הספר הגאה

גאווה אמיתית

אדם שרמן שבר את ליבי

מתיקות עמוקה זרמה ביני לבין הגבר החטוב הזה. הקשר האינטימי בין גוף לגוף, נפש לנפש, העלה בי זיכרונות של ניחוח הסדינים בלילה בבית סבא וסבתא. גישתנו הדומה להנאות החיים בכלל ולאוכל בפרט נשזרה בסוג האהבה המיוחד הזה, שאינו נוכח בזוגיות העיקרית שלי. אלה היו רגשות עסיסיים של משיכה חריפה. שיירי חלומות ותוכניות טלוויזיה אמריקניות. הבזקי פורנו. סרטים מצוירים. וידאו קליפים מרצדים. כל אלה נצרבו בנפשי לכדי קליידוסקופ אקזוטי ומרהיב. אותה שלמות קוסמית המורכבת משברי תרבות צבעוניים, מתוקים ורעילים, התנפצה לרסיסים, ברגע שבו אדם גילה לי שהוא יוצא עם מישהו אחר, זר, במקביל ליחסיו עמי ועם שגיא, בן זוגו הרשמי, שבו הוא מאוהב לחלוטין. 

אדם מעולם לא אמר לי, שהוא אוהב אותי, אף כי היינו קרובים. מאוד. זרמנו יחד, בהערצה ובכיף. אדם דאג לי ופינק אותי. הוא היה מארח למופת, בכל פעם שנפגשנו. צחקנו המון. בכל זאת, הרגשנו שמשהו בינינו אינו מתחבר עד הסוף. השיחות בינינו מעולם לא הגיעו לעומק משמעותי. אף פעם לא הבעתי בפניו את מה שאני באמת מרגיש. למעשה, לא היה ברור לי, מה אני מרגיש, למרות ההתרגשות הגדולה שנכחה בכל מפגש שלנו. 

מצב זה עורר אצל אדם צורך עז להתאהב באדם נוסף. כנראה לא סיפקתי די מזון לנשמתו היצרית, הבוערת, הפוליאמורית, שמטבעה העליז, המאוהב, המשיכה לחפש כתובת נוספת שתעניק לה תמיכה רגשית וחיוניות של חיזור חריף - צרכים הכרחיים לנפשו של אדם שאינה חדלה להשתוקק לאינטימיות משוחררת ולחושניות סוררת - שלא קיבל ממערכת היחסים שלנו, שהתאפיינה רק באהבה גדולה ובהצפה של מורכבויות. 

האם ההסבר הזה להסתלקותו של אדם מחיי נשמע מובן? אינני יודע. אני כותב, מעניק לתחושותיי מילים, פורט לפרטים את מה שאני מרגיש, את מה שקרה בינינו. אך לא ברור לי, האם כל זה נשמע הגיוני? האם ניתן בכלל, להיות הגיוני כשמדובר באהבה? כיצד אפשר בכלל לתפוס ולבטא רגשות פוליאמורים עולים וגואים, שמעצם טבעם הם כה חופשיים, פרועים, חורגים מכל הגדרה והיגיון? 

*** 

אדם ואני יושבים סביב שולחן עם מפה משובצת אדום לבן, בפינת האוכל הקטנה שבין המטבח הפתוח לסלון. לצידנו, החלון הגדול שמשקיף על רחוב מטלון של אחר הצהריים, במעמקי העיר הקיצית. צללים ארוכים נמתחים מהבניינים ומהאנשים הקטנים אל המדרכות. שרשרת נורות שנקנתה באיקאה כבר דולקת סביב החלון, למרות השעה המוקדמת. אנחנו לוגמים אספרסו חזק ממקינטה ומקנחים בעוגת תפוחים מתוקה, לאחר שנ"צ הכרחית לאחר סקס טוב. למעשה, סקס מעולה. המשיכה שלי לאדם רצינית מאד. אך עכשיו הכול שבור. 

"כבר כמה זמן שאני רוצה להגיד לך את זה, ולא יודע איך. אתה בסדר עם המצב?", הוא אומר ולוגם מהכוס הקטנה. 

"מי זה? איך קוראים לו? אני מכיר אותו?" אני שואל בתמימות, מתוך סקרנות אמיתית. ליבי נשבר. כואב לי בחזה. אני נדהם, באיזו עוצמה אני קשור לאדם היפה שלי. הרי היה ברור לשנינו, שהכול פתוח. הרי ידענו שגם לשגיא, בן זוגו של אדם, יש מישהו קבוע מהצד, אם לא כמה קבועים צדדיים. סטוצים היו לכולם כל הזמן. מה כל כך מפליא? למה אני חש מפורק כל כך מדבריו? 

אני חושב על בן הזוג שלי, דניאל, שמחכה לי בבית. אני לא יודע אם דניאל היה מרגיש כמוני עכשיו אילו הייתי מספר לו עליי ועל אדם. אני יודע שגם דניאל מתעסק מהצד. ברור לי, שגם הוא שוכב עם זרים פה ושם, אולי אפילו יש לו סטוץ קבוע. אך בניגוד לקשר שבין אדם ושגיא, הקשר שלי עם דניאל מתנגש, במקומות האלה, עם חוסר מוחלט בתקשורת, שמבטל לגמרי את הצורך בהתמודדות רגשית עם המורכבות הקיומית. זה נורא. במקום לספר לדניאל, בפתיחות ובכיף, על יחסיי עם אדם, הפכתי לבוגד בסתר. עכשיו בוגדים בי. אני גמור. אהבתי לגברים האלה בוערת במלוא הכאב. 

אדם מניח את הכוס ומביט בי בעיניו הכחולות. "אתה רוצה לדעת מי הוא", הוא חוזר על בקשתי. 

"כן," אני משתדל לשמור על קול יציב, "אבל אני רק שואל מיהו. אני לא מעוניין לפגוש אותו". 

אדם נאנח. "הוא... מאד שונה ממך. יותר שקט. יותר פשוט. אולי יש לו זין עבה יותר," מחייך בעדינות הגבר היפה שיושב מולי. יש לאדם חיוך שאני לא מצליח לפענח. "אתה יודע מה זה פוליאמורי בשבילי?", הוא שואל ומשיב, "זאת לא בגידה. זה לא חוסר עניין. זה... זה כמו שיש לך כמה חברים שונים שאתה אוהב בדרכים שונות. כל קשר מגיע מצורך אחר". 

"והקשר איתי?", אני שואל, "מה אומר לך הקשר איתי?" 

אדם שותק לרגע.

*ההמשך זמין בספר המלא*