פרולוג
דן
"לא. לא. לא."
אני לא צריך לשמוע את ליה בשביל לדעת שזה מה שהיא ממלמלת.
ברק מפלח את השחקים, מותיר אחריו שובל עשן — הבזק לבן שחותך את עננת הגופרית ומפזר את הקשקשים החרוכים באוויר.
"את מסוגלת —"
"לא."
"ליה!"
היא מרימה אליי את העיניים.
"ליה, את מסוגלת. תסתכלי עליי."
אבל היא לא. אני רואה את זה. אני שומע את זה. אני יודע את זה.
היא לא מסוגלת.
לפני שאני מבין מה אני עושה, האצבע שלי לוחצת על מכשיר הקשר. אני לא מחכה לתשובה. אין זמן. ארבע מילים, זה כל מה שיש לי.
אני לוכד את המבט של ליה.
היא בדיוק הבינה מה אני מתכוון לעשות, ואם לא אמהר — היא לא תהיה היחידה.
"תשמרי עליו."
"דן, ל —"
אבל אני כבר לא שומע אותה. אני כבר לא שומע כלום — חוץ מהשריקה הרועשת של הרוח.
שיט, נועה תהרוג אותי.
אני מחייך.
למזלי, אני כבר אהיה מת.
1
דן
אין שום דבר יפה יותר מהשמיים. ונכון, אני משוחד, אבל יש סיבה שכולם רוצים להיות טייסים ולא נהגי אוטובוס, רוכבי דרקונים ולא מפעילי האמר. וזה לא השכר (זה השכר), וזה בטח לא הפוזה (זאת קצת הפוזה) — אלה השמיים.
זה לא משנה אם הם צבועים בגווני אדום שנעלמים אל תוך הדמדומים, בשחור־צהוב של שעות הבוקר המוקדמות, או בכחול נטול עננים שיוצר קו אופק אינסופי, כזה שגורם לך להרגיש כאילו אתה צף בתוך בועה. אין שום דבר יפה יותר מהשמיים.
ולכן, אני מאוד לא מעריך כשאת קו האופק האהוב עליי — שהיום מכוסה בעננים קטנים שמפוזרים בקבוצות — מסתיר דוד איירו.
"הנה אתה, פאנג־יו," הוא מהמהם. או לפחות, הכי קרוב להמהום שדרקון ענק מסוגל אליו — צליל נמוך ורוטט, כזה שמרעיד את הדשא על הגבעה, כל עלה בנפרד. "חיפשתי אחריך." הוא נוחת בזהירות, עד שהוא תופס כמעט את כל השטח של הגבעה האהובה עליי בקצה הכי מבודד של הבסיס.
"דוד איירו, אתה מסתיר לי. אני לא רואה כלום ככה." אני מפהק.
"לא, פאנג־יו, טעות בידך, אכן אינך רואה דבר, אך לא באשמתי." טקסט עוגיית המזל בוקע מתוך הלוע שלו בקול של חכם סיני עתיק.
"אה־הא." אני מסתובב לצד השני, הרחק ממנו.
הראש העצום של דוד איירו, גדול כמעט כמו אופנוע, זז מצד לצד. "ההלוויה," הוא אומר ומניח את הראש ממש לידי.
"אה, זה היום?" אני מגלגל עיניים, פוגש בעין צהובה וענקית שמביטה דרכי. "שכחתי מזה לגמרי."
אנחה אדירה נפלטת מתוך הלוע. "ידידי," הוא נאנח בקול נורא ומנחם. קול ששולח רעד במורד הגב, ודוחק גוש קוצני במעלה הגרון.
"זה לא נחשב," אני פולט לפני שהוא יגיד לי עוד משהו אחד בקול האיום הזה, ואני אתחיל לבכות.
דוד איירו לא מדבר. הוא גם לא ידבר, לא עד שאסיים את מה שהתכוונתי לומר.
"זה לא נחשב," הקול שלי יוצא בלחישה. "אם לא שומעים את האדמה נוחתת מעל הקבר, זה לא נחשב."
אני שואף עמוק כשטופר גדול וקהה מונח לי על החזה, המגע לא יותר מאשר לחיצה רכה. הוא רק מקמט מדים שהיו מקומטים גם קודם, אבל אני יכול להרגיש את המשקל המרסק מאחוריו. לא את הכוח שדוד איירו מפעיל, אלא את העוצמה שהוא מרסן.
רוב הדרקונים הצבאיים לא מעיזים לגעת ברוכבים שלהם מחשש שיהרגו אותם. העובדה שדוד איירו מסוגל לשלוט בכל אחד מהטפרים שלו טוב יותר משאני יכול לשלוט באצבעות שלי, היא רק אחת מאין־ספור העדויות למעמד שלו.
אגדה חיה.
הדרקון שמעולם לא איבד רוכב.
השותף שלי בשתים עשרה השנים האחרונות.
"לאו־פאנג־יו..." הלב שלי מתכווץ כשהוא מחליף את הכינוי 'ידידי' ב'ידידי הוותיק'. "האם ראוי שמותו של חברך הטוב ביותר 'לא יהיה נחשב'?"
אני בולע רוק — או לפחות, אני מתכוון לבלוע רוק — אבל מרגיש רק מרירות. אני פותח את הפה, אבל לא מצליח לענות לו. אני לא יכול לדבר על גיא. עדיין לא.
"טארה," אני לוחש ומרגיש את הדרקון לידי נדרך. "טארה מתכוונת להגיע? היא בכלל יכולה להגיע?"
"לא." הוא מניד בראשו לשלילה. "היא..." הקול שלו גווע. "לא."
"מה יקרה לה עכשיו?"
"דרקונית כמוה?" דוד איירו נאנח. "רק השמיים יודעים."
נועה
עשר שנים בצבא הן הרבה זמן. הרבה מאוד. די והותר כדי ללמוד לישון כשמטוסים ודרקונים ממריאים ונוחתים לך מעל הראש. מספיק כדי לסגל את הקיבה לאוכל של חדרי אוכל צבאיים, אפילו האחד שבקריית המודיעין. אבל איכשהו, גם עשר שנים בצבא לא מספיקות כדי להכין אותך לשיחת 'רוכב מת. ברכותיי, קיבלת קידום'.
פאק. אני מחליקה את הטלפון שלי בחזרה לכיס.
כמה פעמים אני עוד אשמע את המילים האלה? אני נותנת למחשבה להדהד בחלל הראש, ויודעת טוב מאוד שאני כבר לא לבד.
"כמה שצריך, קוֹשְׁקָה." איוואן — או איוואן האיום, כמו שהוא מעדיף להיקרא — עונה לי במורד הקשר המנטלי שלנו. "זה התפקיד שלך," הוא מוסיף בנימה שהיא חצי רוגז וחצי רוך, מעורבבת עם מבטא רוסי כבד.
"יש לנו הלוויה בעוד שעתיים," אני מכריזה במעלה הקשר בינינו, ופונה אל הארון המתכתי שמאכלס את החפצים שלי. "אתה תהיה מוכן?"
אני כמעט יכולה לשמוע את הנחיריים שלו מתרחבים.
"ודאי," הוא נוהם. "אני לא הבעיה. לי אין שמונים זוגות מכנסיים לארוז."
"לך, אדוני, אין מכנסיים בכלל." אני לא יכולה שלא לחייך, למרות המצב.
"זה לא משנה את מה שאמרתי," הוא נוחר. "קושקה, יש לך יותר מדי דברים."
"יש לי בדיוק ארבעה זוגות מדים, קינדל, לפטופ ומגהץ." אני פותחת את דלת הארון, ומתחילה לפשוט מעליי את מדי הב'.
אני כמעט יכולה להרגיש את איוואן נועץ בי מבט בתוכחה.
"בסדר." הלחץ המנטלי גורם לי להודות. "מגהץ קיטור אנכי משולב קרש גיהוץ." המבט שלי נישא לעבר פינת החדר, שם עומדת יצירת המופת ההנדסית שהיא הסטימר, עליו נמצאים זוג מדי א' שממתינים לקיפול.
"אני לא לוקח את זה על הגב שלי שוב," איוואן קובע.
"אני לא מבקשת." אני מקפלת את המדים, מכניסה אותם לשקית ואקום אטומה ומוציאה את הסטימר מחוץ לדלת החדר. "אחרי ההתנהגות שלך בפעם הקודמת, חשבתי לבקש מאחד הנהגים להקפיץ אותו לבסיס החדש."
"התנהגות שלי?!" איוואן רושף. "כל הדרך רק צווחות שמעתי!"
"כמעט הפלת אותו. פעמיים."
"לא נכון," הוא רוטן, ואני שומעת את הצרצור הסטטי שתמיד מופיע כשאני שומעת שקר.
"איוואן..." אני נוזפת בקשר המנטלי, והוא מקלל ברוסית.
"שום דבר טוב לא יצא לי מכוח שלך."
שוב זמזום של הציקאדה המכאנית שמתריעה לי שלא אמרו לי את האמת. אני מחייכת. אומנם הוא משקר, אבל אני מזהה את הליטוף בקול שלו.
"איפה הבסיס החדש?"
"בסיס תלמים, כנף עשר."
"הו? קושקה..." הקול של איוואן עולה, בנימה שבמהלך שמונה שנות שותפות כבר למדתי לזהות כ'שמחה'.
"כן, אנחנו סוף־סוף עוזבים את חיל המודיעין," אני מכריזה ואיוואן מחרחר לעצמו באושר. "חוזרים לחיל האוויר."
"טוב מאוד!" איוואן מרעים. "יקטרינה ופיוטר כל הזמן אומרים לי — איוואן, מה אתה עדיין עושה שם? אתה תשכח איך לעוף!"
"אני מצטערת שמסלול הקידומים שלי לא מתאים לאחים שלך." העיניים שלי כאילו מתגלגלות מעצמן. כמו לסבא וסבתא שלי, יוצאי ברית המועצות, גם לאיוואן יש 'פרלמנט'. אם כי הסבים שלי מסתפקים בשיחות וידאו ובמפגשים בקאנטרי, ואילו איוואן, כמו כל הדרקונים, נוהג לדבר עם אחיו ואחותו בקשר מנטלי.
איוואן נוחר בזעף קל.
"אתה יודע טוב מאוד שלא הייתה לי בחירה בנושא. הצבא הציב אותי פה." אני מוציאה את הקיטבג מתוך הארון, ומתחילה להכניס את החפצים המעטים שלי פנימה. "וחוץ מזה, למה שתשכח איך לעוף? אנחנו מתאמנים כל ערב —"
"לא הבריחו את איוואן האיום בארגז תפוזים בשביל לטוס באישון לילה כמו גנב!" הוא מכריז, ואני פשוט יודעת שהמילים שלו מלוות בפרישת כנפיים אסרטיבית. "אני דרקון קרבי, וראוי שדרקון קרבי יהיה בתפקיד קרבי!"
"אה," אני פולטת, והידיים שלי קופאות מעל זוג מדי א'. "לגבי זה."
כל השמחה שלו מתאדה ברגע אחד.
"כן... זה מודיעין חיל האוויר." אני רוכסת את הקיטבג בתנועה חדה, כאילו אני תולשת פלסטר. "אבל, מודיעין שטח חיל האוויר!" אני מנסה להתמקח, ונענית בשתיקה הרועמת של איוואן.
אני נאנחת. "אתה יודע שהכוח שלי שימושי מדי למטרות מודיעין כדי שיוותרו עליי לגמרי. זה התפקיד שלי," אני מחקה אותו. "זוכר?"
"נכון," איוואן משיב בחוסר חשק, אבל בהכנעה. "אמרת מודיעין שטח?"
"כן!" אני ממהרת לאשר. איוואן שנא את המעבר שלי לחיל המודיעין, ורק הטריטוריאליות שמאפיינת דרקונים, אהבתו לצבא והידיעה שאופק הקידום שלי יהיה בחיל האוויר, גרמו לו להשלים עם המעבר. "ואם הכול ילך חלק, הקידום הבא כבר יהיה —"
"מפקדת טייסת!" איוואן קובע בגאווה. "אבל זה מועד לחזון," הוא מוסיף, ואני לא טורחת לציין שהוא התבלבל בביטוי. זה רק ירגיז אותו. "את מי את מחליפה?"
השאלה היא כמו דלי מי קרח, ואני מכירה את איוואן מספיק טוב בשביל לדעת שזאת הדרך שלו לומר לי שנגמרו הסחות הדעת. שגם אם אני לעולם לא אצליח להתרגל לשיחת 'רוכב מת, ברכותיי, קיבלת קידום', הגיע הזמן להתחיל להתרגל לקידום עצמו.
"רב סר — סגן אלוף גיא הרץ," אני אומרת, מרגישה בצביטה חזקה בחזה.
להפתעתי, איוואן נושף נשיפה ארוכה.
"הכרת אותו?" אני ממצמצת בהפתעה.
"כן. הציעו לי אותו לפני שתים עשרה שנה," הוא אומר, ופתאום איוואן האיום בכלל לא נשמע איום. "ילד טוב. טוב מדי. בחרתי לחכות, וארבע שנים אחר כך בחרתי בך, קושקה."
"הציעו —" אני בולעת רוק. "אתה רוצה להגיד לי שהחיל איבד רוכב O?"
איוואן רק נאנח. "אבדה."
'אבדה' בלשון המעטה.
דרקוני O הם נדירים, רוכבי O הם יחידים במינם.
רוכב שיכול להיות מצוות לכל דרקון...
"אתה יודע מי בחר בו בסוף?" אם זה דרקון A או B, אולי יצליחו למצוא לדרקון שלו רוכב מחליף. הצביטה בחזה הופכת ללפיתה. בהנחה שכאשר סגן אלוף הרץ מת, הדרקון שרד.
"AB." אומנם איוואן לא עונה לשאלה ששאלתי, אבל כן לאחת שרציתי לשאול.
"פאק."
"קושקה!" איוואן מתרעם ושוב אני מוצאת את עצמי נאבקת בחיוך שמאיים לבצבץ. הוא יכול לקלל ברוסית, אבל לי אסור לקלל נקודה.
אני מוציאה מהארון את הבגד היחיד שנשאר בו — חליפת רכיבה לבנה־אפורה שגורמת לי להיראות כמו חלק מהגב של איוואן. "אתה בהאנגר? אני בדרך."
איוואן מתעלם מהשאלה. "אספת כמו שצריך את השיער?"
"כן." אני מושכת עליי את חליפת הרכיבה.
"בטוחה?" איוואן נוחר, "כי אמרת את זה פעם שעברה ואז —"
"גירד לך בין הקשקשים ומצאת שערה בלונדינית ארוכה. אני יודעת," אני רוטנת, נעמדת מול המראה, ומוודאת שאין אפילו קווצת שיער אחת שיוצאת מתוך הפקעת על העורף שלי. "איך זה?"
איוואן, שרואה מבעד לעיניים שלי את מה שאני רואה, מתרצה. "מצוין! מתי ההלוויה?"
אני מציצה בטלפון. "שעה וארבעים, אתה יכול לקחת את הזמן."
"לא הבריחו את איוואן האיום בארגז תפוזים —"
"אני יודעת, אני יודעת." אני צוחקת, מניפה את הקיטבג על הגב, ואוספת את הקסדה שלי מהשולחן.
מחוץ למגורי הקצינים אני זורקת מבט אחד אחרון לעבר החדר שלי בשנתיים האחרונות — וסוגרת את הדלת.
ליה
אני לא בן אדם טוב.
להגנתי, אני לא חושבת שאני בן אדם רע במיוחד. תודה לאל, פירומניה והתעללויות בבעלי חיים דילגו מעליי כשחילקו את התכונות — אבל אני לא בן אדם טוב.
זה מסוג הדברים שיודעים כמעט מייד. כשילדים היו בוכים בגן, הייתי אוטמת את האוזניים. כשהמורה הייתה נוזפת במפריען ואומרת שלא יצא ממנו שום דבר, הייתי מחייכת לעצמי וחושבת 'יופי'. וכשהחברה הכי טובה שלי בתיכון נזרקה על ידי החבר שלה, הדבר הראשון שחשבתי היה 'שיט, למה דווקא יום לפני הבגרות באזרחות?' אבל בקול אמרתי, 'אוי לא! רוצה לדבר על זה?'
כי זה הדבר הראשון שאנשים לא טובים לומדים לעשות — להעמיד פנים. לחייך כשקוראים לי 'ליוש' למרות שקוראים לי 'ליה'. לא לשמוח לאיד בקול כשאני מקבלת ציון גבוה יותר במבחן שלמדתי אליו פחות מכל החברות שלי. וממש ברגע זה, לא לתת סטירה מצלצלת לשלוש בנות מהקורס שעומדות שורה לפניי בבית הקברות ובוכות על הרוכב המת כאילו הן הכירו אותו אישית.
אני חורקת שיניים.
הן מייבבות.
עם קולות.
להעמיד פנים מעולם לא היה קשה יותר.
"אמפתיה, ליוש," אימא שלי תמיד אמרה. "חסרה לך אמפתיה."
כן. חסרה לי אמפתיה. וסבלנות. ואורך רוח. אבל יותר מהכול חסרה לי האמונה הבסיסית בכך שמוות של איש זר יכול לגרום לך ליילל בהיסטריה — כשהמשפחה שלו, שכן יש לה סיבה לבכות — עומדת ממש פאקינג כאן.
החריקה בין השיניים שלי מתחזקת. הטוחנות העליונות מתרסקות נגד התחתונות עד שהלסת שלי מתחילה לכאוב.
בכלל לא היינו אמורים להיות פה. באנו לסיור בבסיס, ונגררנו להלוויה. רגע אחד זה היה, 'כשתסיימו את הקורס אולי ישבצו אתכם כאן'. ורגע אחר כך, 'בעצם אולי צריך סד"כ להלוויה של רוכב'.
אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את הכאב שעכשיו מקרין מהלסת אל הרקות. כן, זה בדיוק מה שהיה חסר לי, אחרי שעתיים של עמידה בשמש בסוף פאקינג יולי, כאב ראש.
פאקינג צבא.
כמובן, הפלא ופלא, הגענו להלוויה ולא באמת היה צריך אותנו. להפך. למפקדים בקורס בקושי היה מקום להעמיד אותנו בתוך עשרות השורות הצפופות של חיילים, אזרחים ו... דרקונים.
כמעט שלושים במתחם שהוקצה להם על הקרקע, ועוד כמה עשרות מרחפים באוויר. אף אחד מהם לא נראה כמו דרקוני ההדרכה הקטנים שאנחנו מתאמנים עליהם בצ'קים, כשרותמים אותנו לאיש מילואים זועף שצווח עלינו ליישר את הגב ולא להקיא, כשאנחנו נמצאים בגובה עשרה אלף רגל.
לא, אלו דרקונים שמיועדים לקרב. הם ענקיים, ארוכים כמו אוטובוס ומתנשאים לגובה של בניין דו קומתי. השיניים שלהם חדות, הטפרים מושחזים, ויש להם עיניים רצחניות שגורמות לך לרצות להשתין על עצמך אם במקרה יצרת קשר עין. במיוחד לדרקון האפור־לבן שעומד אחרון בשורת הדרקונים.
אחרון? העיניים שלי מתכווצות, מנסות לגשר על המרחק. לפי הקווים הקשים של הכנפיים המקופלות, והזנב שמופנה אחורנית בתנוחה מדוגמת, הוא ממש לא האחרון. אם כבר, ראשון מהסוף.
צמרמורת עוברת בי, מהעורף ועד לכפות הרגליים, כשהעיניים הכחולות שלו סוקרות את השורות שלנו. הוא לא סתם ענק, הוא עצום. הדרקון היחיד שגדול יותר ממנו, וגם זה במעט, הוא דרקון ירוק כהה עם עיניים צהובות שהמבט בהן גורם לי למצמץ. אין בהן שמץ של רצחניות. והדרך שבה הוא מרכין את הראש הירוק והמוארך שלו לעבר המשפחה של הרוכב המת...
הוא כמעט נראה... מנחם? חביב? נחמד?
כאילו שומע את המחשבות שלי, הוא מרים אליי את המבט, ואחרי רגע מרכין את הראש לעברי.
כאילו מתוך אינסטינקט אני מנסה לחקות אותו, וזה עולה לי ביוקר. התנודה הקטנה מחמירה את כאב הראש שלי, שעכשיו מתפשט בפעימות בכל הגוף.
"יואו... נכון שזה ממש עצוב?" אחת מהבנות המתייפחות פונה לזאת שלידה, כשהשורות שלנו מתחילות לזוז לכיוון היציאה מבית הקברות.
"בטירוף." מתייפחת מספר שתיים מאשרת.
אני נושכת שפתיים, בו זמנית נאבקת בכעס הלא אמפתי שלי כלפי המייללות, וברעידות שעכשיו כבר ממש מטלטלות אותי. הפה שלי יבש, הגב שלי מתכסה בזיעה ואני מתחילה להרגיש כאילו שמו את המוח שלי בתוך מיקרוגל.
מה זה החרא הזה? אני בת תשע עשרה עם פרופיל 97, אין שום סיבה שיהיו לי מיגרנות רצחניות באמצע היום. אני חייבת להתאפס, לחשוב על משהו אחר.
אני שולחת מבט אחרון לעבר הדרקונים. זאת כנראה הפעם האחרונה שאראה דרקונים קרביים בכמות הזאת. ואם הכול ילך לפי התוכנית — זאת הפעם האחרונה שאראה דרקונים קרביים נקודה.
2
נועה
"קושקה," איוואן דוחף במורד הקשר כשקבוצות המשתתפים מתחילות להתפזר מההלוויה.
"כן?" אני שולחת במעלה הקשר המנטלי. "מה ביררת?"
"דברים רבים," הוא עונה בנימה של חשיבות עצמית.
"רכלן." אני מחייכת. איוואן אולי רוצה לחשוב שהוא איום, אבל הוא אוהב לרכל כמו תלמידת תיכון. "והדרקון של סגן אלוף הרץ?"
"לא כאן." איוואן מלווה את המחשבה שלו בתנודת ראש, וחבורת חיילים צעירים ממהרת להתרחק כמה צעדים בכיוון ההפוך ממנו. "אבל הדרקון של השותף שלו כן."
"השותף?"
"הם עובדים פה בזוגות. אני משער שאת תתפסי את מקומו בזוג."
"כן, הנחתי. שאלתי על השותף עצמו, איפה הוא?" אני מסתכלת סביב.
דממה.
הנחיריים של איוואן מתרחבים.
"לא כאן," הוא נוהם, הפעם בקול רם, מפריד בין המילים כאילו הוא לא מאמין להן. עכשיו הסביבה שלנו מתרוקנת לחלוטין מחיילים, שכמעט רצים לעבר היציאה מבית העלמין.
"הוא נפצע?" אני שואלת, כשאני מבחינה בדרקון ירוק שמביט לכיווננו.
בניגוד לאיוואן — שמייצג את המודל של דרקון מערבי — עם חוטם קצר, לסת מחודדת, קרניים ישרות וכנפיים רחבות וכבדות, הדרקון מולנו בבירור משתייך לאחד הזנים המזרחיים.
העיניים הצהובות שלו מלוכסנות, הפנים שלו מוארכות ואציליות, והקרניים הירוקות שלו מעוקלות כמו ענפי עץ. כנראה זן סיני, אם הייתי חייבת להמר. קשה לחשוב על זן אחר כשרואים שפמים דקים ומפותלים או כנפיים קלות וקרומיות.
"לא, הוא לא נפצע." הטפרים של איוואן חותכים באדמה, והוא מתקרב אל הדרקון הירוק, עד שהם עומדים זה מול זה. עכשיו קל לראות שהדרקון המזרחי ארוך יותר, אבל חסרה לו העמידות והכובד שיש לזן הרוסי של זְמֶיי לבן־כנף.
"אתה!" הוא קורא לעבר הדרקון הירוק. "איפה הרוכב שלך?!"
"איוואן!" אני קוראת בקשר בינינו. "גם אם הוא לא נפצע, אתה יודע טוב בדיוק כמוני שיכולות להיות עשרים סיבות לגיטימיות שהוא לא יגיע להלוויה. אם זה אירוע מתגלגל, או תחקיר דחוף —"
"אז למה הדרקון שלו כאן?" איוואן קוטע אותי.
"...נקודה טובה," אני נאלצת להודות. "אבל אם הוא כאן, זה אומר שאנחנו יכולים לשאול אותו מה קורה ולקבל תשובות."
"כן." איוואן משחרר את האדמה המסכנה שהוא כלא מתחת לטפרים, ואני יכולה לשמוע את הגאווה בקול שלו כשהוא מוסיף, "תשובות כנות."
הדרקון הזר מתקרב באיטיות, הצעדים שלו קלים ורכים. ההפך הגמור מרעידות האדמה הקטנות שאיוואן גורם להן כשהוא מתהלך על הקרקע.
"שליטה מרשימה בגפיים."
"ראיתי טובות יותר." איוואן נוחר בבוז ועושה צעד אחד קדימה, מתאמץ לחקות את ההליכה של הדרקון הירוק בלי לזכות להצלחה דומה.
"שלום איוואן, בנו של מיכאיל, משושלת אלכסיי הנכבד," הדרקון אומר במבטא סיני כבד ומרכין את הראש בברכה. "רב סרן נועה וייס. אני מקווה כי השותפות בינינו תתעלה על הנסיבות המצערות שהובילו אליה."
"הוא קוקו," איוואן רוטן.
"אני הוא וואנג ג'יאן, בנו של וואנג יי, מצאצאיו של וואנג דאו האיום."
"אני האיום!" איוואן צועק במורד הקשר המנטלי.
"נראה שיש יותר מ'איום' אחד." אני מנסה להסות אותו ופונה לעבר הדרקון הסיני. "שלום," אני מוסיפה בקול רם, מחפשת את הרוכב שלו.
נדמה שוואנג ג'יאן מבין את הכוונה שלי, כי הוא נאנח.
"כפי שאמרתי לידידי —"
"אני לא ידידך," איוואן רושף.
"אם כך, כפי שאמרתי," וואנג ג'יאן ממשיך בדיוק באותו טון רגוע ושקול. "רב סרן דן אלבז לא כאן."
"ואני אמרתי לך שזאת בושה!" איוואן נוהם, "איזה מין לוחם —"
המבט בעיניו של וואנג ג'יאן משתנה. הייתי מצפה לראות כעס, אבל מה שאני רואה שם מרגיז את איוואן הרבה יותר.
רחמים.
"ואני כבר חשבתי שפספסתי את כל הכיף!"
השיער החום שלו זה הדבר הראשון שאני רואה.
לא תקני.
הזקן הקצר הוא השני.
גם לא תקני.
מדי הב' שהוא לובש מקומטים, והחולצה שמבצבצת מתחת למדים שחורה ולא בצבע לבן או זית. השרוולים לא מקופלים לאותו אורך, אבל שניהם חושפים זרועות שחומות ושריריות שהוא משלב מעל לחזה. הוא מחייך מאחורי זוג משקפי שמש כאילו השותף שלו לא קבור חמישה מטרים מאיתנו.
"אבל נראה שהגעתי בדיוק בזמן למכות."
בלי להוריד את משקפי השמש, הוא מרים את הראש לכיוון איוואן. "הכסף שלי על דוד איירו." הוא מחליק יד על הקשקשים הירוקים של וואנג ג'יאן.
דוד איירו? זה כינוי? אני בוחנת את הדרקון הסיני, כאשר גל הזעם של איוואן מכה בי.
"יש לך משאלת מוות, ילד?" איוואן פורש כנפיים, מצליף באוויר כמו שוט, ומייד נענה בתנועה זהה מכיוון וואנג ג'יאן. ההבעה הנינוחה של הדרקון הסיני מתחלפת בתוקפנות מסמרת שיער.
"זכור היכן אתה עומד," וואנג ג'יאן נוהם. אחת מהכנפיים שלו מונפת מעלה, והשנייה מגוננת על הרוכב שלו. "מוות הוא אינו איום שראוי להשמיע בקלות דעת. בייחוד לא כאן."
איוואן לא זז, לא מקפל את הכנפיים ולא מניח את הזנב על הקרקע. אבל אני מרגישה את הבושה שלו. היא מזדחלת לו במורד הגב, ואז היא מזדחלת גם במורד הגב שלי.
איוואן לא שכח איפה הוא עומד, אפילו לא לרגע אחד, אני רוצה לענות לדרקון הסיני. לפני תחילת השותפות איתי, או ליתר דיוק, לפני הכוח שלי, שמקרקע אותו לתפקידי מודיעין כל עוד אני בחיים, איוואן היה לוחם. הוא תמיד לחם בחזית, לא משנה מה. זה עלה לו ביוקר, כי בחמישים ושלוש שנים, הוא איבד יותר חברים מאשר רוב הדרקונים הצבאיים יחד.
לא רק 'ידעתי' את זה. הרגשתי את זה דרך הקשר המנטלי, כאילו הזיכרונות האלו היו שלי. איוואן, מתייצב חצי שעה לפני הזמן בכל אובדן, בכל הלוויה ובכל טקס, גם בשביל דרקונים, וגם בשביל בני אדם.
"המשפחה הלכה כבר," אני אומרת לדן אלבז, אבל זה בעיקר כדי להרגיע את רגשות האשמה של איוואן. "בדיוק פספסת אותם."
"אני יודע," רב סרן אלבז עונה.
"איפה היית?"
הוא נראה מופתע מהשאלה. "ישנתי."
אני ממצמצת. הוא לא משקר.
"בכלל לא התכוונתי להגיע."
אמת.
בלי שאוכל לשלוט בעצמי, אני שולחת מבט רצחני לעבר הדרקון הסיני. איך הוא מעז לבייש את איוואן, כשהרוכב שלו אדיש למוות של האיש שעליו הוא היה אמור להגן? כשהרוכב שלו בכלל לא התכוון להגיע. השותף שלו מת, והוא לא התכוון להגיע להלוויה.
המבט שלי חוזר אל אלבז, ואני מרגישה את האגרופים שלי נקמצים, ציפורניים חותכות בבשר. זה מי שהולך לשמור לי על הגב? אני כמעט יכולה לראות את זה — דן אלבז מפהק מעל לקבר שלי, דקות אחרי שהמשפחה שלי סיימה לבכות עליי.
איוואן מקלל, כנראה מזדעזע מהתמונה המנטלית של השם שלי על מצבה. אבל אני לא שומעת אותו. אני לא רואה אותו. אני רואה רק אדום.
"אתה לא מרגיש שום אחריות אישית למה שקרה?"
הוא מתכווץ.
איוואן נושף אוויר מהאף באישור.
"אתה מאחר בשעתיים, בא לפה על מדי ב' מקומטים ומשקפי שמש. אתה — אתה אחרי —" אני עושה צעד קדימה ומריחה את האוויר, מצפה שינדוף ממנו ריח של אלכוהול.
"אני לא שותה," דן אלבז מסנן מבעד לשפתיים חשוקות.
אמת. ואיכשהו זה רק הופך את זה ליותר גרוע.
אלכוהול יכולתי להבין. חוויתי את ההשפעות שלו בעצמי. את הצורך לשכוח שדורס כל דבר אחר, ואת הבלבול הבלתי נמנע לאחר לילה של הקאות.
רעד עובר בי. הייתי בת עשרים ואחת בהלוויה הצבאית הראשונה שלי. אני זוכרת את השמש באותו בוקר, איך היא שרפה לי את העיניים והרגשתי שאני נשרפת מבפנים.
המבט שלי נודד לעבר משקפי הטייסים שלו.
אבל לא, הוא פשוט קם משנ"צ.
"לא מעניין אותי," אני מסננת. "שום דבר לגביך לא מעניין אותי. אני יודעת עליך כל מה שאני צריכה לדעת."
"כן? ומה בדיוק את חושבת שאת יודעת?" הוא משלב ידיים.
"לכל הפחות? שאתה מסוג האנשים שאפילו לא יטרחו להסתכל לבן אדם שהם מדברים איתו בעיניים." אני מצביעה לעבר המשקפיים האטומים. "שהעדפת להתחיל קטטה בין דרקונים במקום לחלוק כבוד אחרון לסגן אלוף גיא הרץ —"
"רב סרן וייס." וואנג ג'יאן מרכין את ראשו לעברי, צער, התנצלות ועוד משהו שאני לא מזהה מהדהד בתוך הקול הנמוך שלו.
"תן לה," דן אלבז פוקד, השפתיים שלו מתוחות בחיוך נבזי. "יאללה, בלונדה. בואי נשמע אותך. למה שלא תספרי לי עוד על החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ח'?" אלבז נעמד ממש מולי, כמעט מצח אל מצח. "ואז אני אספר לך כמה דברים עלייך."
"אתה לא יודע עליי כלום." אני חורקת שיניים.
"את חושבת שאני לא יודע שהם החליפו את גיא במישהי שבשנתיים האחרונות רק ישבה על התחת שלה בקריית המודיעין?" בתנועה חדה הוא מוריד את המשקפיים, ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא להירתע לאחור.
העיניים שלו אדומות לגמרי. אני לא חושבת שיש בהן אפילו כלי דם אחד שלא התפוצץ. פאק, אני מקללת לעצמי, ואיוואן אפילו לא טורח לנזוף בי. הוא רק מהדהד את הסנטימנט.
"אין. פאקינג. סיכוי." הוא מדגיש כל מילה. "לפני שראיתי אותך ידעתי עלייך כמעט הכול. ומה שלא ידעתי, שבנוסף לזה שאת רוכבת חסרת תועלת, את גם יהירה וטיפשה, אני יודע עכשיו."
אני צריכה להתנצל. אני יודעת שאני צריכה להתנצל. וזה לא משנה באילו שמות הוא קורא לי —
"אמרתי להם שאני לא רוצה אותך כאן. שאת לא בנויה לזה. שאין לך לא את הכישרון, לא את היכולת ולא את האופי. אבל הסכמתי לפגוש אותך לפני שאקבל החלטה סופית בנושא."
הוא יקבל החלטה סופית בנושא? של הקידום שלי?
פתאום אני צריכה לרסן כל שריר בגוף. כל אינסטינקט שיש בי משווע לקרוע את הגרון שלו לגזרים, מונע מרצון רצחני של זְמֶיי רוסי לבן־כנף, והאגו הפגוע והאנושי שלי.
"פגשתי אותך," הוא מסנן. "לא התרשמתי אחרת."
הוא מסתובב לעבר הדרקון הסיני, מטפס לו על הגב במיומנות שאני יכולה רק לחלום עליה, ומתעופף.
ליה
או שזאת המיגרנה הכי מוזרה בחיים שלי, או שאני בפרק של 'האנטומיה של גריי'.
גם אם הייתי הולכת לרופא, אני אפילו לא יודעת איך לתאר את הסימפטומים.
'היי דוקטור, בהתחלה חשבתי שהראש שלי פועם בגלל מיגרנה, אבל עכשיו אני די משוכנעת שאני קודם שומעת את הפעימות, ורק אז הן מהדהדות בין הרקות שלי. יש תרופה כלשהי למישהו ששומע פעימות לב? אה, שכחתי לציין — מישהו ששומע פעימות לב שאינן שלו?'
אני מניחה את האגודל על הדופק, מרגישה את קצב הלב שלי, שונה לחלוטין מהדופק הזר שפועם לי בין האוזניים.
באופן הזוי, הידיעה שפעימות הלב האלה לא שלי היא לא הדבר הכי מוזר. גם לא ההבנה שהן מתגברות כשאני הולכת לכיוון חדר האוכל של תלמים ונחלשות כשאני הולכת לכיוון הכיתות בצד הצפוני של הבסיס. לא, הדבר הכי מוזר זה העובדה שבכל פעם שפעימות הלב נחלשות, כפי שהייתי צריכה לרצות שיקרה, אני מרגישה שאני פאקינג חייבת לחזור בכיוון ההפוך.
יש עכשיו הרצאה. כדאי לי לתפוס מקום אחרת יישארו רק המקומות המסריחים מקדימה, אבל הנה אני שוב בפאקינג חדר אוכל. שלוש פעמים הלכתי את הדרך מהחד״א אל הכיתות ובחזרה. ועכשיו, בסיום הסיבוב השלישי כבר לא אכפת לי שאני נראית כמו משוגעת.
שיהיה. אני נושמת עמוק ולראשונה עוברת את המבנים הסמוכים לחדר האוכל של תלמים, ממשיכה ללכת בעקבות פעימות הלב המתחזקות.
עצרו אותי לפחות חמש פעמים, אחרי זה הפסקתי לספור, ובכל פעם שיקרתי שאני מחפשת את השירותים, נתתי להם להסביר לי איפה התא הקרוב ביותר, והמשכתי הלאה. והלאה. והלאה.
אולי השמש טיגנה לי סופית את המוח.
"איזה. יום. רע." אני בועטת באבן קטנה על השביל הנטוש. עכשיו כבר ממש אין לי מושג איפה אני נמצאת.
אני בועטת בעוד אבן.
למה לעזאזל הגעתי לאזור של האנגרים קטנים ומוזנחים? אלו בוודאות לא ההאנגרים של המטוסים או של הדרקונים, אותם הראו לנו כשרק הגענו. היו הרבה יותר מהם, והם היו הרבה יותר מאוישים, והרבה פחות מפויחים.
ופה...
אני מסתכלת סביב.
פה אין אף אחד.
"מי שם?" קול עמוק בוקע מאחד ההאנגרים מאחוריי, והגוף שלי מתכסה בצמרמורת. יש בקול הזה משהו כמעט מסכן, חסר אונים. אני לא יודעת למה, אבל אני נזכרת ביללות של שוגי לפני שהרדמנו אותו.
אני לא עונה. רק זה חסר לי. גם משהו גוסס וגם פעימות לב בראש —
אני מסתובבת בחדות לעבר ההאנגר. הן הפסיקו. מתי הן הפסיקו?
"אני שומעת אותך..." הקול מתחזק, אבל רק קצת, ועכשיו מבעד לנימת הגסיסה אני גם מזהה מבטא אמריקאי. "מי שם?"
"אני." שיט. אני דופקת את כף היד במצח. איזו תשובה מטומטמת. זה לא כאילו היא יודעת מי אני.
"ליה מדר." באיטיות, אני צועדת לעבר מקור הקול. "אני בקורס רכיבה. הלכתי לאיבוד." אני נעמדת בכניסה להאנגר, צופה בגוש אפור כהה שמכורבל בפינה ובזנב הדרקון שמונח על הרצפה, הקצה שלו מופנה אליי כמו חץ.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי.
אני חייבת לעוף מפה. להסתובב, ולנסות להיזכר מאיפה בכלל באתי —
"אל... אל תלכי," הדרקונית מבקשת, הגב שלה מופנה אליי. "אני לא אפגע בך..." כל הגוף שלה רועד כשהיא מרימה כנף הרוסה אחת, כאילו כדי להדגים לי שגם אם הייתה רוצה, היא לא יכולה.
אני עונה בשריקה ארוכה. "שיט. ממה זה? חומצת אֵרְדָן?"
"כן," היא עונה. "כל צד שמאל..." היא מסתובבת ומפנה אליי את הראש, ואני אפילו לא מודעת מה נכלל ברצף הקללות שיוצא לי מהפה.
קשקשים אפורים־כהים, צפופים ונטולי ברק מכסים את החצי הימני של הדרקונית. אבל בצד השמאלי — אני בולעת רוק ומשתדלת לא להסיט מבט — אותם קשקשים הומסו לחלוטין, במקומות המעטים שהם לא נשרו לגמרי. כל הטפרים שלה שבורים, חלקם ממש מהיסוד, ועכשיו אני יכולה לראות שכנף שמאל מעוקמת וקרן שמאל חסרה.
אבל כל זה — כל זה ביחד — לא גרוע כמו העין.
עין ימין של הדרקונית היא בצבע אדום בהיר — הגוון המועדף על האמריקאים, אבל עין שמאל... לא שם.
בחיים לא ראיתי דרקון עם עין אחת, אפילו לא בתמונות. תמיד אמרו לנו שהם יעשו הכול כדי להימנע מעיוורון, שכל אינסטינקט שיש להם נועד להבטיח את זה. קשקשים, טפרים וקרניים יצמחו מחדש, עיניים לא.
אני עוברת לבחון את הכנף המעוקמת. גם כנפיים לא.
"זה בית קברות לדרקונים," אני לוחשת, והראש של הדרקונית זז בתנועה אלכסונית. "את עומדת למות."
"אמרתי לך שאני לא אפגע בך." היא נושפת החוצה את המילים, האוויר הרותח גורם למדים שלי להתנפנף.
אני מתקרבת בזהירות. "איך זה קרה?"
"זה משנה?" היא עונה בקול חלש.
"לא, לא ממש." אני מושכת בכתפיים. "כמה זמן נשאר לך, את יודעת?"
"אולי... אולי אפילו היום."
"פאק. איזה מצב חרא." אני מתיישבת על הרצפה לידה. "אז את פשוט מחכה?"
"עכשיו יש לי קצת חברה. לפחות לא אצטרך לחכות לבד." היא מניחה באיטיות את הראש שלה לידי. הצוואר שלה מפרכס קצת כשהתנועה מסתיימת, ואנחה קטנה יוצאת מהלוע שלה.
אני פתאום מבינה. היא התאמצה להפוך את התנועה לכמה שיותר איטית כדי שאני לא איבהל, למרות הכאב שהיא בטח הרגישה.
"את לא צריכה —" אני נתקעת. להתאמץ? להתחשב? את גם ככה תכף תמותי, לפחות שלא יכאב לך?
"זה בסדר," היא נושפת את המילים לעברי. "אמרת שאת רוכבת?"
"קורסיסטית. נשארו עוד שבועיים למכין." מה שאומר, שעוד שבועיים אני עפה מפה. לצמיתות.
"ואת יודעת איזו מגמה את רוצה?"
"לא, אבל אני ממש בסדר עם כל מגמה." אני מדקלמת את המילים באינטונציה שהתאמנתי עליה — שמחה, נחושה ונרגשת. "מה שחשוב לי זה שירות משמעותי."
הדרקונית מחרחרת. חרחור שכמעט נשמע כמו צחוק.
"מה?" אני מכווצת את העיניים.
"בן של זונה, פאקינג חרא מזדיין," היא אומרת, ולוקח לי רגע להבין שהיא מחקה אותי. "שיט, פאק, איזה מצב חרא."
הלסת שלי מתהדקת. אז זה מה שנכלל ברשימת הקללות שיצאה לי מהפה? אוקיי, טעות שלי. הייתי צריכה לדעת שיהיה קשה לקנות את ההצגה שלי אחרי שקיללתי לה מול הפרצוף.
העין האדומה שלה ממצמצת, והעיניים שלי, כאילו מעצמן, ממצמצות בחזרה.
בעצם... בשביל מה אני מתאמצת? למי היא תספר? דרקונים מתים או בקרב או לבד.
אני מורידה את החולצה של מדי הא' ונשארת בחולצה לבנה קצרה שזקוקה נואשות לאוורור, אחרי שהלכתי בה יותר משעה בשיא הקיץ. "את רוצה את האמת?"
"אין לך מה להסתיר ממני," היא מחרחרת שוב.
"אני לא רוצה אף מגמה, ואני בכלל לא מתכוונת להגיע לשלב של השיבוצים למגמות. בעוד שבועיים יסתיים הקורס המכין ועוברים לשלב הקורס הבסיסי, ומי שנופל בשלב הזה, מגיע לתפקיד בחיל המודיעין. אני שואפת לשם."
"אז את מתכוונת להיכשל בכוונה בצ'קים?" הדרקונית נשמעת סקרנית. "לא היה פשוט יותר לעבור את המיונים לחיל המודיעין?"
"היום זה כמעט בלתי אפשרי. התחרות לא נורמלית." אני מושכת בכתפיים. "ומי שלא עוברת את המיונים לשם, מוקפאת על ידי חיל המודיעין, לא מקבלת הזדמנות להתמיין לאף יחידה אחרת ובסוף משובצת כפקידה." אני משכלת רגליים. "לעומת זאת, בקורס רכיבה מנסים לקדם נשים בכל הכוח, וזה כולל הבטחה לתפקיד טוב במקרה של נשירה." אני נשענת אחורה על הזרועות. "ואני חד משמעית מעדיפה כמה חודשים של לאכול אבק, שאחריהם אני אעשה משהו שלא ימיס לי את המוח, מאשר שנתיים של הגשת קפה."
"ואת יודעת את זה...?"
"מניסיון." אני מתרוממת. "של אחותי הגדולה," אני מוסיפה תחת העין החוקרת של הדרקונית.
"אז כל מה שאמרת על 'שירות משמעותי'..."
"זה מה שכולם פה מצפים לשמוע."
"בזמן שהדבר האמיתי שעובר לך בראש הוא —" היא מטה את הראש באלכסון.
אני נעמדת ומאבקת את אחורי המכנסיים שלי. "אני במרחק שבועיים ויום מג'וב בקריה."
הלוע העצום של הדרקונית נפער ואני נדרכת. אבל במקום שתצא משם רוח חמה או נהמה רושפת, פורץ משם צחוק מתגלגל. בתנועה חדה היא מרימה את הראש שלה ומתיישרת על ארבע רגליים —
כאב חד מפלח לי את הראש. פעימות הלב הזרות חוזרות, פועמות חזק כל כך בגולגולת שלי, שאני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף. העיניים שלי מתחילות לשרוף, ואני רואה כפול. לא, לא כפול. אני רואה את מה שרואות העיניים שלי, ובו זמנית את עצמי מלמעלה. כאילו אני מסתכלת על עצמי מתוך העין של הדרקונית.
"מה עשית לי?!" אני שומעת את הקול שלי, הרבה יותר גבוה ומפוחד ממה שאני רגילה אליו, ובאופן מוזר הוא לא מגיע ממני.
אני נועצת את הציפורניים בתוך כפות הידיים עד שאני חוזרת להרגיש אותן. את האצבעות, ואז את הזרועות, הרגליים והבטן, החזה והצוואר, עד שהקול שלי חוזר להיות שלי. אני ממצמצת שוב ושוב, מנסה להתמקד בראש הגדול והאפור של הדרקונית. היא הפסיקה לצחוק — בת זונה — הלוע שלה סגור בחיוך עקום ומכוער.
ברגע אחד כל הגוף שלי מתכסה בזיעה.
הפה שלה לא זז, אבל היא כן מדברת.
״בואי נראה אותך מגיעה לחיל המודיעין עכשיו.״
דן
ציפיתי לזה, כמובן. ידעתי מהקולות מסביב שאנשים שמעו את העימות ביני ובין המחליפה, ושברגע שאנחת בבסיס התחנה הבאה תהיה המשרד של מפקד הטייסת.
"דן, מה חשבת לעצמך?" ירון מניח יד על המצח, ומעביר אותה במעלה הקרחת שלו. "איך יכולת לפספס את ההלוויה של גיא?"
אני משתדל לא להתכווץ יותר מדי, לאור העובדה שהבלונדה יושבת בכיסא לידי.
"המשפחה שלו חיפשה אותך." ירון נשען קדימה בכיסא המנהלים שלו. "הם לא מאשימים אותך, הם יודעים שהמשימה דרשה שהוא יטוס לבד. הם יודעים שלא היית שם, ולא מבחירה —"
רב סרן נועה וייס זזה באי נוחות בכיסא. "אני לא חושבת שזאת שיחה שאני צריכה להיות נוכחת בה."
"בסדר." ירון ממצמץ, וממהר לאמץ הבעה אדישה. "אז בואי נעבור לשיחה שאת כן צריכה להיות נוכחת בה. מה שניכם חשבתם לעצמכם? עימות פומבי בין שני רוכבים, עם שני דרקונים, בהלוויה, מול אזרחים?"
לפני שאני בכלל פותח את הפה לענות, הבלונדינית כבר מדברת. "זאת הייתה טעות חמורה בשיקול הדעת." היא מרכינה את הראש. "אני יזמתי את העימות ואני לוקחת אחריות מלאה על השתלשלות האירועים."
אני נוחר. "יזמת את העימות? את בטוחה שאת יודעת מה אומרת המילה יוזמה? שנינו היינו שם." אני פונה אל ירון. "זה היה הדרקון שלה, הוא איים על דוד איירו. ואז אני אמרתי —"
"כבר דיווחו לי מה אמרת." העיניים של ירון מתכווצות.
"אז אתה צריך לדעת שהיא הייתה תוצאתית באירוע." אני מצביע בזלזול לעבר הקצינה. "היא לא עשתה כלום."
היא נדרכת. "הדרקון שלי ואני זה אותו הדבר."
אני לא יכול שלא לגחך. "מה שתגידי."
"מספיק עם זה," ירון פוקד, באומללות יותר מאשר בסמכותיות.
"עם כל הכבוד, לא." אני משלב ידיים. "תגיד לי, באיזה קטע מביאים ליחידה קרבית קצין מודיעין?"
"נועה קצינת מודיעין רק בשנתיים האחרונות —"
"והיא גם ממש כאן ויכולה לענות בעצמה." היא מסובבת את הראש אליי. "תקשיב. זאת," היא מחווה לעבר שלושתנו. "לא החלטה שלך. גם לא החלטה שלי. זאת החלטה שנובעת מצורכי המערכת. הצבא החליט שאני כאן, אז אני כאן," היא מכריזה. "אז או שתשתף פעולה, או שלא תפריע. עברתי מספיק תפקידים בשביל לדעת איך הדברים האלה עובדים. אתה לא צריך לאהוב אותי ואפילו לא לחבב אותי, כל מה שנדרש ממך זה לכבד אותי." היא נעמדת על הרגליים, ובפעם הראשונה אני שם לב לכמה שהיא גבוהה. היא בטח מטר שבעים וחמש, לפחות.
"ופה," אני קם בעצמי, יותר משמח להתנשא מעליה. "את טועה." אני מחייך, אפילו לא מנסה להסתיר את השמחה לאיד שעוברת בי כשאני מרגיש את הרתיעה שלה מהמילה. "כבוד לא שווה שום דבר. מה שצריך פה זה אמון. ואני. לא. סומך. עלייך." אני מדגיש כל מילה בנפרד.
"טוב, זה הדדי." היא מושכת בכתפיים. "מה יגרום לך לסמוך עליי?"
"שום דבר."
"זאת תשובה ילדותית."
"זאת תשובה כנה."
"לא, זאת לא." היא קובעת בנחרצות. בדיוק אותה נחרצות שהייתה לה כשהיא תקפה אותי בבית הקברות.
פתאום אני מבין למה הרגשתי שהיא בודקת את התגובות שלי.
"את גלאית. את ה־גלאית."
"כן." היא משלבת ידיים.
"עכשיו אני מבין למה את פה."
"דן..." ירון מזהיר.
"טוב, זאת באמת לא הייתה החלטה שלך. צורכי המערכת." אני צוחק. "בטח מזיזים אותך כל דקה וחצי כי היחידות מתחרות על השער שלך."
"אולי. ומה, דרך אגב, השער שלך?" היא מנסה להיות מקצועית, אבל אני רואה בעיניים הכחולות שלה ניצוץ יהיר שמתלווה למילים.
"זה ממש, אבל ממש, לא עניינך," אני מסנן.
"זה ממש, אבל ממש, כן ענייני. אם אנחנו הולכים לעבוד יחד —"
"טרם הוכרע."
"אם אנחנו הולכים לעבוד יחד," היא חוזרת שוב, כאילו היא לא שמעה אותי. "אנחנו צריכים להיות מתואמים בדברים האלה."
"מתואמים במה? מה יש להיות מתואם עם פוליגרף אנושי?"
"די כבר, דן," ירון מתערב. "חלאס עם האגו. לדן יש שער נחות, יש לו שמיעה ממש טובה."
אני שולח אל ירון מבט עצבני. טוב, לפחות אני לא נאלצתי לומר את זה. הייתי מעדיף הכול, רק לא לספר לגברת פאקינג פוליגרף שיש לי שער שמיעה נחות.
"טוב לדעת," היא אומרת ואפילו קצת מחייכת. כל כולה משדרת — מי שמח לאיד עכשיו?
"ואני עדיין מצפה לתשובה כנה," היא מוסיפה. "מה יגרום לך לסמוך —"
הפוליגרף האנושי לא מסיימת את המשפט שלה. היא קופאת במקום והעיניים שלה מקבלות את המבט המזוגג שמופיע כשרוכב מדבר עם הדרקון שלו. וכמוה, גם העיניים של ירון.
"היא עשתה מה?!" ירון קורא בקול רם, הצבע נעלם לו מהלחיים. "אלוהים אדירים. טארה פתחה שער. לקורסיסטית."
במשך שניות ארוכות, כל מה שאני יכול לעשות זה למצמץ.
"אין מצב," אני אומר לבסוף. "אין שום סיכוי. טארה לא —"
"זה קרה," ירון מכריז בסופיות. "ועכשיו יש סיכוי טוב שטארה, משוגעת מאבל, מחזיקה ילדה כבת ערובה. אני לא יכול להתקרב לשם בלי דרקון, ומקסימיליאן עדיין לא התאושש אחרי מה שהיא עשתה לו אתמול בלילה כשהיא ניסתה להרוג אותי. אני צריך שתלך לשם ותטפל בזה."
אני מהנהן באישור, אבל אני מכיר את טארה. היא אולי לא תהרוג אותי, אבל היא גם לא תקשיב לי.
"קח איתך את נועה."
"אני לא צריך —"
"או שתשתף פעולה, או שלא תפריע," היא חוזרת. "אני יודעת איפה היא נמצאת, והדרקונים שלנו מחכים לנו בחוץ."
ובמילים אחרות, אם לא אקח אותה איתי, היא פשוט תגיע לבד.
"לאן אתה?" אני פונה אל ירון שמזנק מהכיסא לכיוון הדלת.
"אם טארה פתחה שער לקורסיסטית, אני חייב לטפל בזה מול החיל. אתה יודע מה ההשלכות," הוא מוסיף בכובד ראש ויוצא, ואני פונה אחריו.
היד של נועה וייס מתהדקת סביב הזרוע שלי, והדלת נטרקת לפני שאני מספיק לצאת, משאירה את שנינו לבד במשרד המהודר של ירון.
"סליחה." היא משפילה מבט ומשחררת לי את היד. "כאילו, סליחה על קודם. וגם סליחה על עכשיו שתפסתי אותך." היא נושמת עמוק. "אני... אני מצטערת על מה שאמרתי לך בהלוויה. קפצתי למסקנות וטעיתי."
אני מסתכל עליה. על הידיים שזזות באי נוחות לצד הגוף שלה, על הפנים שמלאות בחרטה. אני אולי לא פוליגרף, אבל אני יודע מה עובר לה בראש. אני יודע שהיא מצטערת, ואני גם יודע שזה לא מספיק טוב.
"סיימת?" אני שואל, והטון שלי ארסי יותר ממה שהתכוונתי.
"כן."
"אוקיי. ההתנצלות לא מתקבלת." אני פותח את הדלת ומתחיל לחצות את המסדרון בצעדים מהירים.
"מה זאת אומרת, ההתנצלות לא מתקבלת?" היא קוראת, מספיקה להדביק את המרחק בינינו עד שאני מגיע לגרם המדרגות שמוביל ליציאה מהבניין.
"זאת אומרת, שההתנצלות לא מתקבלת. הבעיה לא הייתה שקפצת למסקנות, הבעיה היא שאת בן אדם שקופץ למסקנות. ויפה מצידך שהתנצלת, לא ציפיתי," אני מוסיף, יורד את המדרגות שתיים בכל פעם. "אבל ל'סליחה' שלך אין שום ערך, כי בהזדמנות הבאה את תעשי בדיוק את אותו הדבר."
היא רצה כמה צעדים אחריי, אבל לא מתנשפת. "אני לא אתנצל על זה שיש לי שער נעלה שמגלה לי מתי מישהו משקר."
"זה לא קשור לנעלות של השער שלך." אני מגלגל עיניים. "זה קשור לגישה שלך, פולי."
"פולי?" היא עוקפת אותי ליד דלת היציאה.
אני עוקף אותה בחזרה.
"כן, כמו פוליגרף. את משחק 'כן, לא, שחור, לבן' מהלך. אובססיבית ל'דבר הנכון', ול'צורכי המערכת', ובמילים אחרות, מ־קו־ב־עת."
אני מסמן לדוד איירו, שמייד מתקרב לאחת הרמפות שמוצבות סמוך למפקדה כדי להקל על ההמראה. "וזאת לא יחידה לאנשים מקובעים, לראיה — מה שקרה פה היום. זאת יחידה שדורשת גמישות מחשבתית, אלתור!" אני צועק לכיוון הרמפה השנייה, שם פוליגרף עולה על הגב של הדרקון הלבן שלה. "ולך אין את זה!"
תנועה חזקה של כנף לבנה־אפורה מטיחה משב רוח לעברי, ואני נאבק לשמור על שיווי משקל כדי לא ליפול ולשבור את המפרקת.
העיניים הכחולות של איוואן האיום צופות בי במבט רצחני, והוא ממריא לפני שאני מספיק לטפס על הגב של דוד איירו.
"פאנג־יו..." דוד איירו נאנח ומיישר את הגב. "האם זה באמת ובתמים היה נדרש?"
"אני לא יודע על מה אתה מדבר." אני רותם את עצמי במושב, ורגע לאחר מכן ארבע רגליים גמישות מזנקות אל השחקים. הכנפיים הקלות של דוד איירו רוטטות, התנועות מהירות ומחזוריות.
זאת רכיבה של שתי דקות, ובגלל שאנחנו בבסיס אנחנו יכולים לטוס נמוך בלי לחשוש משום דבר. אבל דוד איירו מכיר אותי, ולכן הוא לוקח אותנו הרבה יותר גבוה ממה שנדרש, עד שהכול נעשה שקט.
אומנם שנים של אימונים הפכו את האנשים סביבי לרעש לבן, אבל גם רעש לבן הוא עדיין רעש. אני נושם נשימה עמוקה. האוויר דל אבל מתוק, ונעשה מתוק יותר עם כל מטר שאנחנו מתרחקים מהקרקע.
אני מסתכל לעבר השמיים הכתומים־אדומים של אחר הצהריים, והידיים שלי מתהדקות סביב ידיות האחיזה. אני משפיל את הראש.
זה מרגיש לא נכון, לטוס בלי גיא.
בלי לראות אותו רתום לגב של טארה, הכנפיים האפורות שלה חותכות באוויר, מניעות אותם קדימה במהירות אדירה.
משהו בי מתקשח נגד הזיכרון הזה. מרירות מטפסת לי במעלה הגרון.
אני לא יכול לחשוב על זה. לא עכשיו. ואני לא יכול שלא לתהות מה לעזאזל טארה חשבה לעצמה, במיוחד אחרי אתמול.
רק אתמול בלילה היא חזרה כשהגופה של גיא אחוזה בין הטלפיים שלה. חצי עיוורת, כנף שמאל מעוקמת כל כך שזה נס שהיא הצליחה לעוף.
לא. זה לא היה נס. זה היה כוח רצון וזעם. שניהם הספיקו לה עבור הטיסה אל הבסיס, ובשביל כמעט לקרוע למקסימיליאן את הגרון, אחרי שהוא לא נתן לה להרוג את ירון.
לקח לשלושה דרקונים ארבע שעות להפריד ביניהם. אני נאנח ומלטף את הקשקשים הירוקים של דוד איירו, שספגו לא מעט אש אתמול בלילה, באותן שניות איומות כשהיא הפנתה את הזעם שלה כלפיו.
"זאת לא אשמתך," דוד איירו אמר לה, שוב ושוב, עד שהיא קרסה ארצה, זועקת בכאב.
הייתי בטוח שהיא תמות שם, באותו רגע, אבל אחרי כמה דקות היא התרוממה על הרגליים, והלכה בראש מורכן אל ה'מעבר', מבודדת את עצמה שם, בלי עין ובלי כנף, ועם דרישה שאף אחד לא יתקרב להאנגר עד שהיא מתה.
"מה השתנה מאז אתמול?" אני לוחש כמעט לעצמי, בזמן שדוד איירו מתחיל בנחיתה, והרעש הלבן חוזר.
כבר מהאוויר אני יכול לזהות ארבעה מכתשים קטנים וטריים באזור המעבר.
איוואן האיום כבר נחת.
דוד איירו מאיץ, ובתנועה קלה מנחית את הגוף האדיר שלו סמוך להאנגר. הוא נשאר בחוץ ואני נכנס פנימה דרך דלת ההזזה השבורה, נאלץ לעקוף את הגוף הענק של איוואן שכמעט חוסם את הפתח.
הדבר הראשון שאני מזהה, זה את טארה צוחקת. השני זאת קורסיסטית עם עור שזוף, שיער שחור קלוע לצמה וחצי א', שמנסה להתנפל על הדרקונית, בעוד הקצינה הבלונדינית נאבקת להדוף אותה לאחור.
אני מתקרב אליהן ומשלב את הידיים מעל לחזה. ״את יכולה להיות בטוחה שהדבר הראשון שאני אומר לגיא בעולם הבא זה שלקח לך יום אחד להתגבר עליו. את לא חושבת שזה קצת בוגדני אחרי שעשרים שנה בכית על ג'ייסון?״
טארה מסיטה מהקורסיסטית את העיניים — או יותר נכון, את העין — כדי להביט בי. ״למה שלא תעשה לי טובה, ותסתכל במראה קודם?״ היא צוחקת ברשעות. ״תראה איך אתה נראה, אלבז. אתה צריך טישו? טיפות? אולי איזה דובי לחבק?״
״אני אהיה בסדר, לי לפחות יש שתי עיניים לבכות מהן,״ אני משיב בצחוק מרושע משלי, ומתקרב אל טארה עד שאני עומד ממש מולה. ״ואני, בניגוד אלייך, לא כופה את עצמי על תינוקות.״ אני מסתכל מעבר לכתף על הנערה הזועמת. ״בלי להעליב.״
״מי הייתה נותנת לך בכלל?!״ היא צורחת עליי בחזרה באינטונציה שנשמעת מוכרת להחריד, מינוס המבטא האמריקאי.
אני ממצמץ. ״לא יכול להיות,״ המילים נפלטות לי מהפה בלחישה. ״מה הסיכויים? את חושבת —״ אני מסתובב לטארה.
״אני יודעת,״ היא קובעת.
אני מרגיש את הכוח במילים שלה עובר דרכי, ולפי הפרצוף של וייס, גם היא מרגישה את זה.
״את אמרת לי שאת הולכת למות היום!" הקורסיסטית צורחת, עומדת על קצות האצבעות כדי להציץ מבעד לכתף של הקצינה.
״אני אמרתי שאולי זה יקרה אפילו היום." טארה מצחקקת. "זה אולי יקרה אפילו מחר או אולי עוד שמונה חודשים, ואולי —״
"לעזאזל. טארה," אני קוטע אותה. "זה יכול לעבוד." אני שולח מבט לעבר דוד איירו, שמסתכל עלינו מחוץ להאנגר. הוא מהנהן באיטיות.
"קורסיסטית, איך הראייה שלך?" אני מסתובב אליה.
"גרועה," היא פולטת בלי לחשוב.
"שקר," נועה וייס מכריזה, והמבט הזועם של הקורסיסטית עובר מטארה אליה.
"תכירי, זאת פולי, היא הפוליגרף היחידתי שלנו. רוצה לנסות שוב?" אני שואל והמבט הרצחני עובר אליי.
"נועה וייס," הקצינה מציגה את עצמה. "ומר נימוס הוא דן אלבז. ואת?"
"ליה מדר," היא פולטת בכעס ומצביעה על טארה. "היא — היא עשתה לי משהו. אני לא יודעת מה, אבל היה לי כאב ראש ואז יכולתי לשמוע —" היא משתתקת בבת אחת.
"דברי, ילדה." איוואן האיום מאגף את הקורסיסטית מאחור, עד שהוא חוצץ בינה ובין היציאה. "אני רוצה לשמוע את זה." הוא שולח מבט מאיים לעבר טארה, אבל היא רק משיבה בצחקוק.
הדרקון הלבן מקרב את הראש שלו אל הנערה, עד שהוא נמצא סנטימטרים ספורים מהפנים שלה. "מה יכולת לשמוע?"
ליה מדר מסתובבת אליו, מוצאת את עצמה מול זוג עיניים תכולות ורצחניות. היא לא עונה. אפילו היא כנראה מבינה שבשלב הזה, כל דבר שהיא עתידה לומר עשוי לשמש נגדה.
"דברי!" איוואן האיום פוקד, ועשן יוצא מתוך הנחיריים הלבנים שלו.
"פעימות לב." היא עושה צעד אחד אחורה. "אני חושבת שהן היו שלה."
"אם כך, זה נכון." הדרקון פונה אל טארה. "את פתחת שער לילדה הזאת, בלי אישור." הוא משתהה, המבט שלו סוקר את חולצת מדי הא' שעל הרצפה עד שהוא מתמקד בכותפות. הן כחולות, אפילו בלי פס לבן אחד. היא בשלב המכין בקורס. "לא רק שפתחת שער בלי אישור, עשית את זה יותר משנה וחצי לפני הזמן?!"
טארה סוגרת את הפה ומחייכת את החיוך העקום והמכוער שלה.
פאק. זה עונה על השאלה 'מה לעזאזל טארה חשבה לעצמה?' — היא לא חשבה.
"חכה!" פולי צועקת לדרקון שלה, שנראה נחוש להרוג, ונעמדת בינו ובין הקורסיסטית. "זה לא משנה עכשיו. מה שקרה, קרה."
"קושקה!" איוואן האיום נראה מזועזע. "אבל החוק!"
"החוק ביחידה הזאת הוא גמישות מחשבתית." נועה וייס מסתכלת עליי. "אלתור."
אני מחייך. "את לומדת מהר, פולי. ייתכן שעוד לא אבדה תקוו —"
שטף המילים שלי נקטע למראה החיילת הצעירה שמועדת לאחור. ברגע האחרון היא מצליחה לייצב את עצמה.
היא מסתכלת סביב, העיניים המבוהלות שלה מחפשות נתיב בריחה. המבט שלה זז מטארה במעמקי ההאנגר, אל היציאה שחסומה בידי איוואן, אל נועה שעומדת מאחוריה, ואז אליי.
"היא — היא פתחה בי שער?" היא ממלמלת. "אבל רק לרוכבים יש שער."
"ברכותיי, קורסיסטית," אני אומר, ונעמד ממש מולה. "את רוכבת."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
