שלי לרגע

פרק 1

סרניטי

הרעש הקליל של תרסיס הצבע ביד שלי מרוקן לי את הראש ממחשבות, מפחית לרגע את כאב הלב שהוביל אותי מלכתחילה לרחובות הנטושים. הדופק שלי הולם באוזני, מחריש את כל השאר בזמן שאני מרססת כמה נגיעות אחרונות ביצירת המופת החדשה שלי.

הבטן שלי מתהפכת כשאני צועדת לאחור ומסתכלת על התוצאה הסופית — דיוקן ריאליסטי של נערה שנשענת על קיר בניין המגורים הישן שאני עומדת מולו, מטה את הראש לאחור ועוצמת עיניים בכוח, והדמעות זולגות על פניה ומורחות את המסקרה על לחייה. הקירות שלצדה נראים כאילו נפער בהם חור שחושף שני אנשים בסלון ביתם, רוקדים ומחייכים זה לזה כאילו אין בעולם שום דבר מלבדם.

המעריצים שלי יבינו מהר שברקע יש אינספור תמונות, שבחלקן נראים כל השלושה אבל ברובן נראים רק הנערה הבוכה והגבר שעכשיו מחבק אישה אחרת. הם יסתכלו עליה בתמונות הקטנות ואולי ירגישו את הכאב שלי, אבל לא יבינו את המקור שלו — הם לא יֵדעו שזה הבניין, שזאת הדירה שחשבתי שאגור בה עם תיאוֹ. הציור מתאר את הרגע שסיכם שנים רבות של אהבה נכזבת והמתנה ארוכה מדי, שהסתיימה כשראיתי את ההזדמנות האחרונה שלי מחליקה מבין אצבעותי.

אנשים חולפים על פני וכמה מהם עוצרים ומסתכלים, אבל הם לא יבינו את המשמעות שמאחורי היצירה שלי. הם לא יֵדעו שעמדתי כאן כשאותן הדמעות בעיני, והעמדתי פנים שלא כואב לי לראות את החברה הכי טובה שלי אוהבת את החבר המשותף שלנו כמו שקיוויתי שהוא יאהב אותי.

"היי, את!"

פחד חולף בי כשאני מציצה מעבר לכתפי, והראש שלי עדיין לא מסוגל להבין מה אני רואה. הכול שגוי — הזמן והמקום, הייאוש על פניו כשהוא מסתער עלי, נשימתו המאומצת. ארצ'ר הריסון. החבר הכי טוב של אחי והאיש היחיד שאסור שיתפוס אותי.

אני מזנקת לפעולה, זורקת מבט נוסף בציוד שלי, והלב שלי כואב מהמחשבה שאהיה חייבת להשאיר אותו מאחור. המחיר של כל הציוד הזה גורם לי להסס לרגע ארוך מדי, ועד שאני מסתובבת ומנסה לברוח ארצ'ר כבר משיג אותי ותופס לי את כף היד.

"בבקשה," הוא אומר, הקול שלו מוכר אבל גם זר מאוד בעת ובעונה אחת. אף פעם לא שמעתי אותו נסער כל כך, מוטרד כל כך. "אני מחפש אותך כבר יותר משנה."

אני מסתכלת מעבר לכתפי, מרגישה הקלה גדולה יותר משהרגשתי אי־פעם על זה שלא החלטתי לחבוש רק מסכה ופאה אדומה, אלא גם את הכובע של הקפוצ'ון. אין סיכוי שהוא יזהה אותי בתלבושת הזאת, אבל ארצ'ר תמיד היה חד הבחנה. הוא אולי האדם היחיד, חוץ מאחי, שבאמת רואה אותי — בלי לשפוט, ובלי להניח לדעות הקדומות שלו לעוות את הדמות שלי בעיניו. אם אתעכב פה יותר מדי זמן או אגיד את הדבר הלא נכון, הוא יֵדע.

"יש לי רק שאלה אחת," הוא אומר, ועכשיו הקול שלו שקט יותר, פייסני. "אני לא אשאל מי את או למה את מסתירה את הזהות שלך. אני לא מנסה להשיג את העבודה שלך או להרוויח ממך כמו האחרים. אז אולי תסכימי להקשיב לי לרגע?"

אני יודעת שאני צריכה למשוך את ידי מכף ידו החמה. אני צריכה להסתובב ולברוח, אבל כשהוא מסתכל עלי ככה אני לא יכולה לסרב לו. ארצ'ר תמיד היה נחוש ובטוח בעצמו. הוא כוח בלתי מעורער בחיים שלי, אז כשאני רואה אותו עומד כאן כאילו אני היחידה שיש לה את התשובות לשאלות שמפריעות לו לישון בלילה, אני זאת שמרגישה מעורערת. בניגוד לשכל הישר, אני מהנהנת.

הוא נאנח בהקלה ומתקרב, מסתכל עלי במבט מחפש. משהו חולף על פניו, ואני עוצרת את הנשימה. הוא לא ממש מזהה אותי, אבל נראה כאילו הוא מבין שאני מוכרת לו ולא מצליח למקם אותי. הוא מניד בראשו, תנועה כמעט בלתי מובחנת, ואני שואפת אוויר ברעד.

"הבלרינה," הוא לוחש. "זה היה הציור הראשון שלך, לפני בערך שנה וחצי. היא מזכירה מאוד מישהי שהכרתי, ואני חייב לשאול... מי זאת? למה היא, ולמה אז? את מכירה אותה, או ראית אותה?"

הקול שלו נשבר, וכאב הלב שלי משתנה ומתפשט מהחזה לכל קצה עצב בגופי. הנשימה שלי נעשית רדודה ואני משפילה מבט כי אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אף פעם לא חשבתי על זה שהניסיונות שלי להקל את הכאב של עצמי יעבירו את הכאב בסופו של דבר אליו.

שמונה־עשר חודשים.

הוא לא מחפש אותי.

הוא מחפש אותה. עדיין.

אני רואה את עיניו מתחננות, מרגישה את האחיזה שלו מתהדקת כשהשקט נמתח בינינו. אני לא יכולה לספר לו שגם הוא וגם אחי, עזרא, הם הסיבה לציור ההוא — אם אעשה את זה הוא יבין מי אני. אני זוכרת את היום שציירתי אותה, על אחד הקירות בעיירה שגדלנו בה; זאת היתה ההתנסות הראשונה שלי באמנות רחוב, ולא העזתי לצייר אותה על הבניינים שקרובים לבית שלנו, מחשש שזה יסגיר את הזהות שלי.

חזרתי הביתה מהקולג' לכבוד יום ההולדת של אמא שלי. זה היה כמעט שנה אחרי שטיירה נעלמה בלי להשאיר עקבות, ועזרא וארצ'ר העמידו פנים שהיא לא כל הזמן במחשבתם אף שהפנים שלהם הסגירו שהם עדיין שבורים מזה. כאב לי לראות אותם נמנעים אפילו מלהזכיר אותה, כי בפעם הראשונה בהרבה שנים היא לא היתה איתנו ביום ההולדת של אמא. הגיע לה שנתגעגע אליה, הגיע לה שנכבד את זכרהּ.

אז ציירתי אותה רוקדת על במה בתלבושת של אגם הברבורים שהיא תמיד חלמה ללבוש יום אחד, כי ככה הייתי צריכה לזכור אותה: בתור האור הבוהק שהיא היתה בחיים שלנו. טיירה לא היתה רק החברה של ארצ'ר — היא היתה גם החברה הכי טובה של עזרא והאחות הגדולה שאף פעם לא היתה לי. היא היתה התומכת הכי גדולה שלי, והיחידה שבאמת האמינה שלאמנות שלי יש ערך ושווה לעסוק בה. כשציירתי אותה הרגשתי שאני מכבדת אותה, וגם אם זה לא הצליח לסגור את החור הפעור בלב שלי, זה הפחית חלק מהצריבה של הכאב.

זאת היתה הפגנת מרדנות, וידעתי שאם אצייר אותה במקום בולט כל כך עזרא וארצ'ר יהיו חייבים לראות אותה בכל יום כשהם יגיעו הביתה, ובכל זאת עשיתי את זה. לא רציתי שההיעלמות שלה תהיה המורשת שהיא תשאיר מאחור, אבל גם לא התכוונתי שציור הקיר שלי ירדוף את ארצ'ר כל כך הרבה זמן. זה לא מה שהיא היתה רוצה.

"אני מצטערת," אני ממלמלת, בקול שהוא כמעט לחישה. "היא איננה. כל מה שנשאר לנו הם זיכרונות וחלומות שלעולם לא יתגשמו." איש מאיתנו לא רצה להודות בזה, אבל משמעות העובדה שהיא נעדרת כבר שנה וחצי היא שכנראה לא נראה אותה שוב לעולם. איבדנו אותה, וכולנו מנסים להימנע מהצורך להכיר בזה.

העיניים שלו מתרחבות, ואני מבינה שאמרתי את הדבר הלא נכון. הסגרתי את זה שאני מכירה אותה, הודיתי בזה שהבלרינה היא טיירה. "מי את?" הוא שואל בקול נוקשה.

אני מנידה בראשי ומושכת את היד שלי מאחיזתו, מצטערת שבכלל אמרתי משהו. אני מסתכלת לאחור פעם אחת ובורחת משם, אסירת תודה על שהוא לא רודף אחרי.

פרק 2

ארצ'ר

אני נשען לאחור בכיסא המשרד שלי, מלטף באגודל את צ'ארם המברשת הכסופה שהשאירה אחריה האמנית המכונה "המוזה". היא בטח כבר שמה לב שהיא איבדה אותו אתמול בלילה, אבל מצלמות האבטחה שלי לא ראו אותה חוזרת לחפש אחריו.

"מי את, מוזה?" אני לוחש, ומתקשה להבין למה היא נראתה לי מוכרת. ברור שהיא מכירה את טיירה, ואפילו שלא ראיתי טוב את פניה, העיניים הכהות האלה הסתירו סודות שאני חושד שקשורים בטיירה ובהיעלמות שלה.

אני מכווץ את הלסת ומהדק את האחיזה בתליון הצמיד הקטן, ומצטער שנתתי לה ללכת. הייתי צריך לתחקר אותה, הייתי צריך לדרוש ממנה תשובות. המוזה לא יודעת כמה זמן אני מחפש אחריה, כמה קרוב כבר הגעתי כמה פעמים עד שדרכינו נפגשו לגמרי במקרה אתמול בלילה. הבניין שהיא בחרה ליפות עם הציור שלה שייך לי, ואם אחד הדיירים שלי לא היה מדווח עליה, בחיים לא הייתי מוצא אותה.

"ארצ'ר, פספסת את הפגישה שלנו."

אני מתנער מהמחשבות כשעזרא, החבר הכי טוב והשותף העסקי שלי, נכנס בסערה למשרד שלי, בפנים לוהטות מזעם. הצ'ארם של המוזה מחליק לי מבין האצבעות ונופל על השולחן בדיוק כשהוא מגיע אלי.

"אתה זה שלא הפסיק לדבר על ההזדמנות הזאת להתרחבות של העסק במשך חודשים, ועכשיו אתה מבריז מהפגישה המזדיינת?"

אני מעביר יד בשיער ומתמלא באשמה כשאני מסתכל על הצ'ארם שעל השולחן. השמש משתקפת בו ומשווה לו מראה רוחני, כאילו הוא מתגרה בי. "מצאתי אותה."

עזרא נדרך, ואני רואה את התקווה בעיניו כשאני מרים אליו מבט, וזה קורע אותי מבפנים. "המוזה," אני ממהר לתקן את עצמי והלב שלי מתכווץ מכאב. אני חתיכת אידיוט. אם הוא היה אומר לי את המילים האלה הייתי מגיב בדיוק כמוהו, אבל התקווה שלנו תמיד הופכת רק לעוד כאב לב.

"המוזה," עזרא חוזר אחרי, הכתפיים שלו נופלות ופניו מביעות את המרירות שהוא חש. אני נשבר מיד, כי אני יודע שהוא שונא שאני מזכיר אותה. הוא חושב שאמנות הרחוב שלה היא ונדליזם ומתקשה לזהות את הערך שלה, להבין את הפרסום והתהילה שלה, שלא לדבר על הכבוד שאני מרגיש כלפיה. הוא לא מבין שהמוזה נתנה לי משהו לצפות לו בתקופה הכי קשה בחיים שלי, כשהחושך איים לבלוע אותי.

משהו באמנות שלה גרם לי להרגיש שהיא מבינה מה עובר עלי, שגם היא רוצה שמישהו יראה ויכיר בכאב שלה, ביגון שלה. ראיתי את האמנות שלה מתפתחת, צפיתי בה מספרת סיפור שקשה לי להאמין שמישהו יכול לפענח, וזה גורם לי להרגיש מחובר אליה באיזו דרך מוזרה.

עזרא יודע את זה, ושונא את זה. הוא בחיים לא יודה בזה, אבל נראה לי שלדעתו ההערכה שלי למוזה היא בגידה בטיירה, וזה ממש לא ככה. עד לפני כמה ימים אפילו לא ידעתי אם המוזה היא גבר או אישה.

"היא היתה כמה בניינים מהמשרד שלי כל סוף השבוע וציירה על בניין ששייך לי. שאלתי אותה על הבלרינה, והיה ברור שהיא מכירה את טיירה, אבל אני לא יודע אם היא יודעת משהו על..." על ההיעלמות של טיירה. אני מעביר יד בשיער ובולע רוק בכוח, ולא מצליח לסיים את המשפט.

עזרא משפיל מבט ונראה כאילו הוא אוכל את עצמו, כאילו הוא רוצה שלמילים שלי תהיה משמעות אבל גם נמאס לו לקוות. שנינו חיפשנו רמזים למה שקרה לטיירה כל הזמן הזה, וכל הניסיונות שלנו לא העלו כלום.

"המוזה אמרה משהו שלא יוצא לי מהראש. היא אמרה לי שטיירה איננה, וכל מה שנשאר לנו הם זיכרונות וחלומות שלעולם לא יתגשמו. היא נשמעה החלטית, כאילו היא ידעה מה קרה. המחשבות שלי חוזרות למשפט הזה שוב ושוב כל היום ו—"

"איפה מצאת את זה?" הוא קוטע אותי באמצע המשפט, ואני רואה תדהמה בעיניו כשהוא מושיט יד לצ'ארם שעל השולחן שלי.

אני זוקר גבה וקם, חוטף ממנו את התליון בתנועה אחת ושם אותו בכיס החליפה שלי. "זה של המוזה," אני ממלמל בהתגוננות. "היא איבדה את זה אתמול בלילה." אני לא אומר לו שתפסתי ביד שלה והצ'ארם נפל כשהיא משכה ממני את ידה. אני לא בטוח למה בדיוק יש לי צורך להסתיר את זה, אבל היה משהו ברגע ההוא, בדרך שבה היא הסתכלה עלי... זה היה רגע פרטי, שלנו, מסיבות שאני לא יכול לתאר במילים.

עזרא מרים עיניים ומעביר לאט יד בשיער המתולתל שלו, מותח אותו לאחור כמו שהוא תמיד עושה כשהוא לחוץ. "פאק," הוא לוחש. הוא מכחכח בגרונו ומניד בראשו. "המוזה... היית ממש אובססיבי בנוגע לאמנות שלה מהרגע שציורי הקיר האלה התחילו להופיע." הקול שלו שקט, ולשם שינוי הוא לא נשמע כועס על זה שאני מדבר עליה. "והם התחילו להופיע בערך שנה אחרי שטיירה נעלמה, נכון? ראית את הפנים שלה אתמול?"

"אמנות." אני נושף. "זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך קורא לעבודה שלה אמנות ולא סתם ונדליזם. ולא, לא ראיתי את הפנים שלה. היא חבשה מסכה — הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא שזאת אישה, כנראה בגילנו או צעירה יותר."

אני רואה את חוסר הנוחות על פניו ומקמט את המצח.

"מה קרה?" אני שואל, כי אני מופתע מהתגובה שלו. בדרך כלל הוא היה קופץ על כל רמז קלוש שקשור להיעלמות של טיירה, אבל הפעם נראה שהוא מתמקד יותר במוזה. אני מתכונן לנאום הקבוע שהוא משמיע בכל פעם שאני מזכיר את היצירות שלה, הנאום שאומר שהמוזה היא בסך הכול פושעת עם יחסי ציבור טובים מדי, אבל הנאום לא מגיע. במקום זה הוא בוהה באוויר ונראה אבוד.

"כלום," הוא אומר לבסוף, באיחור, ומרים שוב את היד לשיער. "מה היה ציור הקיר האחרון שלה?"

אני זוקר גבה ומסתכל עליו, ויש לי תחושה מגוננת מוזרה כלפי המוזה. "נראה כאילו היצירה הזאת עוסקת באהבה נכזבת," אני אומר לו ואז מתחיל לתאר אותה. לשם שינוי, הוא מקשיב בסבלנות, וזה מפתיע אותי.

"יש לך תמונה של הציור?" הוא שואל ונשמע לחוץ.

אני מהנהן ומראה לו את התמונה. הוא לוקח ממני את הטלפון ובוהה כמה רגעים. "נראה לי שאתה ראית שם משהו שאני לא רציתי להודות בו, אבל אי־אפשר להכחיש שיש לה כישרון גולמי, או את הכאב בעבודה שלה," הוא אומר לבסוף. "פשוט לא זיהיתי קודם מה יש בעבודות שלה."

"אז מה זה, עכשיו אחרי שזיהית?"

הוא מניד בראשו ומחזיר לי את הטלפון בהבעה קודרת. "קריאה לעזרה."