חטא ודם 1 - כשהוא חושק

1

בספר שהוא זיכרוני,

בעמוד הראשון של הפרק שמתעד את היום הראשון

שבו פגשתי אותך, מופיעות המילים:

"כאן מתחילים חיים חדשים."

— חיים חדשים, דנטה

נירו

שלושה ימים אחרי שהשארנו את הגופות בניו־יורק, סנדרו ואני חוצים את הגבול למיזורי.

"היית פעם בהרי האוזרק?" שואל הילד, ידיו רפויות על ההגה וקולו עליז מספיק בשביל לגרום לי לחשוב שהוא שכח איך הגענו הנה. "שמעתי שמאוד יפה שם."

מחוץ לחלון המכונית משתרע ים של ירוק. יולי בדרום מיזורי נראה כאילו הטבע הקיא על כל הדרכים המתפתלות. חופת העצים הירוקה שופעת ומלאת חיים. מעת לעת שמש הצהריים משתקפת מנהר שמסתתר אי שם בעמקים. כשאני פותח את החלון, אני יכול לשמוע אותו מפכפך.

"אני יותר טיפוס של ערים גדולות." אני משעין מרפק על החלון ומחליק כף יד קפוצה על שפתיי.

מקומות מהסוג הזה שקטים מדי. הם גורמים למחשבות שלי להיות יותר מדי רועשות.

תמיד הייתי מאפיונר. אבי החורג היה מאפיונר. אימא שלי הייתה נצר לשושלת ארוכה של מאפיונרים. אם קיים גן של עבריינות, אין בכלל ספק שיש לי אותו.

דמיינו לעצמכם משאית עומדת בצד הכביש עם תקר בגלגל, הנהג מנסה להשיג מספיק קליטה בשביל להתקשר לשירותי גרירה.

אתם רואים אדם במצוקה.

אני רואה הזדמנות.

אני רואה ארגזי סחורה בתוך גוף המתכת. אני רואה מקטע כביש ריק שבו נהגים אחרים יודעים שעדיף להם לא לעצור אחרי רדת החשכה. אני רואה עיגולים שחורים תחת עיניו של הנהג ויודע שהוא לא ישיב מלחמה.

בהתאם למה שיש בתוך המשאית, אפשר לעשות שם רווח של משהו בין עשרים לחמישים אלף בתוך רבע שעה. כל מה שאני צריך לעשות זה להעמיס את מה שזה לא יהיה שנמצא במשאית אל הרכב שלי, להשמיד את הטלפון של הנהג כדי שהוא לא יוכל להתקשר למשטרה, ולהסיע את הסחורה לאחד מהמחסנים שלנו.

תראו לי עוד עבודה שבה אפשר לעשות כזה סכום בכזאת מהירות.

עכשיו דמיינו שאתם עושים את זה כבר כמה שנים, ויש לכם עשרה או עשרים חבר'ה שעושים את זה בשבילכם ונותנים לכם שבעים אחוז ממה שהם מרוויחים, רק כי פילסתם את דרככם במעלה שרשרת המזון.

זה יפהפה. אין שום דבר דומה לזה.

תמיד אהבתי להיות מאפיונר.

אבל מלפני שלושה ימים, אני כבר לא יכול להיות מאפיונר יותר.

אני מכניס יד לכיס הז'קט ומוציא את תעודת הזהות שוב.

בהייה בשמי הבדוי הפכה להרגל חדש. לקרוא אותו שוב ושוב. לקוות שבכל רגע עכשיו אתחיל להרגיש שהוא אמיתי.

"קוראים לי רואן מילר," אני אומר בשקט.

סנדרו מציץ אליי. "אתה מודד את השם?"

"משהו כזה." אני מטה את כרטיס הפלסטיק מול האור, צופה בחריטת הלייזר מנצנצת. אם רק הכרטיס הזה היה מגיע עם הוראות הפעלה...

מי זה רואן מילר, לעזאזל?

הייתי נירו במשך שלושים שנים, אבל עכשיו אני הוא.

"זה יותר טוב מסם פאקינג וילקינס," נושף סנדרו. "נשמע כמו שם של ילד שדחפו לו את הראש לאסלה בבית הספר היסודי. זה בדיוק המזל שלי."

אני מעקם לו פרצוף. אם הייתי הוא והייתי צריך לבחור דבר אחד להתלונן עליו, זה לא היה השם החדש שלי. אני לא מבין אותו. רפא אמר לו שהוא חייב לעזוב איתי, והוא פשוט זרם עם זה, כאילו הוא שמח להיות בייביסיטר.

כנראה לא היה לו יותר מדי מה להשאיר מאחור.

לי דווקא היה.

"אנחנו צריכים לסגור את סיפורי הרקע שלנו," אני אומר בקשיחות.

הוא מהנהן. "בארוחת צהריים? אני מתחיל להיות רעב."

אנחנו מספיק רחוקים מניו־יורק בשביל לעצור סוף־סוף, אבל איפה? קנזס סיטי, קולומביה וספרינגפילד יוצרות משולש, ואנחנו נוסעים איפשהו במרכזו. אני מגדיל את הג'י־פי־אס בטלפון שלי ושפע של עיירות קטנטנות מופיע כנקודות על המפה.

ּכשאני מחפש "ארוחת צהריים", המקום הראשון שעולה — פרוֹסטבַּייט טוורן — נמצא בעיירה סמוכה בשם דארקווטר הולו. בתמונות זה נראה כמו בר/מסעדה/בית קפה, מאלו שמוצאים במקומות שאין בהם מספיק ביקוש בשביל שכל אחד מהעסקים האלה יוכל להתקיים בפני עצמו.

"יש איזה מקום עשר דקות מכאן." אני מקליד את הכתובת במערכת הניווט של המכונית. "בוא נעצור שם."

"מתאים לי." סנדרו מגביר את המוזיקה ואני רואה בז חג מעל השדה שלידינו כאילו הוא מחפש טרף.

לרגע, בניו־יורק, אני הייתי טרף. הטרף של ג'ינו פררו. אולי אני עדיין כזה. אני משחק אותה מת, לא? מעמיד פנים שאני מישהו אחר רק כדי שמשפחת פררו המזדיינת לא תבוא אחריי.

אני חושק לסת. בשלושת הימים האחרונים, בזמן שנהגתי במכונית הזאת, ישנתי בחדרי מלון עלובים ואכלתי אוכל מחורבן של תחנות דלק, עברתי את חמשת שלבי האבל.

הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.

אני תקוע איפשהו בין שני האחרונים.

כן, קיבלתי את העובדה שאני כלום עכשיו, אבל זה עדיין מדכא רצח. אני אף פעם לא אוכל לחזור הביתה. סנדרו הוא האדם היחיד שנשאר בחיי שיודע מי אני באמת.

מפעל חיי — המורשת שלי — נחרב ביום אחד. הקדשתי את כל חיי לביצוע ההוראות של הדון שלי, ובסוף מצאתי את עצמי כאן.

לא פלא שבכל פעם שאני בולע, יש לי טעם לוואי מר בפה.

השעה קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים כשאנחנו מגיעים לפרוסטבייט טוורן — בקתת עץ עם מרפסת קדמית גדולה, חלונות מרובעים וגג משופע. שם המקום כתוב בכתב מחובר על שלט שתלוי ממש מעל הכניסה. מגרש החניה כמעט מלא.

"עמוס כאן," אומר סנדרו.

"בטח כי זה המקום היחיד בסביבה שאפשר לאכול בו."

בפנים יש ריח ממש טוב. אני מסתכל מסביבי על המסעדה השוקקת חיים, קולט את התמונות בשחור־לבן על הקירות ואת הבר מאחורה. האווירה שמחה. מזמינה.

וכך גם המארחת בת השלושים ומשהו. היא מחייכת אליי חיוך רחב ומובילה אותנו לשולחן בפינה, עיניה סורקות את גופי בניצוץ של עניין.

אני מחייך אליה בחזרה. לפחות יש דברים שלא משתנים.

"המלצרית שלכם תתפנה אליכם בעוד רגע." שני תפריטים מצופים בפלסטיק מופיעים על השולחן מולנו. היא מתופפת עליהם פעם אחת בציפורניים אדומות והולכת.

סנדרו מרים תפריט ונאנח. "אתה יודע, זה לא הוגן."

"מה?"

הוא מטה ראש לכיוון המארחת. "זה. איך שאתה פשוט סתם מתקיים, והן מתעלפות עליך."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני אומר, סתם כדי לעצבן אותו.

"אבל נראה לי שאני מבין את זה. אתה נראה כמו גרסה מוגדלת של אחד מהפסלים היווניים ההם. מה הגובה שלך, מטר תשעים ושלוש?"

"ושש."

הוא מגלגל עיניים. "ברור. אם אני ארצה להשיג זיון מתישהו, אין מצב שאני לוקח אותך בתור טייס משנה שלי."

אני מגחך. "להשיג זיון? אתה לא צעיר מדי בשביל זה?"

הוא נושף. "אני בן עשרים ושתיים. אל תגיד לי שהיית בתול כשהיית בגילי."

אני מחליק אגודל על השפה התחתונה. מרי שגרה ברחוב שלי הייתה האישה הראשונה ששכבתי איתה. הייתי בן חמש־עשרה, אחרי פרץ הצמיחה שלי. היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים והיו לה ציצים שאפשר לטבוע בהם. "ממש לא."

"אתה רואה." הוא מסתכל על החדר, בוחן את השולחנות מסביבנו ואז רוכן אליי ומנמיך את הקול ללחישה. "אז? מה אנחנו הולכים לעשות?"

"אנחנו צריכים למצוא משהו שייתן לנו תעסוקה בפרישה." המילה האחרונה הזאת נשמעת כל כך שגויה. לא חשבתי שאני אפרוש מתישהו בחיים שלי, ובטח לא בגיל שלושים.

סנדרו נועץ בי מבט בוחן. "אני חייב להודות, ממש קשה לי לדמיין אותך נותן דין וחשבון למישהו חוץ מרפא."

עצם אזכור שמו של הבוס שלי לשעבר מצית לי כדור של זעם בשיפולי הבטן. אז אולי אני עדיין בשלב הכעס.

הוא לא היה רק הבוס שלי. הוא היה חבר. והוא אמר לי לשחק אותה מת ולא לחזור לעולם לעיר שהייתה הבית שלי כל חיי.

עשיתי מה שהוא פאקינג אמר לי לעשות. הצלתי את אשתו.

אבל רפא פישל בלילה ההוא. הטעויות שלו הולידו רצף של אירועים שהובילו למפלתי. זאת הייתה תאונה, אבל משהו בי נוטר טינה על כך שבסוף אני היחיד שמשלם את המחיר.

אני מחליק את כף ידי על השפתיים. "אין דרך לשלם לי מספיק כדי שאעבוד שוב בשביל מישהו." סיימתי לתת לאנשים כזה כוח עליי. "אנחנו צריכים להקים עסק משלנו."

"כן, אבל בלי עסקים מפוקפקים, נכון? יש לנו הזדמנות שנייה כאן, ניר —"

"רואן."

"פאק. כן. רואן." סנדרו מגרד את המצח ונשען אחורה בכיסא. "ייקח לי קצת זמן להתרגל לקרוא לך ככה."

מלצרית מגיעה לשולחן ומוזגת קפה לספלים הלבנים שלפנינו. "מוכנים להזמין?"

"בטח, מותק. אני ארצה —"

"אני לא המותק שלך."

אני מרים מבט בחדות.

המלצרית שלנו היא בלונדינית קטנטנה. השיער שלה אסוף בקוקו ויש לה זוג עיניים כחולות משגעות שנועצות בי מבט זועם. אני מרגיש כמו תלמיד סורר שננזף על ידי המורה הסקסית אחרי שניסה לפלרטט איתה. זאת מחשבה מגוחכת כי היא בטח לא יותר מבוגרת מסנדרו, ובלי שום ספק צעירה ממני.

אבל היא סקסית. יפהפייה בדרך לא שגרתית. זה יופי כזה שמחלחל אליך ככל שאתה מביט בה יותר. ואיכשהו, השפתיים הקפוצות ואווירת העוינות רק הופכות אותה למושכת יותר.

אני סורק אותה מכף רגל ועד ראש. זה גורם למבט שלה להפוך למצמית אפילו יותר, אבל זה שווה את זה, כי מתחת למדים האלה יש גוף שיכול לגרום לתאונת דרכים.

השפתיים שלי מתעקלות בחיוך — החיוך שגורם לנשים להפוך לפלסטלינה בידיי. "אני מתנצל, מיס. לא התכוונתי להעליב אותך."

מבטה משתהה על שפתיי לרגע, אבל הבעת פניה לא מתרככת. היא מניחה — או נכון יותר, מטיחה — את קנקן הקפה על השולחן, מוציאה פנקס מהמכנסיים ושולפת עט שחור מאחורי האוזן. "מה תרצו?"

"על מה את ממליצה?"

עיניה מתרוממות בחזרה לפניי. אני עדיין מחייך, ובשלב הזה נשים בדרך כלל מתחילות לחייך בחזרה.

אבל היא?

היא לא נותנת לי כלום.

למען האמת, היא מסתכלת עליי בכעס כאילו עדיין לא סלחה לי שקראתי לה מותק. אפשר לחשוב שביצעתי פשע חמור עם המילה הזאת.

"המנה המיוחדת היום היא עוף קצ'טורה עם אספרגוס ותפוחי אדמה פריכים בתנור. זה טעים." הטון שלה תמציתי.

"אני אקח את זה."

היא משרבטת את ההזמנה שלי בפנקס ופונה לסנדרו. "ובשבילך?"

"אותו דבר."

"מעולה." המלצרית חוטפת את התפריטים מהשולחן ומסתובבת ללכת.

"רגע."

היא עוצרת. כתפיה עולות ויורדות בנשימה עמוקה.

כשהיא מסתובבת, הבעת פניה נעולה יותר מכלא באבטחה גבוהה. "כן?"

"יש לכם אולי איזה עיתון כאן?"

היא מביאה לי עיתון שמישהו השאיר על אחד מהשולחנות הסמוכים. "בבקשה. עוד משהו?" לעיניים שלה יש את אותו צבע כחול מהפנט כמו לאגם שעל פניו חלפנו בדרך לכאן.

"תודה. זה הכול."

היא הולכת ונעלמת מעבר לפינה.

סנדרו צוחק. "היית צריך לראות את הפרצוף שלך. עכשיו אתה יודע איך זה בשביל כולנו, בני התמותה."

עכשיו תורי לגלגל עיניים. זה לא שאף פעם לא נתקלתי באישה שלא חיבבה אותי. זה פשוט לא קורה לעיתים קרובות. "מה שתגיד."

אני פותח את העיתון על השולחן ופותח את מדור המודעות כדי למצוא כיוון. משרות פנויות, מכוניות משומשות למכירה, מטפלת להשכרה...

"תראה." סנדרו שולח יד ומצביע על אחת מהמודעות. "גיבורים בשיפוצים. עסק לשיפוץ בתים למכירה. נראה לך שזה יכול לעבוד? אנחנו מבינים קצת בבנייה."

"אנחנו יודעים איך לסחוט מחברות בטון אחוזים מהחוזים שלהן. אני לא בטוח שזה ממש רלוונטי."

"עזרתי לאחד מהנהגים בבית לשפץ את הדירה שלו בשנה שעברה."

"באמת?"

"כן. זה היה כיף. אני אצטרך ללמוד כמה דברים, אבל אני חושב שאני מסוגל לנהל פרויקטים. ואתה תוכל להתעסק במכירות. אתה טוב בחרא הזה של לדבר עם אנשים."

הוא לא טועה. אני קורא את המודעה שוב. זה יספיק בשביל למנוע ממני לתקוע לעצמי כדור בראש מרוב שיעמום?

כנראה יש רק דרך אחת לגלות.

"בוא נתקשר אליהם."

סנדרו מוציא את הטלפון שלו, ועד שהבלונדינית חוזרת עם הצלחות שלנו, כבר יש לנו פגישה עם הבעלים.

לעוף קצ'טורה יש ריח מדהים. סנדרו מתנהג כמו איזו חיה מורעבת, מתנפל על הצלחת שלו בשנייה שהיא מונחת מולו. הבלונדינית מביטה בו לרגע ואז מעבירה את מבטה אליי.

הכחול הזה באמת משגע.

אני פותח את הפה לשאול לשמה, אבל היא מסתובבת ומתרחקת בצעדים בטוחים לפני שאני מספיק להוציא את המילים.

"אז אם הגיבורים בשיפוצים הזה יעבוד," אומר סנדרו בפה חצי מלא, "אתה רוצה שנמצא מקום לגור פה איפשהו בעיירה הזאת?"

אני מסיט את המבט מהבחורה המתרחקת. "כן. נראה לי שדארקווטר הולו תוכל להתחבב עליי."

2

כעבור ארבעה חודשים

בלייק

אני בדיוק מגיעה לחלק הכי טוב בספר שלי — הגיבורה תקועה בפונדק בסופת שלגים ונסיך פיות בעל מוסר מפוקפק נכנס פנימה — כשפנסים קדמיים של רכב מציפים את החלון שלי באור. אני מזדקפת על מבצר הכריות שערמתי בפינת הישיבה שעל אדן החלון וממצמצת.

מי זה?

הטנדר הגדול הזה בהחלט לא שייך לאף אחד מהשכנים שלי, ולנדהורן ליין הוא בהחלט לא מסוג הרחובות שמושכים אליהם מבקרים אקראיים.

יש רק ארבעה בתים בסמטה, שניים מכל צד.

הבית שלי הוא הקטן מכולם, אבל הוא גם הכי חמוד, עם תריסים לבנים, מרפסת קדמית נעימה ודלת כניסה בצבע כחול־סגלגל. הקדשתי את כל הבוקר כדי להספיק לצבוע אותה לפני סיור הקונים בבית מחר. אני מקווה שנגיעת הצבע הזאת תספיק בשביל להסיח את דעתם של הקונים האפשריים מהבית המפלצתי הסמוך.

הבית של משפחת ג'קסון.

הטנדר עם הפנסים המסנוורים פונה לשביל החניה שלהם.

אני מניחה אצבע בין דפי הספר כדי לא לאבד את המקום שלי ונעמדת על הברכיים כדי לראות טוב יותר.

מי מגיע לשם בשש בערב ביום שבת?

זה לא הג'קסונים. הם כבר לא מגיעים לכאן יותר. ממה ששמעתי, הם השאירו את הבית להירקב אחרי שארל ג'קסון הפך לסוג של טייקון ממתקים בקנזס סיטי.

דלת הטנדר נפתחת ורגל ארוכה עטויה בג'ינס מופיעה.

אני מצמידה את הספר לחזה.

זה...

רגע אחד.

רואן מילר?

האיש בכבודו ובעצמו יוצא מהטנדר בז'קט עור שנצמד לכתפיים שלו. כל כך יפה שזה אמור להיות לא חוקי.

השפתיים שלי נקפצות בחוסר שביעות רצון.

עברו ארבעה חודשים מאז שרואן הגיע לדארקווטר הולו עם השותף העסקי שלו, ובארבעת הפאקינג חודשים האלה הוא הצליח לשכב עם חצי מאוכלוסיית הנשים בעיירה. אוקיי, זאת אולי הגזמה קלה, אבל הטענה שלי עדיין תקפה — הבחור רודף שמלות.

בעיניי, יש רק מעט דברים גרועים יותר מגבר יפה תואר שיודע שהוא יפה, ורואן בהחלט יודע.

הוא מתהלך לו בעיירה בהליכה טווסית בלתי נסבלת וחיוך זחוח קבוע על פניו. הגישה שלו מזכירה לי קצת את ברט — האקס שלי — עוד גבר יפה וגבוה שהתגלה כשקרן ובוגד.

אני מעקמת פרצוף לצללית של רואן. הג'קסונים שכרו אותו לשפץ את הבית?

מבטי נודד אל הצמחים המתים, השביל שצימח פרא ומוביל למרפסת קדמית רעועה והארגזים המרופטים שמלאים באלוהים יודע מה שעומדים בערמות מבולגנות ליד דלת הכניסה.

הנכס הזה הוא פאקינג סיוט. לא פלא שלא קיבלתי שום הצעות על הבית שלי. מי רוצה לגור ליד בית שנראה רדוף? והוא באמת נראה ככה, כולל גג עם שיפוע תלול, קירות חיצוניים שחורים מתקלפים וצריח.

רואן סוגר את הטנדר ומעביר אצבעות בשערו הכהה, הקצת גלי. הוא מעיף מבט בחצר ואז הולך לעבר דלת הכניסה, צרור מפתחות מקרקש בכף ידו.

שעה קצת מאוחרת לפגישת עבודה, לא?

רגע אחד.

יש מזרן בחלק האחורי של הטנדר שלו... וכמה ארגזי קרטון.

הוא... עובר לגור שם?

עיניי נפערות כשהוא פותח את דלת הכניסה ונכנס פנימה.

מה הקטע?

הספר נופל לי מהידיים, כמעט מפיל את ספל התה המלא שעומד ליד הספל הריק שלי על אדן החלון.

זה רע.

אני מרימה את הטלפון ולוחצת על הספרה אחת בחיוג המהיר.

דֶל עונה בצלצול הראשון. "וואו, כבר מתגעגעת אליי?"

אני שומעת רוח בצד השני של הקו. "עברו רק חמש שעות מאז שדיברנו."

"אני תמיד מתגעגעת אלייך, אבל לא בגלל זה אני מתקשרת. יש לך כמה דקות?"

"כן, אני סתם יושבת בגולדן גייט פארק וצופה בחתיכים בלי חולצה עושים כושר." היא נאנחת. "אלוהים, אני מתה על סן פרנסיסקו."

"עפה על החיים שלך, הא?"

"לגמרי, בייב. מה קורה?"

דל עזבה את דארקווטר הולו לפני שנתיים, ועדיין היא מעודכנת יותר ממני ברכילות של העיירה. וכרגע, אני צריכה את כל המידע שאני יכולה להשיג.

"דודה לוטי אמרה לך משהו על זה שרואן מילר עובר לגור בבית חדש?"

"מר גיבור שיפוצים?" דל מצחקקת על שם חברת השיפוצים של רואן. "ממה שדודה לוטי מספרת לי, לא הייתי מתנגדת אם הוא היה שם עליי את הידיים שלו."

"מגעילה. אלוהים יודע איפה הידיים האלה היו. מה בדיוק היא סיפרה לך?"

"למה את מתעניינת פתאום בממתק המקומי החדש? החלטת להישמע סוף־סוף לעצה שלי ולהתחיל לצאת שוב לדייטים?"

"ממש לא." אחרי מה שקרה עם ברט, המחשבה על דייטים גורמת לי לרצות להקיא. "אני חושבת שרואן עובר לגור בבית לידי."

דל משתנקת. "בחורבה הזאת? למה?"

"זה מה שאני רוצה לדעת. אף אדם שפוי לא היה בוחר לגור שם." הדיירים האחרונים שהג'קסונים הכניסו לשם היו חד־משמעית לא שפויים. הם היו איומים. הם הפריעו לי ולאימא כל לילה עם המסיבות הפרועות שלהם, השאירו בקבוקי בירה ואשפה בחצר הקדמית ואפילו שברו את הגדר בין הבתים שלנו. ברור שהג'קסונים עדיין לא טרחו לתקן אותה, ואני לא באמת מצפה שהם יעשו את זה מתישהו.

אני לא צריכה שידור חוזר של הדבר הזה, במיוחד עכשיו, כשאני מנסה למכור את הבית שלי. השכן ממול, זה שמפציץ עם מוזיקת הבי מטאל בשעות הבוקר המוקדמות כשאני מנסה לישון, מספיק גרוע. כשהמתווכת שלי הגיעה לכאן בשבוע שעבר, בקושי הצלחנו לדבר עם כל הרעש.

"השכירות בטח זולה, אבל שמעתי שרואן דווקא מצליח לא רע. סיפרתי לך שדודה לוטי שוקלת לשפץ עכשיו את כל המטבח שלה? זה אחרי שרואן הבטיח לבוא ולבדוק את המצב בעצמו."

אני מגלגלת עיניים שוב. "ברור שהוא הבטיח. מה עוד היא סיפרה לך עליו?"

"היא בעיקר התלהבה מכמה שהוא חתיך. את רוצה שאני אתקשר אליה לבקש קצת מידע ממשי?"

"כן, בבקשה."

"אוקיי, אני אתקשר אלייך בחזרה עוד חמש דקות. בעצם, רבע שעה. את יודעת איך היא אוהבת לדבר."

ניתקנו. דודה לוטי היא דודה של דל רק בשם. היא רכלנית בת שמונים ומשהו שהייתה מורה של דל ושלי בבית הספר היסודי, ומאז הן שמרו על קשר.

אני מציצה מהחלון שוב. רואן השאיר את דלת הכניסה פתוחה מעט. אולי כשהוא יראה את המצב של הבית הוא ישנה את דעתו ויחליט לא לשכור אותו. הג'קסונים לא טיפלו בבית הזה כבר עשרות שנים.

כשהוא לא יוצא במשך כמה דקות, אני מרימה את הספר שלי, אבל אני כל כך נסערת שאני רק קוראת שוב ושוב את אותם שני משפטים.

ספרים תמיד היו המפלט שלי, דרך אמינה לשכוח מהצרות למשך כמה שעות של אושר. אבל מתברר שאפילו ספר טוב לא יכול להתגבר על הפרעה בסדר גודל כזה.

אוף. הלך על התוכנית שלי לערב נחמד ושקט. אני לא אצליח להתרכז עד שדל תתקשר אליי בחזרה.

כעבור חמש דקות הטלפון שלי מזמזם. "דודה לוטי אישרה שהוא שכב עם ג'ינה הארדי, פנלופי נוט וקייסי סמית," אומרת דל. "וכולן נותנות לו ביקורות מהללות על ביצועיו במיטה."

אני מעקמת את האף. "איכס." למה שמישהי עם טיפת כבוד עצמי תרצה להזדיין עם בחור שחצי עיירה שכבה איתו? רק כדי להיות עוד שם ברשימת הכיבושים שלו? זה פשוט נשגב מבינתי.

"וחוץ מזה רצה איזו שמועה מזעזעת שאפילו הדודה לוטי היססה לשתף."

"אבל הוצאת את זה ממנה."

"ברור שהוצאתי," אומרת דל בעליצות. "מתברר שלפני שבועיים רואן שכב עם אביגיל מקדונלד."

"אביגיל מקדונלד... היא לא נשואה לבעלים של המאפייה?"

"כן! לכן זה כזה סודי. מתברר שמישהו ראה אותם יושבים ממש, ממש קרוב באיזה בר."

הבטן שלי מתהפכת. "זה מחריד. איזה מסכן בעלה."

חולף רגע. "אה, בייב, סליחה. לא התכוונתי לגרום לראש שלך ללכת לשם."

"זה בסדר." בשביל עיירה כזאת קטנה, נראה שיש בדארקווטר הולו הרבה מאוד בוגדים. "לוטי ידעה משהו על הסיבה שהוא עובר לגור כאן?"

"לא. למען האמת, הופתעתי לגלות כמה מעט היא יודעת על החיים האישיים שלו, מעבר לשותפות שלו למיטה."

"איך זה יכול להיות? היא מסוגלת לגרום לדג לדבר."

"היא אמרה שיש לו דרך כזאת לענות על שאלות בלי באמת להגיד משהו."

"איזו מיומנות שימושית."

דל מצחקקת. "תקשיבי, אני מצטערת, אבל באמת שלא היה לה מושג כשסיפרתי לה שהוא עובר לגור לידך. היא אמרה שהוא ג'נטלמן. הוא נותן לה הנחת לקוח מתמיד עכשיו."

אני משפשפת בין הגבות באצבע המורה. "זאת בהחלט הדרך לליבה, אבל נראה לי שלה ולי יש הגדרות שונות למילה ג'נטלמן."

"קשה לי להאמין שהוא יעשה לך בעיות כמו השכנים הקודמים."

אני מנידה ראש בספקנות. "אם הוא יעשה לבית הזה משהו שיקטין את הסיכויים שלי לקבל הצעה סבירה על הבית, אני נשבעת לך —"

דל פולטת נשיפה. "עדיין כלום? שכחתי לשאול איך מתקדם עם המתווכת המפונפנת מקנזס סיטי. נפגשת איתה שוב בשבוע שעבר, נכון?"

"כן. ניקול. היא באה לכאן." העמלה שלה גבוהה יותר מכל המתווכים האחרים שדיברתי איתם, אבל לפחות היא מוכנה לעבוד איתי. שני המתווכים מדארקווטר הולו אפילו לא החזירו לי טלפונים. זה לא הפתיע אותי, אבל זה עדיין היה מעצבן. "יש לנו סיור קונים מחר בבוקר." סיור הקונים היחיד בלוח השנה בינתיים.

דל נאנחת. "בהצלחה. את חייבת לעוף מהבית הזה ומהעיירה הזאת והמסעדה המזדיינת הזאת."

"את משכנעת את המשוכנעים." הייתי מתה לעזוב את דארקווטר הולו, אבל כדי להתחיל במקום חדש, אני צריכה כסף. הרבה יותר כסף ממה שאני מרוויחה בפרוסטבייט טוורן. אני חיה ממשכורת למשכורת, חוסכת סכום פעוט בכל חודש אחרי תשלום החשבונות.

אני תוחבת את השיער מאחורי האוזן. "את יודעת, עשיתי חשבון. אם אני אמכור את הבית במחיר סביר, יישארו לי בערך עשרים אלף אחרי שאני אשלם את החובות הרפואיים שנשארו מאימא שלי. זה יספיק לי להתחלה חדשה איפשהו רחוק מכאן."

"אני כל כך גאה בך."

"על מה?"

"את רצינית איתי? את האדם הכי לא אנוכי שאני מכירה. הקדשת שש שנים לטיפול באימא שלך לבדך, בזמן שזה שאין לנקוב בשמו התעופף לו מהעיירה כאילו אין לו שום דאגה בעולם."

אני נוחרת. "אוקיי, אני יודעת שאת שונאת את אחי, אבל להשוות אותו לוולדמורט זה קצת מוגזם."

"העובדה שאת מגינה עליו רק מוכיחה את הטענה שלי."

"עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות."

"כן, ועכשיו הגיע הזמן להציב את עצמך במקום הראשון. מספיק להקריב קורבנות בשביל אנשים אחרים. מגיעה לך התחלה חדשה, והכי חשוב, את צריכה להשאיר את חור התחת הרעיל הזה מאחורייך."

הצחוק שלי מריר. "כן. מגיע לי פרס הסתומה הכי גדולה של דארקווטר הולו."

"היי, אל תגידי את זה," דל מטיפה לי.

"אבל זאת האמת. הייתי צריכה לראות שזה הולך לקרות."

רואן יוצא מהבית בלי ז'קט העור ועם ערמת חפצים בזרועותיו העבות.

חפצים שבורים.

כיסא, כמה לוחות עץ רקובים, שקית זבל...

רגע. מה לעזאזל הוא עושה? אני דבוקה לחלון. "חכי שנייה," אני ממלמלת לדל.

ואז השכן החדש שלי זורק את הכול בלי להתבלבל על המדשאה הקדמית שלו.

"לא, לא, אין מצב," אני מסננת. ניקול תרצח אותי אם זה יהיה שם כשהיא תבוא מחר עם הקונים הפוטנציאליים.

"מה קרה?"

"הוא עושה שם פאקינג לכלוך נוראי."

"לכי תצעקי עליו!"

"אני על זה. אני אתקשר אלייך אחר כך." אני מנתקת ומזנקת לעמידה.

היו ימים שבהם לא הייתי אומרת מילה, אבל לפני ארבעה חודשים החלטתי שנמאס לי להתנהג כמו איזו אישה קטנה.

רואן מילר עומד לגלות שאם הוא מתכוון לגור שם, הוא יצטרך להתמודד איתי.

ובניגוד לשאר האנשים בעיירה הזאת, אני לא אתן לו להתחמק בלי לשלם על מעשיו.