ניצחון הכיפות הסרוגות? - הסיפור המלא - שער ט"ו - האתגר הרפורמי והקונסרבטיבי

טרם רכישת הספר יש להוריד ולעיין בתוכן העניינים הזמין ללא עלות כאן.

ניצחון הכיפות הסרוגות? – הסיפור המלא הוא מחקר רחב היקף על הציונות הדתית בישראל, הפרוש על פני 17 כרכים, שכל אחד מהם מוקדש להיבט אחר בעולמה. יחד הם יוצרים תמונה מקיפה ורבת־פנים של המגזר – משורשיו ההיסטוריים והרעיוניים ועד למקומו המרכזי בחברה, בתרבות ובפוליטיקה הישראלית כיום.

מחבר הספר, פרופ׳ עוז אלמוג, הוא סוציולוג והיסטוריון מאוניברסיטת חיפה. זה כארבעה עשורים הוא חוקר את ה״שבטים״, התרבויות והזהויות המרכיבים את החברה הישראלית. מחקריו וספריו זכו לתהודה ציבורית רחבה, וכמה מהם היו לרבי־מכר ולספרי יסוד בתחום.

כרך האתגר הרפורמי והקונסרבטיבי, החמישה־עשר בסדרה, עוסק ביחסיה המורכבים של הציונות הדתית עם הזרמים הלא־אורתודוקסיים ביהדות. הוא פותח בהצגת התיאולוגיה וההתפתחות ההיסטורית של הרפורמים והקונסרבטיבים, ובפער היסודי בינם לבין האורתודוקסיה בשאלת מקור הסמכות הדתית. בעוד האורתודוקסיה רואה בהלכה מערכת מחייבת שמקורה בהתגלות, הרפורמה מעניקה משקל מרכזי למצפון האישי, למדע ולערכים ההומניסטיים של התקופה ומאפשרת שינוי נרחב במסורת; הקונסרבטיביות מבקשת דרך ביניים, השומרת על מעמדה המחייב של ההלכה אך רואה בה מסורת חיה שניתן להתאימה למציאות המשתנה. הכרך מתאר גם את החידושים שחוללו הזרמים הלא־אורתודוקסיים (ובכלל זה הזרם הרקונסטרוקציוניסטי) בתחומי התפילה, השוויון המגדרי, מעמד הלהט״בים, הגיור וטקסי מעגל החיים.

הכרך עוקב אחר דרכם של הזרמים הללו מן המרכזים הגדולים באירופה ובארצות הברית אל ישראל, שבה נותרו קטנים יחסית. הוא בוחן את מאפייני קהילותיהם, יחסה של החברה הישראלית אליהם והסיבות לכך שלא הצליחו להפוך כאן לזרמים עממיים רחבים. אבל חולשתם המספרית אינה משקפת את השפעתם הציבורית. מאז ראשית המדינה הם קראו תיגר על המעמד המועדף שהעניקה המדינה לאורתודוקסיה ותבעו הכרה, תקצוב ושוויון בשירותי הדת. בכך נעשו לא רק מתחרים דתיים אלא גם איום על המונופול האורתודוקסי. זו גם הסיבה שהציונות הדתית, על אף המחלוקות העמוקות בינה לבין החרדים, התייצבה במשך שנים לצדם במאבק לשימורו.

עיקר הכרך מוקדש לזירות שבהן הפך המאבק הזה למאבק על דמותה היהודית של המדינה. הוותיקה והעקרונית שבהן הייתה שאלת ״מיהו יהודי״, שעלתה כבר בעשורים הראשונים למדינה והציבה במרכז את השאלה מי מוסמך לקבוע את גבולותיו של הקולקטיב היהודי. הכרך עוקב אחר המאבקים סביב חוק השבות, הניסיונות להוסיף לו את המילה ״כהלכה״, ועדת נאמן, מערך הגיור הממלכתי והצבאי ופסיקות בג״ץ שהרחיבו בהדרגה את ההכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. לצד המאבק הזה התפתחו זירות נוספות: המאבק על ייצוג במועצות הדתיות ועל הזכות להשתתף בעיצוב שירותי הדת, והמאבק על הכותל, שהפך מזירת תפילה לאחד הסמלים הבולטים של המחלוקת על השאלה מי רשאי לקבוע כיצד נראית תפילה יהודית במרחב הלאומי המקודש. מאחורי כל המחלוקות המשפטיות וההלכתיות הללו עמדה אותה שאלה עקרונית: מי מחזיק בסמכות להגדיר יהדות במדינה יהודית.

ככל שהציונות הדתית נעשתה מגוונת יותר, התפתחו בתוכה שתי מגמות מנוגדות ביחס לזרמים הלא־אורתודוקסיים. בחוגים החרד״ליים החריפה המתקפה על הרפורמים והקונסרבטיבים, ולעיתים קיבלה אופי ארסי במיוחד. הם נתפסו לא רק כמי שטועים מבחינה דתית, אלא כאיום על המשכיות העם היהודי, על סמכות ההלכה ועל אופייה היהודי של המדינה. מנגד, באגף המתון והליברלי התרחש תהליך הפוך. שאלות של מעמד האישה, סמכות הרבנים, היחס ללהט״בים, אופייה של התפילה והאוטונומיה של היחיד חדרו גם אל תוך האורתודוקסיה המודרנית, וכמה מן הגבולות שהפרידו בעבר בחדות בין המחנות החלו להיטשטש. אין פירוש הדבר שהציונות הדתית הליברלית נעשתה רפורמית או קונסרבטיבית, והפער העקרוני ביחס לסמכות ההלכה נותר בעינו; אבל הקרבה בחלק מן הערכים ומאורחות החיים הפכה את הדחייה הגורפת של הזרמים האחרים לקשה ומורכבת יותר. הכרך מתאר בהקשר זה גם קולות בתוך הציונות הדתית, ובהם הרב יובל שרלו, שביקשו לבחון מחדש את היחס אל היהדות הלא־אורתודוקסית.

כך הופכים הרפורמים והקונסרבטיבים ממושא חיצוני של מאבק למעין מראה המוצבת מול הציונות הדתית עצמה. היחס אליהם ממחיש את הפיצול הגובר בתוך המגזר. המחלוקת על הרפורמים והקונסרבטיבים היא אפוא גם מחלוקת פנימית על עתידה של הציונות הדתית עצמה – עד כמה תוסיף להתבצר בגבולות האורתודוקסיה ועד כמה תיפתח לפלורליזם היהודי.