הקולגה

פתח דבר

יום קודם לכן

אל: סת' הופמן

מאת: דון שיף

נושא: חשוב!!!

סת',

אני חייבת לדבר איתך בדחיפות לגבי עניין רגיש שגיליתי. אני מבקשת לקבוע פגישה במשרדך, במועד הקרוב ביותר הנוח לך.

בברכה,

דון שיף

אל: דון שיף

מאת: סת' הופמן

נושא: השב: חשוב!!!

כמובן. בואי למשרדי.

אל: סת' הופמן

מאת: דון שיף

נושא: השב: חשוב!!!

סת',

אני מעדיפה שנקבע פגישה מסודרת כדי להבטיח את נוכחותך בזמן הפגישה, וכדי שיהיה לנו מספיק זמן לדון במידע מטריד ביותר שאני מרגישה חובה לחלוק איתך. אני לא רוצה ששיחתנו החשובה תופסק בגלל מחויבות קודמת, או גרוע יותר – להגיע למשרדך ולגלות שאתה לא שם. ארגיש יותר בנוח לקבוע פגישה. אני יכולה לבדוק את לוח הזמנים שלך ולהצליב אותו עם לוח הזמנים שלי כדי למצוא שישה מועדים שיתאימו לשנינו בארבעים ושמונה השעות הקרובות. תוכל לסמן שניים מהמועדים שמתאימים לך יותר, ואחר כך נסכים על המועד הסופי המתאים לשנינו.

בברכה,

דון שיף

אל: דון שיף

מאת: סת' הופמן

נושא: השב: חשוב!!!

מה דעתך על מחר בשעה 14:00?

אל: סת' הופמן

מאת: דון שיף

נושא: השב: חשוב!!!

להלן פרטי הפגישה שנקבעה:

מיקום: משרדו של סת' הופמן.

שעת המפגש: 14:00.

הוספתי את הפגישה ליומן שלי.

בברכה,

דון שיף

חלק ראשון

פרק 1

כיום

נטלי

העולם כנראה עומד להיחרב כי הבוקר, כשאני מגיעה למשרד, דון לא יושבת ליד השולחן שלה כהרגלה.

אני צוחקת, כמובן. ברור שהעולם לא עומד להיחרב, אבל כל מי שמכיר את דון יודע למה אני מתכוונת.

בתשעת החודשים האחרונים דון שיף מאיישת את עמדת העבודה הסמוכה לעמדה שלי בוויקסד, חברת תוספי המזון ששתינו עובדות בה. אפשר לכוון את השעון בהתאם לשגרה שלה. ב־8:45 היא כבר יושבת ליד שולחנה. ב־10:15 היא יוצאת להפסקת שירותים. ב־11:45 היא אוכלת ארוחת צהריים בחדר המנוחה של העובדים. ב־14:30 היא יוצאת להפסקת שירותים נוספת. בשעה 17:00 בדיוק היא מכבה את המחשב ומסיימת את עבודתה. אילו אירוע אפוקליפטי היה מוחק את כלל לוחות הזמנים בעולם, היינו יכולים לחזור לזמנים הקבועים עד לרמת השניות, בהתאם לזמני הפסקת השירותים של דון.

אני נוהגת להגיע לעבודה בין 8:30 ל־9:00, או קצת אחרי 9:00. אם כל הכוכבים מסתדרים במקום, אני מצליחה להגיע ב־8:30. אף על פי שאני מניחה את המפתחות שלי כל יום באותו המקום בדיוק, על השולחן הסמוך לדלת הכניסה, לעיתים בשעות הלילה אני נשבעת שהם הולכים למקום אחר. ובמקרה כזה, אני נאלצת לחפש אותם בבוקר.

לפעמים אני נתקעת בפקקי תנועה. יש תנועה ערה בבוקר. למעשה, דורצ'סטר אווניו היא מעין מגרש חניה גדול בשעת העומס.

הבוקר כל הרמזורים התאגדו נגדי, אבל התנועה הייתה דלילה למדי, כך שב־8:50 כבר נכנסתי לחלל המשרדי הגדול של ויקסד. אני מתקדמת בין שורות התאים המשרדיים הזהים שממוקמים במרכז החלל, עקביי האדומים נוקשים על רצפת הלינולאום, ואורות הנאון מאירים מעל ראשי. אני חולפת ליד העמדה של דון בדרכי לשולחן שלי, ידי מתרוממת מאליה בתנועת ברכה, ואני עוצרת.

העמדה של דון ריקה.

לוח הזמנים המוזר של דון נראה משונה יותר עכשיו, כשהיא איננה ולא מקפידה עליו. אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהיעדרותה של דון מבשרת רעות. היא הרי אינה מאחרת לעולם. לעולם.

"נטלי! היי, נאט! נחשי מה קרה!"

למשמע קולה של קים אני מפנה את מבטי מהשולחן הריק של דון. היא ממהרת אליי במעבר שבין עמדות העבודה, ופניה השזופות זוהרות.

קים הילי היא החברה הכי טובה שלי בעבודה, והמשמעות היא שהיא החברה הכי טובה שלי באופן כללי, משום שהעבודה תופסת חלק ניכר מחיי. היא חזרה מירח דבש לפני שבועיים עם שיזוף מדהים שמדגיש ומבהיר את שערה שהיה לפני כן בצבע חום כהה, ואפילו עורה עדיין מדיף ריח של חול ושל קרם הגנה. היא נראית נפלא ואני שמחה בשבילה וכמעט לא מקנאה. אני באמת מאחלת לה את כל האושר שבעולם, כפי שאמרתי למרות מצב השכרות הקל שהייתי בו, כשהגיע תורי לברך את הזוג בערב החתונה.

אני מתבוננת בשמלה המשובצת בשחור ולבן שעליה, של המעצבת אן טיילור, ומבחינה בבליטה חשודה. "את בהיריון!" אני לוחשת־צועקת.

החיוך שלה נעלם מייד. "לא. אני לא בהיריון. למה את אומרת את זה?" היא פורמת את הקשר שסביב חגורת מותניה. "את חושבת שהשמלה הזאת משמינה אותי?"

"לא! אוי קים, ברור שלא!" להגנתי ייאמר, האופן שבו היא אמרה קודם נחשי מה קרה? גרם לי לחשוב שהיא עומדת לבשר משהו שקשור בתינוק. לאחרונה אני נתקלת ביותר מדי נשים בגילי שמודיעות על הריונות — זה נראה כמו הדבר המעניין ביותר שהן מעוניינות לחלוק עם הסביבה — וקים הרי חזרה לא מזמן מירח הדבש. "לא, ממש לא. אני מצטערת שאמרתי את זה. פשוט חשבתי..."

קים עדיין מושכת בשמלה בחוסר ביטחון. "אני בטוחה שלא אמרת את זה סתם."

אני מחטיפה לעצמי סטירה מנטלית. "באמת שלא. אני נשבעת. וחוץ מזה, כולן מעלות קצת משקל בירח הדבש. זה ממש מתאים לך."

היא כבר לא מקשיבה לי, ועסוקה מדי בניסיונות להפנות את הראש לאחור כדי לראות את ישבנה.

אני מכחכחת בגרוני. "מה רצית לספר לי?"

"אה." היא מצליחה להעלות חיוך קטן על שפתיה, אם כי ההתלהבות שהייתה בה קודם פחתה. "הגיעו החולצות. הנחתי את הקופסה בחדר הישיבות."

אלה באמת חדשות טובות! אני הולכת אחריה לחדר הישיבות ומוצאת בפינת החדר קופסת קרטון חומה ופגומה קלות, ניגשת ופותחת את הקופסה. "הסתכלת כבר?"

"ברפרוף. לא בדקתי את כולן."

אני בוחנת את הקופסה המלאה ומוציאה חולצה אחת. היא בצבע ירוק־כחול, וכל המידע מופיע עליה. מרוץ חמישה קילומטרים, שתרומותיו מוקדשות לקרן המחקר לשיתוק מוחין. החולצה שבידי היא במידה מדיום, והיא נראית מתאימה. הייתי קצת מוטרדת בגלל זמני האספקה — החולצות היו אמורות להגיע בשבוע שעבר, והיום כבר יום שלישי. המרוץ שאני מארגנת מתוכנן ליום שבת.

"הן נראות נהדר, נאט," לוחשת קים. היא עודדה אותי במהלך ארגון המרוץ ובאמת שלא הייתי מצליחה לארגן את הכול בלעדיה. "אנחנו יכולות לחלק אותן מאוחר יותר, כשכולם יגיעו."

אני מהנהנת, ותחושת הקלה מציפה אותי. הכול מסתדר כמתוכנן.

"דרך אגב," אני מבררת, "את יודעת אם דון הודיעה שהיא חולה ולא תגיע היום?"

קים מחזיקה את אחת החולצות צמוד לחזה ומחליקה אותה על הבטן, שעדיין נראית לי כמו בטן של תחילת היריון. "לא. למה?"

"היא לא כאן."

"אז מה? היא כנראה מאחרת."

"את לא מבינה." אני מחזירה את החולצות לתוך הקופסה. "דון לא מאחרת. אף פעם. היא לא איחרה אפילו פעם אחת מאז שהתחילה לעבוד בחברה. היא תמיד כאן ב־8:45."

קים מביטה בשעון ומסתכלת עליי כאילו דעתי נטרפה. "אז היא מאחרת בעשרים דקות. אז מה?"

זה לא אופייני לדון. ונוסף לכך, קרה עוד דבר שלא סיפרתי עליו לקים. אתמול, אחר הצהריים, דון שלחה לי מייל מוזר ושאלה אם נוכל לשוחח בסוף יום העבודה לגבי עניין בעל חשיבות עליונה. הייתי בפגישת מכירות לאורך רוב אחר הצהריים, וכשחזרתי למשרד היא כבר יצאה.

עניין בעל חשיבות עליונה. מעניין אם זה קשור ל...

לא. לא יכול להיות.

"אני מקווה שהיא בסדר." אני מנידה בראשי. "אולי היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים."

קים מגחכת. "או שאולי היא סוף־סוף אושפזה בכפייה."

"תפסיקי," אני ממלמלת. "זה מרושע."

"די, נו. היא מוזרה ואת יודעת את זה בדיוק כמונו. את זו שצריכה לשבת בעמדה הסמוכה לעמדה שלה."

"היא לא כזאת גרועה."

"לא כזאת גרועה!" מתפרצת קים. "זה כמו לשבת ליד רובוט. ומה עם האובססיה שלה לצבים? מי בכלל מתעניין בצבים?"

טוב, אני לא אומרת שדון לא מוזרה קצת. אפילו מוזרה מאוד. אנשים רבים בחברה צוחקים עליה מאחורי הגב. וכן, היא אוהבת צבים יותר מכפי שאנשים מבוגרים אמורים לאהוב. אבל היא נחמדה מאוד. לו רק הכירו אותה, היו מתנהגים אליה יפה יותר.

ואני לא אומרת שאני מכירה אותה טוב כל כך. חשבתי להזמין אותה פעם לארוחת ערב, אבל זה פשוט לא קרה. לפני כמה שבועות, ביום שישי בסיום העבודה, ירדנו יחד במעלית ושאלתי אותה אם יש לה תוכניות לערב. היא הייתה המומה מעצם השאלה. לאכול ארוחת ערב בבית, לבד. הייתי מזמינה אותה להצטרף אליי לארוחת ערב, אבל קבעתי עם החבר שלי, וזה היה מוזר להביא אותה.

אבל אני בהחלט מתכוונת להזמין אותה לארוחת ערב. רק נסיים עם המרוץ הזה קודם.

"בכל אופן, אני צריכה לחזור לעבודה." קים מתבוננת שוב בשעון שלה. "כי אני לא אשת המכירות של החודש, כמו מישהי אחרת כאן."

לחיי מאדימות. אין ספק שהמכירות שלי גבוהות בהרבה מאלה של אנשי המכירות האחרים בחברה, אבל אני קורעת את התחת בשביל זה. "התחתנת החודש. הפעם יש לך תירוץ למכירות הנמוכות."

"כן, כן." מבטלת קים את דבריי משום שלא באמת אכפת לה. בעלה החדש עשיר. בקרוב היא באמת תהיה בהיריון, וכשזה יקרה, היא תתפטר בלי שום חרטות. "בכל אופן, בהצלחה עם החולצות. נדבר."

קים צועדת בכיוון שולחן העבודה שלה, אבל סביר יותר שהיא תיגש לחדר המנוחה של העובדים כדי להכין לעצמה את ספל הקפה השלישי או הרביעי לבוקר זה. אני סוגרת את קופסת החולצות וחוזרת לעמדה שלי, שם אני מבחינה במשהו שלא היה קודם על שולחני.

פסלון של צב.

הפסלון קטן, בערך בגודל של האצבע שלי. הוא בצבעי ירוק־כחול, והדפוסים שעל השריון שלו זוהרים באורות הנאון. ראשו מורם, ועיני החרוזים השחורות שלו מביטות בי.

לפני זמן מה, דון נתנה לי בהתלהבות פסלון של צב לקישוט העמדה שלי. זו הייתה מחווה יפה, והרגשתי נורא כשהצב שהיא קנתה לי נפל על רצפת הלינולאום והתנפץ לאלפי חתיכות. היא לא העניקה לי צב אחר במקומו, והצב שנשבר היה שונה מהצב שמונח כרגע על שולחני.

אני מרימה את הפסלון, מגלגלת אותו בין אצבעותיי ומתפעלת מכמה שהוא חלק. איך הגיע הצב הזה לכאן? מי הניח אותו?

האם דון הניחה אותו?

לא יכול להיות. כשחזרתי למשרד אתמול בסוף יום העבודה, היא כבר יצאה. והיא עדיין לא הגיעה היום. אז איך הייתה יכולה לשים את הצב על שולחני?

אני מניחה את הצב על השולחן ומבחינה בכתם על אצבעותיי. משהו בצבע אדום כהה נמרח על היד שלי כשהרמתי את הצב. אני מביטה בכף ידי ומנסה לחשוב במה נגעתי. זה לא מהצב כי צבעו ירוק. קטשופ?

לא, לא יכול להיות. הצבע כהה מדי ולא דביק מרוב סוכר. וגם אין לו ריח מתוק כמו של קטשופ. יש לזה ריח כמעט... מתכתי.

מה זה הדבר הזה?

בעודי בוחנת את החומר האדום־כהה ששקע בחריצי טביעות האצבעות שלי, הטלפון מצלצל בקרבת מקום. הצלצול מגיע משולחנה של דון.

אני מקיפה את החוצץ בין העמדה שלי לעמדה שלה, ומשתהה קצת בכניסה לתא. עמדת העבודה דמוית הקובייה עדיין ריקה. ייתכן שהיא הגיעה לעבודה מוקדם בבוקר והלכה לשירותים או למקום אחר? היא בוודאי פה, והיא זו שהניחה את הצב הקטן על שולחני, אבל הז'קט שלה לא תלוי על גב הכיסא כמו תמיד. וצג המחשב שלה שחור — שומר המסך לא מופיע.

הטלפון על שולחנה עדיין מצלצל. בדרך כלל שם המטלפן מהבהב על הצג הקטן, אבל לא הפעם. זהו מספר חסום.

אני ממהרת להרים את השפופרת. לא מתפקידי לענות לטלפון שלה, אך אם היא חולה היום, אני יכולה לפחות לנסות לטפל בבעיות דחופות שצצות. אני בטוחה שזה גם מה שדון הייתה עושה בשבילי. היא תמיד מנסה לעזור לאחרים, גם כשלא מבקשים ממנה.

אני תוהה על מה היא רצתה לדבר איתי אתמול. עניין בעל חשיבות עליונה. במקרה של דון, זה יכול להיות כל דבר, החל מקרטון חלב מלוכלך במקרר ועד לאבחנה של מחלת סרטן סופנית. אין כל סיבה לדאגה.

אני מרימה את השפופרת ואומרת, "הגעתם לטלפון של דון שיף."

שקט שורר מצידו האחר של הקו. אני שומעת מעין התנשפות מאומצת.

"הלו," אני אומרת. "מי מדבר?"

דממה. אני עומדת לנתק את השיחה כשאני שומעת שתי מילים בקול נשי מעונה, וצמרמורת קרה חולפת בגבי.

"עזרי לי."

והשיחה מתנתקת מייד.

פרק 2

אני מביטה בשפופרת, ובחילה מתחילה לטפס ממעמקי הבטן שלי.

עזרי לי.

הקול נשמע כמו קולה של דון, אם כי אני לא בטוחה לחלוטין על פי שתי המילים ששמעתי. לא משנה מי זאת הייתה, היא נשמעה היסטרית. בפאניקה.

עזרי לי.

ולאחר מכן השקט שהפך לצליל חיוג.

חשבתי שמשהו לא בסדר כשראיתי שדון מאחרת, אבל לא באמת האמנתי שקרה לה משהו רציני. טעיתי? קרה לדון משהו נורא?

היא בסכנה?

אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק, בוחרת בשמה של דון ברשימת אנשי הקשר ומתקשרת אליה. כמה צלצולים נשמעים ולאחר מכן קולה המונוטוני.

"הגעתם לטלפון הנייד של דון שיף. אינני יכולה לענות לשיחה. עם הישמע הצליל, אנא השאירו את שמכם, את מספר הטלפון שלכם או מספר טלפון חלופי ואת הסיבה לפנייתכם אליי."

אני מחליטה לא להשאיר הודעה. במקום זאת, אני מקלידה הודעת טקסט.

היי דון, הכול בסדר?

אני מתבוננת במסך ומחכה לבועות הקטנות שמצביעות על כך שהיא מקלידה תשובה, אך הן לא מופיעות.

אני חייבת לעשות משהו. אני חייבת לדבר עם סת'.

סת' הופמן החל לכהן כמנהל הסניף של ויקסד בדורצ'סטר עוד לפני שהתחלתי לעבוד כאן. בין סת' לביני קיימת הבנה — הוא מאפשר לי חופש פעולה, ואני מצטיינת במכירות. נחמד כשהבוס לא דוחף את האף לעניינים יותר מדי, אינו מוטרד מכל סנט שאני מבזבזת על לקוחות, ולא דורש לדעת בכל רגע נתון איפה אני. לו כשלתי במכירות, אני בטוחה שהמצב היה שונה. אבל סת' סומך עליי.

אני נוקשת על דלתו של סת' שכבר ממילא פתוחה למחצה. המזכירה שלו היא מעין מזכירה של כולם, והיא לא בודקת מי נכנס למשרדו או יוצא ממנו. הוא עונה שאפשר להיכנס, ואני מייד בפנים.

כשקים ואני התחלנו לעבוד כאן, נהגנו לצחקק על כך שהבוס שלנו חמוד. סת' הוא גבר באמצע שנות הארבעים — מבוגר ממני בחמש־עשרה שנה — אך הוא נראה צעיר. החריצים סביב עיניו מופיעים כשהוא מחייך, שערו מאפיר מעט והולם אותו, ואף על פי שהוא מקפיד לענוב עניבה, היא לא ממש מהודקת.

"היי, נאט," הוא אומר כשרואה אותי. "מה קורה? הכול בסדר?"

"לא בדיוק." אני רוכנת מעט לפני שולחנו של סת' כדי לספר לו מה מטריד אותי, אך משתדלת לא להישמע מטורפת מדי. "דון הודיעה שהיא חולה ולא תגיע היום?"

הגבות הכהות שלו מתרוממות בפליאה. "לא. היא לא הודיעה כלום. למה? היא לא הגיעה?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*