ניצחון הכיפות הסרוגות? - הסיפור המלא - שער י"ב - אצבע בעין

טרם רכישת הספר יש להוריד ולעיין בתוכן העניינים הזמין ללא עלות כאן.

ניצחון הכיפות הסרוגות? – הסיפור המלא הוא מחקר רחב היקף על הציונות הדתית בישראל, הפרוש על פני 17 כרכים, שכל אחד מהם מוקדש להיבט אחר בעולמה. יחד הם יוצרים תמונה מקיפה ורבת־פנים של המגזר – משורשיו ההיסטוריים והרעיוניים ועד למקומו המרכזי בחברה, בתרבות ובפוליטיקה הישראלית כיום.

מחבר הספר, פרופ׳ עוז אלמוג, הוא סוציולוג והיסטוריון מאוניברסיטת חיפה. זה כארבעה עשורים הוא חוקר את ה״שבטים״, התרבויות והזהויות המרכיבים את החברה הישראלית. מחקריו וספריו זכו לתהודה ציבורית רחבה, וכמה מהם היו לרבי־מכר ולספרי יסוד בתחום.

כרך אצבע בעין, השנים־עשר בסדרה, עוסק בהתנגשות החריפה בין הציונות הדתית לבין הדמוקרטיה הליברלית, שהגיעה לשיאה במאבק על המהפכה המשפטית. הוא פותח במתח המובנה שבין עולם ההלכה, הנשען על סמכות אלוהית ועל מערכת ערכים שמרנית המותירה מרווח צר לפשרה, לבין הדמוקרטיה הליברלית הדינמית, המציבה במרכז את ריבונות האדם, זכויות הפרט והשוויון. הכרך מתאר כיצד הציונות הדתית חיה במשך שנים בשלום יחסי עם הדמוקרטיה, אך ההתנחלויות, הסכמי אוסלו, ההתנתקות ומשפטי נתניהו העמיקו בהדרגה את החשד כלפי מוסדותיה, ובעיקר כלפי בית המשפט העליון. במקביל התחזק בציבור החילוני־ליברלי עולם ערכים אוניברסלי שקיבל בעיני רבים מעמד כמעט מקודש, והפער בין שתי תפיסות העולם הלך והתרחב.

הכרך מתחקה אחר התשתית הרעיונית והפוליטית למאבק בבג״ץ: עליית השמרנות החדשה, הביקורת על הפרוגרסיביות, השפעת הניאו־ליברליזם וצמיחת מכוני מחקר והוגים שסיפקו לימין הדתי שפה חדשה וכלים אינטלקטואליים למאבק. הוא בוחן בהרחבה את הטענות נגד האקטיביזם השיפוטי, זכות העמידה, עילת הסבירות, כוחם של היועצים המשפטיים ו״שלטון המשפטנים״, ומראה כיצד ביקורת לגיטימית על מערכת המשפט הפכה בחלקים מן המחנה למאבק כולל בבג״ץ ובשומרי הסף. עם הקמת ממשלת ״הימין על מלא״ הפך המאבק הזה לתוכנית פעולה שלטונית. הכרך מציג את הרפורמה המשפטית לא כמחלוקת משפטית־פוליטית בלבד, אלא כהתפרצותו של מאבק תרבותי עמוק על דמותה של ישראל ועל היחסים בין יהדות, לאומיות ודמוקרטיה.

חלק נרחב מן הכרך מוקדש לסערה שחוללה הרפורמה: דהרת החקיקה, המחאה ההמונית, ״מצעד השפחות״, האיום בסרבנות, שהיה בעיקרו סמלי, האלימות המשטרתית, פיטורי שר הביטחון גלנט והלילה שבו יצאו המונים לרחובות, בלימת החקיקה וההתפוררות הגוברת של הממלכתיות. במרכז עומדת תגובת הציונות הדתית למחאה. הכרך מתאר כיצד חלקים גדולים במגזר לא הבינו בתחילה את עומק החרדה של המחנה החילוני־ליברלי וראו במוחים אליטה המגינה על מוקדי כוחה ו״אנרכיסטים״ המבקשים להפיל ממשלה נבחרת. מנגד, המוחים תפסו את מאבקם כהגנה על ערכי יסוד שבלעדיהם ישראל תחדל להיות המדינה שבה הם מבקשים לחיות. לצד המחנה הדתי־לאומי שתמך ברפורמה מתואר גם המיעוט הסרוג שהתייצב נגדה וניסה להגן בעת ובעונה אחת על זהותו הדתית, הציונית והדמוקרטית.

הכרך מסתיים בתוצאה החמורה ביותר של המאבק: לא עוד מחלוקת פוליטית בלבד, אלא תחושה גוברת ששתי קבוצות הזהות הגדולות מתקשות לחיות תחת אותה מערכת ערכים. רעיונות שבעבר נשמעו דמיוניים – אוטונומיות נפרדות, פדרציה, ״ישראל״ מול ״יהודה״ ואפילו עזיבת הארץ – נכנסו לשיח הציבורי, ובסקרים נרשמה עלייה חדה במתח בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים. בתוך הציונות הדתית הופיעו ניצנים של הסתייגות וחרטה, אך במקביל גלש המאבק למוקדי חיכוך חדשים סביב דת, מגדר והמרחב הציבורי.

הביטוי הדרמטי ביותר לכך היה העימות ביום הכיפורים בתל אביב סביב תפילה בהפרדה במרחב הציבורי. מה שהחל כמחלוקת על הצבת מחיצה הפך לעימות טעון בין מתפללים למפגינים ולסמל ארצי של השסע: בצד הדתי נתפס האירוע כהתקפה על היהדות ועל עצם הזכות להתפלל על פי המסורת, ואילו בצד החילוני־ליברלי נתפסה התפילה הנפרדת דווקא בלבה של תל אביב – בירת החילוניות, הליברליות והגלובליזציה הישראלית – כביטוי נוסף למדיניות של ״אצבע בעין״. גם פעילותם של גרעינים תורניים בשכונות חילוניות נתפסה בהקשר הזה כחלק ממה שחילונים רבים חוו כ״כיבוש פנימי זוחל״ – חדירה מאורגנת למרחבים חילוניים במטרה להרחיב בהם בהדרגה את הנוכחות הדתית ולהשפיע על צביונם. אירועי יום הכיפורים המחישו עד כמה המאבק על הרפורמה המשפטית כבר חרג מגבולות המשפט והפוליטיקה והפך למאבק יומיומי על צביונה של המדינה ועל כללי החיים המשותפים בה.