פרולוג
חמישה בנים ובת אחת כבר היו לה. חשבה שדי. מספיק. מה יש לה להתלונן? שישה ילדים זה יפה. מה רע? ובאמת, כבר עברו חמש שנים וחצי מאז שנולד האחרון, ופתאום, משום מקום, באה לה עוד בטן. חשבה אחרון אחרון חביב. חשבה ברכה. עד שהגיעה לחדר הלידה. אלה, הקודמים, החליקו לעולם כמו מרגרינה. גם בלידה שלהם צעקה קצת, אבל למה צעקה? שאבי יעשה לה כבוד, זה למה צעקה. שלא יחשוב ככה ילדים באים לה בקלות. אבל האמת, צעקה יותר משכאב לה. בלידה האחרונה, בדיוק הפוך. כמה שלא צעקה, כאב לה יותר. וכמה שכאב, עוד יותר היה מפחיד. למה הרופא אמר שיש בעיות בדופק שלו. עוד לא נולד וכבר בעיות. ואם לא תהיה לידה מהר, יעשו לה ניתוח. ואבי, כמה שחושבים שהוא מחליט הכול על כל העולם, בעניינים של חיים ומוות הוא שואל את הרב של הבית כנסת. והרב אמר שדחוף תקבל על עצמה נדר. ואבי אמר: "יאללה, סימה, כמה נתרום?" והיא, הגוף שלה כבר נקרע לגזרים, בקושי הצליחה לחשוב, אמרה לו: "עזוב אותי מתרומה. נישבע שהוא לא בעסק."
"למה ככה?" אמר לה. אבל היא, תמיד היא מקשיבה לו, אבל עכשיו לא. רגע לפני שלא יישאר ממנה כלום, נשבעה: "הילד לא בעסק. אתה שומע, אבי? אני נשבעת. מהבר־מצווה שלו הוא מחוץ לעסק. תגיד אמן." לא אמר אמן. חמש דקות אחר כך הילד בכה. "אני מתיר לך את הנדר," אמר לה. היא שתקה.
חלק ראשון:
הזילח
–1–
בילדותו לא שמע יודה על "הברווזון המכוער". אימא שלו לא הקריאה סיפורים לפני השינה, לא על ברווזים ולא בכלל. לא היו ספרים בבית, רק כמה ספרי לימוד שעברו מילד לילד בירושה, דפים ישרים ונקיים מסימני עיפרון. הוא היה הראשון לכתוב בהם. היה גם ספר תהילים אחד של אבא, "אבי טייב", חרוט עליו מבחוץ. איש לא קרא בו. אומרים שאבא היה לוקח אותו שישמור עליו לפני ביצוע גדול.
אבא לא כאן.
אולי באותו יום שכח לקחת.
כשהפך בעצמו לאבא, סיפר לאביטל שלו הרבה סיפורים לפני השינה. את "הברווזון המכוער" אהבה יותר מכולם. גם הוא. "זה קרה באמת?" שאלה אותו בכל פעם שסיים. "זה קרה באמת," אמר לה. לא שאלה איך הוא יודע, לא ביקשה הוכחות, רק בלעה את האמת הפשוטה הזאת בעיניים תמימות.
לא שאי־פעם באמת יוכל לספר לילדים שלו הכול. איך יוכל לספר לילדים טובים ירושלים על ילדותו המסובכת בתקווה. לא שהיה ילד רע התקווה, עד לאחרונה אולי נחשב לאחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של השכונה שלו, אבל בסיפור ההצלחה שלו היו הרבה פרקים קשים לקריאה, ודאי שלא מתאימים לאוזניהם של ילדים. את המילים שדיברו שם הוא מעדיף לשכוח, והבטיח לעצמו שהילדים שלו לא יכירו אותן.
אולי יספר להם על בית הכנסת שאביו בנה בשכונה? מהמסד עד הטפחות בנה אותו לזכר הוריו. לא יספר איך השיג אבא שלו את הכסף לבנייה. "חסד לאברהם" קרא אבא לבית כנסת, ומי יודע כמה דינים עשה אבא בעולם עד ש"חסד לאברהם" עמד על תלו. יספר להם שאביו העמיד רב לבית הכנסת שהיה חביב הילדים ואימת המבוגרים. הדרשות שלו כמו סכינים היו, מלאות תוכחה וזעם, והכיסים שלו היו מלאי ממתקים. בגיל קטן כבר הזמין אותו הרב לבימה שישיר "ימלוך ה' לעולם", ואף ששר ליד המנגינה ושכח חלק מהמילים, הרב חיפה עליו ואמר לו שכשיגדל יהיה פייטן גדול, ובאוזן לחש לו: "לא משנה מה עושים אחרים, לא משנה אם צוחקים עליך, אתה — תהיה אתה, זה מה שרוצה אלוקים."
על משחקי הילדות בשכונה יספר בשמחה, על משחקי הגוגואים, על המחנות שבנו על העצים. וזהו. יותר מזה לא יוכל לספר. הרי לא יספר על הסיגריה הראשונה. בן שש היה. שש! כשחגגו לאביטל יום הולדת שש, פתאום זה דקר בו בכל הכוח — קטנה שכמותה, שבירה, איך אפשר לדמיין אותה מחביאה כמוהו חפיסת סיגריות, שולפת בכל יום אחת, אוחזת בין שתי אצבעות ומקרבת אל הפה. ואצלו — ביום הולדת שש, אחיו אסי לקח אותו אל ה''באנגייה'', כך הם קראו למחסן הגרוטאות הרעוע שבו אבא שלהם שמר חומרי בניין ישנים והאחים שלו שמרו שם חומרים שעושים טוב. אסי היה בכיתה י"א, ומיומן בכל מה שקשור בעישון. הוא הדליק בשבילו את הסיגריה, הגיש אל שפתיו ואמר: "מזל־טוב, יא אח, אתה כבר גדול. לאט־לאט, אל תשאף עמוק מדי, צריך להתרגל." ויודה לא היה בטוח שהוא גדול מספיק ולא היה בטוח שהוא רוצה להתרגל, אבל עם אסי לא מתווכחים, אפילו דויד ושמעון, שני האחים שגדולים מאסי, לא מתווכחים איתו. יש לו איזה מבט כזה כשאתה עומד מולו, שמרסק ברגע את כל מה שחשבת לומר, ופחות מפחיד להסכים לסיגריה מאשר להיתקל במבט שלו. חצי סיגריה הוא שאף לחלל הפה בלי לקחת לריאות, אחר כך הגיש לו אסי קפה שחור מומתק להחריד היישר מהג'זווה אל כוס זכוכית קטנה חסרת ידית. גם לעצמו מזג, השיק את הכוסות זו בזו ואמר לו: "לחיים, גבר." מרוב חום נכוו לו האצבעות, אבל הקפיד שאסי לא ירגיש. שניהם לגמו, יודה לא ידע מה דוחה אותו יותר, טעם הקפה השחור או טעם הסיגריה, אבל אסי קרא אותו בלי מילים ואמר לו: "קדימה, גבר, עכשיו אחת טובה פנימה, ויש לך את זה, יאללה, בלי לחשוב." הוא שאף מלוא ריאותיו והשתעל בקול גדול, והקול חזר כהד מקירות המחסן והתערבב בקול הצחוק של אסי, שספק לעג לו ספק חגג איתו את הנובלס הראשונה של חייו. פעם ראשונה של סיגריה מתחילה ועד סוף, שקדמו לה בדלי סיגריות שהיה אוסף כבר בגן חובה ומנסה להצית בהם אש, רק בגלל הסקרנות. בגלל אותה סקרנות שמר את חבילת הנובלס שאסי נתן לו בבאנגייה, ובכל יום עישן קצת. בגלל אותה סקרנות קנה אחר כך קאמל, קנט ופעם אחת אפילו מרלבורו מכספים שנתנה לו אמו לשלם לטיולי בית הספר. "בשביל אימא שלי," היה אומר במכולת של העיראקי, והעיראקי קרץ לו ונתן, כולם בשכונה קונים בשביל ההורים שלהם. כשעישן לא נהנה, לא התלהב, כמו משהו שחייבים לעשות כדי להשתייך למשפחת טייב, כך קראו להם, טייב. "אליטוב" הוא עִברוּת מאוחר שלו, ערב יום הנישואים, ואיש מהאחים לא סלח לו מעולם על חילול השם.
את החומר הראשון פגש בגיל שתים־עשרה. כבר כמה שנים ידע שבפינה הימנית העליונה של הארון המט לנפול בבאנגייה נמצאים החומרים. מאחורי צנצנות של טמבור, מברשות ושפכטל שהונחו שם רק לשם הסוואה. עד גיל שתים־־עשרה לא התקרב לשם, אפילו עם הסיגריות לא היה לו קל, הריאות שלו התמרדו, אבל הוא המשיך. אחת ביום. טייב זה טייב, וטייב לא נשברים בגלל כמה שיעולים, הסביר לו אסי. הוא גם הדריך אותו שיקפיד לצחצח את השיניים אחר כך, גם את הלשון, שלא ירגישו בבית ספר, וחשוב מזה, שאימא לא תרגיש. אם היתה תופסת אותו מעשן בגיל כזה, היתה הורגת אותו.
לא שאימא שלו שורדת יום אחד בלי סיגריה, היא מעשנת בלי סוף, חפיסה וחצי ביום, שתי חפיסות בימים עצבניים, וגם היא התחילה ביסודי, אפילו לא הסתירה ממנו את העבר שלה. אבל הבהירה לו שלו יהיה עתיד אחר, ככה נשבעה לעצמה, ואוי לו אם יפר את השבועה, ואוי לאסי אם תדע ששם יד על ילד התקווה שלה. תמיד אומרת לו שעם העובדה שאסי מעשן כבר השלימה מזמן, גם עם העובדה שלתיכון איננו הולך, אבל אסי זה אסי ויודה זה יודה, ולכל אחד תפקיד אחר בתוכניות של אימא שלהם, ואסור שתתפוס אותם. "טייב לא נתפסים," אמר לו אסי, "ואם נתפסים לא מודים, ואם מודים חוזרים בהם." ופעם אחת, בן שתים־עשרה היה, שכח להחליף חולצה אחרי שעישן, ואימא שלו הריחה, וצרחה עליו כמו משוגעת תוך שהיא מנופפת בידיה, כמעט נכווה מן הסיגריה הדולקת שלה, ולא עזרו לו הסליחה ושבועת השקר שפעם ראשונה ואחרונה. היא קראה לאסי ואמרה לו: "תראה לו מה זה, הילד מעשן," ואסי הראה לו מה זה, כי מה שאימא אומרת אסי עושה, ואף שהוא אחראי לכל הסיגריות האלו, הוא לא אחראי לכך שנתפס, ומה פתאום נתפס, טייב לא נתפסים, ומה פתאום הודה במקום לומר שחבר עישן לידו והריח נדבק לו לחולצה, טייב לא מודים. ואם צריך — טייב מענישים, אוהו מענישים.
זה אפילו לא היה מוזר בעיני יודה שאסי מוציא לפועל את העונש על העבירה שלימד אותו לבצע, ככה זה מאז שאבא הלך בתאונה (כך הם קוראים לזה — התאונה). מאז אסי הוא ראש מחלקת ענישה בבית טייב. הוא גם ראש מחלקת פשיעה, כלומר פרנסה, אבל זה לא סותר. ראש הוא ראש, והוא מבצע את שני התפקידים על הצד הטוב ביותר. הוא רגיל שאסי נקרא להעניש אותו, אבל הפעם זה היה משפיל במיוחד, כי נתן את המכות שלו בכף היד, בזלזול, כאילו אחרי שיודה נתפס ואפילו הודה, הוא אפילו לא ראוי שישקיעו במכות שלו. עם ההשפלה הזאת והחבטות בנפשו יצא באישון לילה לבאנגייה, בדק שהשטח נקי, כי הלילות הם הימים בבאנגייה של טייב, ומיהר לפינה הימנית העליונה. פינה את המברשות והטרפנטין הצידה וגילגל מעט חומר בתוך נייר כסף, אפילו לא ידע מה בדיוק יש בו בחומר הזה, היה קטן מכדי לדעת ומספיק גדול להשתמש. הדליק, ועישן. עישן ועישן ועישן. פעם ראשונה שנהנה לעשן. לפחות בהתחלה. צחק כמו שמזמן לא צחק. אחר כך בכה ושוב צחק. לא כמו שצוחק אדם שמח. כמו שצחקה אימא שלו כשהודיעו על אבא שלו, צחוק מופרע, עד שנתנו לה זריקה. וכשעישן, תוך כדי צחוק ראה את אבא שלו מסמן לו בתנועת שִיסוּף שאוי לו אם שוב ייתפס ויצער ככה את אימא שלו, ותוך כדי הוא ידע שאבא שלו כבר לא יכול לסמן לו שום דבר, הוא הרי הלך, ובכל זאת סימן לו, הרי ראה אותו במו עיניו. ואחר כך ראה את אימא שלו נכנסת לבאנגייה ועושה עמידת ראש, ואחר כך ראה את אסי נכנס וסוחב אותו למיטה שלו וצורח לו באוזן: "מה נסגר איתך, אתה בכלל טייב אתה?" ולמחרת התעורר עם שלושים ותשע מעלות חום במיטה מזיעה.
הוא הקיא למחרת כל כך הרבה פעמים, עד שיצא לו החשק לעשן. לעשן הפסיק. להסניף המשיך. כל מיני חומרים שאת שמם אפילו לא ידע, אבל לא התמכר. הוא חושב. רק מפעם לפעם הריח כדי להירגע. מזל גדול היה לו שלא נפל אל הסם, עד סוף החטיבה חצי כיתה נפלה. חלק התחילו מוקדם כמוהו, והריאות שלהם התנגדו ממש כמו הריאות שלו, אבל כשבבית מספיק גרוע, הריאות נכנעות בסוף. לא שבבית שלו היה קל.
אולי זה אפילו לא הבית, כי הנה, הוא וששת אחיו גדלו באותו בית, בית של שישה בנים ובת אחת, בית עם מורשת שהשאיר אחריו אבא, ואף ששוגרו אל מסע החיים מאותו מתקן שיגור — הבית ברחוב סימן־טוב שההורים חכרו מעמידר — מסלול חייהם היה שונה לגמרי. שכונת התקווה מחולקת לשתיים, שכונת התקווה של מעלה ושכונת התקווה של מטה. בתקווה עילית יש עסקים, בתי ספר, כבישים ובתי כנסיות, וכמובן מסעדות ושיפודים. בתקווה תחתית יש פרוטקשן ודוקרנים ופשע וסמים. האחים שלו בחרו מזמן את התקווה של מטה, ואולי היתה זו התקווה של מטה שבחרה אותם. אף אדם לא בוחר בפשע, היה אבא שלו אומר, אל הפשע מתגלגלים. ואימא שלו נשבעה וגם השביעה אותו בכל מיני שבועות שבעולם שגם אם התקווה של מטה תבחר בו — יסרב לה. עד הבר־מצווה אם הוא רוצה לשחק בכאילו, לא אכפת לה, אבל מהבר־מצווה זו כבר שבועה, ואצל אימא שלו שבועה זו שבועה. "יא רבי, בן אחד שלא יודע מה זה בית הסוהר, זה מה שאני מבקשת," והיה ברור לכולם — זה הוא הבן האחד, ואם יום אחד ייכנס לבית סוהר יגיע סוף העולם.
סוף העולם כמעט הגיע חודשיים לפני שלוש־עשרה. זו היתה הפעם הראשונה שהתלווה אל אסי אחיו לגבות פרוטקשן. "התלווה אליו" זה הביטוי המדויק שאסי גנב מהשוטרים. בהתחלה עיצבן אותו הסלנג המשטרתי שלהם. "תתלווה אליי. עאלק. מי ישמע גמרו אקדמיה ללשון, אלה בדיוק כמונו אלה." אחר כך אימץ את השפה: "תתלווה אליי לפיצה? תתלווה אליי לפלאפל?" כשהיה שואל, היה ברור ליודה מיד — קודם כל, זו לא שאלה, זו קביעה. לפעמים אפילו היה אומר: "תתלווה אליי או שְכּן?" כן, כן. הוא יתלווה אליו לפיצה. שנית, זה לא ייגמר בפיצה. זה ייגמר בארבע אלפיות ביד, כי גם בעל הפיצרייה יודע שכדאי לא להתעסק עם טייב. כששמעון, הבכור, הגיע אליו בשבוע שעבר, עוד התבלבל וסירב, אבל עם אסי אין חוכמות. ובשביל מה קרא ליודה להתלוות אליו? כי אסי כפוף לאימא, מילה שלה זה קודש בשבילו, אבל רק דבר אחד לא הסכים לקבל, להוציא את יודה מהעסק, כי רק מי שתורם את חלקו לעסק יש לו זכויות בעסק, וזכויות בעסק הן זכויות במשפחה. כי העסק זה המקצוע שלהם ואי אפשר לגדול בלי מקצוע, והוא חייב להתלוות אליו כי כל מקצוע צריך ללמוד. "ואני מציע שאתה לא תגיד לאימא שיצאנו לסיבוב, למה אימא קצת מתבלבלת איתך," אמר אסי ליודה, והצעות של אסי חייבים לקבל.
אלוף החיוכים אסי, הכול הוא משיג בחיוך. לא מאיים. לא מרים את הקול. נכנס לפיצרייה, ישר לדלפק המכירות, וקרא לבעלים להתלוות אליו. בחיוך אמר לו: "הכנת לי או שכן?" וכשבעל הפיצרייה ניסה להיתמם: "מה הכנתי? הזמנתם מגש?" אסי צחק. "מגש. אהבתי. יאללה, תשים גם מגש. בצל וזיתים הולך," ואחר כך חייך אליו היישר לתוך הפנים והעביר לטיפה אבהית על ראשו, כזו שדי בה כדי להבהיר, נגמרו המשחקים, בוא נגמור את זה בטוב. וכשבעל הפיצרייה הוציא פנקס צ'קים, אסי כבר צחק בקול: "מילים אתה נותן לי? מה נעשה עם מילים?" ועוד לטיפה על הלחי הקפואה של בעל הפיצרייה וצביטה קלה, כאילו מדובר בילד שובב, ולא בבעל עסק בן חמישים שיכול להיות אבא שלו, וזה כבר עשה את העבודה. הוא נכנס לחדרון ויצא כשחבילת שטרות בידו. אסי לקח את השטרות, שלף משם שטר של חמישים והניח על השולחן. "זה בשביל המשפחתית," אמר בחיוך. בעל הפיצרייה המבוהל אמר: "לא, לא, הפיצה עליי," אבל אז נעלם לאסי החיוך, והוא נתן בו את המבט הזה שלא מתווכחים איתו, ואמר לו: "תיקח את הכסף למה שונא מתנות יחיה."
"והפרוטקשן?" שאל אותו אחר כך יודה כשנכנסו עם הפיצה למכונית, "למה פרוטקשן כן ופיצה לא?"
"איזו מין שאלה זאת? פרוטקשן זה עבודה, אתה לוקח חאווה ודואג לבן אדם," פסק אסי ולקח ביס מהמשולש. ביס ממוצע, לא רעבתני מדי, לא מעודן, ביס נורמלי של מי ששילם במיטב כספו ומבקש ליהנות מהפיצה המשפחתית שלו. "תיקח," אמר ליודה. "אחלה פיצה יש לו."
"אין לי תיאבון," אמר יודה. לא הסביר. אבל אסי לא צריך הסברים.
"מה, נהיית לי עכשיו זילח?"
עדיף לאכול פיצה בלי תיאבון מאשר להיות זילח בעיני אסי, את זה כל אחד מהאחים יודע. זילח זה אחד שעושה במכנסיים ברגע האמת, מישהו שאי אפשר לסמוך עליו, ואם אתה זילח, אתה אבוד. בשרשרת המזון של התקווה־תחתית רק שטינקר גרוע מזילח.
"לא, מה פתאום זילח, סתם לא רעב," ניסה יודה שוב, אבל אסי הבהיר שוב את הכללים: "בטח אין תיאבון, רגע אחרי העבודה לזילח תמיד כואבת הבטן."
יודה לקח משולש ונתן ביס ענקי, כי הוא לא זילח, וזרק את קרטון הנייר מהחלון כמו שאסי עשה, אף שכשהוא אוכל לבד הוא מקפיד להשליך לאשפה. ולקח עוד משולש, לא כי הפסיקה הבטן לכאוב, היא התפתלה. אבל להיות זילח הוא לא יכול להרשות לעצמו. לא מול אסי לפחות. וחוץ מזה, אם לא יאכל אוכל שהושג בזרוע, גם את המפרום של שבת לא יוכל לאכול, כך גם את החריימה, בעצם את הכול. גם במיטה שלו לא יוכל לישון, אפילו בבית הכנסת של אבא שלו לא יוכל לדרוך. מה שנשאר לו זה לקחת פיצה ולנגוס.
כל זה לא עזר לו, כי גם אחרי שלושה משולשים שהתערבלו בבטנו ושלושה קרטוני נייר שהתעופפו מהחלון, אסי הניח לו יד על הכתף ואמר לו: "אתה יודע מה אני מתחיל לחשוב? שאימא כישפה אותך, שהיא באמת לא רוצה שתמשיך את אבא," ולפני שיודה התנגד, הוא הרי אפילו לא בן שלוש־עשרה, הוא עוד יגדל ויוכיח לאסי הכול, הסביר לו אסי שהוא בגיל שלוש־עשרה כבר הלך לפיצרייה לבד. ויודה היה בטוח שאסי יוריד לו עכשיו סטירה על הלחי עם גב כף היד או גרוע מזה, ילטף לו את הלחי, יצבוט ויחייך אל תוך עיניו, והוא כבר כיווץ את הלחי כדי שהסטירה תכאב פחות, אבל אסי רק לקח משולש רביעי ואמר: "וואלה, מה אני יגיד לך, אולי אימא צודקת."
*ההמשך זמין בספר המלא*