השתיקה של אימא

וידוי

לפני השינה קראתי במיטה, ואם התאחרה השעה עלתה מחדרם של ההורים הקריאה של אימא, ״מיכלי, תכבי את האור!״ למקרים אלו הייתי מצוידת בפנס, ולאורו, באוויר הדחוס שמתחת לשמיכה, המשכתי לקרוא.

הקריאה הייתה הדרך שלי להימלט ממועקת הבת היחידה בדירה בקומה השלישית בתל אביב אל ״שָם״ שבו, ורק בו (הייתי משוכנעת), מתקיימת המציאות המפעימה — הרי כאן שום דבר לא קורה. קראתי בראש הסולם ליד תעלת הבוידם (כתחליף מאובק לעליות הגג שבספרים) או השתרבבתי החוצה בין מוטות הברזל של מעקה המרפסת.

לילה אחד קראתי בלב הולם מתחת לשמיכה את סיפורו של אדגר אלן פו ״נפילת בית אשר״. בסופו נמלט המספר מהטירה המתמוטטת, שמתה־חיה קבורה במרתפיה, וכשהוא מסובב את ראשו הוא רואה את הטירה נבקעת, ומבין שבריה מגיח הירח המלא.

הנחתי את הספר, אבל דפיקות הלב לא שככו.

עכשיו שמעתי קול מקונן. קרוב מאוד. מה זה?! מישהו מת אצל השכנים והם מקוננים?

חציתי יחפה את הדירה הדוממת למרפסת האחורית. בבניין שממול לא דלק שום אור, והדשא הגדול היה ריק. גם הקול הנורא לא נשמע עוד.

חזרתי נסערת לחדרי. מה זה היה? הסקתי (כנראה בהשפעת הסוריאליזם) שהקריאה חוללה בי הזיות, וסיפרתי זאת בגאווה.

שנים רבות אחרי מות הוריי התפנתה לכמה ימים הדירה בתל אביב. בארונות הקיר עדיין עמד הריח העמוק, הכתם על רצפת בית השימוש דמה לפיל, ומן המרפסת האחורית נראה הדשא, שיבש מזמן.

באחד הערבים יצאתי לארוחה עם ידיד. סיפרתי בבדיחות גם על קינת השכנים שהזיתי. הידיד, בן של ניצולים שגדל באירופה, תיאר איך לילה אחד התעורר לשמע הצעקות של אביו, ונחרד.

באותו רגע התמוטט בתוכי המחסום, והבנתי מניין עלו הצעקות ששמעתי. הן היו כה שונות מקולה הרגיל של אימא עד שלא זיהיתי אותן, וסברתי שמישהו מת אצל אחד השכנים ״והם מקוננים״. אימא התעוררה מצעדיי בדרך למרפסת, ואני חזרתי אל חדרי.

לא הייתי מסוגלת לשמוע אז את אימא. ויותר מכך, לא הייתי מסוגלת לשייך אליה את הצעקות.

חיים שלמים נדרשו כדי לחבר את הצעקה לצועקת, את קולה אל אוזניי וליבי.

חלק ראשון

הגלד

העיר החבויה

1

בבגד ים שחור צמוד לגופה הגיחה מתוך אימא לפתע פתאום אישה אחרת. היא נעמדה על שפת המים והתעמלה באיברים מונפים, מושיטה קדימה רגל מתוחה כבריקוד, מותחת מעלה את הזרועות, והיא אז כולה לעצמה, שונה מכל סובביה, שייכת למרחבי הכחול. הבטתי אז באישה שלא הכרתי, שלא אכפת לה שכולם רואים אותה ואת מערות בית השחי העמוקות שלה. מעבר לחלקת החול המפרידה בינינו בלעתי את מבוכתי עם חמצמצות הענבים שהתחממו בקופסה.

ובבת אחת תלשו אותי הזרועות החזקות של האימא הזאת הצוחקת, תלשו אותי מתוך השאון וההמון, ״בואי!״ ומשכו אותי אל תוך גל קר שמטפס למותניים ומכסה את החזה. בבהלת עלבון עוד התאמצתי רגע להזדקר לשמש ולחום, אבל אימא חיבקה אותי חזק אל גופה, והגל שטף את שתינו יחד. יד ביד נעמדנו מול הר המים הדוהר לעברנו, מפנות גב כמעט ברגע האחרון להולם שעוד רגע יכסה את שתינו ויתנפץ, ומיד אחריו גל נוסף שיסחף אותנו, וכשיתרסק יפלוט את שתינו יחד קרוב לחוף.

אז יימהל הקור בחמימות, ובקלילות ננתר יחד במים אל הגל הבא, ובמרום גבנונו התכול המבהיק, נישאת בידיה של אימא, איסחף איתה בצהלה, עד שהגל יניח אותנו ברכות על החול הרך וייגרף לאחור, מותיר אחריו שבילים זוהרים. ושוב אנחנו רצות, אל הגל הבא, וגם הוא עוטף ונושא אותנו, ומגרונה של אימא מתרוננים גם השירים המצחיקים מהגימנזיוּם בקרקוב, שירים שמיליהם נופלות לאחור כמו ליצנים הפוכים.

הצחוק היה נפרק שם בחיבוק במים בין הזרועות החזקות של אימא, בדילוג משותף מעל לגלים, בהתנפצותם המחרישה מעל שתינו, לרגע מכסה הכול בבהלת החבטה והאפלה ועצירת הנשימה בכל הכוח כשהפנים נסחפות בקערת הגל המתרסק, ואחרי הפחד ההקלה, כשצריבת המלח בעיניים מכסה את הכחול, ומתוך הרסיסים והעונג והמלח הצובט בגרון ניגר הצחוק, כי אנחנו יצורי מים, שתינו מפרכסות מתוך האור הגנוז במצולות אל אור השמש, והכול ניתז סביבנו ברסיסי בוהַק, בהתמזגות כחול של מעלה וכחול של מטה ובנצנוץ המים על העור החשוף והאיברים החזקים של אימא־של־הים, זו שהייתה לפני שהופרדו מים עליונים ממים תחתונים, והעולם עדיין היה אחד.

הים היה שם תמיד, אין־סופי ורונן. היה מגיח פתאום מתוך חלון האוטובוס בנסיעות לדודה טוֹנקָה ולעיר החבויה, פתאום היה מתגלה ממרומי רחוב בוגרשוב שרוע במורדו בכחול בוהק. בקיץ, בשבתות שלא ביקרנו במוזאון, היינו הולכים שלושתנו, אבא אימא ואני, ״לרחוץ בים״. הים היה של אבא, זה היה ברור, ואיתו אספנו צדפים בכל הצבעים, וכששטפנו אותם במי הים היה זרזיף זעיר בוקע מהנקב שבכנפם.

אבל בימי החול הייתי נוסעת לים עם אימא, והמסע הזה היה שונה לגמרי. הוא התחיל באריזה מעיקה של מגבות, דלי כתום וכף כתומה ופירות שניקח לחוף, נמשך בישיבה באוטובוס על אימא, דחוקות שתינו לצד הצרורות, ואחר כך היה הדשדוש על האספלט הלוהט עד רחוב הירקון, ופתאום מעבר לו, כמו על במת תיאטרון ענקית, נפרש הכחול הבוהק אפוף בשאון הרוחצים — קריאות מוכרי הקרטיבים המשתרכים בחול כחרפושיות עם ארגזי הקירור התלויים עליהם, צווחות להקות הילדים המשחקים על החוף והמוני כיסאות נוח, ומגבות פרושות ועליהן משתזפים ומשתזפות, ושאון הקיץ הלך והתגבר עם הלמות הלב בחזה ככל שהתקרבנו אל מעקה הטיילת.

המדרגות היו מכוסות שכבת חול, ועלו מהן ריחות רקב של ביצים קשות והבל תירס חם, וידה האמיצה של אימא הוליכה אותי עם הדלי והכף אל הכיסא הנוח — אחד לשתינו — עם הסוכך שהרכיב מעליו משכיר הכיסאות. פרקנו על החול את הצרורות שנשאנו, ופשטנו את בגדינו, והלב כבר כמעט התפוצץ מציפייה.

אחר כך, כשכבר התיישבנו שתינו, שיחקו ילדים זרים סביבנו על החול מוקפים אחים, אחיות, חברים, חברות, ואני ישבתי למרגלות כיסא הנוח. לבד הלכתי עם הדלי אל קו המים ומילאתי אותו וחזרתי לארמון שבניתי כדי למלא מים בתעלה שחפרתי סביבו.

רק לקראת הצהריים היינו קמות אל מחסן כיסאות הנוח הצמוד לקיר הטיילת, ובאפלולית הדחוסה בפריטי ציוד אפופים צחנת מלח וזפת ושמנוניות נייר ושתן וצואה היינו נדחקות גוף אל גוף להחליף בגדים. אימא, שכבר הכירה את המקום המשונה הזה, שפשפה את איבריי, דחקה מגבת לחריץ הטוסיק, גלגלה במיומנות את התחתונים שלי לפס צר, כשהרגל שלי המלאה בחול מתרוממת להידחק לתוכם, ואחר כך התלבשה לצידי. ומה דווקא שם מקרב אליי כל כך את הגוף העירום של אימא? רכינת השדיים, פלחי הישבן המתגלים עד לבישת התחתונים? מה עוד ברכינה הזאת גוף אל גוף בגומחת המחסן, שרק סדק אור צר מאיר אותה בעירוב של ריקבון וחדוות חיים, חקק את הרגע כהתגלות הגוף של אימא?

ריח של ים קריר עלה ממנה בערטול המתוק המלוח הלא מוכר, וזרועותיה החזקות בוהקות ללא סימן.

אחר כך, במסע שלנו בחזרה הביתה, החלה הדעיכה. בוססנו בחול הלוהט שבמעלה החוף, נסענו באוטובוס לוהט לא פחות שהיטלטל ברחובות צרובים משמש, השתרכנו בכבדות הביתה. ושם, כל האושר שהתרונן בגלים התפוגג על סף חדרה שתריסיו מוגפים בצהריים, כי אימא נחה אז, נבלעת בעולמה.

2

הבית רוחש סודות. מרחבי מסתורין אפלוליים חודרים אל החדר שלי בנהמת המנועים של הספינה השטה. ספנים עמלניים על סיפונה והם קוראים בקולה המצלצל של אימא — היא המשיטה את הספינה בין אורות לצללים בריצוד של עולם נסתר. שאון המנועים אינו חדל גם כשהחדר סגור. טריקת דלת הארון במסדרון, קרקוש הדלי, חבטות מחבט השטיחים, צעדי המטאטא המתקדם כמו חיה שעירה ששום דבר לא יעצור אותה, עד שגם הוא נחבט על מעקה המרפסת וסלסולי אבק ניתקים משערו ומתרוממים, ומהמטבח נשמעות נקישות סכין החלטיות על קרש החיתוך.

בבקרים מהדהדת הלמות פטיש עליזה. אימא הזיזה במטבח את שולחן האוכל, ובמקומו הקימה בית מלאכה קטן לייצור נפות מרצועות עץ גמישות ושבכות דקיקות, ועל הסדן עולות ידיה ויורדות בריקוד הפטיש. היא מגלגלת רצועת עץ, מותחת עליה שבכה, הולמת בכל מסמר עד שנצנוצו נבלע בחישוק העץ הסובב על הסדן במחול ידיה, ומול הילדה המשתאה היא מכריזה בצחוק, ״עוד נפה מוכנה!״

ואצלי בחדר, עם הארון והשולחן שאימא צבעה בצהוב עליז, יש צרור בד ובתוכו השמאַטקעלעך, חתיכות הבד הצבעוניות שקולט, החברה של אימא, אספה מהתופרות שלה כדי שאוכל להכין מהן בגדים לבובות.

בכל בוקר כשאימא נכנסת היא חבוקה בצללים, עד שהיא מניפה את ידה ופירורי הזוהר נחפזים אליה באלומה הבוקעת מבין שלבי התריס. ״זה האור!״ היא מכריזה בקול נוהר ולוכדת את ההבהוב בין אצבעותיה. היא חוצה זקופה את החדר, ובנקישה עזה פותחת לרווחה את כנפות התריס הפונה למזרח, ועם הצללים נעלמים גם כל גרגירי האור, נבלעים באשד המסמא, המציף, נמוגים עם הסוד.

בבוקרי שבתות היה האור נכנס באלומה סמיכה יותר, והחדר היה צף בבועה רוטטת מהמיית התורים שבחצר, פרררר, פרררר, מפכה כמו הצחוק המגרגר של אימא, פרררר, פרררר, כשהיא קולעת שובך מאצבעותיה: שתי האצבעות המורות רוכנות אל האגודלים כחלונות, שתי האמות נזקפות לגמלון גג, ומתוך החלונות צצות שתי יונים של הקמיצות, וזנבות הזרתות מתנופפים בקולה המתרונן של אימא, פרררר, פרררר...

בשבת מתפשטים וממלאים את החדר ניחוחות ארוחת הבוקר. אבא, שנח מתפקידיו הציבוריים, מהמהם לעצמו ניגון חסידי ומכין את הארוחה שגולת הכותרת שלה היא הלאַטקעס: פרוסות נדיבות של חלה טבולות בחלב וביצה ומיטגנות לאט. אבל כשאחת מהן מונחת בצלחת שלי, זרועה בגרגירי סוכר, אבא מתחפש לזאב רעב ותובע שאוותר על הלאטקע — ״במילא לא תאכלי אותה״ — וצריך לגונן בחירוף נפש עליה ועל פריכותה הנימוחה בצלחת.

בצלילות בוקרי שבתות מרחף הבית אל העולמות שבין דפי הספרים והמוספים הספרותיים, שההורים נבלעים לתוכם דרך שבילי הנייר המרשרשים בגיליונות הגדולים. בבית דומייה והמהום.

אחר כך מונחת על המיטה של אימא גיגית מים, ולצידה, על עיתון פרוש, זוג מספריים קטן, פצירת מתכת וסכין עגולת להב ולה ידית שנהב. על העיתון עולות כפות הרגליים היחפות, המוזרות, של אימא, מעוותות צורה בעצם הבולטת מצידן ובאצבעות הכפופות. אימא רוכנת אליהן במסירות שלא הולמת את עיוותן, מטפלת בהן בקפדנות, כמעט בגאווה: משרה אותן במים, מסירה בסכין או במספריים קרום מיובּל, שקועה כולה בכפות רגליה, שני יצורים מוזרים שזקוקים לטיפולה המסור והם חלק מן הסוד הסובב את מיטתה.

אבל בערב אימא נועלת את נעלי העקב ואוחזת בידיי, ושתינו יוצאות יחד בריקוד הקרקוביאק על השטיח בסלון, סובבות בין ערוגות הפרחים הכחולים־אדומים כמו ״הגוּרָלים״, שוכני ההרים המופלאים, ששם גר פעם הילד מָארֶק — הבן של אימא. אימא אומרת ״מארֶק״ בקול חולמני שבוקע ממחוזות עלומים, ופיסות זוהר מוקפות אפלה מרפרפות בעיניה. גרעין האהבה נובט אז מהחושך שבעומק החיבוק, וקולה הזהוב הקטיפתי עוטף אותנו בהברות רכות שרק מארֶק מבין:

אָה אָה קוֹדְקי דְוָה,

שָרֶה בּוּרֶה אוֹבִּידוָה

נִיץ' ניֶה בִּנדוֹו רוֹבִּיוָה

עד השורה המיוחדת שלי, טִילקוֹ מיכל נא, נא, נא... אני לופתת את גופה של אימא, מנענעת אותה, שתמשיך לשיר לנו, לי ולילד מארֶק, נא, נא, נא, תערסל אותנו בגוש מחובק אחד.

ויש גם ימים של סגריר, כשאבא לא בבית, והשמיים נעשים בבת אחת שחורים, ומהפנים של אימא מגיחים עננים קודרים, מתקדמים עם גלי המחשבות שרצות לה על המצח. שפתיה נפשקות בדיבור לא נשמע, אצבעותיה מתופפות בהיסח דעת, והעיניים שלה מסתכלות ולא רואות. ופתאום הכול מחשיך והגרון נסתם, והדפיקות בבית מתגברות ומתאמצות להניע הלאה את מנועי הספינה השטה בין צל לאור. אבל אחר כך נעים העננים הלאה במסעם, אור חיוור מפזר בהרות על עלי העץ הרטובים, וכבר הוא שוטף את המטבח, ומבעד לחושך מבקיע החיוך הקונדסי של אימא, ושוב אפשר לנשום.

לפעמים, כשהסופה מטלטלת את הבית, כנף החלון הולמת במשקוף, המרזב רועם מנחשולי גשם, והבטן מכווצת מפחד שמא ספינת הבית תטבע, דווקא אז צצה הקלה. כי הסופה הרי קיננה שם כל הזמן, ארבה וחיכתה לשעתה, ועכשיו כשנפתחו השמיים נחשף סודם והכול התגלה. ובלילה, כשהרעמים קורעים את העולם ואני בולמת את נשימתי, הפחד אז מתוק, כי אפשר לרוץ למיטה של אימא — כשיש רעמים היא מרשה, ואפשר להיצמד חזק־חזק אל הגוף החם שלה ואל בד הפלנל הרך של הפיג'מה, ומתוך החיבוק לחוש איך היא צוחקת בגרגור מדגדג.

ולכן לפעמים, כדי לחטוף את אימא ממה שמכסה לה את הפנים, אני מושיבה אותה על הברכיים, עם המשקל שלה שכמעט מוחץ אותי, ומנענעת אותה, אָה אָה קוֹדְקי דְוָה, טילקו אימא נא, נא, נא...

3

בתוך קיפולי תל אביב מסתתרת עיר אחרת. קוראים לה ״הָעִירָה״. כשאימא אומרת, ״הולכים העירה!״ צריך להתלבש יפה וגם ללכת זקוף — נקישת היד של אימא בגב מזכירה זאת. לא רואים מיד מי שייך לעיר החבויה, כי התושבים שלה נראים כמו כל האחרים. אבל פתאום, מתוך קיפולים שנפתחים בין רחוב דיזנגוף לפרישמן, או בין בוגרשוב לבן יהודה, הם יוצאים מתוך מה שמוסווה כחנויות — כמו החנות הקטנה ללבני נשים, שזוג מבוגר, רך מבע וחייכני, מקבל בה את פני אימא במנוד ראש חם ובשפה הרכה, וגם אליי הם מחייכים. ואצלם, בחלון הראווה הצר, בין כמה דגמי תחתונים וחזיות בוורוד ובבז', עומדת חסידת הזכוכית המופלאה שלעולם לא מפסיקה לשתות. היא רוכנת אל שוקת זכוכית זעירה, מעמיקה את מקורה שוב ושוב, כמעט קורסת מכל המים ששתתה, עד שהיא מזדקפת בזינוק רועד ומיד חוזרת לשתות. אני בטוחה שהיא התעופפה מהעיר החבויה ולגימותיה נותנות לה כוח לשמור על הכניסה אליה מחנות הלבנים.

לא הרחק, ברחוב דיזנגוף, החנות לצורכי תפירה עם חלון הראווה הגדול. יש ימים שהוא נראה כמו שלגיה עשויה מרוכסנים, מסרטים ומפיסות תחרה, ובימים אחרים כולו לונה פארק עם גלגל ענק עשוי מכפתורים צבעוניים. גם הזוג שמוכר שם מדבר עם אימא בשפתם הרכה של אזרחי העיר החבויה, ורק את המילה ״כפתורים״ אני מבינה — אימא אומרת אותה בפנים מוארות, כי לאבא שלה היה בית חרושת לכפתורים במקום ששמו קרקוב, ופלאי חלון הראווה קשורים אליו.

לקראת סוף הנסיעה ״העירה״ עוברים בכיכר דיזנגוף, ושם ליד חנות הנעליים ״פיל״ שעם קופסת הנעליים מקבלים בה בלון, בכניסה אפלולית יש דוכן ובו מוכרים ״לחמנייה עם נקניקייה״. בבית אנחנו אף פעם לא אוכלים נקניקייה, אבל כאן אימא קונה לנו לחמנייה עם נקניקייה והמון חרדל, ושתינו נוגסות את עסיסיות העיר החבויה.

בדרום תל אביב מכוסים פתחיה של העיר הזאת בפיח אוטובוסים ובנסורת ברזל, ויש שם מתפרות וחנויות של כלי בית, חבלים ורפיה, יש גם בתי מלאכה עם ריח חריף של מזוט או של לכּה, ובפתחם עומדים גברים בכובעי קסקט ובגופיות אפורות. באזורים ההם יש לרחובות שמות קשים: ״מרכז בעלי מלאכה״, או ״סלָמֶה״, ובאחת החנויות עומד בין מטילי ברזל הדוד הֵנֶך, וגם הוא שייך לעיר החבויה. עיניו השובבות ניבטות מתחת לשערו הלבן, פניו גלופות בעצמות לחיים גבוהות, ומבטו רך אפילו שהוא עובד בברזל. שם בדרום תל אביב, בין נקישות המכונות לערימות הסחורות, מדברים כולם בשפה הרכה, ובפתחים הרבים של העיר הזאת, השנייה, ניצבים שומרי סף ומעבירים בניד ראש את היוצאים ואת הנכנסים.

מתוך המדרכה של רחוב פרישמן מתפצלות הדרכים לשני עולמות. מצד אחד פונים לעבר רחוב מאפו, ושם, ב״מעונות עובדים״, בבנייניי הבאוהאוס עם מרפסותיהם ישרות הקווים, מגיעים אל דוד עקיבא, האח הגדול של אבא, עם הקרחת ופומית השנהב לסיגריה המשתרבבת משפתיו החושניות, ומצד שני, אם ממשיכים במורד סירקין, עוברים דרך חצר קטנה אל חדר מדרגות אפלולי ומגיעים לדירה של דודה טוֹנקה, הגיסה של אימא (רק שנים אחר כך הבנתי כמה קרובים שני הצדדים האלה, שאז נדמה שתהום מפרידה ביניהם).

דרך המלך למחוז הנעלם יוצאת מקצה המדרגות הצרות של הבית הישן ברחוב סירקין, מן הדירה הקטנה של הדודה טוֹנקה — שאצלה מצטופפים אנשי העיר החבויה, מתגודדים על סף הפתח המוליך לשם ומדברים כולם בשפה הרכה.

אצל דוד עקיבא לא מדברים פולנית אלא עברית במבטא רוסי רחב הברות. קול הבס של דוד עקיבא רועם, ועיני התכלת שלו החלטיות, לא כמו אלה של אבא — הוא לא חדל להיות חבר כנסת גם כשיושבים שם סביב השולחן העתיק. דודה מַניה מגישה קומפוט פירות יבשים עם רצועות תפוח, שזיפים שחורים וצימוקים, ועקיבא מוזג מהווישיניאק שרקח בעצמו. תחילה טועם במצמוץ ובשרבוב שפתיים, ואחר כך מוזג לכוסיות את החריפות המתוקה־סמיכה. על הקירות, סביב־סביב, חפצי אמנות יהודית, טס של ספר תורה ויד מכסף וכל התמונות שאסף, אחת מהן ״של שאגאל״ — כך מדגישים תמיד בהתפעלות ומציינים את ההקדשה ביידיש: ״פיר מיין פרוינד, גלאבמן.״

מבעד לעשן הסיגריות מבזיקים קולות דיבור ורעמי צחוק כשמספרים בדיחות ביידיש — שפה שגם אותה אני לא מבינה, אבל צוחקת עם כולם. ״בעברית, בעברית,״ אני מפצירה, ומניה מתרגמת, וכולם נדים בראשיהם: ״ביידיש זה לא אותו דבר,״ ושרים את הניגונים ״משְפּיקוֹב״, כמו היישר מחצר הרבי, מקישים את המקצב בצלצול כפיות בכוסות התה המוחזקות בבתי כסף, מוסיפים גם רקיעות רגל, וקול הבס של דוד עקיבא מתערבב בטנור הענוג של אבא כשהם עוברים משיר לשיר, מניגוני געגוע לזמירות, ממשיכים בשירי עבודה וקוממיות, עוצמים עיניים בדבקות ופניהם מוארות באור הבא מרחוק. וכשנשים וגברים קמים לרקוד סביב השולחן בליווי קריאות היתוליות, קמים איתם לתחייה חסידי הרבי משפיקוב ומצטרפים במעגל שקוף לרוקדים סביב השולחן.

כי אצל דוד עקיבא, כמו בסיפורים של אבא, זרם בשופי נהר הזמן, זרם ועליו הפליגו הסיפורים המצחיקים מהעיירה באוקראינה, ומימי העלייה השלישית וגדוד העבודה באוהלי החלוצים בעמק, ומירושלים שהתיישבו בה ההורים וזקני המשפחה — שעליהם מרבים לספר, כי אני בת הזקונים של המשפחה כולה (בת זקונים אבל לא בת יחידה, אף שעדיין לא הבנתי את זה אז). ואחר כך, באותה התלהבות, מתלהטים ויכוחים על האירועים האחרונים במדינה ובכנסת, ואצלי הכול מתערבב, ולָדימיר הגוי של שבת משפיקוב יושב בדמיוני בפינת אוהל חדר האוכל שבתל יוסף, גורף משולחן השבת דג ומרק ועוף וקומפוט, מַטעמים שלא עלו מעולם על שולחן החלוצים, ועורם הכול יחד בצלחתו.

דבר לא שיבש את זרימת העולם, ודאי לא אח רחוק סמוי מן העין. על כך העידו הכלים העתיקים שבאפלולית ארונות הזכוכית של דוד עקיבא, שהיה מראה לי באצבעו כמו למבוגרת פעם כד פעם מסכת אבן פעם ראש אריה, והיה מוציא אותם ממקומם בזהירות רבה בליווי הסבר על התקופה הפלאוליתית או הכנענית או האטרוסקית — שמות רבי־הוד, עם עולמות שלמים שמעבר להם, וגם ההורים והחברים ב״חברה לידיעת הארץ ועתיקותיה״ היו נרעשים מן המגע בכליהם של כל אותם בני משפחה קדמונים, שחיו ממש כאן והשתמשו במנורות, בסלי החבל ובכתובות שהשאירו לנו.

אבל אצל הדודה טוֹנקה, במעלה המדרגות הצרות, נפתח מרחב זמן אחר, שכולו פרום, מאיים ומחבק בלפיתה רכה, הזמן של העיר העלומה.

בפתח הדירה הקטנה היא מקבלת את פנינו בחיוכה החם, נמוכת קומה, שערה השחור בוהק, שפתיה משוחות בשפתון אדום ומבטה השחור רך. היא מוליכה אותנו פנימה דרך מסדרון צר שמרצפותיו צהובות, ואנחנו עוברים על פני חדר שינה אפלולי שמסתמנים בו ארון ענקי ומיטה עם הררי כסתות, ונכנסים אל סלון קטנטן שדחוקים בו ברחישה קולנית כל מי שהגיחו מתוך העיר החבויה לכינוס השבועי, הולכים ובאים, חוצים בחיפזון את הפתחים בין שם לכאן. גברים במקטורנים מהוהים ובמגבעות, גברות בפנים מאומצות, כולם מדברים בשפה הרכה, ושאון קולותיהם מתערב בלחישת הים המגיעה מעבר לרחוב בן יהודה עם הרוח המלוחה העולה למרפסת.

בחצר שבין הבניינים נערכים בערבי קיץ משחקי קלפים על שולחנות מוארים בנורות חשופות, ומשם עולה רחש טריפת החפיסות וטפיחות הקלפים ומתערבב בגעש קולותיהם של הבאים.

(רק לימים הבנתי את פשרם של הכינוסים השבועיים אצל הדודה טוֹנקה: רק למעטים היה אז טלפון, לא היה אפשר לתאם פגישות, וודאי לא עם מי שנראו רק בחלומות הלילה, מי שאחרי השחרור עוד חיפשו אותם ונאחזו בכל בדל שמועה, תרו שוב ושוב בין שמות הניצולים, ברשימות המתים, ביררו מי ברח למזרח ונשאר מאחורי קווי הרוסים, מי התחבא וניצל, אילו ילדים שוכנו במנזרים או בבתי גויים. וכך, בכל יום שני בערב, התקיים אצל טוֹנקה ״בית פתוח״ לכל מי שנותר.)

*המשך הפרק זמין בספר המלא*