דיוקן עצמי של אימי

תמיד אמרנו שהסיגריות יהרגו אותה וצדקנו, אפילו שהסיגריות היו רק האקדח, וכמו שאומרים רפובליקנים אמריקאים, לא אקדחים הורגים אנשים. ובכל זאת, כן, אקדחים. וסיגריות גם. יש פנטומימה שלמה שפיתחתי לפני שנים, איך אימא שלי מציתה סיגריה עוד לפני שהיא מתעוררת. הקופסה מונחת על מדף הפורמייקה החום שמעל למיטה. היא שולחת יד מגששת, שתי טפיחות עיוורות, אחת על המדף והשנייה על דופן הקופסה, שולפת סיגריה מחפיסת ה'טיים', משעינה אותה על קצות השפתיים, מרימה מצית זול שקוף, שנוזל ההצתה נראה בו, מדליקה ופוקחת עיניים. בוקר.

אני לא יודעת אם הצגתי את פנטומימת היקיצה שלה גם לעיניה. זה בהחלט ייתכן. אכזריות לא הייתה שפה זרה בינינו. יכולתי לקרוא לזה אהבה וגם זה לא היה שקר.

אבל אני מודה שאף פעם לא הוטרדתי מאוד מהסיגריות. אבא שלי הוא זה שנלחם בהן. בה. הן היו חלק ממנה. מין אטריבוט קבוע: נערה נושאת סל פרחים. שליח שסנדליו מכונפים. הברק של זאוס. הסיגריות של אימי. היו לה פָּקֶטים שהמילה 'זמן' הוטבעה עליהם. היו קופסאות יחידות. אני זוכרת שאבא שלי מכר אותן לפועלים הערבים שבנו בקיבוץ וכשהיא חזרה הביתה הגיש לה שטר ואמר, קחי, תעשני את זה. היה לו מבט ניצחון בעיניים. אימא שלי הביטה בו ביובש ואמרה, בכמה מכרת להם? זה היה שווה הרבה יותר. כשאחותי ואני היינו ילדות, סיגריות היו בכל מקום. ורק לבסוף הוקצה להן מקום אחד, קבוע. בבית האחרון שגרה בו הן נערמו בערמות מלבניות בשידה שחלונות ההזזה מזכוכית חלבית נשברו בה והוחלפו בשני ריבועי פיברגלס פרקטיים. בבתים שגרנו בהם הכיעור תמיד זקף את ראשו. כאילו עקרון סידור הבית היה תמיד דלות מעשית. שום דבר יפה לא שרד שם. גם לא היא.

אה, היא הייתה מגיבה על זה בביטול, אף פעם לא החשיבה עצמה בין הדברים היפים או האנשים היפים. אני יכולה לראות אותה מגיבה בעפעוף מודגש, פירורי הרימל בזווית העין כשהאיפור התיישן והיא לא החליפה אותו בחדש, מבט של 'זהו, בתי, אנחנו מטומטמות עכשיו? באמת נדבר על יופי?' כי מבין שתינו רק אני הערצתי את היופי. אני זוכרת את הבוז שלה כלפי התעסקות בכל מה שנדמה בעיניה קל ערך, לעומת הדברים החשובים באמת. ובכל זאת משהו למדתי: היא התחילה לעשן לפני גיל עשרים, ואני כל חיי לא עישנתי סיגריה אחת. גם אחותי לא. הסיגריות היו שלה. רק שלה. וכן, הסיגריות הרגו אותה אבל לא רק הן.

פלא, חשבנו שתינו, שנשארה בחיים. היה נדמה לנו שחיה זמן ארוך כל כך, עידנים, אף ששישים וחמש שנים אינן זמן ארוך כלל. כבר בחייה דחפתי אותה אל הספרים שכתבתי, כמו שדוחפים מכשפה אל התנור או, אם אהיה נדיבה יותר - לפחות כלפי עצמי - ג'יני אל תוך מנורה. קשה לומר שנשארה שם. זה הקסם והאנטי־קסם של הכתיבה. מה שנכתב מקבל תוקף ולעומתו הזיכרון דוהה, מתפורר, נמחק, מתעתע. כתבי כל מה שאת יודעת על אימך, כתבי כל חייך ואז תשכחי מה שאת יודעת על כתיבה ועליה. תגלי שאם דחפת אל התנור גרסה אחת שלה, יש עוד אלף שמחכות. שוכבות, מעשנות, צוחקות, מסובבות את ראשן אל הקיר, בוהות בתקרה. אימך הכפולה, לפחות.

שתינו נטינו אל הדרמה, ולפעמים ניסיתי לכתוב אותה בעזרת מספריים. לגזור שרשרת בובות נייר שכולן נושאות את שמה. לערוף את ראשן. כל הרבקות מחזיקות ידיים. אבל אצלנו השאלה הייתה תמיד מי מאיתנו מחזיקה את המספריים, מי את הסכין. גם בעניין הזה הייתה לנו היסטוריה קצרה ועגומה, דברים ששתינו זכרנו. דברים שהעמדנו פנים שלא קרו. במיתוס היווני יש לפצוע את העורק כדי להקיז דם ולהעלות את הרוחות. אלו שיוכלו לומר לך משהו. אז הנה בא הזמן לפתוח את העורקים. להסכין עם מה שאיני יודעת, לכתוב את הסיפור שלא רציתי לכתוב. 

*

ז'ורז' פֶּרֶק כותב בתחילת 'W או זכרון־הילדות': "הייתי רוצה לספרם בנימה של קור־רוח ובצלילות־דעת שלווה של האורניתולוג."² אני מעתיקה את המילים וכשאני קוראת אותן שוב אני מבינה שטעיתי. פרק כתב על צלילות דעת של אתנולוג. שום דבר שקשור לחקר עופות. ובכל זאת מוצא חן בעיניי להביט באימי כבציפור במגדיר הציפורים. בריחוק, בשלווה, ביישוב הדעת. קרובת משפחה, שחלקה איתה תאריך לידה, נישואים לאותה משפחה ושום דבר נוסף, אמרה שאימי היא עוף החול. גם אם הדברים לא נאמרו ישירות לאחותי ולי, הם הגיעו אלינו. שתינו חשבנו שההגדרה מדויקת. ציפור משונה. ההגדרה נשאה פליאה על כל הפעמים שבהן לא מתה.

אני רוצה לתת לציפור לדבר, אבל אי אפשר. רק אני זאת שמדברת. חמש שנים אחרי המוות ועכשיו כבר שש ושבע, כי את המילים האלה אני כותבת וכותבת מחדש כבר שנים. שוב אני מתעוררת באמצע הלילה, להמשיך איתה שיחה דחופה בסלון. אני הולכת אליה למרות שאיני רוצה, העולם ריק מאוד, אור על צל, אני עומדת על קורה צפה, החדרים עצומים, ריקים מרהיטים. האור דולק. גיא יושב שם, קורא ומעשן. מאפר אל תוך מאפרה מאולתרת. כי בלילה היא חיה, לפחות עד שאני מגיעה אליה. היא זולגת מהחלום, מהמחשבה, מהבעתה. מהגעגוע ומאי הגעגוע. קראתי שבשנים האחרונות יותר ויותר אמריקאים מאמינים ברוחות רפאים. בבתים רדופים. היא אינה רוח. היא מוצקה מזה. ובלילות אלה תמיד אנחנו, אף פעם לא עזבנו. אולי אנחנו אמורות לאפות חלה בשתיים, למרק חלון, לדקלם סונֶטה, אולי ישנו ידע נשי עמוק, עתיק ומסובך שעליה להעביר אליי. אבל אנחנו באפיסת כוחות. אנחנו לא אומרות דבר שראוי שאזכור בבוקר. ההוכחה: בבוקר אני מוצאת כוסות מלאות בדלי סיגריה, וחוץ מהיותה אני לא זוכרת כלום.

גם ככה בשבועות האחרונים אני פוגשת אותה בכל יום. לא, המילה פגישה אינה מדויקת. אני רואה אותה מבעד לחלון האוטובוס או המונית. עומדת, מחכה, הולכת. השיער שלה לפעמים אדמדם ולפעמים חום, תלתלים מלאים ואז השיער מקליש, נעשה דליל, נמשך מטה, היציבה מוכרת, לעיתים שפופה יותר, מעיל הניילון חסר החן, התיק הכבד, הגבות המכווצות כדי להבין, כאילו מישהו שאל אותה משהו ומחכה לתשובה. היא תבין. היא תאמר לו. ממש עוד רגע. כמה משונה, אני חושבת ברגע הראשון שאני מבחינה בה, שהיא כאן. דווקא כאן. ברחוב הזה. לפעמים אלו בובות ראווה שדומות לה. הפליאה מתמתחת עד הרגע הבא. זאת אישה אחרת. צעירה ממנה, חיה ממנה. היא איננה.

מסיבות כלכליות, בסוף היא עישנה סיגריות מגולגלות. חילקנו את כל הסיגריות שנשארו, "תנו אותן לצעירים של הקיבוץ," הציעו, ואחותי ואני נתנו. גם את המכונה שמגלגלת סיגריות מסרנו. הלאה. הלאה. אחותי ואני לא התעניינו מי מעשן עכשיו סיגריות של אישה מתה. ובכל זאת, במגירת השולחן שלי טמונה קופסת מתכת ריקה שמחזיקה עטיפות גליליות ריקות שצריכות להתמלא. יש להן ריח שאני מכירה. נו מה. יש דברים שמוטבעים בי. האחו הראשון של חיי. השכן שורף קוצים בחצר הבניין והארץ מעלה עשן. אולי ההרגל נותר אחרי האישה, היד החסרה הנשלחת מעל הכתף הריקה אל הפה שאיננו. 

* 

בחודש האחרון לחייה שכבה אימי במיטת בית החולים בחיפה, במחלקה פנימית, לא במחלקת סרטן. כבר לא היה טעם להעביר אותה. וכשעברה משם, כשנלקחה אל בית החולים האיטלקי שעליו התעקשתי, בגלל שמו או אולי בגלל יופייה של חזית הבניין שעל פניה עברתי לא פעם, בגלל ידיעות חלקיות ובשל טובות שניתנו לי ולא אוכל להחזיר, הסוף תפס אותה מהר משרציתי לשער. אמרתי לה: "אני כותבת עלייך."

"על מה," שאלה בשמץ עניין שהפתיע אותי, ואני הסברתי. לפחות היה נדמה לי שאני מסבירה.

"עלייך, על הילדות שלך, על מי שאת."

כבר כשדיברתי הרגשתי שהעניין שלה גז ונעלם. הייתה לי הזדמנות אחת והחמצתי אותה. היא החוותה תנועת ביטול בידה. הלאה. אין טעם. כמו באגדה, בן המלך ליד מיטת אביו. ככה תמיד הבנתי דברים, גוזרת ומעתיקה מהספרים שקראתי לתוך העולם. העניין הוא שהייתה לי הזדמנות לענות נכון וטעיתי. היא לא תקרא את הספר הזה. גם עכשיו אני עדיין יודעת מה תגיד על כל דבר ודבר. אני עדיין מכחישה את המרחק והזמן שעבר, כי הזמן הוא המצאה. בין שתי אצבעות אני יכולה לכווץ אותו: הנה יום מותה. הנה היום הזה, יום רביעי. לרגעים זה אותו היום ממש. כף ידה עדיין נעה באוויר ואז צונחת אל המזרן כשאני אומרת לה שאני כותבת עליה. אולי כל הכתיבה הזאת היא כנגד אותה היד. לא מנופפת כי אם טובעת.

המילים האלה לא שלי. אלה השורות שכתבה המשוררת הבריטית סטיבי סמית שחורקות בראשי. תרגמתי אותן לעצמי, לאו דווקא בנאמנות, מחליפה איש טובע באישה טובעת: "איש לא שמע אותה, את המתה/ שעדיין שכבה שם נאנחת/ התרחקתי מעבר למה שניתן לדעת/ לא מנופפת כי אם טובעת." כי אני הייתי על החוף. וכדי לכתוב עליה היה עליי ללמוד אחד משניים: ללכת על המים, או להרשות לעצמי להודות בזה שהיא קראה לי ואני לא הצלתי אותה. להודות שבמשך שנים היא טבעה לנגד עיניי. שהכתיבה הזאת תציל לכל היותר אותי. 

* 

איש הולך ברחוב עם תיק עשוי עור. בתיק נחה בפיתול צמתה הגזוזה של בתו, כמו נחש מת. בשקיק הבד שלצידה מיטלטלת שן החלב הראשונה שנשרה מפיה. למרות הממצאים, הילדה חיה. היא תישאר בחיים. הוא זה שימות. עוד מעט ימות. ידיעת מותו הקרוב, מיטלטליו הנוגעים ללב (מה היה בתיקו של האיש המת בשעה שמת) עלולים לעורר בנו אמפתיה. אולי ננוד לאיש בצער, אבל עוד נלמד כמה מהר מתחלף גיבור בנבל.

חלק ראשון

1964

במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. שלושתם ידעו זאת, הילדה, אימה ואביה. משולש שאינו שווה צלעות. שם האב קופל, שם האם אדלה אלטע, ולה קראו רבקה או רבקה'לה. היא הבת. זאת שכונה קטנה בצפונה של העיר. לא רחוק מהירקון. בבוקר שבו קופל חלה, כשהתמוטט על ספת הבורגונדי הקצרה, הוא לא הצליח לדבר והעולם נגלה אליו כפול, פעמיים הארון, פעמיים אשתו, פעמיים המנורה. בעודו שכוב על הספה שהייתה גאוות אשתו, הניחה אדלה מטפחת קרה על מצחו ורצה לשכנים, חצי קומה למעלה, לאלה עם הטלפון. שכנים ששמעו את הסירנה עמדו בחלון וראו את אוטו מגן דויד, את האמבולנס, פונה לרחוב הקטן, החד־סטרי, כתם לבן זז בשדרה מוריקה. בשעה הזאת רבקה'לה, בתם היחידה, שיחקה עם הילדים ברחוב הסמוך. ברחוב שבו התגוררה לא היה עם מי לשחק. "היה חרם," הסבירה לי בלי להסביר. שבת בבוקר, שעה שלמה רצה משולהבת וקפאה במשחק 'עמודו' כשנשמעה הנזיפה. שכנה מן הבית הסמוך, מספר חמש, נעמדה מולה וצעקה: "אבא שלך גוסס ואת משחקת!" אז רצה הביתה. כאיילה שלוחה, לא, לא איילה. חיה אחרת. אולי יען, ציפור משונה. אבל לרוץ היא רצה.

ביום ההוא היא הייתה בת אחת־עשרה ומות אביה בא לה בחטף. כמעט אמרתי: בהפתעה, וכאן יש לדייק. המילה הפתעה שימשה לדברים אחרים, עליזים יותר, דברים שציפתה להם, דברים שנדמה שהתרחשו רק בסמוך לה, ולא לה, למשל מסיבות. לא אותן חגיגות דלות שנערכו בבית הספר תחת הלוח שתלויות עליו עונות השנה, חגיגות שצוינו כדי לצאת ידי חובה, ומורים משועממים הסתכלו בילדים שאינם רוקדים, אלא בבית, כשמפנים את הרהיטים ומגלגלים את השטיח והרדיו משמיע מוזיקה. הפתעה כדוגמת שמלה חדשה, תפורה מבד מנוקד. כמו ספר הניתן לה במתנה. יד המונחת על ראשה. כן, הפתעות מסוג זה, דברים המרככים את החיים, לא היו אצלה ממש.

אולי זאת ציפיית הקוראים שמות אבי הילדה יכה אותה בתדהמה. הרי הכול התרחש מהר כל כך, בתוך כמה שעות מת אדם. אבל הבת הזאת לא נדהמה ממות האב הזה. היא נבהלה, כן. אך לא פעם חשבה שהיא עצמה אחת מהם, ממחנה המתים מאוד, שהיא הילדה שנלקחה מבין זרועות שגוועו, עצמות על עצמות, ורק במקרה השתחררה מלפיתת המוות. אולי המתים הפרישו אותה כמו מעשר. כמו תרומה דחוקה, כמו מישהי שיכלו להסתדר בלעדיה ובכל זאת החתימו את מצחה, כמו חותמת במסמך מעבר רשמי. שמה שלה נכתב לחיים. כך שהיא, דווקא היא, כמעט עד להכעיס, נותרה ילדה חיה.

כשהגיעה הביתה נשלחה במהירות אל השכנה מלמעלה, מוזהרת להתנהג כיאות. "כולנו יהודים כאן, ידאגו לך," אמרה לה אימה ברגשנות לא ברורה, ואימא שלי - שכמעט לא הכירה מישהו שאינו יהודי - לא הבינה מדוע דווקא זה נאמר, אבל הרכינה ראש וחצתה את המרחק הקצר שהפריד בין הדירות, שלוש מדרגות. היא ישבה בדממה והשעות חלפו, ובכל זאת עוד לא היה מאוחר. בן השכנים ניסה שלא להביט בה ובכל זאת הגניב מבטים. הציעו לה לשים ראש ולישון בחדר הנוסף. על מיטה מתקפלת. נתנו לה קקאו ופרוסת לחם וביצה. הציעו מרמלדה כתומה ללחם. היא חשבה שתקיא את הקקאו אבל לא הקיאה. היא חשבה שלא תוכל לישון ונרדמה. לפני שנרדמה חשבה אימי בת האחת־עשרה עד כמה הדירות שונות. אף על פי שהמבנה הפנימי היה זהה, אפילו הצללים שטיפסו שם על הקירות היו שונים. אור הסתנן מהרווח שתחת הדלת. הצל בא. כאילו ידי זר סימנו שם צללית של קוף מטפס, עכביש ארוך רגליים. אימי עצמה את עיניה בחוזקה. הוריה עדיין היו בבית החולים. היא ידעה שהוא עומד למות. היא כבר שמעה את הבכי.

"יותר טוב לך לישון," אמרה לה השכנה, שהציעה לה מיטה ולא ידעה איך לגלות רוך כלפי הילדה המשונה, שאפילו מות אביה לא גרם לה לרצות לחבוק אותה בזרועותיה. היא לא ידעה איך מחבקים ילדה שכזאת. אפילו לא יכלה להחליק על שערותיה, כי אלה נגזזו לאחרונה ושיוו לה מראה עגום עוד יותר. אימי צייתה ושכבה במיטה הצרה כאילו השינה הייתה פעולה רצונית ובאמצעות שתי מילים, "שני עכשיו," תוכל להפיל על עצמה תרדמה.

במיטה השאולה, מעל סדין שאול ותחת שמיכת פיקה שאולה, משתדלת שלא לזוז, כאילו היא עצמה הייתה קבורה מתחת, שמעה רבקה'לה את המילים "קריש דם". אולי משום שהקריש נשמע לה כמו כריש, היא חשבה על טביעה. האם אפשר לטבוע בתוך הדם שלך עצמך? אפה שלה נטה לדמם בגלל וריד רוטט. אף על פי שאותו בוקר יכול לשמש כעדות מסוימת, היא לא הרבתה לשחק עם ילדים ולכן, מלבד האף המטפטף, גם לא הרבתה להיפצע. בעיני רוחה ראתה את דמו של אביה מתפשט בסילונים אל תוך מי אוקיינוס כהים.

בלילה, במה שכינו השעות הקטנות, שמעה את הבכי. הבכי היה הרץ הראשון, שבור הרגליים, שבישר על מותו של אביה. ואז הן היו שתיים שבכו, בוכות בקנון, עד שלבסוף נשמע שוב רק קולה של האם מהדירה הסמוכה. ובכל זאת, מתוך היבבות נוצרו מילים.

בבוקר, כשאמרה לה השכנה מפורשות, "רבקה'לה, אבא מת," הדבר שכינתה עולם הצטמצם לקירות, לסדין לבן ועליו פסי תכלת, לפיג'מה שאולה. היא הסתכלה בעיני החרוזים של השכנה, עיניים שנקבעו בפנים בצקיים, עיניים שכל הריסים סביבן נשרו, והגבות מעליהן צוירו טריות מדי בוקר, בנקודות החן העדשיות שניקדו את פניה, פנים איומים כמסכה, ואמרה בשקט ("למה את מדברת כל כך בשקט? דברי בקול, ילדה.") "אני יודעת."

היא רצתה לחזור הביתה, אל חצי החדר שלה, אבל נשארה בחדר הזר. היא פרשה את אצבעות היד קרוב מול פניה: האין הוא רווח בין שתי אצבעות. אחר כך העמידה פנים שהיד שלה מתה, שהיא קטועת גפיים, שמעכשיו תצטרך לצייר עם הפה או הרגל, ואת ציוריה ינציחו על כרטיסי השנה טובה שאימא שלה מחבבת, ואימה תוכל לקנות את הגלויות אגודות ביחידות של עשר באדיבות אגודת ציירי הפה והרגל ולומר לשכנים, את זה רבקה'לה ציירה.

המוות שלח אליה את כל האצבעות ופער את כל הפיות. קרישי הדם המתינו, הדופק ברקה, בקצות האצבעות, תחת העור. "חכה," היא אמרה ולא ידעה למי. הכול היה הפוך, מהופך, כאילו תלו אותה על חבל הכביסה בגרביה הלבנים, כאילו עמדה להישמט ארצה. היא הביטה בקיר. היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את לובנו גם כשעצמה עיניים. הקיר זרח. הדירה של השכנה ניתקה מהבית שבשדרות המוריקות, הנמוכות, וצפה על אי שכולו קרח.

האלמנה החדשה והיתומה החדשה נפגשו בהול הבית הקטן ולא חיבקו זו את זו. אישה בת חמישים וחמש, אולי יותר מכך, גילה נותר תמיד שנוי במחלוקת, וילדה בת אחת־עשרה. אפשר לזכור מאז בעיקר את מה שנקלט בחושים: חמיצותה של זיעת האם בחריצי הגוף, הבטן הריקה של הבת, ומעל - סוודר הצמר המגרד. סבי כבר היה בין המתים, או לפחות עמד להיאסף אל קהלם, מת ועוד לא קבור, ובכל זאת שתיהן נמנעו מהמגע.

בילדותי שתיהן חיבקו אותי תמיד חזק מדי. כאילו כל חיכוך בין גופים נדרש לכוח רב. אף פעם לא ראיתי אותן נוגעות זו בזו אבל גם כשבגרתי, גם כשהפגישות בינינו היו מעטות וטעונות, אימי קירבה אותי אליה כמו הוכחה לקיום הרגש, מחזיקה בי באצבעות שמתהדקות, מאדימות, כמו שטובע הרוכסן את צלליתו בבשר.

על פי נוהגי הזמן, ילדים לא נלקחו ללוויות. גם לא כדי לחזות באב המורד אל האדמה. שבע אמות פנימה. רבקה'לה חשבה על פה פעור. שיניים. האדמה היא פה שבולע ולא מדבר. האדמה בולעת ומתישהו עוד תקיא את כולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*