ניצחון הכיפות הסרוגות? - הסיפור המלא - אפילוג - סוף הסרט?

טרם רכישת הספר יש להוריד ולעיין בתוכן העניינים הזמין ללא עלות כאן.

ניצחון הכיפות הסרוגות? – הסיפור המלא הוא מחקר רחב היקף על הציונות הדתית בישראל, הפרוש על פני 17 כרכים, שכל אחד מהם מוקדש להיבט אחר בעולמה. יחד הם יוצרים תמונה מקיפה ורבת־פנים של המגזר – משורשיו ההיסטוריים והרעיוניים ועד למקומו המרכזי בחברה, בתרבות ובפוליטיקה הישראלית כיום.

מחבר הספר, פרופ׳ עוז אלמוג, הוא סוציולוג והיסטוריון מאוניברסיטת חיפה. זה כארבעה עשורים הוא חוקר את ה״שבטים״, התרבויות והזהויות המרכיבים את החברה הישראלית. מחקריו וספריו זכו לתהודה ציבורית רחבה, וכמה מהם היו לרבי־מכר ולספרי יסוד בתחום.

האפילוג סוף הסרט?, החותם את הסדרה, הוא מבט־על על המסע הסוציו־היסטורי שנפרש לאורך 17 הכרכים הקודמים. הוא מרכז את המסקנות העיקריות העולות מן הניתוח המצטבר של התמורות שעברה הציונות הדתית – באמונותיה ובאורחות חייה, במוסדותיה, במעמדה בחברה הישראלית וביחסיה עם מוקדי הכוח – וחוזר אל השאלה המרחפת מעל הספר כולו: האם הכיפות הסרוגות אכן ניצחו, ואם כן, מה טיבו ומה מחירו של הניצחון הזה.

אחת המסקנות המרכזיות היא שהציונות הדתית עברה תמורה עצומה: ממגזר שחש עצמו משני ומקופח לציבור שהגיע לעמדות כוח והשפעה חסרות תקדים בצבא, בהתיישבות, בפוליטיקה, בתקשורת ובתרבות. אלא שדווקא ההתקרבות לפסגה חשפה את גבולות ההצלחה. בתוך המגזר התחדד המאבק בין מגמה ליברלית ומשתלבת לבין מגמה חרד״לית, נוקשה ומתבדלת. הליברליזציה ניצחה במידה רבה באורחות החיים, ואילו החרד״לות הצליחה יותר בעיצוב מערכת החינוך, בהנהגה הרבנית ובפוליטיקה.

האפילוג בוחן גם את צדה האפל של ההתעצמות. תחושות הקיפוח לא נעלמו עם העלייה בכוח ובמעמד, אלא הומרו בכעס ובתוקפנות. האלימות הלאומנית ביהודה ושומרון לא שככה ואף החריפה, והיא אינה רק תופעת שוליים, אלא ביטוי לתהליכי עומק רחבים יותר: הקצנה לאומנית ומשיחית, שחיקת גבולות מוסריים, חינוך אידאולוגי לוחמני והתרחבות הלגיטימציה להפעלת כוח. לכך הצטרפה חדירת הכהניזם מן השוליים אל לב התרבות הפוליטית של הציונות הדתית, ומשם אל השיח הישראלי הרחב.

בד בבד הפך המאבק באליטה החילונית־ליברלית ובמוסדות המזוהים עמה ממאבק על כוח והשפעה למאבק המפורר מבפנים את המדינה. במשך שנים טיפח הימין הדתי את ההשקפה שהוא אמנם חלק מן הרוב הפוליטי, אך מוקדי הכוח האמיתיים עדיין מצויים בידי האליטה החילונית הישנה ומונעים ממנו לממש את מדיניותו. ממשלת ״הימין על מלא״, שהקים יחד עם הליכוד והחרדים וללא מפלגות המרכז והשמאל, הייתה אמורה להגשים את החלום הזה: לראשונה עמד לרשות המחנה כוח פוליטי חסר תקדים לעצב את המדינה על פי תפיסתו. אלא שההישג הפוליטי הפך לכישלון מהדהד. במקום הרפורמה המשפטית, המשילות, הביטחון והחוסן הלאומי שהובטחו, באו כאוס וקרע חברתי, טבח 7 באוקטובר, מלחמה ארוכה והעמקת המשבר הפנימי והבין־לאומי. אבל גם המפגש הקשה הזה עם המציאות לא חולל בציונות הדתית חשבון נפש רחב. במקום לבחון מחדש את הנחות היסוד ואת חלקה במשבר, רוב המגזר המשיך להפנות את האשמה החוצה ולהתחפר בדמוניזציה של המחנה החילוני־ליברלי ושל המוסדות הדמוקרטיים המזוהים עמו.

חלק מרכזי מוקדש לשורה של ״סרטים״ שהציונות הדתית סיפרה לעצמה לאורך השנים: שארץ ישראל השלמה קום תקום, שהימין לא יפגע במפעל ההתנחלות, שנתניהו הוא מנהיג שאין לו תחליף, שהעוצמה הישראלית מבטיחה ש״יהיה בסדר״, שאפשר להיות בעת ובעונה אחת ליברלים לחלוטין ואורתודוקסים לחלוטין, שהברית עם החרדים טבעית ויציבה ושכיבוש מוקדי הכוח יאפשר לסרוגים לשנות את ישראל. פעם אחר פעם טפחה המציאות על פני ההנחות הללו, אך המחנה התקשה להפיק מן הכישלונות את הלקחים המתבקשים.

מכאן מגיע האפילוג לחשבון ההיסטורי החריף ביותר. מצד אחד, מלחמת 7 באוקטובר תיזכר כאחת משעותיה היפות ביותר של הציונות הדתית: בניה ובנותיה נחלצו להגנת המדינה, נשאו נטל קרבי כבד ושילמו מחיר עצום בנפגעים ובחללים. מצד אחר, על הסרוגים כבר נרשם כתם היסטורי בשל תמיכתם בכוחות פוליטיים שבתקופת שלטונם נקלעה ישראל למשבר הקיומי העמוק בתולדותיה. הקואליציה שבה היו שותפים מרכזיים העמיקה את הקרע הפנימי, החלישה את המוסדות הדמוקרטיים ושחקה נורמות של אחריות, ממלכתיות, אמת והגינות. 

בעקבות המחדל, המלחמה והמשבר שחוללה הקואליציה, שבה תמך המגזר בבחירות הקודמות ולאורך כל שנות כהונתה, אפשר היה לצפות לשינוי בדפוסי התמיכה. אלא שסקרים מרמזים שרוב הדתיים־לאומיים מוסיפים להזדהות עם גוש הימין ולתמוך בכוחות המרכיבים אותו.

עוז אלמוג מתריע שאם הקואליציה לא תיתן את הדין על כישלונותיה, וגם לאחר הבחירות ימשיכו אותם כוחות לשלוט ולהוליך את המדינה באותה דרך, הכתם שכבר נרשם עלול להחוויר לעומת פסק הדין ההיסטורי. עוד ועוד ישראלים יצרניים, משכילים ומחויבים עלולים לאבד את האמון במדינה ואת תחושת השייכות אליה ולחפש את עתידם במקום אחר. ישראל אינה צריכה להתרוקן כדי להיחלש; די באובדן חלק מן האוכלוסיות החיוניות ביותר לכלכלתה, למדע, לרפואה, לטכנולוגיה, לתרבות ולחברה האזרחית כדי לפגוע קשות בחוסנה. זהו ״סרט האימה״ שעדיין לא יצא לאקרנים. השאלה שתעמוד אז בפני הדורות הבאים כבר לא תהיה מי ניצח בבחירות 2026, אלא כיצד אנשים שהאמינו בכל לבם שהם מצילים את מדינת היהודים סייעו, מתוך עיוורון וביטחון מוחלט בצדקת דרכם, לסכן את עצם עתידה.