בדרך נסתרת

פרולוג

יולי בת שבע־עשרה

אני נכנסת לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי, לוקחת איתי את השקית השחורה. אני פושטת מעליי את הג'ינס והגופייה ולובשת בזהירות את שמלת הנשף שבחרתי. אני לא יודעת מה מרגש אותי יותר, השמלה היפהפייה שזה עתה קניתי או העובדה שאני מסיימת את לימודיי בתיכון. ידיי מרקדות מאחורי גבי כשאני קושרת את קולר השמלה, ובד הסטן המבריק נשפך במורד גופי.

אני מרגישה כמו נסיכה. אני פותחת את דלת חדר האמבטיה והדבר הראשון שאני רואה זה את עיניהם המוארות של אבא ושל אימא. הם נראים נרגשים במיוחד. עיניו הירוקות של אבא נוצצות ואימא מצמידה את ידיה זו לזו, מתרגשת אפילו שהיא בעצמה עזרה לי לבחור את השמלה בחנות רק לפני שעה.

"יולה, את יפה כל־כך," אומר אבא. "לפעמים אני לא מאמין שאני יצרתי דבר כזה טהור ויפה. את המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים האלה." תמיד הייתי החולשה של אבא שלי. "אני הולך לבדוק שהקטנים לא שוברים לנו את הבית בזמן שאנחנו כאן. תסיימו פה ונזמין ארוחת ערב? יולה, נזמין את הסושי שאת אוהבת?"

הוא נושק לי ואז לאימא. אני מהנהנת והוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת. רק אז אני גולשת במורד הקיר ומתיישבת על הרצפה.

"יולה, השמלה תתלכלך," אומרת אימא.

אני מרימה אליה את עיניי הרטובות. "אימא, אבא סתם אומר, נכון? אני לא באמת המתנה שלו. בגללי קרה לו הנורא מכול."

"יולי." היא כורעת על ברכיה מולי. "למה את מתכוונת? למה את בוכה, ילדה שלי?"

"הכול בגללי. אם לא הייתי נולדת, אימא תמר לא הייתה מתה. היא מתה בגללי." תום היא האימא המאמצת שלי. היא נכנסה לחיי כשהייתי בת שש. אני מייבבת בבכי כשהכול מתערבב יחד, העצב והשמחה, העבר והעתיד. לא מזמן הייתה האזכרה, הגיוס מתקרב, סיום התיכון — כל האירועים האלה מציפים את הכול.

אימא עוטפת אותי בחיבוקה. אני נשברת עוד יותר כשאני רואה את הלחלוחית שבעיניה. נראה שהלבה שהתפרצה מתוך הר הגעש שבלב שלי קברה את שתינו תחתיה.

"יולי, ילדה שלי, למה לא אמרת כלום?"

זה כל מה שהיא שואלת כשאני נותנת לרגשותיי לצאת, הפעם בתוך חיבוקה. אני מרגישה שיש מה שיגן עליי מפני רגשותיי המפחידים.

אני זוכרת את השיחה הראשונה עם אימא ועם אבא, את הביקור הראשון אצל הפסיכולוגית, את כל הפעמים שאבא יצא מוקדם מהעבודה רק כדי להיות איתי, את כל המילים היפות שאימא אמרה לי.

בזכות ההורים שלי, השד שתמיד ריחף מעליי אולי הצטמצם, גם אם לא נעלם לגמרי. לעיתים הוא מתעורר, אבל היום אני כבר מנהלת אותו, לא הוא אותי.

1

יולי

"לירי, אני יוצאת!" אני צועקת לשותפה שלי, שתקועה כבר שעה במקלחת.

"רגע!" היא צועקת. לא עוברת דקה והיא ניצבת על מפתן חדר האמבטיה כשהיא לבושה ברישול, שערה עטוף במגבת לבנה. "מה הלחץ, נודניקית?" היא מסירה את המגבת משערה וזורקת אותה לספה, מנסה לסחוט בידיה את שערה נוטף המים.

"אבל היום שטפתי." אני גונחת בתסכול.

"היי," היא מניחה את ידה על פי, "אם לא היית מזרזת אותי לצאת, הייתי יכולה לסחוט את השיער בתוך המקלחת."

"את לא מכירה את אבא שלי כמוני." אני נאנחת. "הוא מדויק כמו שעון שוויצרי, אסור לאחר."

"כן, את צודקת." היא מגלגלת את שערה הרטוב על קודקודה ותופסת בקליפס. "אבל אני בטוחה שלך הוא סולח."

"זה נכון." אני מחייכת. "טוב, ביקשת טרמפ, אז קדימה, בלי להתלונן," אני מזרזת אותה לצאת. אם לא אעשה זאת, היא מסוגלת להתעכב בבית עוד דקות ארוכות. לאחר שהיא נועלת את נעליה, אני מובילה אותה אל הדלת, סוגרת את הבית אחרינו ונועלת, ואז ממהרת לצאת לחניה, האצבעות שלי כבר מדגדגות לעטוף את ההגה ולהתחיל בנסיעה. הדרך מתל אביב להרצליה בשעות הערב פקוקה להחריד.

"תירגעי, אנחנו לא במשימה במרוץ למיליון," היא קוראת אחריי ואני צוחקת.

מכונית המיני הלבנה שלי מחכה בחניה שמצאתי בנס ממש מול הדירה. אבא שלי, גאה כל־כך בבת הקטנה שלו, שלא הסתפק במתנה סמלית כמו שוקולד או שמלה וקנה לי אותה כשהתחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב.

רק מאוחר יותר גיליתי שכוונותיו לא היו טהורות כל־כך. הוא קנה לי אותה כדי שאוכל לחזור מדי ערב הביתה להרצליה, ולא איאלץ לגור בתל אביב, הרחק מהעיניים ומהאוזניים שלו. תוכניותיו קרסו כשהכרזתי שאני מתכוונת לעבור לגור בדירת שותפות בעיר הגדולה. זה היה כמעט מצחיק שהוא ממש נעשה מזה חולה. הוא טען שזה צינון מהמזגנים, אבל לי הסיבה האמיתית הייתה ברורה.

למזלו, ולמזלי, הבית לא ריק. ליאו שוכר יחידת דיור בהרצליה ומגיע הרבה לבקר בזמן שהוא לא עסוק עם יעל, ויש גם את מיכאל ואלה. לא קל איתם כי הם עכשיו בגיל ההתבגרות. ויש כמובן את שי־לי הקטנה. היא רק בכיתה א', אבל עושה לכולם בית ספר.

לירי יוצאת מהרכב אצל בן הזוג שלה והטלפון מצלצל בתזמון מושלם. על המסך מתנוסס התואר 'האבא הכי חתיך בעולם'. מתי אבא הספיק לשנות את כרטיס הקשר שלו בטלפון שלי? הוא לא מתבגר. "כן, אבא?"

"יולה, איפה את?" הוא נשמע לחוץ.

"אני בדרך."

"אני מזכיר לך שקבענו בשמונה, גברת."

"אל תדאג, אבא, אגיע בזמן."

"יופי, כי יש לנו אורח."

"עוד אחד ממקרי הסעד של אימא?" אימא כנראה החליטה להחליף את האפיפיור. כמעט בכל ערב מצטרפים אליהם לארוחה נער או נערה מהפנימייה לנערים בסיכון שהיא עובדת בה. כאילו לא מספיק הצהרון שהיא ואבא פתחו בבית. למזלי, אני באה לארוחות ערב רק פעמיים בשבוע, וגם זה רק כי אבא מתעקש.

"משהו כזה." הוא מכחכח בגרונו. "יולה, תישארי לישון הלילה בבית."

"יש לי עבודה מחר."

"אז תצאי מוקדם. תוכלי לעצור לקנות שוקו בתחנת הדלק, כמו שאת אוהבת."

"נראה. טוב, אבא, נדבר כשאגיע."

"אני אוהב אותך."

"גם אני. ביי, אבא." אני מנתקת את השיחה. הוא כזה רגשן לפעמים.

בשתי דקות אחרי שמונה אני כבר תוקעת את המפתח בדלת הבית ונכנסת. אימא עומדת במטבח בבגדי בית ובקוקו מרושל, וגם עכשיו היא יפה וזוהרת כאילו השנים לא נגעו בה. רק מבטה נהיה מבין יותר. בניגוד להרבה אימהות אחרות שאני מכירה, אחרי הלידות גופה דווקא התמצק. היא לא הסכימה להתרגל לגזרתה החדשה והולכת באופן קבוע לחוג פילאטיס, כך שיש לה גוף שלא יבייש ספורטאית מקצועית. היא אפילו מצליחה להתיש את אבא בריצות המשותפות שלהם על הטיילת.

"יפה שלי." היא ניגשת אליי ומחבקת אותי. ריחה המוכר והביתי מציף אותי בנעימות ומעלה בי זיכרונות טובים של נחמה ושל אהבה. "התגעגעתי אלייך. אבא אמר לי שאת נשארת לישון. הבית ריק בלעדייך."

"גם אני התגעגעתי." היא מלטפת את פניי ומוליכה אותי אחריה למטבח. "איפה כולם?" אני מתיישבת על כיסא בר והיא מוזגת לי כוס 'קולה זירו' קרה, יודעת בדיוק מה אני אוהבת.

"מיכאל ואלה בצופים. הם מאחרים, אני שוקלת לשלוח אליהם צוות חילוץ." היא מצחקקת ומסדרת את הפקעת על קודקודה.

"וליאו?"

"תנחשי."

שתינו מגלגלות עיניים. יעל והוא צמודים זה לזה כאילו הדביקו אותם בדבק 'שלוש שניות'. לאימא ולי יש רגשות מעורבים לגבי הקשר הזה. מצד אחד, ליאו מאושר איתה. מצד שני, היא משתלטת על כל זמנו הפנוי. "איפה אבא? והכוכבת הקטנה?"

"הם נסעו להביא את האורח שלנו." אימא מתיישבת לצידי ליד הדלפק. זו פינת הריכולים שלנו.

"שי־לי נסעה עם אבא? ממתי היא נהנית מזה?" אני מגחכת.

"היא פשוט בעונת ה'רק אבא' שלה. זה דווקא מתאים לי."

אנחנו צוחקות. "למה הם נסעו לקחת אותו? טוב, בעצם הוא קטין, בטח אין לו אוטו או רישיון."

"האמת שהוא לא קטין."

"יש אצלכם בפנימייה גם בגירים?"

"לא."

"אז?"

"הוא לא מהפנימייה. הוא אחיו של חניך מהפנימייה."

"אז למה הזמנת אותו?" אני שואלת בתרעומת. "למה אנחנו לא יכולים לאכול פעם אחת רק אנחנו, כמשפחה? נראה לי שאוותר על הארוחה הערב."

"ידעתי שתכעסי. תני לי לספר לך על המקרה. אם בכל זאת לא תרצי לאכול איתנו, תוכלי ללכת לחדר."

"קדימה," אני מחווה לה בידי.

"אחיו הקטן, דין, חניך בפנימייה. הסיפור שם לא פשוט. הוא מגדל אותו לבד, אין להם משפחה. הוא עובד קשה מאוד כדי לתמוך בדין, ויש לו יותר מדי על הכתפיים. חשבתי לפנק אותו קצת, את יודעת."

״הלב שלך גדול מדי.״ אני מנידה בראשי.

״זה כי אתם מרחיבים אותו.״

״אימא, די עם המשפטים הקיטשיים האלה. אני לא אבא, זה לא עובד עליי.״ אני נעמדת מולה. ״ואני עדיין כועסת. ולמה הוא בכלל צריך טרמפ? אין לו רכב?"

"האופנוע שלו עבר תאונה והוא במוסך."

"קרה לו משהו?"

"שום דבר רציני, תודה לאל."

"זוכרת שרציתי לעשות רישיון על אופנוע בתיכון?"

"אם אני זוכרת? אבא שלך לא ישן שבוע."

"הוא הצליח להוריד אותי מזה. ובחזרה לנושא, אז נהיינו גם שירותי הסעה וגם הסעדה? שניים באחד." בדרך כלל אני סובלנית יותר, אך התקופה האחרונה הותירה אותי בלי אוויר.

״תערכי שולחן במקום לכעוס. בינתיים אסיים עם הקינוח."

"עוגיות שוקולד־צ'יפס?" אני שואלת את המובן מאליו.

"נראה לך שהאח המגודל שלך ייתן לי להכין משהו אחר?" היא נושקת לקודקודי, קמה וחוזרת לעיסוקיה. גם אני קמה, ומתחילה לסדר את השולחן. את השקט הנעים מרעידה זעקה שלא הייתה מביישת צופה בסרט אימה מפחיד במיוחד.

"זה לא הוגן!" שי־לי מייללת ומייד לאחר מכן נשמעת טריקת דלת.

"מה קרה?" אימא ואני נעמדות במבואה, מוכנות למלחמה בלוחמת הקטנה של הבית. את הדאגה מחליף גל צחוק. שי־לי הקטנה נעמדת בזרועות שלובות ומאחוריה אבא המותש.

"אבא משקר לי!"

"שי־לי!" אימא נוזפת ומחליפה עם אבי מבטים מודאגים. הם יודעים לתקשר בלי מילים.

"נכון שלילדים בני שש אסור לנהוג?" אבא שואל. מפליא, איך הילדה הקטנה הזאת מצליחה להביס אותו בכל פעם מחדש.

"ודאי שאסור." אימא ניגשת אליה, כורעת מולה ומלטפת את שערה. "את עדיין קטנה, מתוקה שלי. מה דעתך שביום שבת ניסע לפארק ותנהגי שם במכוניות המתנגשות?"

"כן!"

"או־קיי, אבל בתנאי שתתנצלי בפני אבא ואחר כך תבטיחי לי שתתנהגי יפה, לפחות הערב."

"סליחה שאמרתי שאתה שקרן, אבא. שיקרתי." היא מרימה אליו את ידיה, וכשהוא רוכן אליה, היא מנצלת את ההזדמנות ומניחה נשיקה על לחיו. היא חנפנית לא קטנה. שי־לי פונה ללכת לחדרה לאחר שהיא מחבקת אותי ואז אבא ניגש אליי.

"מה שלום הנסיכה שלי?"

הוא כורך את ידיו סביבי ואני מרגישה שוב כמו ילדה קטנה ובטוחה, ללא כל הבעיות של החיים. כשהוא משחרר אותי, אני בוחנת את פניו, שהתבגרו עם השנים. סימני הזמן רק מייפים את עיניו הירוקות בקמטי חוכמה, ושערו עדיין שופע, גם אם בלוריתו השחורה כפחם מקושטת בגוונים אפורים. "הנסיכה עייפה." אני מניחה נשיקה על לחיו וצופה בו בהנאה כשהוא מניח על שולחן הכניסה את משקפי השמש, את קופסת הסיגריות ואת צרור המפתחות. ליאו קורא לזה 'לפרוק מטען'. אבא עושה את זה באורח קבע בכל פעם שהוא נכנס אל הבית. "איפה אורח הכבוד?" אני שואלת בציניות.

"מעשן. תכף ייכנס."

"אה. או־קיי."

"יולה, אני מכיר את הטון הזה. יש בעיה?"

"שום בעיה. אני פשוט לא מבינה למה אי אפשר פעם אחת לאכול רק אנחנו המשפחה בלי איזה מקרה סעד או פרויקט מיוחד שיצטרף אלינו."

הפנים של אבא מאדימות כשהוא מביט מאחוריי. אני מסובבת את ראשי ורואה בחור צעיר עומד בכניסה. שיט.

"חשבתי שפקידות סעד אמורות להיות רגישות יותר," אומר מקרה הסעד.

האמת, הוא בכלל לא נראה כמו מקרה סעד או מישהו שזקוק לרחמים. להיפך. הוא נראה כמו אחד שמבקשים ממנו רחמים. יש בנוכחות שלו משהו מאיים, משהו שמכווץ את הבטן שלי. אני לא יודעת אם זה בגלל מבטו האפל או בגלל הגוף האלילי והמפוסל שלו. "לא... לא התכוונתי לפגוע בך." איזה מביך, לא התכוונתי שישמע אותי. הסיטואציה המוזרה בצירוף משב הריח הגברי והרענן שהכניס הביתה גורמים לי לגמגם.

"תצטרכי להתאמץ קצת יותר כדי לפגוע בי," הוא אומר בעוקצנות כשהוא חולף על פניי לתוך הבית, קולו נמוך. "להוריד נעליים, מר מלכה?" הוא שואל ופוסע לעבר אבי כאילו כלום לא קרה.

"תרגיש בבית, אדם." הוא טופח על שכמו. "אני עולה להחליף בגדים."

"היי, אדם!" אימא קוראת מהמטבח, "אני רק מסיימת כמה דברים אחרונים, תרגיש בבית!"

אבא עוזב את הזירה והאוויר עוזב איתו כמו ואקום. החצוף הזה מרשה לעצמו להיכנס לבית שלי כאילו הוא שלו והכול נהיה מלחיץ יותר. אני עדיין עומדת מאחורי אדם, המומה מהבוטות שבה נכנס, עקץ אותי בקלילות והתעלם מקיומי.

בגדיו זועקים 'אני לא שם פס על אף אחד'. צמידי חוליות וקעקועים צבעוניים הם הדבר היחיד שמכסה את זרועו השמאלית כי הוא לובש גופייה ללא ז'קט או חולצה מעליה, כאילו יצא לאכול בשיפודייה ולא בבית משפחת מלכה. רגליו, הפוסעות על רצפת ביתי בביטחון כאילו הייתה שלו, עטופות במכנסי דגמ"ח שחורים ומשופשפים, ורגליו נתונות מגפיים בסגנון צבאי. הוא מניח יד על הקיר ובעזרת מגפו הימני הוא חולץ את השמאלי. "יש לך שם ספסל." אני בוהה בדרך המוזרה שבה הוא חולץ את מגפיו, במיוחד בשריריו הנעים עם התנועה.

"ראיתי."

"אז כנראה העיניים הן לא הבעיה." טוב, יולי, אני מעודדת את עצמי.

"אז עכשיו יש לך גם בעיה עם האופן שבו אני מוריד נעליים?" הוא חולץ בקלילות גם את המגף השמאלי ונעמד יחף על הרצפה.

"אותי לימדו שחולצים נעליים בישיבה, פותחים את השרוכים ומושכים בעדינות את הנעל," אני אומרת בהתנשאות. החיוך הממזרי שלו סקסי ומעצבן בו־זמנית.

"מפליא לדעת שאת עושה את זה בעצמך, הוד מעלתך." הוא מלקק את שפתו. "בתור מישהי שצריכה לארח מקרי סעד בסעודות המלכותיות שלה, זה בטח די קשה להוריד לבד נעליים. לא?" הוא מעביר את ידו בשערו הפרוע בצורה הכי מסודרת שראיתי.

אני מסובבת אליו את הגב. לך לעזאזל, אני אומרת בליבי ומחליטה פשוט להתעלם ממר האדם הקדמון.

"יולי?" אימא קוראת מהמטבח. אני חוזרת למטבח, היא בגבה אליי, נעה בין משטחי העבודה, עסוקה לקראת ארוחת הערב.

"כן, אני כאן."

"איפה אדם, הוא לא נכנס?" היא מסתובבת אליי, מבולבלת.

"אל תבקשי ממני להיות אחראית על האורח הברברי שלך."

"או־קיי, לא צריך להתעצבן. תתקשרי לזוג המלכותי כדי לראות מתי הם יגיעו," היא מורה לי, בוחשת בסיר ביד אחת ומנגבת את השיש באחרת. "מיכאל כבר הודיע שהם לא יספיקו להגיע לארוחת הערב." היא מנגבת זיעה ממצחה.

"אימא?"

"מה, ילדה שלי?"

"תורידי לחץ, בסדר?"

"בסדר. פשוט זו ארוחה חשובה בשבילי."

"כל ארוחה חשובה לך." אני נושקת ללחייה וממהרת לעלות במדרגות כדי להתקשר לאחי התאום ולחברה שלו.

"אדם, שב כאן." אימא מזיזה את הכיסא שבראש השולחן.

בלי להניד עפעף, האורח המוזר מתיישב על הכיסא של אבא. "זה המקום של אבא," אני מעירה.

המבט של אימא כמעט שורף אותי. "זה בסדר, יולה, אני חושב שאימא שלך רוצה אותי לידה הערב."

אבא שלי, כמו אבא, מצליח להציל את המצב בהערות הציניות שלו ואנחנו מתיישבים סביב השולחן. ליאו ויעל מתיישבים מול ההורים, כך שלי נשאר מקום בצד האחר של השולחן, ממש מול האדם הקדמון.

"סימפוניה, החלטת להאכיל אותנו טוב הערב." אבא משפשף את ידיו כשהוא רואה את השולחן העמוס בכל טוב, כמו בכל אחת מארוחות הערב המשפחתיות שלנו. הוא מנשק אותה על השפתיים, וליאו ואני מחליפים מבטים משועשעים.

"גבריאל." אימא מצחקקת במבוכה. "יש לך מזל שהקטנים לא כאן."

"איפה הם באמת, ילדי הטבע שלי?"

"בצופים."

"זה לא בסדר. הם יודעים שהם צריכים להגיע בזמן לארוחת הערב."

"יש להם פעולה חשובה היום," אימא מנסה לרכך אותו.

"ועדיין."

"אדבר איתם על זה כשהם יחזרו." היא מלטפת את לחיו. "טוב, עכשיו לאוכל. יולה, הכנתי את המנה הראשונה האהובה עלייך, סביצ'ה סלמון."

היא שולחת לי חיוך אוהב, קמה מכיסאה, מרימה ממרכז השולחן את צלחת ההגשה וניגשת אליי.

"סבי... מה?" האדם הקדמון התעורר.

"סביצ'ה," ליאו אומר.

אדם נראה כאילו קיללנו אותו בסינית. "מה זה?" הוא שואל בזלזול.

"זה דג נא, וזה ממש טעים." אחי, בניגוד אליי, ניחן בסבלנות ובנחמדות.

"אני לא אוכל דברים זזים," הוא קוטל, כאילו אימא לא טרחה כל היום למען הארוחה הארורה הזאת.

"אם הוא היה זז, הוא היה באקווריום, לא בצלחת שלך," אני יורה בחזרה.

"היי, הכול בסדר, יש מספיק אוכל שלא זז," אימא מנסה להקליל את האווירה ופוסחת על אדם כשהיא מגישה לנו את המנה האהובה.

"אחותי, איך הולך לך בלימודים?"

"אני כבר בסוף, ויש הרבה עומס. אני צריכה להגיש בשבוע הבא מטלה ענקית," אני מספרת.

"את משקיעה בלימודים?" אבא שואל.

"כן, אבא."

"את יודעת מה אני חושב."

"אני יודעת מה אתה חושב, ואני לא מתכוונת להתפטר."

"אני מעדיף שתשקיעי בסיום התואר. אני לא מבין אותך." הוא מניח את הסכו"ם על השולחן.

"אתה יודע ששכר הדירה, החשבונות, והבגדים שבארון שלי לא נופלים מהשמיים, כן?"

"ואת יודעת שלא יחסר לך כלום אם תבקשי, נכון?"

אימא שמה יד על ברכו. ליאו, יעל ואדם מרותקים לסצנה שמתחוללת מולם.

"אני יכולה ורוצה להסתדר לבד." עד מתי אבא ישמור עליי עטופה בצמר גפן כמו אתרוג? לפעמים הוא חונק אותי, לא מאפשר לאוויר מבחוץ להיכנס. "הנושא הזה מיצה את עצמו, אבא."

"הוא ימצה את עצמו כשאני אחליט."

"אני אלך לבדוק מה עם שי־לי, נדמה לי ששמעתי רעשים מהחדר שלה." אני מרגישה שאם אשב עוד רגע אחד פה ליד השולחן, אני עלולה להתפוצץ. אימא מחייכת אליי בהבנה ומהנהנת. אני מרשה לעצמי לקום מהשולחן, גם ככה אנחנו לקראת סיום המנה העיקרית.

אני נכנסת לחדרה של שי־לי ומתקרבת למיטתה, נזהרת לא להיתקל באחד הצעצועים הפזורים על הרצפה. לפחות איתה אבא שלי מצליח לשחרר, כשאני הייתי בגילה לא ידעתי שיש בכלל אופציה להשאיר צעצועים מחוץ למגירה שלהם. אני מכסה אותה בשמיכה, יוצאת מהחדר בשקט כדי שלא אעיר אותה ואז נשענת על הקיר במסדרון ונושמת עמוק.

אני רגילה להתווכח עם אבא, הוא עקשן כמו פרד, אבל משהו בוויכוח לעיניו הביקורתיות של האורח הברברי הזה גרם לי להרגיש לא בנוח.

"צרות בגן עדן?"

קול מתנשא קוטע את הרגע שלקחתי לעצמי. אני פוקחת את עיניי ורואה את פניו היפות מולי, עיניו מלאות שעשוע. אני מתעלמת מההערה העוקצנית שלו ועונה באדישות, "מחפש את השירותים?"

"הרגע חזרתי משם."

"חשבתי שאתה צריך מראה, לא ניגבת עד הסוף." פניו הבטוחות נראות פתאום תוהות. "עדיין נוזלת לך חוצפה," אני מסבירה. "כדאי שתנקה." אני מושיטה את אגודלי לקצה פיו ומוחה בהתגרות נוזל דמיוני. זיפיו הקצרצרים מגרדים את עורי, אך זה כאין וכאפס לעומת תחושת הניצחון שמלטפת את כל גופי. אני מתרחקת ומותירה אותו שם לבד.

כשאני חוזרת לשולחן, אימא מחייכת אליי באהבה. אני מהנהנת לעברה כדי לומר לה שהכול בסדר, שנרגעתי. היא רגילה לזה. אומנם עברתי את גיל ההתבגרות כבר לפני כמה שנים טובות, אבל שאריות ממרד הנעורים עדיין מגיחות מדי פעם ומציתות את האש ביני לבין אבא. 

אימי מחווה בראשה לעבר אבא. אני מבינה את כוונתה, ניגשת אליו ונושקת ללחיו. אם שנינו אש, היא המים, מאזנת בינינו ומרגיעה. אבא מתרצה ומחייך, והארוחה ממשיכה כרגיל. אדם מתקרב אלינו מגרם המדרגות. נראה שנדרשו לו דקות ארוכות לצאת מההלם. אני מנסה לבלוע את חיוכי המרוצה.

"אדם, בוא, תצטרף. אני בדיוק ניגשת להוציא את הקינוח."

"הבאתי משהו ליולי." הוא עוקף את השולחן ומתקדם בצעדים כבדים אליי. כל המבטים עוקבים אחריו, ואני נצמדת לכיסאי. מה, לעזאזל, הוא מעולל? "קחי ממחטה." הוא זורק קופסת ממחטות על השולחן ורוכן מעט, לוחש באוזני. "שלא תצטרכי לנקות בידיים העדינות והרכות שלך." לחישתו הצינית גורמת לי לקפוא במקומי, כשאני נזכרת באופן בו נגעתי בפניו. הוא מזדקף. "היא פשוט אמרה לי למעלה שהיא קצת מצוננת, חשבתי שכדאי שיהיו לה ממחטות," הוא מסביר לכולם, הנוכל.

"תודה, אדם, מקסים מצידך." אימא מחייכת אליו בתמימות שלה. לפעמים היא מצליחה להוציא אותי מכליי עם הנאיביות הזאת.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת מהבית בשיער רטוב?"

קולו הזועם של אבי חותך את קולה הרגוע של אימא, ואם עד עכשיו קפאתי על כיסאי, כעת אני נשרפת מבושה. הוא עדיין חושב שאני הילדה הקטנה שלו. מבטי מחפש את מבטו של אורח הכבוד. עיניו הלעגניות רק מלבות את אש הבושה. "אני לא מצוננת, תודה." אני דוחפת את קופסת הממחטות הרחק ממני. "אולי לאדם יש בעיות שמיעה."

"יולי!" אימא נוזפת בי שוב, קמה והולכת למטבח.

"אני אלך לעזור לה." אני קמה וממהרת אחריה. עוד רגע אחד בקרבת היצור הזה ואתחרט על מעשיי.

אימא מסתובבת אליי כשאני נכנסת למטבח. היא מורחת קרם לבן ואוורירי על עוגת הגבינה המפורסמת שלה. העוגה האהובה על אבא. "חשבתי שיש עוגיות לקינוח הערב," אני אומרת.

"יש." היא נושקת לראשי. "והכנתי גם עוגה, בשבילך."

"ובשביל אבא."

"הוא לא אוכל עוגות עכשיו."

"שוב הוא בחיטוב?"

"כן," היא אומרת בחיוך.

"הבן אדם לא מתבגר," אני אומרת בצחוק, דוחפת את אצבעי לקערת הקצפת וגונבת טעימה מתוקה במיוחד.

"חכי רגע." היא צוחקת, מסתובבת לדלפק וחוזרת עם כפית. "כל זה שלך." היא מגישה לי את הקערה ובה שאריות הקצפת.

"אני אוהבת אותך." אני מסתכלת עליה בהערצה.

"אני יותר." היא שולחת לי נשיקה באוויר וממשיכה לקשט את העוגה. "יולה." היא מהססת, מחפשת את המילים. "בבקשה, תנסי להיות נחמדה יותר לאדם. הוא, הוא..."

"הוא מה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

"הוא עובר הרבה."

"הוא פשוט בלתי נסבל." אני מתמלאת שוב בכעס כשאני חושבת על פרצופו היהיר ומדושן העונג, שמח לאידי בכל רגע לאורך הערב הארור הזה.

"בכל זאת, הוא אורח שלנו, ואני מבקשת, אל תגרמי לו להרגיש לא נעים."

לאחר שאימא מגישה את הקינוח, אנחנו עוברים לסלון והאווירה נרגעת. אבא יושב ליד אדם ומרצה לו על איזה נושא. לפי ההתלהבות שבה הוא מדבר, זה כנראה קשור לעסקה החדשה שעשה עם רשת בתי מלון באירופה. מאז שעזב את עולם הכדורגל, העסקאות האלה מסבות לו עניין ושמחה. ליאו ויעל נפרדים מכולנו ויוצאים לדייט.

"יולה, את עדיין חייבת לי סיפור," אימא לוחשת באוזני, מנצלת את ההזדמנות שיש לנו רגע לבד.

"לא עכשיו," אני לוחשת בכעס, "אבא כאן." החושים שלו חדים, אי אפשר להסתיר ממנו כלום. 

"מתי את מסיימת ללמוד מחר?"

"בשתיים."

"מעולה. תקפצי אליי למשרד, אזמין לנו צהריים," היא אומרת בחיוך מרוצה. "ואז נדבר," היא מדגישה.

לפני כמה ימים אריאל ואני החלטנו לקחת הפסקה. שוב. בחודשים האחרונים הקשר שלנו חווה קשיים. כבר לקחנו כמה פסקי זמן, אבל נראה שהפעם זה רציני. אני תמיד מספרת לאימא הכול, הפעם עדיין לא הייתה לי הזדמנות. "או־קיי, אבל שום מילה." אני מחווה בראשי לאבא, שומר הראש שלי. "אספר לו כשזה יהיה סופי."

"כן, שלא יפתח ציפיות," היא ממלמלת.

"היי." אני דוחקת בה במרפק וצוחקת. זה ברור שאבא לא אוהב את אריאל, אבל אימא תמיד הייתה ניטרלית לגביו, או לפחות השתדלה.

"אופס, אמרתי את זה בקול." היא שמה יד על פיה ומחניקה צחקוק.

"כדאי שאזוז, אני קמה מחר מוקדם."

"את לא נשארת לישון בסוף?"

"יש לי הרצאה על הבוקר, עדיף שאצא עכשיו ואישן בבית, ולא אתקע בפקקים של הבוקר." היא מהנהנת בהבנה ונעמדת איתי. "אבא," אני אומרת, קוטעת את השיחה שלו עם החבר החדש שלו, "אני הולכת."

"לא תישארי לישון?"

שני נודניקים. "לא הלילה. נתראה בסוף השבוע." הוא מהנהן בסיפוק.

"גם אני אלך," אדם אומר ונעמד. אנחנו עומדים ארבעתנו במעין מעגל, וזה מתחיל להיות מביך.

"יולי," אומרת אימא, "אם את גם ככה יוצאת, אולי תיתני לאדם טרמפ לבית שלו?"

שיט, נכון. הוא בא עם אבא. כבר היה עדיף שאשאר לישון פה.

"יולה, אדם גר ביפו, אבל אם זה לא בדרך שלך, אני אקח אותו הביתה," אבא נחלץ לעזרתי. אני לא יודעת אם הוא קולט את חוסר הנעימות שלי או שהצד המגונן מדי שלו שוב יוצא.

"גבריאל, אבל אדם גר קרוב ליולי, חבל שתצא סתם." אימא מניחה את ידה על כתפו.

"פשוט תגידי שאת רוצה אותי הלילה, סימפוניה."

אימא כמעט שורפת אותו במבטה ותוקעת בו מרפק. "בוא, אדם, אני אקח אותך," אני אומרת, עוצרת את מעגל המבוכה לפני שהאירועים יסלימו. אבא יכול להיות חסר מעצורים לפעמים. טוב, על מי אני עובדת? אבא כמעט תמיד חסר מעצורים.

"תודה," אדם ממלמל ופונה להוריי. "תום, גבריאל, תודה על האירוח." הוא מושיט את ידו לאבא, והוא בתגובה לוחץ אותה בחום. כשהוא מושיט את ידו לאימא, היא צוחקת ופותחת את ידיה לחיבוק. "תודה, תום, אין כמוך," הוא אומר לה כשידיה עוטפות אותו. זו הפעם הראשונה הערב שאני רואה בו משהו אחר מלבד אורח ברברי וחצוף. אימא מצליחה להוציא את הצד הזה מכל אחד.