מאחורי קווי הלב

1

אני אהרוג את ג'וג'ו. זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו בזמן שבהיתי בזוג עיניים כחולות ענקיות. אני בדרך כלל חושבת שעיניים כחולות זו תכונה מושכת אצל גבר, אבל לא הצלחתי להתרכז — אפילו לא קצת — בצבע הקשתית של הדייט שלי, בגלל האופן שבו לעס את האוכל שלו. תדמיינו דינוזאור מכרסם חתיכת בשר נא, עם אפס מודעות לעובדה שהאוכל שלו עף לכל עבר. אפילו בין הלעיסות, ראיתי את הרוק שלו משייט מעבר לשולחן. הייתי כמעט בטוחה שהאיש הזה מעולם לא אכל אוכל בחייו. הוא היה כמו הבחורים בתוכנית הריאליטי עירומים ומפוחדים אחרי שלא אכלו כמה ימים. גם אם היו מגישים להם חשופית רירית, הם היו זוללים אותה כאילו כלום. אולי הבחור הזה השתתף בתוכנית מתישהו. זו אפשרות מתקבלת על הדעת. בהחלט היה לו מראה של איש מערות, עם השיער החום המדובלל שנדבק למצח השומני שלו.

״אוקיי,״ אמר עדיין עם אוכל בפיו. ממש נאלצתי להתאפק שלא להקיא. ״את אחות? את בטח״ — הוא קרע עוד ביס גדול מהסטייק שהחזיק (בידיים החשופות שלו!) ואז גמע את הבירה שלו בקול רם כל כך שאנשים התחילו להסתכל לעברנו — ״את בטח חכמה, אה?״ כנראה לא חכמה מספיק כדי להפסיק לצאת לבליינד דייטים, כשהחברה הכי טובה שלי אומרת על הבחור שהוא ״מציאה״.

״מממ,״ מלמלתי והקפדתי לסגור את הפה היטב. ״אתה יודע מה, אני הולכת לשירותים. סליחה.״ ב״שירותים״, התכוונתי לדלת היציאה של המוסד המכובד הזה, כי ידעתי שאם אצטרך לשבת שם ולבהות באיש המערות הזה עוד רגע אחד, אקח מזלג ואנקר לעצמי את העיניים.

אפילו לא היה אכפת לי מספיק כדי לחכות שיתייחס למה שאמרתי. פשוט קמתי, הכיסא חרק על רצפת הבטון בצבע בורדו, והלכתי בשקט ליציאה. אוויר הלילה הצלול והקר הכה בפניי וגרם לשיער הבלונדיני הגלי שלי להתנופף סביבי, וצעדתי — עם נעלי הפלטפורמה והכול — לבוטיק של ג'וג'ו.

הכול היה קרוב יחסית בעיירה ההיסטורית הקטנה שלנו. כל מקום נמצא למעשה במרחק הליכה, חוץ מבית החולים, שאליו נאלצתי לנהוג כמה לילות בשבוע. התעצבנתי אפילו יותר על כך שהדייט הזה היה, שוב, עוד נפילה, כי יכולתי בזמן הזה להשלים שעות שינה במיטה הנוחה שלי, אבל לא. הנה אני, מתנשפת בדרכי לאורך הרחוב הצר לבוטיק של ג'וג'ו, כדי ללבן את עניין הדייט המגוחך הזה שסידרה לי.

הפעמונים על הדלת צלצלו ברגע שפתחתי אותה.

״אני אהרוג אותך!״ צעקתי ברגע שעברתי את הכניסה. השיער השחור של ג'וג'ו היה אסוף גבוה על ראשה ברישול, ועיניה הכהות נפקחו לרווחה למראה דמותי המגונדרת בשמלת האזמרגד היפה שלי, אדומת פנים ובוערת מכעס.

היא הזדקפה על השרפרף שלה מאחורי דלפק הזכוכית והעזה ברוב חוצפתה לשאול, ״מה? למה?״ בהיתממות. התחשק לי להרוג אותה!

״למה?!״ קראתי בתדהמה והרמתי את ידיי באוויר. ״פגשת בכלל את הבחור ששידכת לי? איפה מצאת אותו? בטבע איפשהו? גר באיזו מערה נידחת?!״

הלכתי את המטרים הבודדים לעברה ושמעתי צחקוק מהמחשב שלה. רכנתי מעל הדלפק וראיתי שהיא בשיחת וידיאו עם הארוס שלה, ראיין.

״אמרתי לך, מותק,״ הוא אמר והעביר את המבט ממני לג'וג'ו. ״אמרתי לך שהיא לא תזרום עם דסטין.״

״הוא אמר לך? ובכל זאת שידכת לי אותו? מה? עכשיו הוא מכיר אותי יותר טוב ממך?״ צמצמתי את עיניי אליה כי ראיתי שהיא מנסה להסוות חיוך. היא נשכה בכוח את שפתה התחתונה המשוחה באודם. חייכתי — רק קצת.

״תראי, סירבת לשני הבחורים האחרונים ששידכתי לך, אז הייתי צריכה לשנות קצת דברים.״

״כי השניים האחרונים היו נחתים, ואמרתי לך שאני לא יוצאת עם נחתים.״

עיניה התרככו, והרגשתי שליבי נצבט קצת, אבל התעלמתי מזה לחלוטין.

״די. די עם בליינד דייטים. אני אמצא את הגבר שלי בעצמי... מתישהו.״ כמעט לעגתי לעצמי. הייתי בת עשרים וחמש, והיה לי בדיוק חבר רציני אחד כל חיי. זו לא באמת הייתה אשמתי. עם אבא ששירת בחיל הנחתים במשך יותר מעשרים שנה, ובנוסף אח גדול שלא אישר אף בחור שיצאתי איתו, המבחר היה דליל.

״בסדר! אני מפסיקה.״

ראיתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה. הכרתי את ג'וג'ו טוב יותר מכל אחד — חוץ מראיין אולי, אבל רק מפני שהם היו יחד נצח.

״ספרי לקאמי את החדשות הטובות, מותק.״

הקפתי את הדלפק וגררתי את השרפרף הצבוע בצבעי הקשת אל המחשב, כדי לראות את ראיין מקרוב.

״איזה חדשות טובות?״ צייצתי וסידרתי את השמלה מתחת לרגליי.

ג'וג'ו ענתה לצידי, ״אז... ראיין חוזר הביתה בקרוב.״

החיוך הרחב שלו תפס את כל מסך המחשב, ותחושת אושר הציפה את גופי, מלווה במהרה בקנאה מטורפת וכאב מלובן וצורב.

בכל מקרה, העמדתי פנים. קראתי, ״איזה יופי!״ בקול רם מדי וזכיתי למבט צדדי מג'וג'ו. היא ידעה שזה יפגע בנקודה רגישה בלב שלי, אבל פשוט קיוויתי שהיא תתעלם.

״מתי?״ שאלתי, מביטה בצבע הבז' השומם של האוהל של ראיין דרך המצלמה.

״את יודעת שאני לא יכול להגיד לך מתי... בדיוק. אבל בקרוב.״

שלחתי אליו חיוך קטן והפניתי את ראשי לטלפון של ג'וג'ו, שהאיר על הדלפק. הבהב עליו השם ״דסטין״, והיא סובבה את גופה הזעיר לעברי. נשכתי את פנים הלחי, מרגישה רק שבריר של אשמה על העובדה שנטשתי את הדייט שלי. האמת שחשבתי שהוא לא ישים לב. הנחתי שהוא פשוט יתחיל לעשות אהבה עם הסטייק שלו או משהו מגוחך בסגנון.

״למה דסטין מתקשר אליי, קאמי?״ ג'וג'ו חקרה בספקנות.

״אה.״ כבשתי את הצחוק שלי כשראיתי זוג נערות נכנסות פנימה. רכנתי ולחשתי אחרי שהיא סיימה לברך אותן לשלום. ״יכול להיות שהשארתי אותו שם... בלי להגיד שלום.״

נביחת צחוק בקעה מהמחשב, והרכנתי את ראשי בכתפיים רועדות מצחוק.

״את פשוט איומה!״

״לא, את איומה ששידכת לי אותו! זו אשמתך.״

היא חטפה את הטלפון והשתיקה אותו. היא סימסה משהו לדסטין, והנחתי שהיא אמרה לו שיש לי מקרה קשה של שלשול או משהו, רק כדי להביך אותי. אבל כלום לא יכול להשפיל אותי בכל הקשור לדסטין. כלום. סביר להניח שגם אם הייתי מגהקת בקול ליד השולחן, לא הייתי מרגישה אפילו שמץ של מבוכה.

מהר מאוד הפסקתי לצחוק וירדתי מהשרפרף כדי לבדוק את הפריטים החדשים שג'וג'ו הציגה בחנות שלה. חוץ מזה, רציתי לתת לה ולראיין עוד קצת זמן בשיחת הווידיאו. הוא היה מוצב בחו״ל כמעט שבעה חודשים, וידעתי כמה התקופות האלה קשות. אנשים תמיד אמרו שעם הזמן זה נעשה קל יותר, אבל ידעתי שזה שקר גס.

הסתובבתי בחנות, מקשיבה ללוחות רצפת העץ החורקים מתכופפים ומתנועעים עם כל צעד שלי. ג'וג'ו הייתה מומחית בלהביא דברים ייחודיים לחנות שלה, שהייתה שונה משאר החנויות לאורך הרחוב. באף אחת מהן לא היה סטייל, והבעלים מילאו את המדפים שלהם בדברים בנאליים וקלישאתיים כמו צמידי חברות שזורים, שטויות שכתוב עליהן ״ניו־ברן, צפון קרוליינה״, וחולצות טריקו ממש לא מקוריות בצבעי ורוד וכחול בהירים עם הכיתוב ״ניו־ברן״. החנות של ג'וג'ו, לעומת זאת, שפעה צבע וחיוניות. היו בה רהיטים מדליקים, ציורים מופשטים בצבעים עזים של אמנים מקומיים, תכשיטים יפהפיים בעבודת יד, בגדים, ועוד המון פריטים. זו הייתה החנות הכי חמודה בעיר... בפער ענקי.

אחרי ששמעתי את ג'וג'ו וראיין נפרדים זה מזה לשלום, החזרתי את הקרדיגן הפרחוני למקומו על המדף והסתכלתי על עצמי במראה האנכית שהייתה תלויה על הקיר. ראיתי את ההשתקפות של שתי הנערות שנכנסו קודם לכן. הן התעניינו במדף המבצעים וצחקקו על איזה בחור בתיכון שלהן. גל של נוסטלגיה שטף אותי. בתיכון החיים היו הרבה פחות מסובכים. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן. למעשה, הלוואי שיכולתי להריץ לאחור את כל היום הזה ולשכנע את עצמי לא לצאת לדייט עם דסטין, כי הרגשתי שזו הייתה יותר חוויה מ״נשיונל ג'יאוגרפיק״ מאשר דייט.

דרך המראה, עיני הלוז הגדולות והעגולות שלי הביטו בעצב על האיפור המושקע שהקדשתי לו שעה. ניערתי את שערי הבלונדיני הכהה באורך הכתפיים בתסכול. נראיתי מעולה הערב. שפתיי האדומות והמבריקות שיוו לי מראה נועז וסקסי, אבל בשילוב עם השמלה הירוקה היפה, עדיין נראיתי עדינה ומתוקה. הבלטתי את השפה התחתונה המלאה שלי ועשיתי פרצוף. זה לא שאני הולכת לשכב עם מישהו הערב.

כשחזרתי אל ג'וג'ו, בעודי שולחת לנערות חיוך קטן כשחלפתי על פניהן, הופתעתי מההתנהגות שלה.

״אוקיי...״ ג'וג'ו אמרה בזמן שפכרה את אצבעותיה במהירות. זה היה הטיק העצבני שלה, מאז הילדות.

״למה את לחוצה?״ שאלתי בקול ניטרלי והבטתי בה מזווית העין.

״כי מה שאני עומדת לבקש ממך זו בקשה גדולה, בהתחשב בנסיבות.״ היא לא הייתה צריכה להשלים את המשפט. ידעתי בדיוק למה היא חותרת.

״פשוט תשאלי. מה קורה?״ הקול שלי רעד קצת, אבל התעלמתי מזה, בדיוק כמו שהתעלמתי מרוב הדברים.

״טוב, את יודעת שהחבר'ה חוזרים הביתה בקרוב.״ הנהנתי, יודעת שהיא מתכוונת לראיין ולשאר הגברים והנשים במחלקה שלו, שאת רובם הכרתי.

״מה דעתך לארח מסיבת 'ברוכים השבים' אצלך בבית? הייתי עושה את זה אצל ראיין ואצלי, אבל הזמינו משטרה למסיבה האחרונה. אפילו לא הרעשנו כל כך, אבל את יודעת שהקירות בדירה שלי דקים כמו נייר. חוץ מזה, אני לא באמת יכולה להפתיע אותו כשהוא גר שם. אני רוצה לעשות את זה יום או יומיים אחרי שהם חוזרים, ואני רוצה לקשט והכול...״

הושטתי את ידי כדי לעצור את המלל שלה. בשניות המועטות שבהן דיברה, הרגשתי מגוון רחב של רגשות: כמיהה, קנאה, פגיעה. אבל אז, הכול התחלף בהקלה. הקלה על שראיין חוזר הביתה. הקלה שהחברים שלנו חוזרים הביתה ללא פגע. הקלה שכולם עדיין בחיים — כי חלק לא היו ברי מזל באותה מידה.

שאפתי אוויר וניערתי את הכתפיים.

״בטח, ג'וג'ו.״

היא צרחה וזינקה מעל הדלפק כדי לכרוך את זרועותיה הדקות סביב צווארי, מודה לי שוב ושוב.

״את באמת החברה הכי טובה שיכולתי לבקש אי פעם. תודה לך, קאמי!״

חייכתי אליה שוב בחיבה.

״בתנאי אחד,״ צייצתי, והיא קפאה. ״לא עוד בליינד דייטים, ג'וג'ו!״

היא צחקה, ואני עצרתי וחשבתי לרגע. ״אלא אם כן זה עם ג'סטין טימברלייק.״

היא חייכה. ״קיבלת, אחותי.״

2

״קאמי לו, את בחדר מיון הלילה.״

הפה שלי נפער לרווחה עד שכמעט ציפיתי שזבוב יתעופף פנימה.

״מה?!״ צעקתי על בקי, האחות האחראית בטיפול נמרץ.

״אני יודעת. סורי, מותק. אמנדה הבריזה שוב. אני מתכוונת לפטר את התחת העצלן שלה.״

צחקתי. בקי הייתה כמו ספר פתוח, והיא נהגה לומר לך את האמת בפנים, לא משנה כמה קשה היה לך לשמוע את זה. אם היא אמרה משהו מאחורי הגב שלך, תהיי בטוחה שהיא תגיד את זה גם בפנים שלך.

הבטתי בשערה החום המאפיר ובפניה העגולות ובלמתי גלגול עיניים. היא צפתה בי בגבות מורמות, מחכה לתשובה העוקצנית שלי, אבל שמרתי אותה בפנים. פשוט לא הייתי במצב רוח הלילה.

״בסדר,״ נאנחתי והיא חייכה אליי את החיוך הזדוני שלה.

״אין עלייך. את המועדפת עליי. את יודעת את זה, נכון?״

״ברור,״ אמרתי וענדתי את הסטתוסקופ סביב צווארי. ״לא היית אומרת לי את זה אם זה לא היה נכון, אז כנראה אצטרך להאמין לך.״

״בצדק. עכשיו זוזי לפני שדוקטור דושבג יגיע לפה.״

צחקתי וירדתי לקומה הראשונה, מקווה שלא אתקל בד״ר דושבג — המניאק הכי גדול בכל בית החולים.

אפשר היה לחשוב שלא אהיה מאושרת בעבודה בבית חולים, מוקפת בכל כך הרבה מוות, במיוחד אחרי השנה שעברתי. אבל למרבה האירוניה, זה כנראה היה הדבר היחיד שבזכותו המשכתי לשמוח בימים אלה. זה העסיק אותי. בין עבודה במשמרת לילה שלוש פעמים בשבוע — לפעמים יותר, אם היו צריכים אותי — ואז השלמת שעות שינה, באמת לא היה לי הרבה זמן לשבת ולהתאבל.

חוץ מזה, לפי אבא שלי וכל פאקינג מישהו שהיה לו אומץ להגיד משהו, ״שנה זה יותר מדי זמן להתאבל״. בולשיט. אי אפשר להגביל את אורך הזמן שמישהו צריך כדי להתאבל על מותו של מישהו שיקר לו. כל אדם עומד בזכות עצמו, כל אדם מחלים בצורה שונה, וכל אדם מתאבל בזמן שלו.

כשעקפתי את עמדת האחיות, מלמלתי, ״אוקיי, בנות. מה יש לכן בשבילי?״

לא באמת אהבתי לעבוד במיון. בדרך כלל עבדתי בטיפול נמרץ, שם העניינים היו אינטנסיביים וגזלו זמן רב. כשהתחלתי לעבוד כאן מייד אחרי הלימודים, נתקעתי במיון, ולא סתם השתמשתי במילה ״נתקעתי״. לא הרבה אנשים אהבו לעבוד בחדר המיון, במיוחד בלילות, ובמיוחד בקיץ. אנשים השתכרו, ואנשים עשו שטויות. חוץ מזה, נהניתי ליצור קשרים עם המטופלים שלי, ופשוט אי אפשר לעשות את זה במיון.

״היי!״ קול גברי צעק מתחת לדלפק. התרוממתי על קצות האצבעות וראיתי את אחד האחים החדשים יושב על הישבן שלו, לבוש במדים כחולים, עם ניירות מפוזרים סביבו על רצפת האריחים.

הפנים שלי התכווצו. ״סליחה, התכוונתי בנות ובנים... או גברים... או... לא משנה. מה יש לנו הלילה?״

אפריל, אחת האחיות המבוגרות במיון, הציצה במחשב הנייד שהיה מונח על הדלפק. צפיתי בעיניה מתכווצות, ואז היא נדלקה כמו נורה. ״טוב, תבחרי. בחדר מספר אחת, יש לנו ילד קטן עם סוכריית ג'לי תקועה באף, ואבא היסטרי מאוד. האמא נסעה לסופ״ש, אז הוא משתגע.״ היא צחקה. ״בחדר מספר שתיים, יש לנו זעזוע מוח אפשרי, למרות שהבחור אומר שהוא בסדר.״

גלגלתי עיניים. ״גבר טיפוסי.״

״היי שוב!״ האח אמר, אבל בחרתי להתעלם ממנו.

״ובחדר מספר שלוש, יש לנו בחור שנפצע במהלך טיול דיג. הוא כנראה יצטרך תפרים. הוא הולך לשירותים עכשיו, ואז הוא יהיה מוכן.״

נאנחתי ארוכות. איזה שיעמום. שנאתי לילות כאלה. הם היו איטיים, והם נמשכו נצח. אם הייתי בטיפול נמרץ, כמו בדרך כלל, הייתי יכולה להשגיח מקרוב על מר גיבסון — קשיש שנפגע חזיתית על ידי משאית שנסעה ביותר משמונים קמ״ש. הוא עבר ניתוח חירום לתיקון ריאה שקרסה, והיו לו עוד שפע של פציעות אחרות. הוא היה במצב קריטי לזמן מה, אבל כשהיה בהכרה, הוא היה ללא ספק המטופל האהוב עליי. (לידיעתכם, לא היה אמור להיות לנו מטופל אהוב, אבל לכולנו היה כזה בסתר.)

״אני רוצה את הילד הקטן!״ אמרה קלי ולקחה את התיקייה הסגולה. ״אני מתה על ילדים, ואני יכולה להרגיע את האבא. הרי אותו הדבר קרה לנוח כשהוא היה בערך בן שלוש. זה לא ביג דיל.״ קלי סידרה את שערה הבלונדיני הבהיר וסידרה את חולצת המדים שלה, וכמעט דילגה לחדר מספר אחת.

״איזה מהם את רוצה?״

החלטתי ללכת על איש התפרים. זה היה הרבה יותר מרגש ומעביר זמן מאשר זעזוע מוח אפשרי.

לקחתי את התיקייה הנכונה והתחלתי ללכת לחדר מספר שלוש. בדיוק כשהייתי במרחק כמה מטרים מהדלת, עצרתי במקום, כשראיתי את האיש נכנס לחדרו אחרי שהשתמש בשירותים.

שאפתי אוויר בכבדות כשהבנתי מי זה. כבשתי צווחה, מה שגרם לג'קי, אחת מאחיות המיון האחרות, להציץ לעברי, אבל לא היה לי זמן להסביר. במקום זאת, קפצתי אל תוך החדר הכי קרוב אליי.

״אלוהים אדירים! למה החרא הזה קורה לי?״ קראתי והשענתי את ראשי כנגד הדלת שטרקתי בחוסר עדינות.

״למה מה קורה לך?״ שמעתי קול עמוק שואל מאחוריי. ברור שאני אקפוץ לתוך חדר שמישהו נמצא בו. הזדקפתי, נבוכה על שלא זו בלבד שהתפרצתי לחדר תפוס, אלא גם הצלחתי לדבר אל עצמי כמו משוגעת בזמן שהייתי שם.

עמדתי להסתובב ולהסביר את עצמי (אוקיי, להמציא תירוץ), אבל הדלת נפתחה שוב במהירות כזאת שנאלצתי לקפוץ לאחור. פגשתי בשתי עיניים בצורת שקד, משועשעות מאוד.

״אז את לא לוקחת את מטופל שלוש?״ ג'קי לחשה בחיוך.

״לא. אני אקח את המטופל הזה.״ הצצתי מעבר לגופה של ג'קי ושלחתי למטופל חיוך מהיר לפני שחזרתי לעמוד מולה. ״שיניתי את דעתי.״

״כן, אני חושבת שכל בית החולים שמע ששינית את דעתך. מה הסיפור?״ הלחישות של ג'קי אפילו לא היו קרובות ללחישות. ידעתי בוודאות שהמטופל יכול לשמוע אותה. ג'קי הייתה אחת מהאנשים ה״רועשים״ האלה. אתם יודעים, אלה שפשוט לא מצליחים לשלוט בווליום שלהם, לא משנה מה, כשהם מדברים.

השבתי בלחישה אמיתית. ״אספר לך אחר כך.״

״לא, לא, תרגישי חופשי לספר לה עכשיו. גם אני רוצה לדעת,״ הקול העמוק עלה מאחורינו, ונאלצתי להתאפק שלא לגלגל עיניים. כנראה גם אני לא מצליחה ללחוש כמו שצריך.

״יש משהו שאני צריכה לדעת על המטופל הזה?״ ג'קי שאלה תוך כדי צחקוק פלרטטני לכיוון המטופל בעל הקול העמוק.

״לא. זה פשוט...״ הרגשתי שהצוואר שלי מתחיל להתחמם טיפ־טיפה. איך אני יכולה להסביר את זה בלי להיות מושפלת לחלוטין?

אני לא יכולה. זה המצב.

״בסדר,״ נאנחתי והפסקתי להתאמץ ללחוש. שילבתי את זרועותיי על חזית המדים הכחולים שלי ועצמתי את עיניי בחוזקה. אולי אם אני לא רואה אותם, הם לא רואים אותי?

״יצאתי לבליינד דייט עם מטופל מספר שלוש, ו...״ אלוהים. לא האמנתי שאני אומרת את זה מול מטופל אחר. בטח הפרתי עכשיו, כאילו, חמשת אלפים חוקים.

״תמשיכי,״ המטופל אמר בקול יהיר מדי. פקחתי את עיניי וכמעט נעצתי בו מבט זועם. אבל לא יכולתי לעשות את זה מכמה סיבות. כבר התחלתי את הלילה בצורה ממש לא מקצועית, אז לא רציתי לחפור לעצמי בור עמוק יותר, והמחשבות העצבניות שלי נעלמו כשבאמת הסתכלתי עליו... הוא היה חתיך מהמם. חתיך מעל לכל דמיון.

״נו, באמת. אל תשאירי אותנו במתח,״ ג'קי דחקה בי.

כחכחתי בגרוני. ״והוא אכל סטייק כמו דוב גריזלי, בצורה דוחה כל כך, שאמרתי לו שאני הולכת לשירותים, קמתי והשארתי... אותו... שם.״

שתיקה מתוחה ומובהקת השתררה מצד שני האנשים האחרים בחדר. יופי. עכשיו שניהם חשבו שאני הכלבה הכי גדולה בעולם — ואולי זה נכון. אבל קצת חששתי לחיי. כמעט ציפיתי שדסטין יאכל אותי אחרי שהוא יסיים עם הסטייק שלו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*