המאפיה של מדינת ניו־יורק 2 - אימפריית יצרים

1

מגי

יקב פיורנטינו, ניו־יורק

החיים שלי נהרסו בבוקר של יום שלישי קר אחד.

הצוות הבכיר של היקב דן ברעיון לקידום מכירות חדש בחדר הטעימות. סלסט, מתאמת האירועים שלנו, רצתה לשלב נסיעה במזחלות שלג חורפיות עם סיור של מאחורי הקלעים ביקב, מה שנראה בלתי מזיק בהתחלה. אבל בתור הכורמת של היקב, מי שאחראית לשלומם של הענבים והכרם, לא אהבתי את הרעיון שסוסים ומזחלות ירמסו את האדמה במהלך החורף. ברוס, היינן של היקב, היה שותף לאותם חששות.

אחי הגדול, החצי השני בבעלות על יקב פיורנטינו, היה צריך להפסיק לבהות בחלל ולהביע דעה.

"מייקי," אמרתי ובעטתי בו בעדינות מתחת לשולחן, "מה דעתך?"

"הא?" הוא הרים מבט. העיניים שלו היו אדומות ומיוסרות כאילו לא ישן בכלל. "אה, בטח. אהבתי את הרעיון."

עיקמתי פרצוף ושקלתי לבעוט בו שוב. "איזה רעיון?"

"זה שאנחנו מדברים עליו."

"הנסיעה במזחלות, אתה מתכוון?"

הוא נעץ את כריות כפות הידיים בארובות עיניו ושפשף אותן. "כן. המזחלות. סלסט, אני לא חושב שיהיה לנו מספיק שלג בשביל נסיעה סבירה במזחלות. עדיף לנו להריץ מבצעים על ארוחות ערב בפברואר."

"אפשר להשתמש בכרכרה כשלא יהיה מספיק שלג," ניסתה סלסט.

"זה הרבה פחות סקסי," התנגדתי. "אבל אני אוהבת את זה שאת חושבת מחוץ לקופסה, סלסט. בדרך כלל זה הסגנון שלי." אחי אפילו לא חייך.

"מה אם נעשה שיתוף פעולה עם אחד מאתרי הסקי בסביבה?" שאלה סלסט. "נוכל להציע איזושהי חבילת חורף כדי להגדיל את התנועה."

מייקי המשיך לשתוק ובהה החוצה דרך חלונות היקב, אז אמרתי, "אהבתי. זה רעיון טוב. אפשר לקנות עוד בורות אש למדורה, אם נצטרך."

עדכנו זה את זה בעוד כמה עניינים וסיימנו את הישיבה. סלסט הלכה, אבל ברוס נשאר. הוא היה כאן מאז שאני זוכרת את עצמי, עבד עם אבא שלי כדי לבנות את מותג היינות של פיורנטינו. "אני רוצה לבדוק את פרופיל הטעמים של היינות האדומים החדשים היום או מחר, אם את פנויה לזה," הוא אמר.

"בטח." הפניתי מבט מודאג אל מייקי. "אני רק אלך להגיד לבחורים להוסיף היום עוד חיפוי לאדמה, ואז אני אהיה איתך."

ברוס הנהן ויצא, ואני נשארתי לבד עם אחי. שתיתי את הקפה שלי וחיכיתי שהוא יתייחס אליי. שניות חלפו וכבר לא הצלחתי לשאת את זה יותר. "מייקי, מה הסיפור? מה עובר עליך?"

הוא מצמץ, עדיין נמנע מקשר עין. "כלום. למה?"

"התנהגת מוזר כל השבוע. תספר לי מה קורה."

מייקי מבוגר ממני בשלוש שנים, ובשנים האחרונות התקרבנו מאוד. ההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בכיתה י"ב, וחוץ מהדודה שלנו, הלן, היינו האחרונים בשושלת פיורנטינו. כשדודה הלן פרשה לגמלאות בפלורידה לפני שנתיים, מייקי ואני למדנו להסתמך זה על זה.

הכול היה בסדר עד שהוא חזר אתמול מסוף שבוע באתר הנופש קזינו הדסון. מייקי ואני השתדלנו להפריד בין החופשות הנדירות שלקחנו מהיקב, אז אני יצאתי לסוף השבוע שלי באותו מקום שבוע קודם. היומיים שביליתי שם היו מושלמים — אוכל טוב, פינוקים, שינה עד מאוחר וזיונים של החיים. לא אשקר, לקח לי ארבעים ושמונה שעות שלמות להתאושש מהגבר האיטלקי הסקסי שהתחלתי איתו בבר של הקזינו.

כאילו, אני באמת אוהבת סקס, והרבה, אבל הבחור הזה? וואו. הוא התיש אותי — ולא היו לי שום טענות. סטוצים עם זרים עדיפים בהרבה על הזיונים עם הבחורים כאן בפייזנו. נמאס לי כבר להיתקל בגברים שהייתי איתם בכל פינה בעיירה. אלוהים יודע שלא היה חסר לי בלגן בחיים. גם ככה כבר הייתי על הפנים.

"זה כלום." אחי גלל בטלפון שלו בהיסח הדעת. "סתם עניינים אישיים."

הוא נשמע מתגונן. אבל מייקי טיפוס זורם ומלא בקסם אישי. מתחשב ומאורגן. תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון. בגלל זה הוא היה טוב בצד העסקי של היקב. אני העדפתי צמחים על פני התמודדות עם לקוחות בעייתיים.

"אתה יכול לתת לי רמז?" ביקשתי. "צרות עם בחורה? תסמונת המעי הרגיז? דיכאון עונתי? מה קורה?" רכנתי קדימה ולחשתי בדרמטיות, "כלמידיה?"

"אלוהים אדירים." הוא פלט צחוק חנוק וקם. "אל תהיי כזאת דרמטית, מגס. אין לך מה לדאוג. הכול בסדר."

"אוקיי, אוקיי." נעמדתי ודחפתי את הכתף שלו בחיבה. "אתה יכול לדבר איתי, אתה יודע."

"אני יודע. וזה לא עניין גדול."

"אם אתה אומר. אני יוצאת. תתקשר אליי אם תצטרך משהו."

"בדוק."

תנועה ליד המסדרון משכה את עיני. כמה גברים נכנסו לחדר הטעימות, כולם לבושים במעילים יוקרתיים עם כפפות עור שחורות על הידיים. הם הסתכלו מסביבם בחשדנות. סוכני השירות החשאי?

ואז הם זזו לצדדים, פותחים מעבר לגבר גבוה ויפה תואר.

פאקינג רגע אחד.

אני מכירה את האיש הזה. נישקתי כל סנטימטר בגוף שלו. נתתי לו לנשק כל סנטימטר בגוף שלי בתמורה.

הבטן צנחה לי לאצבעות הרגליים. מה הקטע? ויטו כאן. למה?

לא הבנתי כלום. למה שהסטוץ המזדמן שלי מהקזינו יגיע ליקב שלי? לא אמרתי לו את שם משפחתי ולא שאני עובדת כאן.

הוא עקב אחריי? למרבה הצער, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. כבר היו לי סטוצים שאיתרו אותי, שהיו להוטים לעוד סיבוב וניסו לגרום לי להפר את חוק הברזל שלי, שאין שידורים חוזרים.

לא מגניב, ויטו. צעדתי קדימה, מוכנה לקרב.

"מה אתה עושה כאן?" מייקי ואני שאלנו באותו זמן.

ואז הסתכלנו זה על זה, מופתעים. "רגע, איך את מכירה אותו?" לחש מייקי.

"איך אתה מכיר אותו?" יריתי בחזרה.

שנינו הבטנו באורח שלנו שוב. עיניים כחולות חדות חדרו לי לנשמה מהקצה השני של החדר. לרגע היה נדמה לי שוויטו נראה מופתע, אבל לא הייתי בטוחה. הפנים שלו נשארו מסכה חסרת הבעה של אדישות.

"איך מצאת אותי?" קראתי ועשיתי צעד קדימה.

שום תשובה. במקום זה, ויטו הפנה את המבט באיטיות אל אחי. "סיניורה פיורנטינו. אתה מתחמק מהשיחות שלי."

רגע, רגע. ויטו ניסה להתקשר למייקי?

מה לעזאזל קורה כאן?

עם מוח מסוחרר ממחשבות, הרמתי ידיים באוויר. "רגע אחד. מאיפה אתם מכירים?"

"צאי החוצה, מגס," אמר אחי בשקט. "תני לי לטפל בזה."

"אין מצב." לא ידעתי אם ויטו עקב אחריי לכאן או למה הוא התקשר לאחי, אבל בהחלט התכוונתי לגלות.

הרגליים הארוכות של ויטו החלו לצעוד לעברנו. השיער החום שלו היה מעוצב עם איזשהו תכשיר עכשיו, אבל זכרתי כמה סמיך ומלא הוא היה בין אצבעותיי. איך תפסתי חופן כשהוא ירד לי בתשוקה חסרת מעצורים. אלוהים, הפה של האיש הזה... ועוד בשילוב עם ההתלהבות שלו? זה היה פאקינג מטורף.

בלילה שנפגשנו הוא לבש ג'ינס וסוודר, שום דבר מיוחד. עכשיו הוא לבש חליפה כחולה כהה מרשימה במיוחד מתחת למעיל הארוך השחור ועטה כפפות עור. התלבושת, עם החזות קרת הרוח שלו, שידרה מסר של אל תתעסקו איתי, ואהבתי את זה. ממש אהבתי את זה.

אבל לא רציתי לקיים את השיחה הזאת מול העובדים. או גרוע מזה, מול אח שלי.

זינקתי קדימה ותפסתי את ויטו באמצע החדר. "היי." עצרתי ממש מולו. הוא נעצר והשפיל אליי מבט כשאמרתי בשקט, "תקשיב, אני לא יודעת מה בדיוק אתה עושה כאן, אבל אולי כדאי שנדבר בפרטיות בחדר אחר."

"צ'או, מגי." הקול שלו היה כל כך עמוק, שזור באיכות המתנגנת של המבטא האיטלקי. זכרתי איך הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים באיטלקית באותו לילה. לא הבנתי את רובן, אבל למי אכפת? זה היה מחרמן בטירוף.

"צ'או, אתה בעצמך." אחזתי בזרועו. "בוא איתי."

הוא לא זז, גם לא כשמשכתי. "אני לא כאן בשבילך."

"אני לא מבינה." הצצתי מאחוריו וקלטתי את הגברים בחבורה שלו צופים בנו בחשדנות. הם נראו מאוד דרוכים. על גבול המפחידים. "מה אתה רוצה מאחי?"

"מגי." אחי היה ממש מאחוריי, פניו הפצירו. "תני לנו רגע, בבקשה."

אין מצב שאני יוצאת, לא לפני שאקבל כמה תשובות. "בואו נלך למשרד. עכשיו. שניכם."

מייקי נראה כאילו הוא עומד להתעלף, אז אחזתי בזרועו והתחלתי למשוך אותו לעבר המשרד. ראיתי את אחד מהחברים של ויטו מתחיל ללכת קדימה, אבל ויטו הרים יד באוויר ואמר כמה מילים באיטלקית. ואז הוא בא אחרינו.

"תכף נחזור," אמרתי לגברים שעמדו מסביב כשעברנו. "תשתו כוס יין בינתיים."

נכנסנו למסדרון. דלת המשרד של מייקי הייתה פתוחה, אז דחפתי את אחי פנימה. כשגם ויטו היה בפנים, סגרתי את הדלת מאחוריי. מייקי חצה את החדר לקצה השני והעביר ידיים בשערו. ויטו נשען על הקיר, הכי נינוח שאפשר.

"אוקיי," אמרתי, מצמידה כפות ידיים זו לזו. "ויטו, מה קורה? באת לכאן כדי לפגוש אותי שוב או כדי לפגוש את אחי? ובכל מקרה, למה?"

"הזדיינתם?" מייקי הסתובב אליי והגבות שלו התרוממו.

"כן, לא שזה העסק שלך. עכשיו תספר לי איך אתה מכיר את ויטו."

"אני יכול לדבר?"

הקול החלק של ויטו מילא את החדר, שתלטן וסמכותי, ומייקי החוויר. הסתובבתי אל ויטו. "בבקשה. כי אני ממש אשמח לקבל קצת תשובות."

ויטו הכניס ידיים לכיסי המכנסיים. "אח שלך ואני שיחקנו פוקר בראשון בערב."

אה. הגוף שלי נרגע. אז זה לא קשור אליי, תודה לאל. "והתיידדתם או משהו?"

"לא בדיוק." ויטו השתתק, המבט קר הרוח שלו נע בין מייקי וביני. "המשחק נמשך שעות. אחיך הפסיד."

זה היה מוזר. אחי אהב להמר על משחקים באפליקציות של הימורי ספורט. אבל הוא לא היה מהמר רציני. הקזינו פיתה אותו לשחק? זה לא היה משנה כי לא היה לנו כסף. היקב בקושי החזיק את הראש מעל למים, וההורים שלנו לא השאירו לנו הרבה כשהם מתו. על מה בדיוק אחי הימר, על הפרצוף היפה שלו?

כבר עמדתי להשמיע את הבדיחה הזאת בקול, אבל המילים גוועו על לשוני. האווירה הקודרת בחדר, בשילוב עם השתיקה של מייקי, אמרו לי שמשהו לא בסדר. ממש, ממש לא בסדר.

בלעתי רוק. "כמה הפסדת, מייקי?"

"מגי, אלוהים." הוא שפשף את פניו בשתי ידיים. "את לא מבינה. היה לי סטרייט פלאש. את יודעת כמה קשה לנצח סטרייט פלאש? זה כמעט בלתי אפשרי!"

"אבל לא בלתי אפשרי," אמר ויטו.

"רגע." שילבתי אצבעות והתפללתי למצוא בתוכי סבלנות. "אז הפסדת." אני מפנה את המבט אל ויטו. "לו."

ויטו הנהן פעם אחת. "גם לי היה סטרייט פלאש, מהמלכה ומטה."

חלקי הפאזל מתחילים להסתדר במקום. מצב הרוח המוזר של מייקי. קזינו. פוקר. שומרי ראש. "אז, מה? באת לכאן כדי לגבות את החוב?"

"אפשר להגיד." ויטו משתתק לרגע. "אתה רוצה להשלים את השאר, מייקל?"

עור הצוואר של אחי נהיה אדום בהיר וראיתי אגלי זיעה נקווים בקו השיער שלו. הייתה לי תחושה מבשרת רעות בשיפולי הבטן. התקרבתי לאחי והנמכתי את הקול. "מייקי, תספר לי. כמה הפסדת?"

העיניים שלו נהיו פרועות, פאניקה חרצה קמטים בפניו בנות העשרים ושש. "לא התכוונתי שזה יקרה, בחיי."

"כמה?"

הוא פתח את הפה פעם אחת וסגר אותו. כל הגוף שלו רעד, אז אחזתי בכתפיו. "כמה?" צעקתי.

"את הכול," הוא פלט. "הכול. הימרתי על כל מה שיש לנו, ויותר מזה."

פתאום זה היה כאילו סלע עצום לוחץ לי על החזה. "מה זאת אומרת?" חרחרתי. "את הכול?"

העיניים של מייקי התמלאו דמעות, לחלוחית נקוותה על ריסיו והוא נד בראשו. "אני לא מסוגל להגיד את זה."

"מה שהוא מנסה להגיד לך," התערב ויטו בטון שקול, "זה שהוא הפסיד את היקב שלכם. לי."

2

עשרה ימים קודם

ויטו

קזינו ואתר נופש הדסון — עמק ההדסון, ניו־יורק

"נמאס לי לחכות שתבחין בי."

הרמתי מבט מהטלפון לשמע הקול הלא מוכר. אישה צעירה, בתחילת שנות העשרים לחייה, התיישבה עכשיו על כיסא הבר שלידי.

"סליחה, סיניורינה?"

היא דחפה קדימה באצבעותיה כוס מלאה בנוזל ענברי.

"הזמנתי לך משהו לשתות, כי נמאס לי לחכות שתבחין בי."

הייתי חייב להודות, יחסית למשפטי פתיחה, זה היה משפט לא רע בכלל. "מתנצל. עבדתי." הרמתי את הטלפון שלי כאילו כדי להוכיח. "אבל זה תירוץ גרוע מאוד להתעלמות מאישה יפה."

והיא הייתה יפהפייה. שיער קצר יותר ממה שאני אוהב בדרך כלל, אבל מסופר בסגנון שגלש על כתפיה והחמיא לפניה. היו לה עיניים חומות־ירוקות גדולות וריסים ארוכים. שפתיים מלאות. היא לבשה אוברול עם צווארון קולר שהצטלב מעל השדיים הקטנים שלה והדגיש את איבריה הארוכים.

"סיימת את הבחינה?" היא שאלה ושתתה מהקוקטייל שלה.

"זה בסך הכול הוגן, כי את בחנת אותי קודם."

"אמת. אז מה אתה אומר? רוצה את המשקה?"

סיימתי את מה שנשאר מהוויסקי שלי והעברתי את הכוס הריקה בחזרה לבר. הברמן, שהכיר אותי, הנהן אליי בהיחבא כדי לסמן לי שהמשקה בטוח. הייתה לי רשימה ארוכה של אויבים, אפילו כאן, מחוץ לטריטוריה שלי.

הרמתי את הכוס החדשה, מתנת הידידה החדשה שלי. "גרַציֶה." לקחתי לגימה. הטעם היה שונה מזה של המשקה ששתיתי קודם. יותר טוב. הרבה יותר טוב. "מה זה?"

"אהבת?"

"בהחלט."

"זה ויסקי בורבון בעבודת יד מניו אורלינס, מיושן בחביות אלון לבן חרוכות. יש לו תווים של ריבה וקרמל, לצד פלפל. והחלק האהוב עליי הוא שהם מסיימים את היישון שלו בחביות של פורט." היא הטתה ראש אל הכוס הריקה שלי. "מה ששתית קודם זה חרא בייצור המוני."

השענתי מרפק על הבר והסתובבתי מעט לכיוונה. "איך בחורה כמוך יודעת כל כך הרבה על בורבון?"

"אה, תופתע לדעת מה אני יודעת. קָפּישֶה?"

"לא את השפה שלי, זה בטוח, אם לשפוט מהמבטא שלך."

היא צחקה ולא נעלבה בכלל. נהניתי מהדרך שבה העיניים שלה נצצו, מהקמטוטים הקטנטנים מסביב לפה שלה כשחייכה. "אני מכירה רק את המילים החשובות באיטלקית. ברולו, קיאנטי, ולפוליצ'לה, ברברסקו, פרוסקו —"

"אוקיי, אוקיי." הרגשתי חיוך נמתח בזוויות פי. לא תגובה שכיחה אצלי, אבל דווקא מבורכת. "את אוהבת את היינות שלנו."

"ואת הגברים שלכם."

ישירה. הערכתי את זה. לא חיפשתי אישה לקחת איתי למעלה הלילה. בדרך כלל הגעתי לקזינו כדי לעבוד, לא לשחק. יש לי אחוזים בבעלות כאן עם לוקה בנטי, והגעתי לעיתים קרובות כדי לבדוק מה מצב ההשקעה שלי.

לפני שעה, שלחתי את שומרי הראש שלי לישון ועצרתי באחד מהברים למשקה זריז. התכוונתי להשלים עבודה ואז לעלות לחדר שלי. אבל אולי התוכניות שלי יכולות להשתנות? כבר יכולתי לראות איך המשך הערב הזה ייראה. דיבורים, פלירטוטים. עוד משקה. היא תתקרב אליי, אולי תלטף לי את היד או הרגל. אני אתן למבט שלי להשתהות על פיה. אולי היא תשאף שאיפה רדודה, הדופק שלה יאיץ בבסיס הצוואר, ואז היא תלקק שפתיים. אני אציע שנלך למקום פרטי לדבר. היא תעלה אחריי לסוויטה שלי.

העמקתי את הקול והדגשתי את המבטא שלי. "זה צירוף מקרים, כי אני אוהב נשים אמריקאיות."

"ממש צירוף מקרים." היא הושיטה לי יד. "אני מגי."

"ויטו."

לחצנו ידיים, הלחיצה שלה הייתה חזקה ובטוחה בעצמה. יכולתי לראות שהיא עובדת עם הידיים. בלי ציפורניים ארוכות וצבועות, העור קצת מחוספס. זה לא הפריע לי. גם אני עובד עם הידיים לפעמים.

שתיתי מהבורבון שוב. נחמד. אולי אני אקנה בקבוק לקחת איתי לטורונטו. "ומה את שותה?" שאלתי והצבעתי על כוס הקוקטייל שלה.

"זה גרייהאונד. וודקה ומיץ אשכוליות." היא קירבה את הכוס לפה, שתתה וליקקה שפתיים. "ואם היה מלח על שולי הכוס, זה היה סולטי דוג."

גם הפעם, התרשמתי. "את ברמנית?"

"לא, אלא אם כן אתה מחשיב את זה שברמנתי בחתונה של חברה בשנה שעברה." הסתכלנו זה על זה לרגע. "אתה כאן לעבודה או לכיף?"

"גם וגם." הסתפקתי בזה.

תחום העבודה שלי לא היה נושא לשיחה. למעשה, כשהיה מדובר בזיונים, העדפתי להגיד כמה שפחות. הרי לא יכולתי לספר שאני מנהל ארגון פשע בטורונטו. אפילו בגיל שלושים וחמש, לא הייתה לי שום כוונה להכניס אישה לעולם שלי. זה מסוכן מדי. טבעת נישואים פשוטה, כשענדתי אותה, מנעה מהפרטנריות שלי לטפח ציפיות לטווח הרחוק. לרוע המזל, הטבעת לא ממש הועילה לי כרגע, כשהייתה מונחת למעלה בחדר שלי.

למזלי, נראה שלבחורה הזאת לא היה עניין בשום דבר מעבר לזיון מזדמן. מה שהתאים לי בול.

"אני כאן רק לכיף," היא הצהירה. "זאת הייתה שנה לחוצה, אז החלטתי לפנק את עצמי בסוף השבוע הזה."

"ואיך את מפנקת את עצמך?"

"קודם כול ספא, שהיה אלוהי. בזבזתי שם הון קטן הבוקר, אבל זה היה לגמרי שווה את זה. ואחר כך תספורת חדשה." היא הניפה את שערה. "מה דעתך?"

"יפה מאוד."

"תודה. גם אני חושבת. ביליתי בבריכה המקורה, עשיתי קצת שופינג. בלסתי בבופה. אה, והמסעדה של ג'ובאני הייתה —" היא נישקה את קצות אצבעותיה "שלמות."

השף האיטלקי המוכשר — עם השותפה העסקית שלו, ולנטינה בנטי — פתחו מסעדה בתוך אתר הנופש של הקזינו. היא הייתה זהה לטרטוריה שלהם בפייזנו, אבל יותר נגישה לקהלים גדולים. "נשמע כמו יום נחמד מאוד."

"ולילה נחמד, אני מקווה." עיניה לא עזבו את עיניי כשהיא שתתה מהכוס שלה.

"לחיי הלילה, בֵּלָה." נקשתי את הכוס שלי בכוס שלה.

שעה אחר כך נאבקתי בכרטיס המגנטי של החדר שלי בזמן שמגי נשכה את צד צווארי. התחלנו להתנשק במעלית ולא הפסקנו. בדרך כלל אני לא כזה רעבתן עם נשים, אבל הכול במגי היה פאקינג מחרמן.

כבר לא יכולתי לחכות שהזין שלי יהיה בתוכה.

"פאק." האור במנעול נשאר אדום למרות כל המאמצים שלי לפתוח אותו.

"תן לי." היא תלשה לי את הכרטיס מהיד ונופפה בו מול החיישן. האור האדום הפך לירוק. היא החזירה לי את הכרטיס ולחצה על הידית. "מגע הקסם."

תפסתי לה את התחת, הרמתי אותה מהרצפה ונשאתי אותה על יד אחת לתוך החדר. היא כרכה רגליים סביב מותניי וצחקה כשהפה שלה פגש בפי שוב. היה לה טעם של אשכולית וביטחון עצמי, שילוב סקסי. הצמדתי אותה לקיר בכניסה והעמקתי את הנשיקה, השתמשתי בלשון כדי ללקק את פנים הפה שלה בדיוק כמו שתכננתי ללקק לה את הכוס בעוד כמה דקות.

היא נעצה לי ציפורניים בקרקפת ונישקה אותי בחזרה באותה מידה של להיטות. האגן שלה נע מול האגן שלי, המרכז החם שלה החליק לי על הזקפה. קאצוֹ מאדרֶה די דִיוֹ. פאקינג אלוהים אדירים.

זה קורה מהר מדי.

"רגע," אמרתי והשענתי את המצח על הרקה שלה. "אין מה למהר."

"הזין שלך אומר אחרת," היא אמרה עם עוד גלגול איטי של הכוס שלה על הזין שלי.

שאפתי אוויר ונלחמתי לחשוב בבהירות. לאט־לאט הורדתי אותה לרצפה והתחלתי לנשק לה את הצוואר. ליקקתי לאורך עצם הבריח. "אני הולך לזיין אותך כל הלילה, בלה. אני אתיש אותך, טֶה לוֹ פּרוֹמֵטוֹ."

"מה זה אומר?" היא שאלה בנשימות מאומצות.

"אני מבטיח לך."

"אלוהים, המבטא הזה. זה פאקינג סקסי."

המהמתי מעומק החזה. "את רטובה בשבילי?"

"כל כך רטובה. אלוהים, ויטו. אני כבר מתה כאן."

"אני רוצה לרדת לך. איפה תרצי את האורגזמה הראשונה שלך?"

"המממ, בוא נראה." היא פקחה עיניים ובחנה את הסוויטה. "אלוהים אדירים. זה החדר הכי טוב בריזורט?"

האמת שכן.

סוויטת הפנטהאוז השתרעה על פני רוב הקומה העליונה והשקיפה אל כל האזור מסביב. היו שם שני סלונים, מזווה, שלושה חדרי שינה, ארבעה חדרי רחצה וספרייה. אבל לא הייתי עסוק בכל זה כרגע. האישה הזאת תפסה את כל תשומת הלב שלי.

"כאן, נראה לי," אמרתי וחפנתי לה את השדיים דרך הבד הדק. היא לא לבשה חזייה והפטמות שלה הטריפו אותי מהרגע שהיא התיישבה והזמינה אותי למשקה. צבטתי אותן והיא גנחה ושמטה ראש אחורה אל הקיר. "תתפשטי."

"אוקיי." היא הרימה ידיים אל עורפה ומשכה בסרט שהחזיק את החלק העליון של הבגד שלה במקום. פשטתי את הסוודר מעל לראש וחלצתי את הנעליים. כשהחזה שלי היה עירום, היא סקרה את הגוף שלי ביסודיות. "מישהו כאן מתאמן."

תחום העיסוק שלי הצריך כוח, סיבולת ומאגר בלתי נגמר של אנרגיה כשהתעורר הצורך באלימות. אבל לא אמרתי שום דבר מכל זה. פתחתי את החגורה ואז את הרוכסן, והורדתי את המכנסיים והגרביים. עמדתי שם רק בתחתונים שחורים.

"הו, וואו," היא אמרה כשמבטה שוטט לאורך גופי ועצר על המפשעה שלי. "בדרך כלל אין לי כזה מזל כשאני מבקרת בקזינו."

"אַנדיאמוֹ, בואי." הצבעתי על הידיים שלה. "תוך חמש שניות, הכוס שלך צריך לחנוק לי את הפנים."

"אוקיי, שתלטן." מגי הפשילה את האוברול למותניים וחשפה שדיים מושלמים, ואז שלחה ידיים אחורה כדי לפתוח את הרוכסן של החלק התחתון. החלקתי את מפרקי האצבעות שלי על הפטמות שלה כשהיא דחפה את המכנסיים למטה מעבר לקרסוליים. בלי העקבים, היא הגיעה לי לסנטר, עדיין גבוהה יותר מרוב הנשים.

זזתי אחורה כדי להסתכל עליה — כּריסטוֹ, היא לא לבשה תחתונים.

שאני אמות. האישה הזאת לא הפסיקה להפתיע. שיער הערווה שלה היה מגולח למשעי, חושף את שפתי הכוס, והפה שלי התמלא ריר. ירדתי לברכיים ממש שם, על רצפת השיש במבואה, והצמדתי את פניי לעורה. הריח שלה מילא לי את הראש. פֶּרפֵטוֹ. מושלם.

הזין שלי התפתל, מת להצטרף לחגיגה, אבל הייתי חייב לטעום אותה קודם. הרמתי לה רגל אחת והנחתי אותה על הכתף שלי, ואז החלקתי לשון דרך החריץ שלה ונתתי לכל הרטיבות הטעימה הזאת לעטוף את לשוני.

"וואו, לא צחקת." היא מניחה לי יד על הראש. "זה באמת הדבר הראשון שרצית לעשות."

"ראשון, אחרון, ותוך כדי," מלמלתי ואז ליקקתי אותה שוב. "דיו — אלוהים — כמה זה טוב."

התחלתי לעבוד על הדגדגן שלה עם הלשון, בודק מה היא אוהבת, מה גורם לה להשתנק, מה גורם לאצבעות שלה לאחוז בשערי בכוח. הלחץ, המהירות, יניקה קטנה. לרדת לאישה זה כמו להרכיב פאזל, למצוא את האיזון הנכון כדי לגרום לה לגמור. והייתה לי סבלנות אין־סופית למשימה.

"אצבעות," היא השתנקה והניעה את האגן שלה, מתחננת ליותר.

החלקתי שתי אצבעות לתוכה, דפנות הכוס שלה היו כל כך חמות ומתוחות שכמעט איבדתי את הקצב. הזין שלי יאהב להיות שם בפנים.

הירכיים של מגי התחילו לרעוד. "אלוהים, אלוהים, כן, בדיוק שם. בבקשה. אל תפסיק."

המשכתי ככה עד שהיא התכווצה מסביבי. ואז גופה רעד, הכוס שלה לפת לי את האצבעות והגניחות שלה הדהדו. עוצמה זרמה לי בוורידים והזין שלי פעם בקצב פעימות הלב. העור נמתח כל כך שזה כאב.

כשהיא נרגעה, זזתי קצת אחורה וחיככתי את האף בדגדגן הנפוח שלה, מתענג על החוויה. "זה היה מדהים," היא אמרה, הקול שלה היה כמעט לחישה. "בדרך כלל אני לא גומרת מזה."

הרמתי מבט, מופתע. "אז איך את גומרת בדרך כלל?"

"עם ויברטור."

לא הצלחתי להחליט אם היא רצינית או לא. "עם פרטנר?"

"כן."

"ובכל זאת, לא היית צריכה את זה איתי." הנחתי ידיים על ירכיה ונעמדתי. "גרמתי לך לגמור תוך בקושי שלוש דקות."

"תרגיע. אף אחד לא אוהב שוויצרים."

שוויצר? עוד נראה. התקרבתי עד שגופי כמעט נגע בגופה. "אז איפה את רוצה שאני אזיין אותך?"

היא כרכה זרועות סביב כתפיי ונשכה לי את התנוך. "על החלונות, ויטו. שכולם יראו." ואז היא החליקה ידיים במורד החזה שלי, אל התחתונים, ודחפה אותם למטה. "תחשוב כמה הם יקנאו."

פאק. הרגשתי תזזיתי, מוכן לצאת מעורי. איך היא ידעה בדיוק מה להגיד כדי להטריף אותי?

הרמתי אותה ולקחתי אותה אל החלונות הגדולים. "את רוצה להעלות מופע, בלה?"

"אלוהים, כן. מהר, ויטו."

"יש מצב שהזגוגית קרה."

"לא אכפת לי."

הצמדתי אותה לחלון וכיסיתי את פיה בפי. אם היה לה קר, לא ראיתי שום סימן לזה. היא נישקה אותי בחזרה באותה עוצמה, שפתיה היו להוטות בדיוק כמו שפתיי, והלשון שלה נחושה ופראית. היא חיככה את מרכז גופה בזקפה שלי, מחפשת. תפסתי את הזין ומיקמתי אותו, מוכן לחדור פנימה.

כשהחום חדר לקצה שלי, הבנתי מה קורה. קפאתי. מה לעזאזל נדפק אצלי? "מֶרדָה! חרא, שכחתי קונדום."

"אוי, שיט. גם אני שכחתי. יש לך?"

"חכי רגע."

איך יכולתי להיות כל כך פזיז, כל כך חסר זהירות? זה לא קרה לי אף פעם. העברתי יד בשיער, נכנסתי לחדר השינה, ומשם לחדר הרחצה הצמוד. היו לי רק שלושה קונדומים שם, ותכננתי להשתמש בשלושתם הלילה עם מגי. גלגלתי את הלטקס על הזין בדרך חזרה לחדר הראשי, ומצאתי אותה שעונה על החלון, אצבעותיה ליטפו בין רגליה בלי בושה כשהיא הסתכלה עליי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*