הרקדנית

חומת שיער? לא. שיערה ערמוני ועיניה שחורות. רק אותה אפשר לזהות בצילומים. פניהם של השאר, למעט אלה של פייר, הטשטשו עם השנים. על כל פנים, בזמנים הללו הצטלמו הרבה פחות מאשר היום.

ועדיין, כמה פרטים נותרו נוכחים למדי. הייתי צריך לערוך רשימה. אך יהיה קשה מאוד למקם אותם בסדר כרונולוגי. הזמן שצרב את תווי הפנים, מחק גם את ציוני הדרך. נותרו כמה חלקים בתַצרֵף שיוותרו חסרים לעד.

בערב אחד, בחודש נובמבר או בדצמבר הלכתי לאסוף ילד בשם פייר מדירה בצפון־מערב פריז ולהשיבו הביתה. שם הרחוב פרח מזיכרוני. דלת כניסה ענקית לבניין ומעלית מאותן מעליות עם דלת זכוכית הנעות כל כך לאט ובשקט שנדמה שהן תתקענה פתאום בין הקומות. בחדר רחב ידיים ששימש כסלון התגודדו כתריסר ילדים. על שולחן נמוך, שאריות מעוגת יום הולדת. האישה האלגנטית שפתחה לי את הדלת הובילה אותי למרכז החדר, שם ישב פייר ושיחק בקלפים עם זאטוט בלונדי שהאישה קראה בשמו ״רוני״.

״החבר שלך צריך ללכת, רוני... תגיד לו להתראות, רוני...״

וכעבור רגע מצאנו עצמנו עומדים שנינו במבואה.

בחוץ, ירד הערב. לקחתי את ידו בידי. כן, כל הילדים שהיו שם בדירה היו חברי הכיתה של פייר ב׳קוּר דיטֶרְלֶן׳^*, בית ספר הנמצא באותה שכונה, שאליו הגעתי לא אחת בשעות אחר הצוהריים כדי לאסוף אותו. רוני, הזאטוט הבלונדי ששיחק איתו בקלפים ושחגיגת יום ההולדת היתה לכבודו, היה חברו הקרוב. בקרוב, חופשת חג המולד, והוא קיווה שבימי החופשה ייקחו אותו ואת רוני יחד לקולנוע.

הנה, רגע מן העבר נחקק בזיכרון כמו הבזק של אור שהגיח מכוכב רחוק, כוכב שמן הסתם כבר כבה מזמן. פייר, עוגת יום ההולדת, רוני. ברור שהם ילכו לקולנוע בחופשת חג המולד. שהרי אני הצעתי את עצמי לקחת אותם במקרה שלאימו לא יהיה פנאי לכך. פסענו זה לצד זה באותו ערב ושתקנו. הדרך היתה קצרה מזו שעשינו לא אחת אחרי הצוהריים מ׳קוּר דיטרלן׳.

חצינו את השער המוביל לגוש בנייני האבן על יד פּוֹרט דה שַמפֶּרֶה. טיפסנו במדרגות הבטון עד לקומה השנייה. אוֹבין פתח לנו את הדלת, כאילו ציפה לבואנו. הדירה היתה שונה לגמרי מזו שממנה זה עתה הגענו. ארבעה חדרים לאורך מסדרון. משמאל לכניסה, נמצאו המטבח וחדר האמבטיה. חלונות הדירה פנו לחצר הפנימית.

״הרקדנית לא תחזור הערב, אמר לי אובין, היא בחזרות ל׳לֶה טְרֶן דה רוֹז...״

הרקדנית, היתה אימו של פייר. כך כינינו אותה. ו׳לה טרן דה רוז׳ היה הבלט שבו רקדה לעיתים קרובות.

פייר היה שרוע על כורסת עור וקרא בספר מצויר.

״אני יוצא לקניות לארוחת הערב״, הודיע אובין.

גם אם היו מראים לי צילום אַנְתְרופּומֶטרי של פניו — חזיתי ובפרופיל — האם יש סיכוי שהייתי מזהה אותו?

היתה לו קומה בינונית. שיער שחור מתולתל. עיניים בהירות. ממה שהבנתי, הוא והרקדנית הכירו עוד בילדותם.

התמקמנו בחדר הסמוך למטבח, זה ששימש כסלון ושבו התאספו מעת לעת חבריה של הרקדנית, יושבים על הספה הרחבה ועל כורסת העור שעליה פייר היה שרוע באותו ערב. החדר הבא, שהגישה אליו היתה דרך המסדרון, היה של הרקדנית, וזה שלאחריו היה חדרו של פייר.

אין לי שביב זיכרון מה היה צבע הקירות. אני סבור שהיה להם גוון כהה, וכעת נדמה לי שמעולם לא ראיתי את הדירה הזו באור יום. אור עמום, כאילו הנורות שבנברשות היו חלשות מדי.

אובין לבש את המעיל הרגיל שלו מבד שברון. הדלת נטרקה אחריו. הקירות היו כנראה כל כך דקים מפני ששמעו כל צעד וכל הרמת קול שבקעו מחדר המדרגות.

פייר עדיין קורא בספר המצויר שלו המונח על ברכיו. אני פוסע במסדרון ונכנס לחדרה של הרקדנית. באיזו שעה היא תשוב? בשעת לילה מאוחרת, ללא ספק. אם אובין יפרוש אחרי ארוחת הערב, אני אהיה זה שישמור על פייר וייקח אותו מחר בבוקר ל׳קור דיטרלן׳. לא היה צורך להדליק את החשמל בחדר. הוא היה כל כך מואר מעצם מהתאורה שבקעה מחלונות הבניין שממול. נהגתי לצפות בחלונות הללו לעיתים קרובות עד שכבר הכרתי את הצלליות הפוסעות מאחורי השמשות.

שבתי לסלון, וראיתי שהספר המצויר של פייר נשמט אל הרצפה, הוא נרדם, ומצחו רכן על משענת היד של הכורסה.

* Cours Dieterlen — בית ספר יסודי ברובע ה־17 בפריז.

אם כן, מזה כמה ימים שבות אליי פיסות־פיסות של תמונות מימים רחוקים בחיי. עד כה, הן היו מכוסות במעטה עבה של קרח. בכל זאת היתה לי לעיתים תחושה עמומה שזה לא יימשך לנצח. לא מן הנמנע שיום אחד יימס הקרח והתמונות יעלו ויצופו כמו שזה שטובע בסֵן יצוף בסופו של דבר כעבור זמן. ומדוע זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ואינה מניחה לי להעלות זיכרונות? עיר זרה. עיר שנראית כמו פארק שעשועים גדול, או כמתחם הדיוטי־פרי בשדה התעופה. המוני בני אדם ברחובות, כפי שמעולם לא חזיתי. אנשים צועדים בקבוצות דחוסות, גוררים מזוודות על גלגלים, ועל גבם תיק גב. מאין הגיעו כל עשרות אלפי התיירים הללו? נראה שרחובות פריז מלאים רק בהם. המתנתי לאור ירוק כדי לחצות את בולבר רספַּיי, מישהו עמד על שפת המדרכה מעברו השני של הכביש. זיהיתי מיד שזה וֶרזיני. תקפה אותי חלחלה מכך שאני עומד מול מישהו שהייתי בטוח שכבר מת לפני שנים.

אולי זה חלום רע. אולי טעות שלי. בכל אופן, הכרתי את רעמת השיער הצפופה שאמנם כבר אינה שחורה, אלא לבנה כשלג, והמבט הפך גולמני.

חיכיתי שיחצה את הכביש. כשהגיע עד אליי, פניתי אליו.

״אתה כמובן סרז׳ ורזיני?״

הוא שלח אליי מבט, אותו מבט מוכר מימים, חודר ונוקשה כאחת.

״לא, אתה טועה.״

עדיין אותו קול בס וצרוד.

הוא נעצר והביט בי.

״באמת? אנחנו מכירים?״

היססתי אם לענות לו. הייתי צריך להזכיר עוד שמות וגם את השנה המדויקת. אבל הכול התבלבל במוחי. התחשק לי להשאיר אותו עומד שם ולהסתלק, אך בסופו של דבר אמרתי לו:

״כן, הכרנו בשחר עברנו.״

הוא כיווץ את גביניו ומבטו התאבן.

״מה זה רוצה לומר, בשחר עברנו?״

מייד הפך למתגונן.

״סלח לי... חשבתי שאתה סרז׳ ורזיני.״

אמרתי בנימה מרוחקת ומשכתי בכתפיי.

הוא נראה מהרהר כמה שניות. ואז:

״אתה רוצה לשבת שם לשתות משהו?״

והצביע על הקפה שבפינת רחוב שֶרְש־מידי.

*

ישבנו זה מול זה סביב שולחן והיינו היחידים במקום, זה די הפתיע אותי. מזה זמן רב בתי הקפה והמסעדות בפריז מתמלאים עד אפס מקום ובכניסה אף משתרך תור ארוך של ממתינים.

היתה שתיקה. הוא נראה מוטרד. אני, מן הסתם, אצטרך להיות הדובר הראשון.

״אתה עדיין מנהל את ה׳בּוּאַט־א־מַז׳י׳?״

מקום שבו התקיים מדי שבת ׳מופע ארוחת ערב׳. עלו שם בזה אחר זה מופעים מוזרים שבוצעו על ידי שחקנים מוזרים לא פחות. אנחנו היינו מגיעים לשם בימי חול והיינו עם עצמנו. המוסד הזה שכן ברחוב קטן לא הרחק מפורט דה שמפרה, שם גרו הרקדנית ופייר. אולם זה שייך לימים כל כך רחוקים...

חיוך החל להופיע על פניו. והמבט שלו התרכך. אני חושב שהוא הביט בי במעט חמלה.

״׳בואט־א־מז׳י׳? לא, את זה אני לא זוכר. אבל הכרתי בשחר עברנו, כמו שאתה קורא לזה, מישהו בשם סרז׳ ורזיני. אולי פגשת אותי יחד איתו ואתה מתבלבל בינינו.״

הגישו לנו גרנדין. הוא לגם לגימה ארוכה והניח את הכוס במחווה איטית על השולחן.

״אני בקושי זוכר את הוורזיני הזה, למעט את שמו.״

בחנתי את מבטו. היה נדמה לי שהוא היה פחות אכזרי מהמבט שהיה לו בימים שבהם הכרתי אותו. הלחיים שקעו, האף הצטמק, עיניו נראו לי קטנות יותר ושקועות בתוך ארובותיהן, והמצח נראה צפוּן יותר תחת מעטה השיער הלבן.

״סלח לי, אמר, אינני זוכר אותך כלל.

− אז, אולי אתה זוכר מישהי שכינינו אותה הרקדנית ואת הבן שלה, פייר הקטן?

− לגמרי לא.״

היה לי רושם שהוא מתחמק מהשאלות שלי. רציתי לנקוב בשמות אחרים ולדחוק אותו אל הקיר, אבל חלפה כמעט חצי מאה וזה הספיק כדי להשכיח הכול. ואפילו הספיק כדי להיהפך למישהו אחר בעיר שלא מניחה לאדם להתחקות אחר עברו.

מבעד לשמשה, אני צופה בקבוצות התיירים החולפות ללא הרף, שתיק גב על גבם ומזוודה על גלגלים נגררת לצידם. רובם לבשו מכנסיים קצרים, חולצת טריקו וכובע מצחייה. איש מהם לא נכנס לבית הקפה שבו ישבנו, כמו היה שייך לתקופה אחרת שהגנה עליו מפני ההמון הזה. הם פסעו משני צידי הרחוב, בשורות צפופות, ופנו לעבר סֶבר־בַּבִּילון.

הוא הניח את כף ידו השמאלית על השולחן והבחנתי בטבעת החותם שעל אצבעו ובאבן שעליה חרוטות האותיות SV, בדיוק אותה טבעת שנהג לענוד ורזיני בימים שבהם הכרתיו.

״ובכל זאת אותם ראשי תיבות?

− חד משמעית, אי אפשר להסתיר ממך דבר.״

הוא משך בכתפיו. אחר כך הוציא מהכיס הפנימי של מקטורנו יומן מעור וממנו תלש דף. על הדף הוא רשם משהו בעיפרון של היומן.

״אם תרצה לפגוש בי שוב, אני נותן לך את כתובתי, את מספר הנייד שלי וגם את מספר הטלפון הקווי.״

הוא הגיש לי את הדף שעליו היה רשום:

06.580.015.283

קווי: אופרה 81.60

רחוב גודו דה מורואה 9. (הרובע התשיעי)

״מוטב להתקשר אליי בקווי.״

בחוץ, הדפו אותנו נחשולי תיירים. הם התנהלו בחבורות צפופות ואנחנו עמדנו בדרכם.

״יום אחד נמשיך אולי את שיחתנו, אמר. זה היה מזמן, כל זה... ובכל זאת אנסה להיזכר...״

הוא הספיק לנופף לי לשלום בטרם אבד בין הגדודים האלה שחסמו את השדרה.