זאבי החורבן 1 - כבלי בלהות

דם מטפטף לתוך עין ימין שלי. פעם. פעמיים. הוא מעוור וצורב בו־זמנית.

אני מתכווצת ופולטת יבבת כאב. דם בעין שורף בטירוף.

הכאב אמיתי.

היבבה לא.

אם יש משהו שלמדתי בעשרים ושלוש שנות חיי, זה שכאב נשי מפיח ביטחון בגברים. הוא מעורר בהם משהו אינסטינקטיבי עמוק בפנים, שגורם להם להאמין שידם על העליונה, גם אם כל ראיה הגיונית צועקת להם שזה לא המצב.

וביטחון גורם להם להתרשל.

וגברים שמתרשלים הופכים למטרות קלות.

אנחנו באיזה מחסן של יין כתום ברובע הדרומי הערב, והאוויר מצחין מפירות רקובים. לפידים בוערים סביב גבולות הזירה, מאירים את הקרב ומטילים על כל השאר צללים מתעוותים, מרקדים. הקהל אחוז דומיית ציפייה, ובכל זאת החדר נראה מלא.

יופי. קהל גדול פירושו זכייה גדולה יותר.

יריבי מתקרב אליי אט־אט בקול רקיעות רמות, צעדיו כבדים. גבר מגודל ובשרני שגבוה ממני בעשרים סנטימטרים לפחות, שללא ספק הופכים אותו לחזק בעיני עצמו. הוא לא מהטיפוסים שיודעים שגם חן עשוי להיות קטלני.

"את הולכת להצטער שבכלל נולדת, ילדה קטנה. יקברו אותך בארון סגור."

כזה טרחן, בשם האֵלָה. אבל הקהל בולע את זה בשקיקה, אם לשפוט מהתשואות הנלהבות.

דם ממשיך לטפטף לי לעין. הוא הכניס לי ימנית מוצלחת במצח, חייבים לומר לזכותו.

אני מפנה את הראש הצידה בחולשה מעושה, לחיי שעונה על רצפת העפר הדחוס של זירת ההיאבקות. תנועה קלה ניכרת בקהל המהופנט כשמישהו מפלס לו דרך אל גדר הזירה.

לי. הוא כנראה סיים לעבוד.

הוא משלב את זרועותיו השריריות על חזהו הרחב, בולט בחלל המטונף בטוניקת השליחים הנקייה ללא רבב שלו. הוא מרים אליי גבה בשעשוע.

אני יכולה ממש לדמיין את קולו העמוק אומר לי: תפסיקי כבר לשחק בו, מֶרין, ותגמרי עם זה כבר, כדי שנוכל להמשיך בערב שלנו.

הוא צודק, כמובן. הייתי מעדיפה לשבת עכשיו בחיקו ולא להיות מוטלת על הפנים בבור המצחין הזה.

בסדר גמור. הגיע הזמן לגמור עם ההצגה.

יריבי מתקרב ואני נאנקת שוב, מחכה שיגיע למיקום המדויק. הוא בכלל לא מבחין במלכודת שטמנתי לו, אף שהיא כל כך גלויה. אף שאני משתמשת במהלך הזה כמעט בכל קרב.

הוא לא רוצה לראות אותה, כי הפחתי בו ביטחון. הוא משוכנע שהוא עתיד להיות הגבר שיפיל את מרין קופר, חתולת האשפתות הידועה לשמצה של הרובע המזרחי.

טמבל.

לבסוף הוא מגיע אליי, בכוונה לתפוס אותי, או לשבת עליי, או לחנוק אותי — משהו צפוי. שאגה נוספת נישאת מהקהל, חדר מלא מהמרים שיכורים מעלי קצף, כולם מתפללים שיכניס לי כמו שצריך, כדי שההימור שלהם נגד האישה ישתלם.

הוא רוכן אליי, הבל פיו המבאיש מכה בפניי, ואז אני פועלת.

אני כורכת רגל סביב רגלו ותוקעת עקב בחלק הבשרני של אחורי ברכו בכל כוחי. ואז אני מתגלגלת הצידה, מחוץ להישג ידו, ונעמדת בזינוק.

"פאק!" הוא קורס בעוצמה שמרעידה את הקרקע תחת רגליי. האוויר מתרוקן מריאותיו באוושה רמה.

הוא מתרומם על כפות ידיו, אבל לפני שהוא מספיק להמשיך, אני תוקפת. אני בועטת לו באף, נהנית לשמע קול הנפץ המתוק העולה ממנו בעודו נשבר. דם אדום כשני ניגר במורד פניו ונוטף לרצפה. הוא קורס לאחור על ישבנו.

לפני שהוא מספיק להתאושש, אני מסתערת עליו שוב עם ברך במפשעה כדי שלא יקום. ואז אני מרתקת אותו וממשיכה להמטיר מהלומות על פניו. אני לא מתכוונת לחסל אותו. אני נלחמת מלוכלך, אבל לא ככה. אבל כן חשוב לי לוודא שלא יקום.

הצלקות והיבלות על מפרקי אצבעותיי נפתחות, ודם נוזל בין אצבעותיי הקפוצות. לרגע אני מרשה לעצמי להתענג על פרץ האדרנלין של הכאב והמיקוד הצלול שהוא מעורר בי.

ואז אני משעינה מרפק על קנה הנשימה של האיש עד שהוא נחנק. "נכנע!"

אני סוטרת לו בכף יד פרושה. רק בשביל הכיף, בשביל המראה הדרמטי של ראשו המוטח הצידה. "יותר חזק. ועם כוונה. שישמעו אותך מכאן עד לטירה."

"אני נכנע!"

מלמולים נרגזים נשמעים בקהל בזמן שאני מרפה ממנו וקמה למחות את הדם ממצחי. מארגן הקרבות הערב, גבר עב כרס בעל שפם עבות, נכנס לזירה, מניף אל על את זרועי ומכריז: "חתולת אשפתות ניצחה! הקרב הבא בעוד עשרים."

מטבעות מחליפים ידיים, כשהשלל זורם לכיסם של המעטים שהשכילו לשים את כספם עליי.

זה תמיד מפתיע אותי קצת, מספר האנשים שמהמרים על הגבר המבוגר יותר, למרות הראיות מהעבר.

מגבת פוגעת לי בפנים, וכשאני מורידה אותה אני רואה את איגור, המאמן והשכן שלי, בוחן אותי, פניו השחומות והקמוטות חתומות. אני מתכופפת מתחת לדפנות הזירה ומתקרבת אליו ביד מושטת.

"את תמיד מחפשת את הכסף, אה?" רוטן איגור.

"אני?" אני מעפעפת בריסיי, קולי דקיק ומתוק. "גברת מעודנת שכמותי לעולם אינה חושבת על דברים גסים כמעות כסף. אני מתעניינת רק בתה ושמלות ורכילות."

"תיזהרי שהמצח הזה שלך לא יתחיל שוב לדמם." איגור מניח בכף ידי את זכייתי. "שיחקת אותה, ילדונת. אבל זה נמשך קצת יותר מדי זמן לטעמי. את צריכה להצטרף לגילדת שחקני התיאטרון, עם יללות הכאב האלה שלך."

אני מושכת בכתפיי, מונה את המעות ומחשבת בזריזות בראש. שמונה מטבעות כסף היום, שיספיקו לתרופה לאימא מהרוקח לשבועיים הקרובים. "אתה יודע שהקהל צריך שתהיה לו תקווה, איגור. יותר כיף לכולנו אם הם חושבים שבאמת יש להם סיכוי."

"מה שמשיג לך את הניצחון, ילדונת." הוא מושיט לי בקבוק מים שאני גומעת במהירות. "דייבי מארגן קרב לקולברידג' בעוד שבועיים. זוכרת את המנוול החלקלק משנה שעברה? בא לך עוד סיבוב?"

אני מותחת את צווארי התפוס ומחפשת את לי בחדר ההומה. אפילו ממרום קומתי החריגה קשה לראות מעל הראשים המסתובבים להם בחלל הצפוף.

"בטח, כל עוד תוודא שהסיכויים הם נגדי. בית המרקחת העלה מחירים. נראה שחלק מהמצרכים שהם צריכים גדלים קרוב לחזית, ונעשה קשה להשיג אותם. הייתי רוצה לראות סכום כפול מזה בפעם הבאה."

פניו הזעופות תמידית של איגור מתקדרות עוד יותר. הוא טיפוס לא מרוצה למראה, והיה כך מאז שאני מכירה אותו, כלומר כל חיי.

הוא כנראה מתכוון להציע לעזור לי לכסות את עלויות התרופה של אימא, הצעה לה אני מסרבת כבר שנים. לכולם קשה.

אני לא מתכוונת לגזול מזון מצלחתו של איגור. אנחנו נסתדר, כמו תמיד.

זרוע חמימה נכרכה אז סביב כתפיי ואני מרגישה משב נקי של סבון אורנים, ניחוח מוכר שתמיד מרגיע אותי מייד. אני נשענת על גבו הרחב של לי ונושאת מבט אל עיניו — לסתו המסותתת המעוטרת חתימת זיפים, עיניו המהממות שצבען כחול־ים.

הוא תמיד מקפיד להגיע לקרבות שלי, וזה תמיד משמח אותי שיש לצידי מישהו שתומך בי בנאמנות, לשם שינוי.

לי מזכה אותי בחיוך שובב שגורם לי להצמיד את ירכיי ומרים שקיק קטן שמשמיע קול נקישת מטבעות.

"יופי של קרב, חתלתולה. קני לאחותך משהו נחמד בשמי לחגיגות יום השם שלה." הוא מגניב את השקיק לכיסי כשאני מתרוממת לכרוך זרועות סביב צווארו ולמשוך את פניו אליי, משתוקקת למגעו.

לפני שאני מספיקה לנשק אותו, כחכוח גרון גורם לי לשאת מבט מתוך ערפל הזימה שאופף אותי.

"אני הולך לדבר עם דייבי על הקרב הבא," אומר איגור ונע במקומו במבוכה. "אשאיר אתכם לענייניכם. בואי לדבר איתי לפני שאת הולכת, מרין."

הוא מסתלק משם בחיפזון, ואני פורצת בצחוק בלתי נשלט. "איגור המסכן. נראה לי שזעזענו אותו."

לי מחייך אליי בעצלתיים, ידיו לופתות את ירכיי בחוזקה באופן שצופן הבטחות אפלות. הוא מקרב את שפתיו לאוזני. "מזל שהוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלי," הוא לוחש בלהט שמאיץ את הדופק שלי. "הוא לא היה מסוגל להסתכל עליי יותר."

אני מתקרבת, אבל פתאום פורצת מהומה. גבר בעל מראה מוזנח מפלס לו דרך בהמון.

עיניו הצהובות והמזוגגות לטושות לעברי.

"זונה קטנה!" הוא מטיח במלמול שיכורים בעודו כושל הלאה. "את טיפלת בהימורים, חתיכת כלבה טיפשה! אני יודע את זה!"

אני צוחקת. "אתה מנשק את אימא שלך עם הפה הזה?"

לי צופה במתרחש בנינוחות, שעשוע קל מפציע לרגע בזווית פיו.

האיש שולף מכיסו סכין, שלהבה הקהה בוהק באפלולית. תמיד יש איזה מישהו שלא מסוגל להתמודד עם הניצחון שלי, שעובר את הגבול בגלל זה.

"בגללך הפסדתי את מעותיי האחרונות! את תשלמי על זה."

הוא מנופף בסכין לעברי, אבל לפני שהוא מספיק להתקדם עוד צעד, אני כבר בתנועה. בעיטה חדה למפרק כף היד והסכין נשמטת מאחיזתו. אני תופסת אותה לפני שהוא מספיק למצמץ, ומצמידה את הלהב מתחת לגרגרת שלו בתנועה מהירה.

"מה הייתה התוכנית כאן, בעצם? התכוונת לעשות, מה... להתעמת עם מי שבדיוק עכשיו ראית מנצחת בקרב אלים מול קהל רב, בעזרת סכין האוכל הקטנה והעלובה הזאת? לאיים עליי בעזרת הנשק המסוכן הזה שאתה כה מיומן בו?"

אני לוחצת את הסכין חזק יותר, ופס דקיק של דם אדום נובע תחת הלהב. האיש נרתע. צחנת שתן עולה באפי, ואני מבינה שהוא השתין על עצמו. פתטי.

"מגיע לך על זה שהימרת נגד אישה. ועכשיו עוף מכאן. ואם אראה את הפרצוף שלך באחד הקרבות שלי בעתיד, אגמור את המלאכה."

האיש תוקע בי מבט נבזי אחרון ומייד פונה להימלט דרך ההמון. איש לא טורח להעיף אחריו מבט שני. כולם עסוקים בהיערכות לקרב הבא כאן.

"אידיוט דפוק," ממלמל לי בינו לבינו. ואז הוא לוקח את כף ידי בכף ידו הגדולה ונכנס לתוך הקהל, מושך אותי אחריו אל מקבץ שולחנות וכיסאות בצידו השני של המחסן. אנחנו מתיישבים והוא מייד פותח את התרמיל שהביא איתו ומוציא משחת חיטוי וכמה תחבושות.

הוא מקרב אותי עם הכיסא אליו, אוחז בסנטרי בחוזקה באצבעותיו הארוכות ומורח מהמשחה המעקצצת על מצחי, בעדינות שכמותה לא נגע בי אף גבר מעולם.

"אל תזוזי, חתלתולה," קולו התקיף לא מותיר מקום לוויכוח. "זה נראה לא טוב."

זה טקס אחרי־הקרב הקבוע שלנו, מאז החל לבוא אל הקרבות לפני שנה. אני נפצעת, הוא מרפא אותי. העובדה שיש מישהו שמטפל בי, נעימה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות.

נפגשנו בשוק ברובע הצפוני. באתי לאסוף את סיילה מבית הספר, כשסוס מבוהל השתחרר מידי בעליו הסוחר. הוא שעט היישר אל אחותי הקטנה, ואני הייתי רחוקה מכדי לעשות משהו בנידון. באותו רגע הייתי בטוחה שאני עומדת לראות אותה מתה מול עיניי, חסרת אונים לפעול בנידון.

ואז לי קפץ מול הסוס, הרים ידיים בתנועה מרגיעה, והסוס פשוט... נעצר. הוא השקיט את החיה והציל את חיי אחותי.

ניגשתי להודות לו, ומרגע שמבטינו נפגשו ידעתי שאהיה שלו. צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לאלף חיית פרא.

"זה הדאיג אותך? האיש ההוא שתקף אותי?" אני שואלת. הוא נראה שקט בצורה לא אופיינית לו.

לי מביט בעיניי, מבטו עמוק ומסתורי. "ידעתי שחתולת האשפתות תוכל לעמוד על שלה. אבל הייתי שמח אם היית מסיימת את הקרבות שלך מהר יותר. הפציעות האלה מיותרות. יבוא יום, מרין... יבוא יום בו את עלולה להיתקל במישהו שיערים עלייך. ולא בטוח שתראי את זה מגיע."

הוא מלטף את לחיי באצבעו ואני מתכרבלת בחיקו ומצמידה אותו אליי ביתר שאת. "תודה," אני לוחשת אל שפתיו. "שטיפלת בי. שאכפת לך אם איפצע."

לי משחיל אצבעות בשערי הכהה כדי לרתק אותי למקום ומצמיד את שפתיו לשפתיי בעוצמה. ידו האחרת נכרכת סביב גבי והוא מושך ומצמיד אותי לחיקו, שם אני מרגישה אותו מתקשה תחתיי. אני גונחת לתוך שפתיו מעוצמת התחושה והוא מתנתק, מבטו הבוחן חודר לתוך תוכי.

"בואי איתי הביתה הלילה," הוא אומר — דרישה, לא בקשה.

ללי יש דירה קטנה משלו בבניין ברובע הצפוני, אף שבתור שליח טירה הוא גר שם רק חלק מהזמן, ובין שליחויות נוהג לחטוף כמה שעות תנומה פה ושם בחדרי המעונות בטירה. אני באה לשם בכל פעם שמתאפשר לי, אבל בשל מצבה של אימי והטיפול בסיילה, אני לא זוכה לראות אותו באותה תכיפות ששנינו היינו רוצים.

אני בדיוק עומדת להסכים כשקול קודר קורא, "מרין."

איגור מפלס לו דרך בחיפזון בקהל, ארשת פניו מתוחה. "נפוצה שמועה. עוד ילד נעלם מהמזרחי."

בבטן מתהפכת אני ממהרת להשתחרר מלי וקמה. "תיאור?"

"נערה. בת עשר בערך. אומרים... אומרים שיש לה שיער כהה ועיני דבש."

לא.

אני מעיפה מבט זריז בלי, כבר מחשבת מה תהיה הדרך המהירה ביותר הביתה.

"לכי," ממהר לי לומר וקם גם הוא. "את חייבת." אני מהנהנת בהסכמה.

"מרין," אומר איגור, "זו יכולה להיות כל אחת אחרת."

אבל אני לא מתייחסת אליו. אני כבר הודפת אנשים מדרכי בהמון הפרוע, ליבי הולם במקצב סטקטו תזזיתי. העץ ננעץ בכפות ידיי כשאני פותחת בדחיפה את דלת המחסן, אז מכה בי אוויר הלילה הקפוא תמידית כמו אגרוף. עזבתי בכזה חיפזון ששכחתי לקחת את חפציי או ללבוש את מעילי הבלוי, אבל איגור יביא לי אותם, אני בטוחה.

מי צריך מעיל, בכלל, כשהפאניקה מבעירה את דמך?

רחובות הרובע הדרומי, השכונה הרחוקה ביותר מהטירה, חשוכים ואפופי ערפל מוזר כמו תמיד. התושבים כאן לא טורחים להוציא את מעותיהם המעטות כדי להאיר את הרחובות בלפידים. ממילא לא יצליחו לגרש את האפלולית מהשכונה הזאת, החושך טבוע עמוק בעצמותיו של הרובע.

לרובע הדרומי הולכים כשרוצים לעשות משהו לא חוקי, לא הגון או לא מוסרי באופן כללי. כמה לפידים לא ימנעו זאת.

אני מחשבת בזריזות בראש. המסלול הרגיל מהדרומי למזרחי לוקח לפחות ארבעים וחמש דקות, אם הולכים בדרך הראשית דרך הרובע המרכזי. אבל אני מהירה, בזכות רגליי הארוכות והשריריות. ומכירה את דרכי בשכונות שאף אדם ממוצא מכובד לא אמור להכיר.

אוכל להגיע בעשרים דקות, אולי אפילו רבע שעה, אם אקצר דרך סמטאות.

לכן אני נושמת עמוק ופוצחת בריצה מהירה, חולפת על פני שלל המחסנים המוזנחים. רגליי נושאות אותי דרך רחבת השוק המלוכלכת של הדרומי, ומשם אני ממשיכה אל סמטאות השיכונים, השכונה שגובלת הן ברובע המרכזי והן במזרחי.

ריח של עוני עומד כאן באוויר, ואני משתדלת לנשום דרך הפה כדי להימנע מצחנת הגופים הלא רחוצים. הרובע הדרומי הוא אולי העני שבכולם, אבל מצב המזרחי לא טוב בהרבה. שום מקום בעיר המלכותית סְטרָמפְרוֹסט אינו אמיד באמת.

מגיעות לאוזנינו שמועות שהחָבוּרים חיים ברוב פאר. או לכל הפחות, לא צריכים לחשוש שילדיהם ייחטפו ממיטותיהם באישון לילה.

סיילה.

המחשבה מדרבנת אותי ואני מגבירה קצב, ריאותיי ורגליי צורבות. כשאני מתקרבת לגבול בין הרובע המרכזי למזרחי, טירתו של המלך סיריל מתחילה לחלוש על הנוף, גוש אבן אפורה מוצקה המיתמר מעל העיר, שחומותיה המוארות היטב מאירות את הרחובות.

אני חומקת תחת חבלי כביסה ומדלגת מעל אבני מרצפת שבורות, מהר יותר ויותר ויותר, שועטת במהירות בפאתי המזרחי, עד שאני מגיעה לבסוף אל רחבת השוק של הרובע שלנו. נקי כאן יותר מאשר ברובע הדרומי, ואנחנו באמת משתמשים בה.

קול יללותיה של אם נישאות באוויר הלילה. בבקשה, האלה, לא.

קהל נאסף בערפל. אני מפלסת דרך, נדחקת בין האזרחים המתגודדים עד שאני מגיעה למרכז.

רק לא אימא שלי, רק לא אימא שלי.

האישה על הקרקע נושאת אליי מבט, עיניה לחות. זו גברת סויר, תופרת שמתגוררת במרחק כמה רחובות מאיתנו. בעלה ובניה הבוגרים מקיפים אותה. היא מייללת שוב.

"ליסה," היא מקוננת. "ליסה!"

המחנק בחזי נחלש, אך לא נעלם.

ליסה סויר היא אחת החברות הטובות של סיילה מבית הספר היסודי. היא תמיד מפצירה בי שאראה לה איך נותנים אגרוף, אבל ברור לי שהוריה המהוגנים לא יאהבו את זה. לליסה יש עיניים בורקות והיא חכמה ומצחיקה. כלומר הייתה.

עכשיו ליסה היא רק האחרונה ברשימה הולכת ומתארכת של ילדים שנעלמו.

והחטפנים לעולם לא מחזירים מה שלקחו.

אני נסוגה מההמון, מנסה להסדיר את נשימתי, שעדיין מוטרפת מהריצה. ואז אני מתחילה לעשות את דרכי הביתה. כל הבקתות כאן בנויות מקורות עץ ואבן, וכך גם הבית שלנו, אף שהוא ניצב נמוך יותר משכניו. אבא שלי תמיד אמר שבכוונתו להוסיף קומה שנייה.

אך לא שב מהמלחמה כדי לבנות אותה, כמובן.

אני פונה אל רחובנו החשוך, צעדיי מהדהדים מבתי האבן. הרעפים על הגג שלנו נראים שחוקים, אני מבחינה. עוד מטלה, ליום אחר.

חשוך בפנים, מלבד נר יחיד שדולק על אדן האח העירומה שבחלל המגורים.

אימא צועדת אנה ואנה, שערה הכהה סתור ופרוע. היא ממלמלת לעצמה, מושכת בכותונת הלילה אכולת העש שלה, אותה היא לובשת הפוך. כשהיא מבחינה בי עיניה נדלקות בהכרה חלולה ואיומה, ואני תוהה איזו דמות זרה אני עומדת לקבל הפעם.

ליבי נצבט. היא לא מזהה אותי כשהיא ככה. לא מזהה איש, אבודה בעולם יציר מוחה. לפעמים היא מתוקה בשיגעונה, רכה ואוהבת. ולפעמים היא אלימה, מנפצת את החפצים המעטים שברשותנו ומרימה עלינו יד.

כשהיא ככה ואני לא כאן, סיילה יודעת לנעול את עצמה מבפנים בחדר שלנו. רק לי יש מפתח.

"לומינה!" קוראת אימי כעת בקול מיוסר. היא רצה אליי ולופתת אותי חזק, כמעט עד כאב. "אוי, לומינה. הם היו איומים היום, הצמד. הם מנסים למצוא אותך, אך לא מקשיבים לי לעולם, לעולם, לעולם —"

"הס, אימא." אני מלטפת את שערה בעדינות, להרגיע אותה. לומינה והצמד, יהיו אשר יהיו, נמנים על ההזיות היותר שכיחות שלה. "בואי למיטה שלך. אני אגרש בשבילך את הצמד."

אני לוקחת אותה לחדרה, עוזרת לה לשכב על המזרן הגבשושי, ולוקחת את בקבוקון התרופה שליד מיטתה, זה שקנינו מהרוקח. גם הוא וגם המרפא אומרים שהוא עוזר להתקפים שלה, ולפעמים הוא אכן עוזר, אבל לעיתים קרובות נראה שדבר לא יחזיר אותה. אני מגישה לה מלוא הכפית מהנוזל הצמיגי עז הניחוח ומכסה אותה בשמיכה מגרדת ודקה מדי.

אימא נענית בלא מחאה, ועיניה נעצמות כמעט ברגע שראשה נוגע בכרית. אני מסתכלת עליה וליבי נצבט. הכאב הזה, מהצורך לסמם את אימי שלי כדי שתשתף פעולה, לא מתעמעם לעולם. בשלב מסוים נשימתה הופכת סדורה, ואני הולכת לבדוק מה שלום סיילה.

כפי שחשבתי, היא נעלה את הדלת לחדרנו, ואני שולפת את המפתח ונכנסת.

אחותי מכורבלת בנעימים במיטתה הקטנה, שקועה בשינה עמוקה, שערה הכהה פרוש על הכרית הדקה. היא בת עשר, כמעט אחת־עשרה — בת גילה של ליסה סויר.

סיילה הישֵנה מזכירה במיוחד את אבינו, האב שלא זכתה להכיר. יש לה אותו סנטר תקיף, אותו אף נשרי. הזיכרונות שלי ממנו הולכים ומתעמעמים עם חלוף השנים, אבל היא משיבה אותו לחיים בשבילי.

אני מתיישבת לידה על מיטתה ומלטפת בגב האצבעות אחת מלחייה הרכות. "לא אתן שיקרה לך משהו," אני לוחשת, דחף עז ומגונן בוער בחזי. "מבטיחה."

הבחילה המבוהלת הזאת בבטן שלי — כל כך נמאס לי ממנה כבר. נמאס לי לחיות חיים בהם אני פשוט מקבלת את העובדה שאין לי שליטה, שהילדים שלנו יכולים פשוט להיעלם ואיש לא נוקף אצבע בעניין.

הערב זה היה קרוב מדי.

ואם אף אחד אחר לא מתכוון לעצור את זה... טוב, אז אני אעשה זאת.

"עשי זאת שוב," קורא איגור בזמן האימונים למחרת היום, לא מתרגש מנשימותיי הכבדות או מכתם הזיעה שנספג בטוניקה שלי. אני פוגשת במבטו ורוטנת, והוא מרים אליי גבות מאפירות בעיקום שפתיים.

"שוב," הוא חוזר ואומר. "והפעם בלי להסגיר את המהלך הבא שלך — זכרי מה לימדתי אותך."

אני מזדקפת ומסדירה נשימה. ירכיי כבר מוחות בתוקף, מותשות מעמל הבוקר, בו הרמתי אינספור דליי מים ענקיים במכבסה בה אני עובדת, משרה שירשתי מאימי כשהפסיקה להגיע לעבודתה לפני אחת־עשרה שנה.

לא משנה שאני עייפה. כולם עייפים, ואיגור לא מקבל תירוצים. לא בזירת ההיאבקות ובטח לא כאן בחצרו, בזמן שהוא מאמן אותי.

הוא צודק. אני לא יכולה להרשות לעצמי להפגין חולשה.

לא אם אני רוצה להמשיך לנצח. ואנחנו צריכות את ההכנסה הנוספת.

אני מטיחה את רגלי בבובת האימונים, ואיגור רוטן באישור, הכי קרוב למחמאה שאני עשויה לקבל בשיעורים האלה. אני חוזרת על התנועה עוד פעם, פעמיים, שלוש ליתר ביטחון, ואז מדלגת לאחור על עקביי ולוקחת מטלית למחות את הזיעה מפניי.

החצר הצדדית של איגור עמוסה בערבוביה של בובות אימון מעוקמות, משקולות מהוקצעות בגסות לבניית שריר, וערמות של רהיטים חצי שבורים שאני יודעת שאשתו, פרינה, הייתה מעדיפה שיקדיש את זמנו לתיקונם, במקום להשחית עוד ממנו על אימוניי.

"את בסדר, חתולת אשפתות?" הוא שואל ולוקח ממני את המטלית. "נראית קצת לא מאופסת היום."

אני מרימה אליו גבה. חדות ההבחנה שלו מעצבנת, אבל חייבים להודות שהוא יותר הורה שלי מאשר ההורה החי שנותר לי.

"אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על ליסה סויר," אני אומרת לו, זיק מחמת הזעם של אתמול עדיין בוער בתוכי, מחכה להצית אש. אני חושבת על זה כל היום, ומתחילה להתקרב למציאת דרך פעולה.

איגור מהנהן ומצביע על בובת האימונים, מורה לי להמשיך בזמן שאנחנו מדברים. "זה לא פשוט, העסק עם בת סויר הקטנה. משפחה טובה. אנשים נחמדים. שמעתי שההורים שלה חיפשו אחריה כל הלילה," הוא אומר בזמן שאני מטיחה שילוב מהיר של בעיטות ואגרופים. "אבל עוד לא שמעתי על ילד נעלם שנמצא."

"נראה לך שזה נעשה תכוף יותר? החטפנים, כלומר," אני אומרת בין מהלומות.

יש להם שם דבילי וילדותי, שהעניקו להם הילדים שפוחדים מהם. כמעט קשה להתייחס אליהם ברצינות כששומעים אותו, וזה חלק מהקסם. משהו שאפשר לצחוק עליו נראה פחות אמיתי — כאילו החטפנים הם רק אגדת ילדים ותו לא.

אבל לדאבוני, הם מהווים סכנה אמיתית.

ילדים נחטפו לאורך כל חיי, אולי אפילו מאז פרצה המלחמה. וכולנו יודעים מי הם החטפנים באמת.

הסיפוֹנים, אויבינו הקדומים המפלצתיים מהארץ השכנה, אֲסטרֶאוֹנה. הם גונבים את הילדים שלנו ממיטותיהם ולוקחים אותם אל מעבר לגבול כדי להפוך אותם לשקי דם חיים, להיזון מהם ולמצוץ מתוכם את כוח החיוּת הילדותי רב־העוצמה, עד שבסופו של דבר הם מרוקנים אותם עד תום והורגים אותם.

כואב לי לחשוב שהערפדים המתועבים ובני האלמוות האלה הולכים לנצח במלחמה בעזרת רצח החפים מפשע שלנו.

איגור ממלמל. "יכול להיות. גבוה יותר עם הבעיטה."

אני מצייתת להוראותיו, רגליי ממשיכות לכאוב. "זה לא מספיק נורא שהבנים והבנות והאבות שלנו נהרגים על ידי הסיפונים בחזית? אנחנו אמורים להיות מוגנים בבית שלנו, לא? מה המלך עושה לגבי זה?"

"לא נראה לי שלמלך אכפת, אם לדבר בכנות. ממוקד מדי במלחמה מאתיים פרסאות מכאן, כדי לשים לב למתרחש בעירו שלו מתחת לאפו ממש."

אני רוטנת ומנחיתה עוד אגרוף. "זה לא אמור להיות תפקידו של ראש מועצת סטרמפרוסט? חשבתי שהוא אמור להנהיג את העיר כדי שהמלך לא ייאלץ לחשוב עלינו."

איגור מגחך בזלזול. "לא יודע מה לומר לך, ילדונת. בכל פעם שזה קורה המשפחות פונות אליו. האיש שופע הבטחות ריקות. כלום לא משתנה."

אני תוקעת באיגור מבט, מנסה להסדיר נשימה. "זה לא מקובל עליי. ואני מתכוונת לעשות משהו בנושא."

איגור לא מטיל ספק בהכרזה הדרמטית ולא אומר לי שטיפשי מצידי לחשוב שאוכל לחולל שינוי. הוא יודע טוב כמוני שמי שרוצה שמשהו יקרה בסטרמפרוסט, צריך לעשות זאת בעצמו.

במקום זאת הוא הולך בשלווה אל אחד השולחנות עמוסי הפסולת ופורש גליל בד. בתוכו טמונים תריסר כלי נשק מושחזים עד ברק. "את נראית כועסת. סכינים?"

נפלט לי צחוק. "כן, וכן. כבר חשבתי שלא תשאל."

לא נוהגים להשתמש בסכינים בקרבות פנים אל פנים שאנחנו עורכים בזירה, אבל איגור בכל זאת לימד אותי להטיל סכינים. הוא אומר שלעולם אין לדעת מתי תצטרכי לגרום למישהו לחרבן במכנסיים בעזרת פגיון מכוון היטב לראש.

"על מה חשבת?" הוא שואל כשאני ניגשת לשולחן ובוחרת לי סכין קטנה שנראית מחודדת במיוחד.

"לימדת אותי להגן על עצמי," אני אומרת ופונה לעבר המטרה שהתקין בצידה הרחוק של החצר. "אף חטפן לא היה תופס אותי, בטח לא בלי קרב, מרגע שהתחלת איתי. אולי נוכל ללמד גם את הילדים. אוכל לאמן אותם להגן על עצמם."

אני מטילה את הסכין והיא מפלחת את האוויר ופוגעת בשולי המטרה. לא מספיק טוב.

איגור מתיישב באנחה על כיסאו החורקני ונושא מבט אל מעטה העננים שמאיים להוריד שלג. "בתוכך כבר הייתה רוח קרב. אין הרבה ילדים שיסתערו על הסכנה כמו שעשית אז."

"כמו שאני עדיין עושה, התכוונת," אני מתלוצצת בשחצנות שמחפה על זיכרונות כאובים.

כשאבא שלי נהרג נשארתי לבדי, ילדה בת שתים־עשרה עם אם הרה לוקה בנפשה. בן לילה הכול השתנה. סיילה נולדה, והייתה כה מושלמת וזעירה וטהורה. ואני, הילדה, הופקדתי על שמירתה.

רתחתי מזעם על העולם, ורק חיפשתי לריב.

נהגתי להיכנס לסמטאות ולהתגרות בנערים גדולים ממני פי שניים בכוונה לחרחר תגרה, רק כדי שיהיה לי למי להרביץ. רק כדי שאוכל להרגיש משהו, מלבד הכאב הנצחי והכוסס בתוך חזי.

בסופו של דבר נמאס לאיגור לראות את בת השכנים הקטנה חוטפת מכות רצח. הוא נכנס לסמטה מאחורי הבתים שלנו, תפס אותי בצווארון חולצתי וגרר אותי, מקללת ומתפתלת, אל מטבחו.

הוא הטיל אותי אל כיסא רעוע ואמר, "את מנסה להיהרג, ילדה?"

כשלא הכחשתי, הוא פלט אנחה למודת סבל. "טוב, אם את מתכוונת להסתובב לך כמו חתולת אשפתות, את צריכה ללמוד להילחם בהתאם. בואי איתי."

הוא לקח אותי לחצר שלו והתחיל לאמן אותי — באותו יום ובכל הימים שבאו אחריו. הוא עזר לי להשחיז את כעסי מזעם חייתי למשהו אכזרי, מלוטש.

מסוכן.

וכשהנערים בשכונה התחילו להסתכל עליי בפחד, איגור עזר לי למצוא פורקן בריא חדש לזעמי. אני עדיין מתגרה בגברים גדולים ממני פי שניים להיאבק בי, אבל עכשיו משלמים לי על זה.

אני שולפת את הסכין מהמטרה ומסתובבת חזרה אליו. "אתה צודק. אני זה סיפור אחר, אבל לא כולם צריכים להיות מקצוענים. אם הילדים ידעו רק כמה תרגילים פשוטים, מספיק כדי להרוויח קצת זמן להשמיע רעש, להזעיק עזרה..."

"שלא תחשבי שזה יפטור אותך מהאימונים," מזהיר איגור, ואני מבינה שהוא קנה את הרעיון.

"לא, בשום אופן לא אגזול ממך את העונג לחלק לי פקודות," אני מקניטה אותו, והוא משליך עליי סכין, ממנה אני מתחמקת בקלילות ותוך צחוק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*