש חוק שאוסר להסתכל. כשאת מסיגת גבול בשטח של מישהו אחר.״
    ״זה חוף ים,״ היא צעקה על האיש. ״באורך של עשרה קילומטרים. עם אלפי אנשים, לעזאזל. איך זה שאני מסתכלת על כמה סירות חלודות בכלל משנה למישהו?״
    ״ג'ן, בבקשה...״
    סביב סאנג'יי עמדו הגברים וצפו במתרחש בעניין בלתי־מוסתר, נעצו מרפק זה בזה והצביעו על מכנסי הג'ינס והגופייה של ג'ניפר חלקם כרעו תחת נטל מכלי החמצן שנשאו על כתפיהם. כשהזקנה התקרבה, כמה מהם נעו לאחור והיא הריחה את זיעתם המעופשת ומעליה ניחוח קטורת ושמץ גופרית. היא נאבקה בדחף להרים יד ולכסות את פיה.
    ״הוא חושב שג'ניפר שייכת לאיזו קבוצה של פעילי איכות הסביבה, שהיא כאן כדי לאסוף ראיות נגדו,״ אמר לה סאנג'יי.
    ״ברור שאני רק מסתכלת,״ אמרה ג'ניפר. ״אפילו אין לי מצלמה עלי,״ התריסה בפני האיש, שהביט בה בזעם.
    ״את ממש לא עוזרת,״ אמר סאנג'יי בתוכחה.
    הזקנה ניסתה להעריך עד כמה האיש הזה עלול לאיים עליהן. המחוות שלו נעשו יותר ויותר פתאומיות ודרמטיות, ופניו היו סמוקות מזעם. היא הביטה במר ואגהלה כמעט כאילו היה המבוגר היחיד הנוכח שם.
    אולי בהיותו מודע לכך הוא ניתק את עצמו ממנה ועבר דרך הגברים, הילוכו זקוף לפתע פתאום. הוא ניגש אל סוחר הספינות הישנות והושיט לו את ידו, כך שהגבר נאלץ לקחת אותה. ״אדוני. אני מר ראם ב' ואגהלה,״ הכריז.
    שני הגברים החלו לדבר במהירות באורדו וקולו של מר ואגהלה נשמע לרגע אחד מתחנף ופייסני, ומיד לאחר מכן אסרטיבי ונחוש.
    ניכר שהשיחה עומדת להימשך זמן מה. בלי זרועו של מר ואגהלה, גילתה הזקנה שהיא מרגישה לא יציבה. היא הציצה לצדדים וחיפשה מקום לשבת, ואז נסוגה קמעה לאחור מהקבוצה וניסתה להתעלם - או לפחות לא לפחד - מהסקרנות הבוטה של חלק מהגברים. היא איתרה תוף פלדה והלכה לאטה לעברו.
    היא ישבה עליו דקות אחדות וצפתה במר ואגהלה ובסאנג'יי המנסים להרגיע את בעל הספינה, לשכנע אותו בתמימותם של המבקרים שהיו חפים מכל כוונות מסחריות. מדי פעם הם נופפו לעברה והיא השיבה את רוחה תחת המטרייה מתוך הבנה שנוכחותה של זקנה שברירית למראה כנראה תסייע למטרתם. למרות המראה הרגוע שלה, היא רתחה מזעם. ג'ניפר התעלמה במכוון מבקשותיהם של כולם ובשל כך עיכבה את המסע שלהם בשעה לפחות. מספנות הן מקומות מסוכנים, מר ואגהלה הרי מלמל זאת כשפסעו על החוף, לא רק עבור העובדים אלא עבור כל אלה שנחשבו ״מתערבים״. לא פעם החרימו שם רכוש, אמר והביט בעצבנות לאחור על המכונית.
    עכשיו הרהרה בעובדה שתיאלץ ללכת אותו המרחק בחזרה על פני החול החם ושסביר לחלוטין שיצטרכו לשלם לאנשים האלה כדי שיוכלו לעזוב, מה שיכרסם עוד יותר בתקציב המדולדל שלה. ״ילדה טיפשה ולא מתחשבת,״ היא מלמלה.
    בניסיון לשדר קור רוח, היא קמה על רגליה והחלה ללכת לעבר חרטום הספינה, שמחה להתרחק מנכדתה חסרת האחריות ומהגברים עם המבט החלול. היא נשאה את המטרייה נמוך מעל ראשה. ענני חול התרוממו סביבה כשהתקדמה לעבר אזור מוצל. הספינה היתה מפורקת למחצה והסתיימה בבת אחת, כאילו איזו יד ענקית חתכה אותה לשניים והסירה את ירכתיה. היא הרימה את המטרייה גבוה כדי להגדיל את שדה הראייה שלה. היה קשה לראות ממרחק כה רב מתחת, אבל היא הצליחה לזהות בכל זאת שני צריחי ירי שטרם הוסרו. היא בחנה אותם וקימטה את מצחה כשהבחינה בצבע האפרפר המתקלף, שהיה מוכר לה, צבע רך שלא נראה בשום מקום אחר פרט לספינות של הצי הבריטי. כעבור דקה הורידה את המטרייה, פסעה לאחור והביטה מעלה אל גוף הספינה השבור שהתנשא מעליה, והכאב בצווארה נשכח לרגע.
    היא הרימה את ידה כדי לסוכך על עיניה מפני השמש העזה עד שתוכל לראות מה נותר מהשם בדופן הספינה.
    ואז, כשהצליחה לראות בבירור את האות האחרונה, דעכו הקולות המתווכחים, ואפילו בחום החורך של שעת אחר הצהריים בהודו, הרגישה הזקנה לרגלי הספינה שהיא נתקפת קור פתאומי מקפיא.
     
    סוחר הספינות, מר בהאטאצ'אריה, לא השתכנע, אך גם לנוכח עוינותו המתגברת ואי־השקט ההולך וגובר של הקהל, ואף שהיו כעת באיחור של שעה לפחות בלוח הזמנים, עדיין המשיכו הצעירים להתקוטט עמו. מר ואגהלה מחה את מצחו במטפחת. מיס ג'ניפר בטשה בכעס בחול מאחוריה והחמיצה פנים. פניו הסמוקות להחריד של מר סאנג'יי לבשו ארשת של אדם המרגיש שהוא מנסה לפתור ויכוח עקר. הוא הציץ מדי פעם בפעם במיס ג'ניפר ואז הפנה את מבטו ממנה, כאילו כעס עליה בעצמו.
    ״אני לא צריכה שתתווכח את הוויכוחים שלי בשבילי, בסדר?״
    מר ואגהלה טפח על זרועה. ״סלחי לי שאני אומר זאת, מיס ג'ניפר, אבל אני סבור שההבנה שלך באורדו לא מאפשרת לך להיות כשירה למשימה הזאת.״
    ״הוא מבין אנגלית. שמעתי אותו.״
    ״מה הבחורה אומרת עכשיו?״ הוא ראה שמר בהאטאצ'אריה נפגע מהלבוש הלא צנוע בעליל שלה. מר ואגהלה חשד שמר בהאטאצ'אריה הבין בינו לבינו שהצעירים חפים מפשע ושכל האשמותיו ריקות מתוכן, אך חמתו כבר בערה כל כך שהוא היה נחוש בדעתו להמשיך את הוויכוח. מר ואגהלה פגש הרבה אנשים כאלה בחייו.
    ״אני לא אוהבת איך שהוא מדבר אלי.״
    מר סאנג'יי נע לעבר הנערה. ״את לא מבינה בכלל מה הוא אומר! את מחמירה את המצב, ג'ן. תחזרי למכונית וקחי את סבתא שלך איתך. אנחנו נפתור את זה.״
    ״אל תגיד לי מה לעשות, ג'יי.״
    ״לאן הוא הולך? לאן הם הולכים?״ מר בהאטאצ'אריה צפה במר סאנג'יי בזעם גובר והולך.
    ״אני חושב שעדיף שהבחורה תצא מהשטח שלך, אדוני. החבר שלי רק משכנע אותה לעשות את זה.״
    ״אני לא צריכה שאתה -״ מיס ג'ניפר השתתקה בבת אחת.
    דממה פתאומית השתררה, ומר ואגהלה, שנעשה לו חם מדי, עקב אחרי מבטי הקהל אל האזור המוצל שתחת גוף הספינה הסמוכה.
    ״מה קרה לגברת הזקנה?״ אמר מר בהאטאצ'אריה.
    היא ישבה שמוטה לפנים, ראשה נתמך בידיה. שערה האפור נראה כסוף־לבן.
    ״סבתא?״ הנערה מיהרה אליה בריצה.
    כשהזקנה הרימה את ראשה, מר ואגהלה התנשף בהקלה. הוא נאלץ להודות שהוא נבהל מהתנוחה שלה.
    ״את בסדר?״
    ״כן. כן, יקירתי.״ נדמה שהמילים נפלטו מפיה מוכנית, חשב מר ואגהלה. כאילו לא היו קשורות כלל לכוח הרצון שלה.
    הוא ומר סאנג'יי שכחו מקיומו של מר בהאטאצ'אריה, ניגשו אליה וכרעו לרגליה.
    ״את נראית חיוורת למדי, מאמאג'י, אם יורשה לי לומר.״ הוא שם לב שהיא הניחה יד אחת על הספינה, מחווה מסקרנת שאילצה אותה להתכופף קדימה בחוסר נוחות.
    סוחר הספינות נעמד לידם וניקה את נעלי עור התנין היקרות שלו באחורי מכנסיו. הוא מלמל משהו למר ואגהלה. ״הוא רוצה לדעת אם את רוצה לשתות משהו,״ אמר לה. ״הוא אומר שיש לו מים קרים במשרד.״
    ״אני לא רוצה שהיא תקבל התקף לב בשטח שלי,״ אמר מר בהאטאצ'אריה. ״תביא לה קצת מים ואז קח אותה מכאן בבקשה.״
    ״את רוצה קצת מים קרים?״
    היא נראתה כאילו היא עומדת להתיישב זקוף, אך במקום זאת הרימה יד רפה. ״זה מאוד נחמד מצדך, אבל אני רק רוצה לשבת פה לרגע.״
    ״סבתא? מה קרה?״ ג'ניפר כרעה ברך לצדה, ידיה מהודקות על ברכה של סבתה. עיניה היו פעורות בדאגה. היהירות שהפגינה קודם התאדתה בחום. מאחוריהן מלמלו הגברים הצעירים ודחפו זה את זה. הם הבינו שהם עדים לדרמה כלשהי שמתפתחת לנגד עיניהם.
    ״אנא בקשי מהם ללכת, ג'ן,״ לחשה הזקנה. ״באמת. אני אהיה בסדר אם כולם פשוט יעזבו אותי לנפשי.״
    ״זה בגללי? אני ממש מצטערת, סבתא. אני יודעת שהייתי קוץ בתחת. פשוט לא אהבתי את האופן שבו הוא דיבר אלי. כי אני בחורה, את יודעת? זה מעצבן אותי.״
    ״זאת לא אשמתך -״
    ״אני מצטערת. הייתי צריכה להיות מתחשבת יותר. בואי, נחזיר אותך למכונית.״
    מר ואגהלה היה אסיר תודה לשמוע את ההתנצלות. היה טוב לדעת שאנשים צעירים מסוגלים להכיר בהתנהגותם חסרת האחריות. היא לא היתה צריכה לגרום לגברת הזקנה ללכת מרחק כזה בחום הנורא, בוודאי לא במקום כזה. זה הצביע על חוסר כבוד.
    ״זה לא בגללך, ג'ניפר.״ קולה של הזקנה היה מאומץ. ״זה בגלל הספינה,״ לחשה.
    הם עקבו בתמיהה אחר מבטה והסתכלו על משטח המתכת העצום האפרפר, על המסמרים הענקיים והמחלידים שהיו נעוצים בדופן מלמטה למעלה.
    האנשים הצעירים בהו זה בזה ואז בזקנה שנראתה לפתע פתאום שברירית להחריד.
    ״זאת סתם ספינה, סבתא,״ אמרה ג'ניפר.
    ״לא,״ היא אמרה, ומר ואגהלה שם לב שפניה לבנות כמו המתכת שמאחוריה. ״בעניין הזה את טועה בהחלט.״
     
    לא לעתים קרובות רואים אישה זקנה בוכה, העיר מר ראם ב' ואגהלה באוזני אשתו בשובו הביתה. אין ספק שהבריטים האלה מביעים את הרגשות שלהם בחופשיות רבה יותר ממה שתיאר לעצמו, הם לא היו השחצנים המאופקים שציפה לפגוש. למרבה הרוגז הרימה אשתו גבה, כאילו כבר אינה יכולה לטרוח ולחשוב על מענה הולם להערותיו. הוא זכר את הצער של הזקנה, כיצד היה עליו לעזור לה בדרך חזרה למכונית, כיצד ישבה בשקט כל הדרך למומבאי. היא התנהגה כמו מישהו שהיה עֵד למוות.
    כן, המאדאם האנגלייה הפתיעה אותו מאוד. היא בכלל לא היתה מסוג הנשים שהוא חשב שתהיה. הוא היה די בטוח שהם לא כאלה בדנמרק.
     
    1
     
     
    אפשר להרוויח כסף מארנבים! לאחרונה נמכרו בסידני ארנבים בוגרים עם פרווה משובחת תמורת 19 שילינג ו־11 פני לחצי קילו, המחיר הגבוה ביותר ששמעתי עליו אי־פעם באוסטרליה. אחוז הפרוות המשובחות יהיה קטן, אבל עבור חמישה במשקל חצי קילו, גם ארבעה שילינג לכל ארנב זו תשואה יוצאת דופן.
    עלון ״האדם שעל האדמה״, אוסטרליה, 10 ביולי 1946
     
     
    אוסטרליה, 1946
    ארבעה שבועות לפני ההפלגה
     
    לטי מקיו עצרה את הטנדר, מחתה פיח דמיוני מתחת לעיניה וציינה לעצמה שעל אישה עם ״תווי פנים נאים״, כפי שהגדירה המוכרת ברוב טקט את פניה, אין לשפתון פריחת הדובדבן סיכוי לחולל שינוי גדול. היא שפשפה בזריזות את שפתיה והרגישה מטופשת על שקנתה אותו מלכתחילה. ואז, כעבור פחות מדקה, שלחה את ידה לתוך התיק שלה ומרחה אותו בזהירות מחדש, כשהיא מעווה את פניה כלפי השתקפותה במראה האחורית.
    היא החליקה את חולצתה, אספה את המכתבים שלקחה בביקורה השבועי בסניף הדואר והביטה מבעד לשמשה הקדמית אל הנוף המטושטש. הגשם כנראה לא ייפסק ולא משנה כמה זמן תחכה. היא משכה חתיכת ברזנט מעל ראשה וכתפיה, נשמה נשימה עמוקה, זינקה החוצה מהטנדר ורצה אל הבית.
    ״מרגרט? מגי?״
    דלת הרשת נטרקה מאחוריה ועמעמה את התיפוף העקשני של המבול שירד בחוץ, אבל רק צליל קולה ונקישת הנעליים הטובות שלה על קרשי הרצפה הדהדו אליה בחזרה. לטי בדקה את תיקה ואז ניגבה את רגליה ונכנסה למטבח, בעודה קוראת כמה פעמים נוספות, אף על פי שלבה אמר לה שאין איש בבית. ״מגי? את שם?״
    המטבח, כמו תמיד מאז עזיבתה של נורין, היה ריק. לטי הניחה את תיקה ואת המכתבים על שולחן העץ המקורצף וניגשה אל התנור, שם בעבע תבשיל בסיר על הכיריים. היא הרימה את המכסה ורחרחה. לאחר מכן, בתחושת אשמה, הושיטה יד לתוך הארון והוסיפה קמצוץ מלח, מעט כמון וקורנפלור, ערבבה והחזירה את המכסה למקומו.
    היא ניגשה אל המראה הקטנה והמוכתמת של ארון התרופות וניסתה להחליק את שערה, שכבר החל להסתלסל באוויר הלח. היא בקושי הצליחה לראות את כל פניה בבת אחת. אף אחד לא היה יכול להאשים את משפחת דוֹנְליבי בגנדרנות, זה בטוח.
    היא שפשפה שוב את שפתיה ואז פנתה בחזרה למטבח ובחנה אותו בקור רוח שהתאפשר לה בשל היותה לבדה שם. היא סקרה את הלינוליאום הסדוק, שעפר שנישא מהשדות נטמע בו בעקשנות, לא משנה כמה פעמים טאטאו ושטפו אותו. אחותה תכננה להחליף אותו ואפילו הראתה ללטי את הדוגמה שמצאה חן בעיניה בספר שנשלח אליה כל הדרך מפרת. היא הביטה בצבע הקירות הדהוי, בלוח השנה שהיו מסומנים בו אך ורק תאריכי תערוכות חקלאיות, ביקורים של וטרינרים ופגישות עם קונים או אנשי מכירות של תבואה. היא הביטה בסלי הכלבים עם השמיכות הישנות והמלוכלכות שריפדו את שוליהם, ובאריזת אבקת הכביסה ״בלואו״ המיועדת לחולצות של הגברים, שהאבקה נשפכה ממנה אל משטח העבודה המולבן. הסימן היחיד לנוכחות נשית כלשהי היה עותק של המגזין ״גלאמור״, שהבטיח על השער סיפור חדש מאת דפנה דה מורייה ומאמר שכותרתו ״האם תסכימי להתחתן עם זר?״ המגזין, היא שמה לב, נראה מרופט מרוב דפדוף.
    ״מרגרט?״
    היא הציצה בשעון: הגברים יגיעו בקרוב לארוחת הצהריים. היא ניגשה אל מתלי המעילים שליד הדלת האחורית והורידה מעיל ארוך ישן. היא נרתעה מריח הזפת והכלבים הרטובים, שידעה שידבק בבגדיה.
    הגשם היה כה כבד עתה עד שבכמה מקומות מסביב לחצר הוא זרם בנהרות. חורי הניקוז גרגרו במחאה והתרנגולות הצטופפו בקבוצות סתורות נוצות מתחת לשיחים. לטי קיללה את עצמה על שלא הביאה את מגפי הגומי שלה אבל רצה מהדלת האחורית של הבית לחצר ומסביב, אל אחורי האסם. שם, כמעט כפי שציפתה, הצליחה לזהות מה שנראה כמו גוש חום חסין למים על סוסה, מקיף את מגרש הדשא, פניו הוסתרו מתחת לכובע רחב שוליים שהגיע עד הצווארון והוא כמעט השתקף בזרימת מי הגשמים החלקלקה.
    ״מרגרט!״ לטי עמדה מתחת לשולי גג האסם, צעקה כדי להתגבר על קולות הגשם ונופפה בחוסר התלהבות.
    לסוסה פשוט נמאס: זנבה היה מהודק לאחוריה הספוגים מים, היא הלכה הצִדה בטפיפה מסביב לגדר ובעטה מדי פעם בפעם בתסכול בעוד הרוכבת מסובבת אותה בסבלנות שוב כדי להתחיל כל תמרון מדוקדק מחדש.
    ״מגי!״
    בשלב מסוים היא בעטה בחוזקה בשתי רגליה האחוריות. לבה של לטי שקע וידה נשלחה אל פיה. אבל הרוכבת לא הועפה ממקומה וגם לא נראתה מוטרדת, היא רק בעטה במגפה בחיה כדי להדהיר אותה קדימה, ומלמלה משהו שייתכן שהיה מילות תוכחה וייתכן שלא.
    ״אלוהים אדירים, מגי, אולי תבואי כבר!״
    שולי הכובע הורמו ויד התנופפה בברכה. הסוסה הוכוונה לאחור והלכה לעבר השער בראש מושפל. ״את עומדת שם הרבה זמן, לטי?״ היא קראה.
    ״יצאת מדעתך, ילדה? מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?״ היא ראתה את חיוכה הרחב של אחייניתה מתחת לשולי הכובע.
    ״רק מחנכת אותה קצת. אבא גדול מכדי לרכוב עליה והבנים חסרי תועלת איתה, אז רק אני נשארתי. היא מצוברחת קצת, נכון?״
    לטי טלטלה את ראשה ברוגז וסימנה למרגרט לרדת מהסוסה. ״אלוהים אדירים, ילדה. את צריכה עזרה כדי לרדת ממנה?״
    ״הא! לא, אני מסתדרת. הגיע כבר הזמן לארוחת צהריים? שמתי קודם נזיד על האש, אבל אני לא יודעת מתי הם יהיו בבית. הם מעבירים את העגלים עד יַארַאוָוה קריק והם עלולים להיות שם כל היום.״
    ״הם לא יהיו שם כל היום במזג האוויר הזה,״ השיבה לטי, בשעה שמרגרט ירדה מהסוסה בחוסר אלגנטיות ונחתה בכבדות על רגליה. ״אלא אם כן הם משוגעים כמוך.״
    ״אוי, אל תעשי מזה עניין. זה נראה גרוע יותר ממה שזה באמת.״
    ״את ספוגה במים. תסתכלי על עצמך! אני לא מאמינה שאת אפילו שוקלת לרכוב בחוץ במזג האוויר הזה. אלוהים ישמור, מגי. אני לא יודעת מה את חושבת שאת עושה... רק אלוהים יודע מה היתה אומרת על כך אמך היקרה.״
    שתיקה קצרה השתררה.
    ״אני יודעת...״ מרגרט עיקמה את אפה כששלחה יד למעלה כדי לשחרר את חגורת האוכף.
    לטי תהתה אם הגזימה. היא היססה, ואז חזרה בה מההתנצלות המביכה שכמעט עלתה על שפתיה. ״לא התכוונתי -״
    ״תשכחי מזה. את צודקת, לטי,״ אמרה הנערה, בעודה מניפה את האוכף בקלות תחת זרועה. ״היא לא היתה עושה עם הסוסה הזאת מעגלים כדי לאזן אותה. היא היתה קושרת אותה בזוג מושכות צד וגומרת עם כל הסיפור הזה.״
     
    הגברים חזרו זמן קצר לפני השעה אחת. הם הגיעו בסערה רועשת של ערדליים רטובים וכובעים מטפטפים והסירו את המעילים שלהם ליד הדלת. מרגרט כבר ערכה את השולחן והכינה להם קערות מהבילות של נזיד בקר.
    ״קוֹלוֹם, יש עדיין המון בוץ מאחורי העקבים שלך,״ אמרה לטי, והבחור הצעיר בעט באדיבות את מגפיו על השטיח במקום לבזבז זמן על הניסיון לנקות אותם.
    ״יש לחם עם זה?״
    ״סבלנות, בנים. אני מזדרזת ככל יכולתי.״
    ״מגי, הכלבה שלך נרדמה בכובע הישן של אבא,״ אמר דניאל בחיוך רחב. ״אבא אמר שאם יהיו עליו פרעושים הוא יירה בה.״
    ״לא אמרתי דבר כזה, טמבל. מה שלומך, לטי? נסעת לעיר אתמול?״ מאריי דונליבי, אדם גבוה וזוויתי, שהנמשים שעל עורו ועיניו הבהירות העידו על שורשיו הקלטיים, התיישב בראש השולחן ובלי הערות נוספות החל לחסל פיסה גדולה של לחם שגיסתו פרסה בשבילו.
    ״כן, מאריי.״
    ״היה דואר בשבילנו?״
    ״אני אביא אותו אחרי האוכל.״ שאם לא כן, לפי נימוסי השולחן של הגברים האלה, המכתבים יוכתמו ברוטב ויכוסו בטביעות אצבעות שמנוניות. נדמה שזה מעולם לא הפריע לנורין.
    מרגרט כבר אכלה את ארוחת הצהריים שלה וישבה על כיסא נוח ליד המזווה, כפות רגליה הנתונות בגרביים נחו על הדום. לטי נהנתה בינה לבינה לצפות בגברים מסתדרים במקומם ומתחילים לאכול. לא היו משפחות רבות בימים אלה שיכלו להתפאר בחמישה גברים, ששלושה מהם שירתו בצבא, סביב השולחן. כשמאריי מלמל אל דניאל, בנו הצעיר, שיעביר לו עוד לחם, עדיין זיהתה לטי רמז למבטא האירי שאיתו הגיע לארץ הזאת. אחותה לגלגה עליו מדי פעם בפעם בחיבה. ״זה!״ היתה אומרת, בניסיון לא מוצלח לחקות את המבטא שלו, ״יש בו יותר רוח קרב מאשר בחתונה אירית.״
    לא, בשולחן הזה היתה חסרה מישהי אחרת לגמרי. היא נאנחה ודחקה את נורין ממחשבותיה, כפי שעשתה אינספור פעמים בכל יום. אחר כך אמרה במאור פנים, ״אשתו של אָלְף פֵּטיט קנתה מקרר מהחדשים האלה, דיפנדר. יש לו ארבע מגירות ומקפיא, והוא לא מרעיש.״
    ״בניגוד לאשתו של אלף פטיט,״ אמר מאריי. הוא שלף את העותק האחרון של ה״בולטין״, עלון החדשות, והתעמק בטור החקלאות, ״האדם שעל האדמה״. ״הממ. כתוב כאן שהמחלבות נהיות מלוכלכות יותר כי כל הנשים עוזבות.״
    ״ברור שהם לא ראו בחיים איך נראה החדר של מגי.״
    ״את הכנת את זה?״ מאריי הרים את ראשו מהעיתון והחווה באגודלו לעבר הקערה, שהיתה כמעט ריקה.
    ״מגי הכינה,״ אמרה לטי.
    ״טעים. יותר טוב מהקודם.״
    ״אני לא יודעת למה,״ אמרה מרגרט, ידה מושטת קדימה כדי לבחון היטב שבב עץ שנכנס בה. ״לא עשיתי שום דבר שונה.״
    ״התחילו להקרין סרט חדש באודיאון,״ אמרה לטי, כדי לשנות את הנושא. זה משך את תשומת לבם. היא ידעה שהגברים העמידו פנים שהם לא מתעניינים בקטעי הרכילות שהביאה לחווה פעמיים בשבוע, כי רכילות היא עניין לנשים, אך מדי פעם בפעם החליקה מסיכת האדישות ונשרה מהם. היא נשענה על הכיור, זרועותיה שלובות על חזה.
    ״נו?״
    ״זה סרט מלחמה. גריר גרסון וטיירון פאוור. שכחתי איך קוראים לו. משהו עם 'לָנצח'?״
    ״אני מקווה שיש בו המון מטוסי קרב. אמריקאיים.״ דניאל הציץ אל אחיו, תר כנראה אחר הסכמה, אך ראשיהם היו מורכנים כשגרפו מזון לתוך פיותיהם.
    ״איך אתה מתכוון להגיע לוודסייד, טמבל קטן? האופניים שלך מקולקלים, כזכור לך.״ ליאם דחף אותו.
    ״הוא בכל מקרה לא ירכב לבד על אופניים למרחק כזה,״ אמר מאריי.
    ״אחד מכם יכול לקחת אותי בטנדר. נו, בחייכם. אני אשלם על הגלידות שלכם.״
    ״כמה ארנבים מכרת השבוע?״
    דניאל השתכר מעבודה צדדית בפשיטת עורות ארנבים ומכירת פרוותם. מחיר הפרוות הטובות עלה באורח פלא מפֶּני אחד לכמה שילינגים לפרווה, והתעשרותו הפתאומית עוררה במקצת את קנאתם של אחיו.
    ״רק ארבעה.״
    ״טוב, זה המחיר הכי טוב שלי.״
    ״אה, מאריי, בטי ביקשה למסור לך שהסוסה הטובה שלהם בהיריון סוף־סוף, אם אתה עדיין מעוניין.״
    ״זאת שהם זיווגו עם הקוסם?״
    ״אני חושבת שכן.״
    מאריי החליף מבט עם בנו הבכור. ״אולי תקפוץ לשם בהמשך השבוע, קולום. לא יזיק אם יהיה לנו פה סוס אחד טוב.״
    ״מה שמזכיר לי.״ לטי נשמה נשימה עמוקה. ״מצאתי את מרגרט רוכבת על הסייחה הצעירה המרושעת ההיא שלכם. אני לא חושבת שהיא צריכה לרכוב. זה לא... בטוח.״
    מאריי לא הרים את מבטו מהנזיד שלו. ״היא אישה בוגרת, לטי. בקרוב מאוד לא תהיה לנו כמעט שום שליטה על חייה.״
    ״את לא צריכה לעשות מזה עניין, לטי. אני יודעת מה אני עושה.״
    ״הסוסה הזאת נראית רעה.״ לטי החלה להדיח כלים והרגישה במעורפל שמעמדה מעורער. ״אני רק אומרת שאני לא חושבת שנורין היתה אוהבת את זה. לא כשהדברים הם... כמו שהם...״
    אִזכור שמה של אחותה הביא איתו דממה קצרה, מדוכדכת.
    מאריי דחף את הקערה הריקה שלו אל מרכז השולחן. ״יפה מצדך לדאוג לנו, לטי. אל תחשבי שאנחנו לא אסירי תודה.״
    אם הבנים הבחינו במבט שהחליפו ביניהם שני ״הזקנים״, כפי שקראו להם, או בכך שמבטה של דודתם לטי לווה בהסמקה עדינה מאוד של לחייה, הם לא אמרו דבר. בדיוק כפי שלא אמרו דבר כמה חודשים קודם לכן כשהיא החלה ללבוש את החצאית הטובה שלה כשבאה לבקר אותם. או שבגיל ארבעים ומשהו החלה לפתע לסדר את שערה.
    בינתיים קמה מרגרט מהכיסא שלה ועיינה במכתבים שנחו על המזנון ליד תיקה של לטי. ״לעזאזל!״ קראה.
    ״מרגרט!״
    ״מצטערת, לטי. תראו! תראה, אבא, זה בשבילי! מהצי!״
    אביה סימן לה להביא את המכתב אליו. הוא הפך את המעטפה בידיו הגדולות, הביט בחותמת הרשמית ובכתובת השולח. ״רוצה שאני אפתח את זה?״
    ״הוא לא מת, נכון?״ דניאל יילל כשידו של קולום סטרה בחדות על עורפו.
    ״אל תהיה אידיוט.״
    ״אתה לא חושב שהוא מת, נכון?״ מרגרט הושיטה יד כדי לייצב את עצמה, והצבע אזל מפניה הסמוקות בדרך כלל.
    ״ברור שהוא לא מת,״ אמר אביה. ״הם שולחים מברק על דבר כזה.״
    ״אולי הם רצו לחסוך בולי דואר אבל -״ דניאל זינק לאחור על כיסאו כדי להימנע מבעיטה נמרצת מאחיו הבכור.
    ״התכוונתי לחכות עד שכולכם תגמרו לאכול,״ אמרה לטי בלי שתזכה להתייחסות.
    ״נו, קדימה, מגס. למה את מחכה?״
    ״אני לא יודעת,״ אמרה הנערה, שנראתה עכשיו מתייסרת בחוסר החלטיות.
    ״קדימה, כולנו כאן.״ אביה הושיט אליה יד מנחמת והניח אותה על גבה.
    היא הביטה בו, ואז מטה במכתב שהחזיקה עכשיו בידה. אחיה נעמדו על רגליהם, מקובצים בצפיפות סביבה. לטי, שצפתה בהם מהכיור, הרגישה מיותרת, כאילו היא אדם זר שבא מבחוץ. כדי להסתיר את אי־הנוחות שלה העסיקה את עצמה בקרצוף מחבת, ואצבעותיה הרחבות האדימו מהמים החמים.
    מרגרט קרעה את המעטפה והחלה לקרוא את המכתב כשהיא ממלמלת את המילים, הרגל שהיה לה מאז ילדותה. לבסוף פלטה אנחה קלה, ולטי סבה לאחור וראתה אותה מתיישבת בכבדות על כיסא שאחד מאחיה דחף מתחתיה. היא הביטה באביה ונראתה מוכת יגון.
    ״הכול בסדר, ילדה?״ פרצופו התכרכם בדאגה.
    ״אני נוסעת, אבא,״ לחשה בקול צרוד.
    ״מה? לאירלנד?״ אמר דניאל וחטף מידיה את המכתב.
    ״לא. לאנגליה. מצאו לי מקום על ספינה. אוי, אלוהים, אבא.״
    ״מרגרט!״ נזפה בה לטי, אבל איש לא שמע.
    ״מגס נוסעת לאנגליה!״ אחיה הבכור קרא את המכתב. ״היא באמת נוסעת! הם באמת הצליחו לדחוף אותה פנימה!״
    ״סתום את הפה,״ אמרה מרגרט, אבל לא בלב שלם.
    ״'בגלל השינוי במעמדה של כלת מלחמה אחרת, אנחנו יכולים להציע לך לנסוע על -' איך קוראים את זה? 'שתצא מסידני' בלה־בלה־בלה.״
    ״שינוי במעמדה? מה אתם חושבים שקרה לאומללה הזאת?״ אמר ניאל בלעג.
    ״יכול להיות שהבעל כבר היה נשוי. זה קורה, אתה יודע.״
    ״לטי!״ מחה מאריי.
    ״אבל זה נכון, מאריי. כבר קרו כל מיני דברים. אתה רק צריך לקרוא עיתונים. שמעתי על בנות שעשו את כל הדרך לאמריקה ושמעו שם שהן לא רצויות. חלקן ב...״ קולה דעך.
    ״ג'ו לא אדם כזה,״ אמר מאריי. ״כולנו יודעים שהוא לא כזה.״
    ״חוץ מזה,״ אמר קולום בעליצות, ״כשהוא התחתן עם מגס אמרתי לו שאם הוא אי־פעם יאכזב אותה אני אמצא אותו ואהרוג אותו.״
    ״גם אתה?״ אמר ניאל, מופתע.
    ״אלוהים,״ אמרה מרגרט, שהתעלמה מדודתה אבל הצטלבה בהתנצלות אילמת. ״עם אנשים כמוכם שדואגים לי, פלא שהוא נשאר בכלל.״
    דממה השתררה כשמשמעות המכתב חלחלה ללבם של כל הנוכחים בחדר. מרגרט לקחה את ידו של אביה והחזיקה אותה בחוזקה, בעוד האחרים מעמידים פנים שהם לא שמים לב.
    ״מישהו רוצה תה?״ שאלה לטי. גוש עלה בגרונה: היא דמיינה את המטבח ללא מרגרט בתוכו. נשמעו כמה מלמולי הסכמה מאופקים.
    ״לא בטוח בכלל שתקבלי תא, שתדעי לך,״ אמר ניאל, שעדיין קרא את המכתב.
    ״הם יכולים לאחסן אותה עם המטען,״ אמר ליאם. ״היא מספיק קשוחה.״
    ״אז זהו?״ אמר דניאל. לטי הבחינה שהוא נראה מוכה הלם. ״זאת אומרת, את נוסעת לאנגליה וזהו זה?״
    ״זהו זה,״ אמרה מרגרט בשקט.
    ״אבל מה איתנו?״ שאל דניאל וקולו הצטרד, כאילו עדיין לא הפנים את נישואיה של אחותו או את השלכותיהם האפשריות. ״אנחנו לא יכולים לאבד גם את אמא וגם את מגס. זאת אומרת, מה אנחנו אמורים לעשות?״
    לטי עמדה לדבר וגילתה שאין לה מילים.
    מעבר לשולחן, מאריי ישב בשקט, ידו שלובה בידה של בתו. ״אנחנו, בני, אמורים לשמוח.״
    ״מה?״
    מאריי חייך אל בתו חיוך מרגיע - חיוך שלטי לא האמינה שהוא מבטא את מה שהרגיש באמת. ״אנחנו הולכים לשמוח כי מרגרט נוסעת להיות עם גבר טוב. גבר שנלחם בשביל המדינה שלו ושלנו. גבר שראוי להיות עם מרגרט שלנו בדיוק באותה מידה שהיא ראויה לו.״
    ״בחיי, אבא.״ מרגרט מחתה את עיניה.
    ״וחשוב יותר,״ כאן הרים את קולו, כמו כדי להדוף כל הפרעה, ״אנחנו צריכים לשמוח יותר מכול כי סבא של ג'ו היה אירי. וזה אומר...״ הוא הניח בעדינות יד מחוספסת על בטנה הגדלה של בתו. ״...שהבחור הקטן הזה פה עומד להניח את רגלו, בלי נדר, בארצו של אלוהים.״
    ״מאריי,״ לחשה לטי, ידה נלחצה אל פיה.
    ״תתכוננו,״ מלמל קולום אל אחיו והחל לנעול את מגפיו, ״מצפה לנו ערב של 'הו דני בוי'.״
     
    לא נותרו להן עוד מקומות לתליית הכביסה הרטובה. המתלה הפנימי המקורה היה עמוס כל כך שאיים למשוך איתו מטה את התקרה. מצעים לחים נתלו על כל וו ועל כל כבל בתוך הבית, מהודקים באטבים לקולבים שנתלו על דלתות, או נפרשו על גבי מגבות על משטחי עבודה. מרגרט משכה עוד גופייה רטובה מהדלי ונתנה אותה לדודתה, שהכניסה את המכפלת למעגילה והחלה לסובב את הידית.
    ״זה מפני ששום דבר לא התייבש אתמול,״ אמרה מרגרט. ״לא הורדתי את הבגדים בזמן מהחבל והם נרטבו שוב, ויש לי עוד הרבה מטלות אחרות.״
    ״למה שלא תשבי, מגי?״ אמרה לטי, שבחנה את רגליה. ״תני לרגליים שלך לנוח לדקה או שתיים.״
    מרגרט שקעה בתודה לתוך הכיסא בחדר הכביסה והושיטה את ידה ללטף את כלבת הטרייר שהתיישבה לצדה. ״אני יכולה לשים חלק באמבטיה, אבל אבא שונא את זה.״
    ״את יודעת שאת צריכה לנוח. רוב הנשים כבר יושבות עם הרגליים למעלה בשלב הזה.״
    ״אה, יש עוד המון זמן,״ אמרה מרגרט.
    ״פחות משנים־עשר שבועות, למיטב זיכרוני.״
    ״נשים אפריקאיות פשוט הולכות מאחורי שיח, מוציאות אותם וממשיכות לעבוד.״
    ״את לא אפריקאית. ואני בספק אם מישהי 'מוציאה' תינוק כאילו הוא...״ לטי ידעה שאין לה סמכות לדבר בביטחון על לידה. היא המשיכה לסחוט בשתיקה, הגשם תופף בקול על גג הפח של השירותים החיצוניים, הניחוח המתוק של אדמה שנרטבה זה עתה חדר מבעד לחלונות הפתוחים. המעגילה חרקה, יצור גריאטרי שהוכרח להתאמץ בעל כורחו.
    ״דניאל קיבל את זה יותר גרוע ממה שחשבתי,״ אמרה מרגרט בסופו של דבר.
    לטי המשיכה לסובב את הידית ונאנקה כשמשכה אותה לכיוונה. ״הוא עדיין צעיר. הוא נאלץ להתמודד עם הרבה דברים בשנתיים האחרונות.״
    ״אבל הוא ממש כועס. לא ציפיתי שיכעס.״
    לטי שתקה לרגע. ״הוא מרגיש מאוכזב כנראה. הוא הרי איבד את אמא שלו ועכשיו אותך...״
    ״זה לא שעשיתי את זה בכוונה.״ מרגרט חשבה על ההתפרצות של אחיה, המילים ״אנוכית״ ו״שונא״ נזרקו אליה בכעס עד שכף ידו השטוחה של אביה הפסיקה באחת את ההתקפה החריפה.
    ״אני יודעת,״ אמרה לטי, הפסיקה את העבודה והזדקפה. ״וגם הם יודעים את זה. אפילו דניאל.״
    ״אבל כשג'ו ואני התחתנו, את יודעת, לא חשבתי על זה שאני אעזוב את אבא ואת הבנים. לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת יותר מדי.״
    ״מובן שאכפת להם. הם אוהבים אותך.״
    ״לי לא היה אכפת כשניאל עזב.״
    ״זה היה במלחמה. ידעת שהוא חייב ללכת.״
    ״אבל מי יטפל בכולם? אבא יכול אולי לגהץ חולצה או לשטוף כלים, אם אין ברירה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לבשל ארוחה. והסדינים יישארו על המיטות שלהם עד שילכו בכוחות עצמם לסל הכביסה.״
    בשעה שדיברה, מרגרט כמעט החלה להאמין בתמונה הזאת של עצמה בתור עמוד התווך של משק הבית, תפקיד שמילאה בלא מעט תרעומת במהלך השנתיים האחרונות. היא מעולם לא ציפתה שתיאלץ לבשל ולנקות עבור מישהו. אפילו ג'ו הבין כשאמרה לו שהיא חסרת תקנה בזה, וחשוב מכך, שאין לה שום כוונה לשנות את המצב. עתה, משנאלצה לבלות שעות בכל יום בטיפול באחים שפעם התייחסה אליהם כאל שווים, נאבקו בתוכה צער, אשמה וזעם אילם. ״זה מדאיג אותי נורא, לטי. אני באמת חושבת שהם לא יוכלו להסתדר בלי... נו, בלי אישה במקום הזה.״
    השתררה דממה ממושכת. הכלבה ייבבה מתוך שינה, רגליה חתרו במרדף בלתי־נראה.
    ״אני מניחה שהם יוכלו להביא מישהי, מין סוכנת משק בית,״ אמרה לטי בסופו של דבר, בנימה קלילה באופן מטעה.
    ״אבא לא ירצה לשלם על זה. את יודעת כמה הוא מדבר על זה שצריך לחסוך. חוץ מזה, אני חושבת שאף אחד מהם לא ירצה זרה במטבח. את מכירה אותם.״ היא הגניבה מבט אל דודתה. ״ניאל לא אוהב שיש אנשים חדשים בסביבה מאז שהוא חזר מהמחנות. אוי, אני לא יודעת...״
    בחוץ נחלש הגשם. התיפוף על הגג נעשה קליל והיה אפשר לראות כתמים קטנים של כחול בין העננים האפורים בכיוון מזרח. שתי הנשים נותרו שקטות למשך כמה דקות, כל אחת מהן מרוכזת בנוף שנשקף מהחלון המרושת.
    כאשר לא נשמעה כל תשובה דיברה מרגרט שוב, ״למען האמת, אני שואלת את עצמי אם אני צריכה בכלל לעזוב. כלומר, אין טעם שאסע אם אני לא אפסיק לדאוג למשפחה שלי כל הזמן, נכון?״
    היא חיכתה שדודתה תדבר. משלא אמרה דבר, המשיכה, ״כי אני -״
    ״אני מניחה,״ העזה לטי ואמרה, ״שאוכל לעזור.״
    ״מה?״
    ״אל תגידי 'מה', יקירתי. אם את דואגת להם עד כדי כך,״ קולה של לטי היה מדוד, ״אולי אוכל לבוא רוב הימים. רק כדי לעזור קצת.״
    ״הו, לטי, באמת?״ מרגרט וידאה שקולה ביטא את מידת ההפתעה המדויקת ואת הרמה המדויקת של הכרת טובה.
    ״לא הייתי רוצה להידחף למקום שאיננו מקומי.״
    ״לא... לא... מובן שלא.״
    ״לא הייתי רוצה שאת או הבנים תחשבו ש... שאני מנסה לתפוס את המקום של אמא שלכם.״
    ״אני לא חושבת שמישהו יחשוב כך.״
    שתי הנשים עיכלו את מה שסוף־סוף נאמר בקול רם.
    ״יכול להיות שיהיו אנשים ש... יפרשו דברים באופן שגוי. אנשים בעיר וכאלה.״ לטי היטיבה את שערה בתנועה לא מודעת.
    ״כן, יכול להיות,״ אמרה מרגרט, עדיין בארשת פנים רצינית מאוד.
    ״אבל מצד שני, זה לא שיש לי עבודה או משהו. לא עכשיו כשסגרו את מפעל התחמושת. והמשפחה צריכה להיות ראשונה בסדר העדיפויות.״
    ״בהחלט.״
    ״כלומר, הבנים האלה צריכים אישה בסביבה. במיוחד דניאל. הוא בגיל כזה... וזה לא שאני עושה משהו לא בסדר... משהו... את יודעת...״
    אם מרגרט הבחינה בסומק העדין של עונג שהתפשט על פניה של דודתה, היא לא אמרה דבר. אם היה משהו אחר בפניה של דודתה, בשפתון החדש, שגרם למרגרט להרגיש שיש משהו קצת יותר מסובך בסידור הזה, היא עשתה ניסיון אמיץ להדחיק אותו. אם מחירה של החירות נטולת האשמה שלה הוא שמישהי תגזול את מקומה של אמה, היא תקפיד לראות רק את היתרונות.
    פניה הזוויתיות של לטי הוארו עתה בחיוך. ״אם כך, יקירתי, אם זה יעזור לך, אני אטפל היטב בכולם,״ היא אמרה. ״ומודי. אני אטפל גם בה היטב. את לא תצטרכי לדאוג.״
    ״אה, לה אני לא דואגת.״ מרגרט הקימה את עצמה במאמץ. ״אני מתכוונת ל -״
    ״כן, אני אדאג שהם כולם יהיו בסדר,״ המשיכה לטי, שכפי הנראה ליהגה מהתרגשות ומציפייה. ״אם זה באמת יקל קצת את הדאגות שלך, מגי היקרה, אני אעשה כל שביכולתי. כן, את לא תצטרכי לדאוג בקשר לשום דבר.״ היא סחטה בידיה במרץ מחודש את החולצה האחרונה והשליכה אותה לסל הכביסה, מוכנה למחזור הייבוש הבא.
    היא ניגבה את ידיה הגדולות והגרמיות בסינרה. ״טוב. בסדר. אולי אני אלך להכין לשתינו כוס תה? את תכתבי את המכתב שלך לצי, תגידי להם שאת מסכימה, ואז נדע שהכול מוכן. את לא רוצה להפסיד את המקום שלך, נכון? לא כמו האומללה ההיא.״
    מרגרט השתדלה שהחיוך שלה ייראה נלהב יותר מכפי שהרגישה. במאמר ב״גלאמור״ נכתב שהיא עלולה לא לראות איש מהם שוב. זה משהו שצריך להיות מוכנים אליו.
    ״ואני אגיד לך מה, מגי, אני אעבור על המגירות שלך למעלה. אני אבדוק אם אני יכולה לעשות בשבילך תיקונים כלשהם. אני יודעת שחוט ומחט זה לא הצד החזק שלך, ואנחנו רוצים שתיראי הכי יפה שאפשר כשתיפגשי שוב עם ג'ו.״
    אל תנטרי להם טינה, אמר המגזין. ולעולם אל תאשימי את בעלך בכך שהפריד אותך מהמשפחה שלך. דודתה גררה עכשיו את הסל אל צדו השני של החדר בתחושת ביטחון של בעלת הבית, כמו זו שהיתה פעם לאמא שלה.
    מרגרט עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה כשקולה של לטי הדהד בחדר הכביסה, ״אולי אני אתקן גם כמה חולצות של אבא שלך, באותה הזדמנות. לא יכולתי שלא להבחין, יקירתי, שהן נראות קצת בלויות, ואני לא רוצה שמישהו יגיד שאני לא...״ היא שלחה מבט אלכסוני אל מרגרט. ״אני אדאג שהכול פה יהיה מסודר ומצוחצח. הו, כן. את לא תצטרכי לדאוג בקשר לשום דבר.״
    מרגרט לא רצתה לדמיין אותם חיים לבדם. עדיף ככה מאשר עם מישהי שהיא לא הכירה.
    ״מגי?״
    ״מממ?״
    ״את חושבת... את חושבת שזה יפריע לאבא שלך? כלומר, שיפריע לו שאני פה?״ פניה של לטי היו מודאגות לפתע, תווי פניה בני הארבעים וחמש היו גלויים כמו אלה של כלה צעירה.
    לאחר מכן, בלילות הרבים שבהם חשבה על כל מה שהיה, תהתה מרגרט מה גרם לה להגיד זאת. היא לא היתה אדם מרושע. היא לא רצתה שלטי או אביה יהיו בודדים, אחרי הכול.
    ״אני חושבת שהוא יהיה מאושר,״ היא אמרה והושיטה יד לכלבתה הקטנה. ״הוא מחבב אותך מאוד, לטי, וגם הבנים.״ היא השפילה את מבטה, השתעלה ובחנה את שבב העץ בידה. ״הוא אמר לא פעם שהוא רואה בך מעין... מעין אחות. מישהי שיכולה לדבר איתו על אמא, שזוכרת איך היא היתה... וכמובן, אם תכבסי להם את החולצות, הם יהיו אסירי תודה לך לנצח.״ מסיבה כלשהי לא הצליחה להרים את מבטה, אבל היא היתה ערה היטב לכך שחצאיתה של לטי ורגליה הדקות והחזקות, שעמדו במרחק של פחות ממטר ממנה, דממו לחלוטין. ידיה, שהיו פעילות בדרך כלל, נחו דוממות על סינרה.
    ״כן,״ אמרה לטי לבסוף. ״בוודאי.״ קולה נשמע מעט משתנק. ״טוב. כמו שאמרתי. אני - אני אלך להכין לנו תה.״
    • ג'וג'ו מויס
    • ג'וג'ו מויס

      ג'וג'ו מויס  נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

     
  • המלצות נוספות
    • אשתו של מגדל התה
    • סיפורה של שפחה
    • עקוב אחר שינויים
    • הצל של אמי
    • ללכת בדרכך
    • מכתב אחרון ופרידה
    • הנערה שהשארת מאחור
    • החיים אחריך
    • הנערה מברוקלין
    • אל תגיד כלום
    • מה שאליס שכחה
    • סקסי בטירוף