06:29

פרק 1:

חשיכה

"אני מביט מערבה ונעשה לי מיד חושך בעיניים. אני רואה את האנשים בצד השני של הקו מורידים את הרשתות מהכלים, מתחילים לחמם מנועים ותופסים מערך התקפי. תראה מה הולך שם, אני צועק לקוסם. תסתכל! הם יבואו לשחוט אותנו כמו כלבים בתוך הבונקר המחורבן. אבל הוא אינו עונה לי״

(אמנון דנקנר, "הקוסם ממוצב ברוש", 1981)

"תחנות גרניט, קבלו: הם פוצצו את (גדר) שעון חול. קבל שאני מזהה שהם חצו את שעון חול. הם נוסעים על אופנועים לכיוון שטחנו, עברו כבר את (מערכת) הרואה־יורה, בסביבות השלושים אנשים. הם נמצאים ליד הרואה־יורה וממשיכים לנסוע לכיוון שטחנו. קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב"

(התצפיתנית יעל לייבושור, ברשת הקשר של גזרת נחל עוז בבוקר 7 באוקטובר)

בפעם הראשונה שבה הגיעה יעל לייבושור למחנה הצבאי נחל עוז היא התעלפה מרוב לחץ. כשגילי, אמא שלה, שאלה אותה למה היא חושבת שזה קרה, ענתה לה הבת: "הבנתי". מה הבינה? "הבנתי על מה אני שומרת. אני ממצמצת בעמדה וחייל נהרג בגדר. אני ממצמצת ורוצחים ילדים בקיבוץ". בתבונתה, אומרת האם, לקח לבתה עשר דקות לקלוט את גודל הסכנה שאורבת מעבר לגבול. "זה מה שניהל אותה בהמשך, לטוב ולרע, בשונה מאוד מילדת הטבע שהייתה קודם. ככה היא עלתה לכל משמרת, יושבת מתוחה בכיסא, לא מסיטה מבט מהמסך. היא תפסה את גודל הסכנה כבר כשהגיעה למחנה. לכולן היו סיוטים בלילות, על מחבלים שיוצאים ממנהרות. יעל שאלה אותי: אמא, מה יקרה אם תהיה פשיטה ואני אקפא?". גילי, פסיכולוגית קלינית במקצועה, אמרה לבתה שלקפוא היא תגובה אנושית, ושכל ההכשרה, התרגילים והאימונים שעברה יעמדו לזכותה ברגע האמת.

נתוניה האישיים של יעל, תלמידה מצטיינת ובוגרת שנת שירות כמדריכת בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע, היו אמורים להוביל אותה למקומות אחרים בצה"ל. אבל כשהצבא התעקש לשבץ אותה כתצפיתנית, היא לא התמרדה. היא הייתה מודעת לשם הרע שיצא לתפקיד, לתנאי השירות הקשים ולתחושת הקיפוח של התצפיתניות, אבל יחד עם הוריה, גילי וחגי, החליטה כי עליה לכבד את כללי המשחק. "אם את כבר שם, תעשי הכי טוב שאפשר", אמרו לה. יעל גילתה מהר כמה התפקיד שלה קריטי. אוגדת עזה נחשבה לזירה המשמעותית ביותר לשירות עבור תצפיתניות, והגזרה החמה והמאתגרת ביותר בתוכה הייתה בחטיבה הצפונית, שחמ"ל התצפיות שלה מוקם במחנה נחל עוז. "זה היה המחנה הכי קדמי והכי נחשב. לשם לקחו את הבנות שבלטו בקורס, כי השירות בו יותר מסובך", מספרת האם.

גילי לייבושור לא סבלה את הבסיס מהרגע הראשון בו ביקרה שם את יעל. "אמרתי לה שיום אחרי שתשתחרר אני אתלונן בפני הרמטכ"ל. יעל אמרה שלא אעשה פדיחות". אבל גם יעל עצמה הרגישה בהדרגה שמשהו לא בסדר. בחמ"ל התצפיות, היא שובצה לעמדה שנחשבה קשה במיוחד, "פסקל 76", הצופה על שכונת שג'אעייה, מעברו השני של הגבול. הבתים הקיצוניים של השכונה הפלסטינית, בפאתיה המזרחיים של עזה, נבנו במרחק כמה מאות מטרים בלבד מגדר המערכת.

פסקל 76 הייתה עמדה שדרשה ערנות מרבית, משום שהתמקדה בנעשה במרחב שבין השכונה לבין הגבול. התצפיתניות נדרשו להבחין בין אותות, סימני מודיעין מחשידים, לבין רעשי הרקע של חיי היומיום בשכונה. קושי נוסף נבע מהידיעה שהמצלמה, המופעלת מרחוק, מכסה את האזור ממנו עלולה להגיע התקפה על המחנה, שנמצא בעמדת נחיתות מובהקת ביחס לשכונה, הגבוהה יותר. התצפיתניות לא שמרו רק על הקיבוץ הסמוך, או על החיילים המסיירים לאורך הגדר. הן איישו את עמדת התצפית שהגנה עליהן ועל חברותיהן ליחידה.

השירות הממושך חִייב רמה גבוהה של התמצאות בכל תזוזה מעבר לגדר. "אם הפלאח שמעבד את האדמה הקרובה לגבול מצידה השני החליף לחולצה בצבע אחר, היא שמה לב. אם הוא מסתכל ימינה כשבדרך כלל הוא מביט שמאלה, היא שאלה את עצמה מה השתנה שם". היו גם האימונים המוגברים של חמאס, שאותם זיהו התצפיתניות לכל אורך הגזרה. "למה שחמאס יתרגלו הסתערות על טנק אם הם לא מתכננים ליישם זאת במציאות?".

כל ארבע שעות התחלפה יעל עם חברותיה לעמדה, התצפיתניות נועה מרציאנו וקרינה ארייב. שלושתן התריעו על סיורים חריגים של חמאס בקרבת הגבול. פעילי חמאס התחילו להגיע לאזור יותר ויותר, בחבורות הולכות וגדלות, על טנדרים מתוצרת טויוטה. התצפיתניות הבחינו גם שאנשי חמאס מפעילים באזור תצפיות שאספו מידע על פעילות צה"ל, וגם מטיסים רחפנים בשמי ישראל. בחמ"ל המקביל, בגזרה הדרומית יותר במחנה כיסופים, הזהירה אחת התצפיתניות הוותיקות בכירים בחטיבה המרחבית כי צפויה מתקפה. המפקדים לא התרשמו. אחד מהם איים עליה שאם תמשיך להטרידו באזהרות שווא, יעמיד אותה לדין משמעתי.

בתקופת חגי תשרי, על רקע הפגנות אלימות שארגן חמאס, עלתה המתיחות סביב הגדר. יעל הסתירה מהוריה את רוב ההתפתחויות. אולי מפני שמשפחתה מתגוררת בשיפולי עוטף עזה, במושב גיאה ליד אשקלון. קצת לפני סוכות, נורתה אש צלפים על שתי המצלמות בפסקל 76, ממזרח וממערב לגדר. שתיהן הוצאו מכלל פעולה, אך תוקנו בידי צה"ל בהמשך. בערב יום הכיפורים 2023, פחות משבועיים לפני פרוץ המלחמה, גילי לייבושור נסעה להביא עוגה ליעל וחברותיה התצפיתניות במחנה. חיילי גולני מפלוגה ב' בגדוד 13 עצרו אותה בכניסה, מבחינים בקלות בדמיון בין האם לבתה. "את אמא של 76? את יודעת איך שילה המ"פ שלנו קורא לה? 76 — הכי טובה שיש".

ביום רביעי בבוקר, בעיצומו של חול המועד סוכות, יעל וחברותיה חזרו מחופשה בבית. התצפיתניות כבר הבינו שדברים בגזרה עומדים להשתנות. "לפחות בארבעה בתים", אומרת גילי, "התנהלה שיחה דומה. הבנות אמרו שהן מפחדות לחזור לבסיס כי משהו רע עומד לקרות. האבות אמרו להן שאין מה לדאוג ואפשר לסמוך על צה"ל. אתה יכול לתאר לעצמך איך האבות האלה מרגישים עכשיו".

בשבת, 7 באוקטובר בשעה ארבע לפנות בוקר, התחלפה משמרת בחמ"ל התצפיתניות. קרינה סיימה את המשמרת ועמדה ללכת לישון. יעל, שתפסה את מקומה מול המסך, אמרה לה: "הולכת להיות פשיטה. זה יקרה בחטיבה הדרומית". ״כל התצפיתניות הבינו״, אומרת גילי.

איתותים ראשונים — והדממה

האות המדאיג הראשון הגיע כבר בצהרי יום רביעי, 4 באוקטובר, כשהתברר שבכירים בחמאס מקיימים שיחות חריגות עם פעילים בחטיבות המרחביות שלו. בתחקירי המודיעין על המלחמה אותרו בדיעבד לפחות 13 נורות אזהרה שנדלקו בימים הבאים בישראל, בלי שיעירו בצורה מספקת את מערכת הביטחון. המשמעותי מבין האותות האלו נודע לימים כפרשת כרטיסי הסים, שנחשפה לציבור בישראל רק במהלך המלחמה. היה זה מבצע מודיעיני מבריק של שב"כ, שאמור היה לספק התרעה ממוקדת מפני מלחמה, אולם נכשל בזמן אמת בשל ניתוח שגוי של המידע שהתקבל.

הרעיון למבצע נבט בעקבות מבצע צוק איתן ב־2014, כשהתברר שחמאס מייחס חשיבות עליונה לתיעוד פשיטות דרך מנהרות לתוך שטח ישראל. כדי לשדר שידור חי ברשתות החברתיות מתוך ישראל, נזקק חמאס לטלפונים סלולריים המחוברים לרשת הישראלית. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא באמצעות כרטיסי סים ישראליים, שהוכנסו למכשירים לפני חציית הגבול, במקום אלה העזתיים. כשכרטיס כזה מוכנס לטלפון שבו מחזיק פעיל חמאס, הדבר עשוי להעיד שפשיטה בדרך. עכשיו נותר רק לדאוג שכרטיסי הסים הישראליים שבידי חמאס יהיו מאוכנים ונתונים מראש למעקב. שב"כ הצליח לשתול כרטיסי סים כאלו בקרב פעילי הארגון, ודאג שהם יגיעו ללוחמי המערך ההתקפי, בראשו יחידות הנוח׳בה, ובהן המחבלים המאומנים והאכזריים ביותר שלו. הארגון החשיב את היחידות האלו לכוח העילית שלו, וביסס עליהן את כל תוכניתו לפשיטה עתידית.1

מתחקיר שקיים שב"כ על פתיחת המלחמה עולה כי בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר אותרו 45 כרטיסי סים דלוקים בטלפונים סלולריים של פעילי חמאס. כרטיסי סים ראשונים נדלקו כבר בערב 5 באוקטובר, אולם המידע על כך התקבל באגף המודיעין של צה"ל באיחור יחסי, ולא תורגם להתרעה משמעותית. ״מבצע הסימים״ היה שייך לשב"כ — ולצה"ל לא הייתה כל דרך לעקוב אחר הסימנים במערכות הממוחשבות שלו.

רק ביום שישי בשעה 9 בערב, הועבר עדכון מקיף ראשון משב"כ לצה"ל על הפעלת כרטיסי סים בודדים באותה יממה בגדודי חמאס במרכז הרצועה. בשתי הזדמנויות קודמות, ב־6 באוקטובר 2022 ובסוף אפריל 2023 נדלקו 38 ו־37 כרטיסי סים, בהתאמה. בפעמיים הללו סברו בישראל כי מדובר בתרגיל שקיימה הזרוע הצבאית של חמאס (בדיעבד, נבדקה גם אפשרות שבסתיו 2022 חמאס תכנן להוציא לפועל מתקפה גדולה על ישראל ולבסוף חזר בו). גם הפעם, נטה מרחב דרום בשב"כ להעריך, לאורך הלילה, כי מדובר רק בהכנות לקראת תרגיל.

גם לאחר שזוהתה הפעילות החריגה והחלפת כרטיסי הסים, קהילת המודיעין החמיצה את משמעותה והתעלמה מהתפתחויות מדאיגות אחרות הקשורות בהן: כרטיסי הסים הופעלו בהדרגה בהרבה יחידות שונות הממוקמות באזורים שונים לאורך הרצועה (בית־חאנון בצפון, מחנות הפליטים במרכז הרצועה, חאן־יונס בדרומה). בניגוד לפעמים קודמות, הם נשארו פועלים ובאמצעותם הורידו הפעילים לסלולריים שלהם אפליקציות סטרימינג, המאפשרות שידור חי. לאורך הלילה נרשמה גם עלייה של מאות אחוזים בהיקף העברת המסרונים בין פעילים, ובהם מפקדים בדרג של מג"ד ומ"פ, במכשירים סלולריים אחרים, שלא צוידו בכרטיסי סים ישראליים. בחלק גדול מהמקרים היה זה מה שמכונה בשפה המקצועית מודיעין ללא תוכן (מדל"ת), שכלל אייקונים ואמוג'ים, ללא טקסט נלווה. בראייה לאחור, ברור שהיו כאן סימנים מוסכמים וכי הוחמצה אינדיקציה חשובה לפעילות חריגה.

סימנים מדאיגים אחרים שנקלטו בימים שלפני המתקפה כללו חשד להכנות בלתי שגרתיות שנעשו בחדרי מבצעים תת־קרקעיים ("נכסי חירום") המשמשים מפקדים בכירים בחמאס, בהם מפקדי חטיבות ומפקדי גדודים. בנוסף, יורטה שיחה שנדונה בה העלאת כוננות בעמדות שיגור, השייכות למערך הירי תלול המסלול (רקטות ומרגמות). אולם, בשיחה אחרת שנקלטה נאמר כי ההכנות הן חלק מתרגיל.

במערך הנ"ט של חמאס תועדו הכנות לצילום סרטון הסברה ביום שבת בבוקר. תזוזות לא שגרתיות נרשמו גם במערך האווירי של חמאס, המפעיל רחפנים וכטב"מים. סימנים לפעילות זוהו גם במערך הימי, אבל תוארו בצד הישראלי כהכנות לאימון (בין אמ"ן לחיל הים, נאמר בתחקירים, התקיים "דו־שיח של חרשים", שבו חוסר עדכון הדדי גרם להחמצת מידע חשוב).

בכירים בקהילת המודיעין הסבירו בשלב התחקירים שלצד האיתותים המדאיגים נקלטה גם פעילות שהעידה על שגרה. התמונה שהתקבלה, אומר אחד הקצינים שתחקרו את אירועי הלילה, הייתה "מעורבת, לא קוהרנטית, לא ברורה. חלק מהמידע היה חריג, חלקו לכאורה מרגיע". באותו לילה, האיתותים הכניסו את אנשי המודיעין, בשב"כ, במטכ"ל, בפיקוד הדרום וביחידה 8200, למרתון של בדיקות קדחתניות סביב המידע שהתקבל. חלק גדול מהבדיקות התמקד בכרטיסי הסים: האם זוהתה בעבר כמות כזו של כרטיסים שהודלקו? באילו אזורים ובקרב בעלי אילו תפקידים? האם קיים הסבר אלטרנטיבי, פרט לתרגיל או מוכנות למתקפה אמיתית? ועדיין, ההבנה שמדובר במצב חדש לא חלחלה. קצינה מ־8200 הסבירה מאוחר יותר: "לימדו אותנו לכבות התרעות, לא להדליק אותן". כלומר, למצוא סיבות מדוע אין מדובר בחריגה משגרה.

בתחקיר שערך אלוף־משנה במילואים אבי אליהו מטעמה של אוגדת עזה על תפקוד המודיעין בלילה, אותרו לבסוף 13 סימנים. כשאליהו פרס אותם גיאוגרפית, על מפה, בהתאם למקום שבו אותרו, התברר שזוהו בכל חלקי הרצועה, למעט רפיח. לזרוע הצבאית של חמאס היו 24 גדודים, כפופים לחמש חטיבות מרחביות. בארבע חטיבות, וביותר מעשרה גדודים, נקלטו באותן שעות סימנים לפעילות חריגה. יתרה מזאת, הסימנים נקלטו בחמישה מערכים קריטיים של חמאס: הפיקוד והשליטה, הירי תלול המסלול, ירי הנ"ט, המערך האווירי וכוחות הפשיטה של הנוח׳בה. כך התקבלו בו־זמנית איתותים על מתקפה מתואמת, חריגה בגודלה ביחס למה שהורגלה ישראל בסבבי הסלמה עם חמאס. ועם זאת, איש בצד הישראלי לא היה מודע לקיומם של כל הסימנים, בזמן שנקלטו. חלקם נתקעו במערכות המחשב או בגופים השונים שהופקדו עליהם. אחרים דווחו באיחור קריטי וחלק לא הובן כהלכה (מספר רב של מסרים בפלוגות הנוח׳בה הוחמץ). בזמן אמת, איש לא ראה את התמונה במלואה, איש לא פרס אותה על מפה ואיש לא ידע לחבר את הנקודות.

בבדיקה לאחור, התבררו פערי המידע ונקודות התורפה במערכת המודיעין המסועפת והיקרה במיוחד שהפעילה ישראל מול רצועת עזה. ישראל סבלה ממחסור קשה ביומינט, מודיעין המתקבל מסוכנים אנושיים, ברצועה בכלל ובתוך הזרוע הצבאית של חמאס בפרט. בהיעדר סוכנים איכותיים כאלה התבסס רוב איסוף המודיעין שם על מערך הסיגינט (מודיעין אותות, האזנות), ובפרט על אמצעי ספציפי. האמצעי המיוחד הזה לא פעל במשך שעות רבות בלילה הגורלי שבין 6 ל־7 באוקטובר.

לאורך הלילה התקיימו שיחות מתוחות בין מודיעין פיקוד דרום למטה יחידה 8200, סביב תיקון הנזק, וכשהתקלה תוקנה, נותר רק זמן קצר לפני המתקפה. הסימנים שהצטברו באותה מערכת פוענחו רק אחרי שהחלה המלחמה. בתחקיר של אמ"ן נקבע כי אפשר היה לשקם את פעילות אותה מערכת התרעה 40 דקות מוקדם יותר. כמו דברים רבים אחרים, גם המידע הקריטי על אי־תפקוד המערכת כלל לא היה ידוע למקבלי ההחלטות בלילה. במילים אחרות: הם היו משוכנעים שכלי המעקב המרכזי שעמד לרשותם לפענוח כוונות חמאס פעיל ומתפקד, אך אינו מבחין בדבר חריג.

לרשות מערכת המודיעין עמד עוד כלי משמעותי אחר, שעשוי היה לחשוף סימנים מקדימים למתקפת הפתע: מערך הוויזינט (המודיעין החזותי) — שורת אמצעים משוכללים שתפקידם לעקוב אחרי תנועת האויב ולצלם אותה. הבעיה היא שרוב המערך הזה גויס באותן שעות על־ידי שב"כ למטרה ספציפית — כחלק מהכנות אפשריות למבצע התנקשות בהמשך. בפיקוד הדרום ובשב"כ הריחו הזדמנות מבצעית. בלהט המבצעי, מוקדו כל העיניים בכך ולא נעשה שימוש בתוצרי המעקב כדי לבחון תנועות חריגות אחרות.

בשנים שלפני המתקפה, פחתו מאוד ההאזנות לרשתות הטקטיות של הזרוע הצבאית. אמ"ן נהג אומנם להקליט את המתרחש בהן, אך התפנה לפענח את ההקלטות רק באיחור ובאופן חלקי. באופן דומה, לא נעשה מאמץ ממשי לפענח מגמות של מטה־דאטה — מידע בסיסי בהיקף נרחב — שעשויות היו גם הן ללמד על תנועות לא שגרתיות. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד: במתקפה כה גדולה נוטלים חלק אלפי אנשים, שבוודאי נדרשות להם שעות אחדות להתכונן. גם אם למודיעין הישראלי לא היה סוכן אנושי בעזה שידווח כי השכן שלו מקומת הקרקע, איש חמאס, יצא מהבית באופן חריג ב־3 לפנות בוקר, מה באשר לתופעות נרחבות יותר? למשל — תדלוק של מאות אופנועים, דחפורים וטנדרים בהיקף לא שגרתי, בימים שלפני המתקפה? קצין בכיר במטכ"ל שאל מאוחר יותר, במידה לא מוסתרת של זעם: "איך יכול להיות שחמאס מעביר אלפי אנשים משגרה לחירום ואיננו יודעים כלום, לא מהפלאפונים ולא ממכשירי הקשר הטקטיים, המוטורולות?".

מתחקיר שב"כ שנעשה לאחר המלחמה עולה כי היה סוכן אנושי אחד, שבשעות הבוקר המוקדמות דיווח למפעיליו על פעילות חריגה — הן בשעה והן במספר האנשים — במסגד במקום מגוריו ברצועה. האיש דיווח שלא מאפשרים לו להיכנס למסגד. פיסת המידע המחשידה הזו לא הוצפה כלפי מעלה בשירות בזמן אמת. איש מודיעין בכיר שנשאל על כך משיב: "לפי שיטת העבודה שלנו, אנחנו ממוקדים בפיקסלים מסוימים מתוך התמונה הגדולה. חיפשנו למשל מפקדים ספציפיים כדי להבין מה הם עושים. לא הסתכלנו על כל הרצועה, ולא ניסינו להבין אם יש מספר כפול של מכוניות שזזו ממקומן באותו הלילה. בדיעבד, גילינו שהיו קצת התרחשויות ברשת הטקטית לפנות בוקר. מידע כזה יכול היה לתת לנו עוד קצת צבע, אבל לא לשנות את הבנת המציאות באופן דרמטי. ועדיין, הייתה זו שגיאה שלא עסקנו בכך. הסתמכנו בעיקר על סיגינט ממוקד, בלי שהפעלנו מספיק מקורות מגוונים. מצב הדברים לא היה ייחודי ללילה הזה. הטעות נבעה מהבנות אסטרטגיות שגויות. חשבנו שנדע לזהות הכנות דרך התמקדות במקבלי ההחלטות בחמאס".

מתקפת הפתע של חמאס, על תוצאותיה ההרסניות, גררה מיד השוואות עם מתקפת הפתע המשולבת של מצרים וסוריה בפתח מלחמת יום הכיפורים ב־1973. ההיסטוריונים של המלחמה ההיא מצאו אז צדיק בסדום: סגן סימן־טוב בנימין, קצין מודיעין מפיקוד הדרום, שבימים שלפני המתקפה התריע לשווא בפני מפקדיו על כוונותיהם של המצרים. ועדת אגרנט ציינה אותו לשבח.

גם 50 שנה מאוחר יותר, צצו סיפורים על "סגן סימן־טוב" חדש, הפעם ברמת החייל הבודד. היו לפחות שתי דמויות כאלה, והיו גם קצינים בכירים יותר שבדיעבד העידו על תחושות מטרידות, כאבי בטן שליוו אותם ככל שנוספו סימני האזהרה לאורך הלילה. הצרה היא שהחששות הללו לא לוו ברוב המקרים במהלכים מעשיים. לעומת זאת, בלטה לטובה חיילת בלהק המודיעין של חיל האוויר, שאף שלא הייתה חשופה למידע הרגיש בלילה, זיהתה תכונה ביחידות מודיעין אחרות, התריעה בפני הקצינים הממונים עליה וערכה בדיקות בעצמה. באוגדת עזה היה מש"ק מודיעין שסיפר לאחר המתקפה כי הזהיר את מפקדיו לאורך הלילה, אולם אלה התייחסו לדבריו בביטול. יש קצינים בכירים שהתרשמו מגרסתו. אחרים טוענים שלא מצאו לה סימוכין בשיחות ובהתכתבויות מהלילה, שנבדקו בהמשך.

לשאננות המסוימת שבה התקבל המידע לאורך הלילה תרמה הערכת המצב המודיעינית הבוטחת שהתגבשה בשבועות שקדמו לו. במהלך ספטמבר, יזם חמאס סדרת מחאות אלימות, שבהן התקבצו מאות פלסטינים סביב הגדר המקיפה את הרצועה ויידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל. לעיתים גם נפתחה אש מנשק קל. במקרה אחד, נהרגו חמישה פלסטינים מפיצוץ שאירע כשניסו להניח מטען חבלה מצידה המערבי של הגדר. המהלך של חמאס פורש בקהילת המודיעין כניסיון ללחוץ על קטאר וישראל להעביר את מלוא המענק הכספי החודשי שהגיע מדוחא לעזה, לאחר שהקטארים הערימו קשיים. הבנות שהושגו בסוף ספטמבר פתרו כביכול את המשבר. העברת הכסף הובטחה, וישראל הסכימה לשקול בחיוב העלאה נוספת במספר היתרי העבודה לפועלים עזתים בתחומה, מ־18,500 ל־20,000. בעקבות ההבנות האלו, הופסקו העימותים בקרבת הגבול. בצד הישראלי, השקט הזה התפרש כחיזוק לתפיסה שחמאס נוקט בקו מעשי, מחפש הישגים כלכליים, ולא חותר לעימות. "ירדנו מדופק 200 לשקט מלא", תיארו זאת מאוחר יותר בפיקוד הדרום. כשירד המתח ברצועה, הופנה עיקר הקשב במטה הכללי, בבסיס הקריה בתל־אביב, למערכה נגד הברחות הנשק מאיראן לחיזבאללה בלבנון, דרך שטח סוריה.

בשתי הערכות מצב שקיים הרמטכ"ל, הרצי הלוי, לאורך יום שישי, בבוקר ואחר הצהריים, דווח על שגרה ברצועה, למעט מקרה שבו הרחיקו שוטרי חמאס מפגינים שניסו להתקרב לגדר הגבול. 6 באוקטובר, לדברי קצינה מפיקוד דרום שהעידה בתחקירים, היה יום כל כך שקט, "עד שהתלבטתי מה לכתוב בדו"ח היומי".

צה"ל ניצל את השקט. בתקופת ההדממה בחול המועד סוכות פעלו רוב המשרדים במטות במתכונת מצומצמת, ומפקדים רבים יצאו לחופשות משפחתיות.

״תקומו בבוקר ותראו שהכול היה בסדר״

היקיצה מתנומת החגים הייתה איטית, הדרגתית ובעיקר מבולבלת. העיסוק בסימנים המטרידים מעזה הואץ בליל שבת, סמוך לשעה 11 בלילה, לאחר שהמידע על כרטיסי הסים הועבר משב"כ לפיקוד הדרום ולאוגדת עזה. מפקד אוגדת עזה, תא״ל אבי רוזנפלד, עודכן גם הוא. אלוף הפיקוד, ירון פינקלמן, ששהה עם משפחתו בחופשת חג בגליל העליון, שוחח בטלפון עם אלוף־משנה אריאל לבובסקי, הקמ"ן שלו, שסיפק שלושה הסברים אפשריים לפרשת כרטיסי הסים. לפי התסריט המחמיר שפרש לבובסקי, חמאס התכונן לפעולה מקומית יזומה, בהפתעה. האפשרויות האחרות היו הכנות לתרגיל של הזרוע הצבאית, או צעדי מוכנות הגנתיים, מחשש לפעולה ישראלית קרובה. זאת לאחר שבתקשורת הישראלית התפרסמו דיווחים על ישיבת קבינט צפויה ביום ראשון, שבה אמורים השרים לדון באפשרות לחדש את פעולות ההתנקשות ברצועה, בתגובה לפיגועי חמאס בגדה המערבית.

אחרי השיחה הזו הודיע האלוף פינקלמן לאנשיו שיקיים הערכת מצב ב־10:00 בבוקר, וסייג כי אם יתקבל קודם לכן מודיעין חדש, תכונס התייעצות מיידית. בשעתיים שלאחר מכן התנהלו עשרות שיחות נוספות, בתוך הפיקוד והאוגדה, ובין קציני הפיקוד והאוגדה לבין שב"כ. הבדיקות המודיעיניות שהתקיימו לגבי מערכים שונים בחמאס לא העלו עדיין ממצא חדש. מעט לאחר 2:30 לפנות בוקר התקבל פרט מודיעיני שעורר תשומת לב מיוחדת. פינקלמן החליט שהדיווח הזה מספיק כדי לקיים הערכת מצב מחודשת. ראש לשכת הרמטכ"ל, סגן אלוף מתן פלדמן, קיבל עדכון על ההתפתחויות מלשכת ראש שב"כ. גם חטיבת המבצעים במטכ"ל החלה להעביר עדכונים, בין השאר לחיל האוויר.

בין 3:00 ל־4:00 לפנות בוקר התקיימו שיחות טלפוניות בין ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק, לבכירים בשב"כ. בסיוק הורה לתגבר משמעותית את הכטב"מים לאיסוף מודיעין ולתקיפה בעזה. בשיחות סוכם על העלאה הדרגתית של מספר הכטב"מים סביב הרצועה, מאחד לארבעה, בתוך כמה שעות. החשש היה שחמאס יזהה את התנועה המוגברת ויבין שישראל נערכת להתרחשות בגבול. באותה שעה עודכנו גם בכירי אמ"ן. ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה, היה בחופשה משפחתית במלון באילת. כשהעוזר שלו העיר אותו משנתו, חליוה שאל כמה שאלות והנחה להעיר אותו שוב אם יצוץ משהו חדש. ב־3:20 לערך העיר הרל"ש פלדמן את הרמטכ"ל. הלוי ביקש לשוחח עם אלוף פיקוד הדרום, אחרי הערכת המצב הפיקודית.

הערכת המצב בדרום התקיימה טלפונית, בין השעות 3:15 ל־3:40. זה היה דיון רב משתתפים, שמרביתם הצטרפו אליו מבתיהם, באמצעות טלפונים סלולריים צבאיים מוצפנים. בשבתות ובחגים, צה"ל מקיים סבב תורנויות בין בכירים, כשמפקד היחידה או סגנו חייבים להישאר במחנה. אבל באותו סוף שבוע של שמחת תורה, באישור אך בחריגה מהנוהל, נשאר בגזרת עזה רק מג"ד אחד, במקום שניים, מתוך ארבעה. היה זה מפקד גזרת החוף בצפון הרצועה, שנחשבת לפחות מורכבת מבין הגזרות. את עמדות המפתח בפיקוד הדרום איישו רק תורנים בדרג נמוך יחסית. הקצינה שניהלה את חדר המבצעים הפיקודי הייתה בדרגת סגן בלבד. בדיון הטלפוני השתתפו גם שני ראשי מחלקות בשב"כ, בדרג המקביל לאלוף־משנה בצבא. שני בכירים יותר בשירות, ראש מרחב דרום וראש אגף המבצעים, שוחחו בלילה טלפונית עם האלוף פינקלמן, אבל לא הצטרפו לדיון.

קמ"ן הפיקוד לבובסקי סקר את התמונה, שכללה סימנים מדאיגים ולצידם סימנים מרגיעים. נכון, ניכרה פעילות בחדרי מבצעים אחדים של חמאס, אבל בכירים בארגון נותרו בבתיהם. "מידת החריגות", קבע לבובסקי, "אינה ברורה, אבל האירוע אינו בטווח הזמן המיידי. נמשיך להעמיק". בשיחות טלפוניות שניהל עם פינקלמן ואחרים, התמקד קמ"ן הפיקוד במידע על הפעלת נכס חירום ספציפי, שאותו תיאר כהעלאת כוננות חריגה ובלתי מוסברת. בכירים ממנו באמ"ן נזפו בו שהוא מגזים. "מטרלל את המערכת", כלשונם.

אלוף הפיקוד שאל את יתר אנשי המודיעין על הקו אם הם מסכימים שלא מדובר בהתרעה מיידית, המחייבת את הפיקוד לצעדי כוננות מוגברים יותר, ונענה בחיוב. פינקלמן התעקש לשמוע את עמדת קמ"ן אוגדת עזה, סא״ל א', שעדכן כי לא זוהו סימני כוננות במערך הנוח׳בה, שצפוי להוביל פשיטה אם תתרחש. בסיכום השיחה נתן פינקלמן כמה הנחיות: להעלות דריכות במערך ההגנה האווירית ולקרב לרצועה מסוק קרב הנמצא בכוננות, שיעבור מבסיס רמת־דוד בצפון לבסיס רמון בדרום. מאוחר יותר המליץ חיל האוויר לדחות את העברת המסוק לרמון לשעות הבוקר, מטעמי בטיחות. האיחור עיכב ברבע שעה את זמן הכוננות לתגובה. חיל האוויר עוד ייתקל בקשיים גדולים יותר, אחרי שהבוקר יפציע.

ראשי הלשכות של מפקד חיל הים ומפקד חיל האוויר עודכנו בהתפתחויות במהלך הלילה, אבל בדיעבד התגלה שמפקדי החילות עצמם הושכמו מאוחר מכפי שדווח למטכ"ל. גם ראש אמ"ן לא היה בתמונה, לאחר שבחר להמשיך לישון. תהליך קבלת ההחלטות בצה"ל, בליל 7 באוקטובר, נוהל בלי חלק גדול מהקצינים הבכירים הרלוונטיים.

ב־4:00 לפנות בוקר, במפקדת האוגדה, קיים תא"ל רוזנפלד שיחת ועידה עם שני המח"טים המרחביים תחתיו ועם קציני המטה שלו. רוזנפלד היה בחג במפקדת האוגדה וכמוהו מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ אסף חממי, שעימו בילה בחג גם בנו בן ה־6, אלון. מפקד החטיבה הצפונית, אל"מ חיים כהן, היה בחופשה בביתו בטבריה. רוזנפלד הורה לו לחזור לאוגדה, אבל דחה את בקשת כהן לעדכן את מפקדי הגדודים תחתיו במודיעין שהתקבל. בפיקוד, סירב פינקלמן לבקשה דומה של קצין האג"ם שלו, אל"מ אפרים אבני. הנימוק היה זהה: החשש שחמאס יבין שעלו על כוונותיו. באופן שקשה להבינו, כמה מהקצינים במפקדת האוגדה חזרו לישון אחרי ההתייעצויות האלו.

על סמך האירועים בגזרה בעבר, שיער מפקד האוגדה שמתקפה של חמאס תתבטא בניסיון לירות טיל נגד טנקים על כוח צה"ל לאורך הגדר. לכן, אסר על הכוחות לנוע בקרבת הגדר לפני עלות השחר והורה לדחות את נוהל פתיחת הציר, שבו סורקים עם אור ראשון את אזור הגדר כדי לוודא שלא הייתה חדירה בלילה, לשלב מאוחר יותר בבוקר.

בדרכו לבסיס, בקילומטרים האחרונים של הנסיעה, חלף מפקד החטיבה הצפונית כהן ליד שטח פתוח, סמוך לקיבוץ רעים. ימים אחדים קודם לכן אישרו שם החטיבה הצפונית ואוגדת עזה את קיומה של ה"נובה", מסיבה רבת משתתפים באתר החניון הסמוך לקיבוץ. השעה הייתה 5:30 בבוקר בערך. כהן הבחין בכוח משטרתי מלווה בשני כלי רכב, עומד על הכביש, סמוך לאתר שבו רקדו אלפי מבלים. לא הוא, ולא הקצינים במפקדת האוגדה הסמוכה, לא חשבו שכדאי להקדים ולפזר את המבלים שהיו פזורים בשטח הפתוח, חשופים ונטולי הגנה, לנוכח התרעה מעורפלת שהחלה להסתמן באופק. הם לא חשבו גם לתגבר את מאבטחי המסיבה בכוח צבאי.

באותה שעה היו במסיבה יותר מ־3,500 מבלים — פי שלושה ויותר ממספר האזרחים בבארי, הקיבוץ הגדול בכל האזור. אלפי אזרחים מבלים, חמישה קילומטרים מהגבול, כמעט בלי שום הגנה ובלי כוח אבטחה צבאי, בלילה שבו מח"ט הגזרה מוקפץ בדחיפות חזרה למפקדה שלו. אבל בעיני המח"ט כהן, הוא נקרא לשוב לחטיבה בגלל התרעה טקטית אפשרית, בקרבת הגדר. הוא לא ראה קשר בין ההתרעה הזו לבין שלומם של האזרחים המבלים במסיבה.

כשלומדים את ממצאי התחקירים בצה"ל ובשב"כ, אי אפשר שלא לעמוד על הפער העצום בין הטון הענייני, השגרתי, שבו התנהל הדיון בישראל בסימנים המדאיגים שהחלו להצטבר בצד הפלסטיני, לבין הקצב הגובר של ההכנות אצל היריב. כמה מקציני המודיעין שהיו מעורבים בהתייעצויות במשך הלילה נקטו במוצהר קו מבטל ביחס לסיכונים. "תקומו בבוקר ותראו שהכול היה בסדר", אמר אחד מהם לאנשיו. בכיר ממנו הציע לעמיתו לא להתרגש. "כשאני קורא היום את רשימת כל 13 הסימנים שהצטברו במהלך הלילה, שערותיי סומרות ואני רועד", אומר בכיר לשעבר באמ"ן. אבל בזמן אמת שום שערה של בכיר לא סמרה בפיקוד ובקהילת המודיעין.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*