סדוקים 2 - חלומות סדוקים

פרק 1

עדן

"גברים הם זבלים," אמרה טאבי תוך כדי שהיא בלעה מילים.

"יאפ." השענתי את הסנטר על יד אחת וערבבתי בדכדוך את הקוקטייל שלי בקשית.

"אני לא מאמינה שמייסון התגלה בסוף כמניאק כזה. הוא נראה כל כך רומנטי בהתחלה, תמיד שר לך סרנדות, קורא לך המוזה שלו." הניסיון של טאבי להזעיף פנים נראה יותר כמו מבט שיכור ותאוותני באור האפלולי של הבר.

"טוב, מתברר שלא הייתי המוזה היחידה שהוא שר לה סרנדות." אמרתי ושחררתי את הקשית ושתיתי לגימה גדולה מהמשקה שלי, ואז עיוויתי את פניי כשהבטתי בכוס שכעת הייתה כמעט ריקה. "מה שאני לא מבינה זה איך האמנתי לשטויות שלו. הייתי אמורה להיות חכמה יותר עם אח שהוא כוכב רוק, רוב המוזיקאים לא מסוגלים להשאיר אותו במכנסיים שלהם." עצרתי לרגע. "לא שנואה היה בוגד במישהי. הוא —"

"סליחה, בנות." קול עמוק נשמע מעבר לכתפי, הסתובבתי על כיסא הבר הגבוה וראיתי שעומד לידי גבר נאה כהה שיער ושולח אליי חיוך ערמומי מקסים. "תהיתי אם —"

"היא לא מעוניינת," אמרה טאבי בבוטות והרימה יד מול פניו של האיש, קוטעת אותו באמצע.

האיש המופתע העביר מבט מטאבי אליי, ואז בחזרה אל טאבי לפני שהתחיל לענות. "רק רציתי ל —"

"מצטערת, הלילה לא ממש מתאים ליצירת קשרים." טאבי סימנה מירכאות באוויר למקרה שהוא לא הבין. "אנחנו מתמודדות כאן עם השלכות של פרידה מכוערת, ועל אף שאתה חמוד מאוד, התזמון שלך דפוק." החברה שלי הייתה בוטה ביותר.

האיש הסתכל עליי שוב, משכתי בכתפי וחייכתי חיוך מתנצל. הופתעתי במקצת שמשכתי בכלל תשומת לב גברית, בהתחשב במאמץ הזעום שהשקעתי בהתארגנות באותו לילה. אפילו לא טרחתי לסדר את שערי הבלונדיני הארוך או להתאפר, מלבד נגיעה של מסקרה בתקווה להסיט את תשומת הלב מהאדמומיות הקלה בעיניי הכחולות שלרוב היו צלולות. הבחור באמת היה חמוד, אבל לא הייתי במצב רגשי לפלירטוטים — גם אם זה היה שעשוע תמים, ועל אף שבתוך תוכי רציתי קצת, רק כדי לשפר את ההרגשה שלי אחרי מה שמייסון עשה.

"הבנתי, טוב, אני אשאיר אתכן לבד," הוא אמר ונסוג בידיים מורמות.

הסתכלתי על טאבי, היא חייכה בעקמומיות לעברו, ובתגובה עלה על שפתיי חיוך דומה. "תזכירי לי שוב למה חשבת שכדאי לצאת לבר?" שאלתי אותה.

טאבי העיפה את שיער המהגוני המבריק שלה מעבר לכתפה, ועיניה הכהות כאספרסו נצצו כשהרימה את כוס הקוקטייל הכמעט ריקה שלה ונופפה בה באוויר. "אלכוהול."

"אה כן, זאת הייתה הסיבה," השבתי ביובש.

הבר שבו ישבנו הערב היה מקום בילוי פופולרי באזור. כרגע הוא היה מלא בסטודנטים מאוניברסיטת אוהיו הקרובה, שבה טאבי ואני למדנו בארבע השנים האחרונות. שתינו סיימנו לאחרונה את הלימודים — טאבי עם התמחות במוזיקה ואני בתרפיה במוזיקה, על אף שעדיין הייתי צריכה להשלים שישה חודשי התמחות לפני שאהפוך למטפלת במוזיקה מוסמכת. לרוע המזל, במקום לחגוג בבר את סיום הלימודים כמו כולם, ניסיתי לשכוח את סיום הקשר בן השנה שלי.

החיוך של טאבי נעלם, והבעתה הרצינה כשהיא שלחה יד ולחצה על היד שלי. "אני ממש מצטערת על מייסון."

משכתי בכתפיי וניסיתי לענות בקלילות, אבל שפתיי רעדו, ושום קול לא בקע. לא הייתי מאוהבת במייסון עד מעל הראש, גם אחרי קשר של שנה, אבל הוא היה חשוב לי מאוד, וחשבתי שגם אני הייתי חשובה לו.

מתברר שטעיתי.

בראייה לאחור יכולתי להאשים רק את עצמי. הייתי צריכה לדעת לא לצאת עם מוזיקאי, ביליתי מדי פעם עם נואה וחברי פרקצ׳רד וראיתי איך גרופיות השליכו את עצמן על כל מי שחבר בלהקה. מייסון אולי היה כוכב רוק קטן בלבד בהשוואה לאחי ולחברים שלו — הלהקה שלו רק התחילה לזכות להכרה ולהתפרסם בסצנת מוזיקת האינדי — אבל התברר שזה לא עצר אותו. זכיתי לקריאת השכמה בוטה ומכאיבה ביותר כשהופעתי בדירה שלו לפני שבוע וגיליתי שהוא 'מארח' מעריצה. וזה אומר שהוא היה עירום וקבור עמוק בתוך אישה אחרת.

הבעת הפאניקה של מייסון כשפתחתי להם את הדלת באמצע הייתה יכולה להיות אפילו משעשעת, אלמלא התאמצתי לא להקיא כשראיתי את החבר המיוזע והנוהם שלי תוקע מישהי שלא הייתה אני. הסתובבתי מייד כדי לעזוב, דמעות צורבות הציפו את עיניי ושרפו את לחיי.

מייסון רדף אחריי, בזמן שהוא קיפץ על רגל אחת וניסה ללבוש את הג'ינס שלו. אבל התירוץ שהוא שתה יותר מדי אלכוהול ושהרגיש צורך להיפטר מהאדרנלין אחרי ההופעה שלו באותו לילה לא באמת עזר לו, רק עורר בי רצון להשליך לו משהו על הראש. הוא המשיך להתחנן אליי שאתן לו עוד הזדמנות — בזמן שהאישה שהוא זיין עדיין התחבאה בחדר השינה שלו — אבל רק צחקתי במרירות והסתלקתי משם. לא התכוונתי לתת לו לעשות ממני צחוק פעמיים.

הגרון שלי התכווץ בחוזקה מהזיכרון המכאיב, ומצמצתי במהירות. לאחר שלקחתי נשימה עמוקה אמרתי לטאבי, "אולי פשוט יש לי טעם גרוע בגברים."

טאבי נענעה בראשה בלהט. "היו לך בסך הכול שתי מערכות יחסים, כך שזה ממש לא מדגם מספק כדי להגיע למסקנה הזאת. והקשר הראשון שלך בקושי נחשב בכלל למערכת יחסים. טאנר היה סטוציונר, ואם היה לך יותר ניסיון עם בנים, היית מריחה את זה מקילומטר."

התכווצתי מהתזכורת לרומן שהיה לי עם שחקן הפוטבול הפופולרי זמן לא רב אחרי שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. על אף שאם הייתי יודעת מראש שזה בסך הכול רומן, אולי לא הייתי נפגעת ומתאכזבת כל כך כשהוא זרק אותי לטובת סטודנטית חדשה ותמימה אחרי שבועות ספורים בלבד. התנשפתי בכבדות. "את צודקת, הייתי צריכה לקלוט. כל כך התלהבתי להיות רחוקה מהבית וסוף־סוף לעשות מה שבא לי, עד שראיתי רק את מה שרציתי לראות. בחור שווה שהתעניין בי ושיכולתי להיות במערכת יחסים סוף־סוף."

טאבי עיוותה את פניה בהזדהות. "אני עדיין לא מאמינה שההורים שלך לא הרשו לך לצאת לשום דייט בתיכון."

לגמתי מהמשקה שלי לפני שעניתי. "היו המון דברים שהם לא הרשו לי לעשות."

"זה לא הוגן שהם גוננו עלייך בהגזמה כזאת, במיוחד שלפי הסיפורים שלך לאחיך הם נתנו לעשות מה שבראש שלו."

"כן, זה היה מתסכל." צחקתי קצרות וללא שעשוע.

"אם הייתי במקומך, בטוח הייתי מתגנבת החוצה ויוצאת למסיבות בסתר."

גיחכתי לעברה, חיוך מרטיט את שפתיי. "בהחלט שקלתי את זה פעם או פעמיים. אבל ההורים שלי דאגו לי כל כך. אני לא יכולה לחשוב איך הם היו מקבלים את זה אם הם היו מגלים שאני מתגנבת מאחורי הגב שלהם, לא יכולתי לעשות להם את זה. חונק ככל שזה היה, תמיד ידעתי שהם אוהבים אותי, גם אם הדרך שלהם לבטא את זה לא הייתה בהכרח הכי טובה."

טאבי נדה בראשה, קמט בין גבותיה. "כאילו, אני מבינה שהיית חולה כשהיית תינוקת, אבל למה שהם —"

טאבי השתתקה כשהטלפון שלי רטט על השולחן ליד המרפק שלי ושמו של נואה הבזיק על הצג. הרמתי אותו כדי לענות, נענעתי בראשי וצחקתי כשראיתי את הבעתה הנלהבת מדי של טאבי שקלטה מי התקשר. "היי נואה," אמרתי.

למרבה המזל, ישבנו באזור שקט יותר של הבר, הרחק מרחבת הריקודים, כך שיכולתי לשמוע את נואה היטב כשענה. "היי עדן."

לפי המתח בקולו, שהיה שונה משמעותית מהטון הנינוח הרגיל שלו, עיתוי השיחה שלו לא היה מקרי, הוא בטח דיבר עם ההורים שלנו. דבריו הבאים אישרו זאת. "אימא סיפרה לי שנפרדת מהחבר שלך."

נאנחתי. "אין לך משהו מעניין יותר לעשות מלדבר על חיי האהבה שלי עם אימא? כאילו, לא יודעת, אולי להכות בתופים בכול הכוח."

"לא, אבל נשמע שאולי יש מישהו שאני צריך להכות בו בכול הכוח. מה המניאק עשה? אני צריך להגיע לשם?"

רק זה היה חסר לי, שאחי המפורסם והמגונן מאוד יגיע בסערה לעיר כדי להגן על כבודי. "לא, אתה ממש לא צריך להגיע לכאן." גלגלתי את העיניים כשטאבי שרבבה אליי שפתיים. כשנואה התחיל להתווכח, קטעתי אותו. "ברצינות, נואה, זה נגמר, אני רק רוצה לשכוח אותו ולהמשיך הלאה."

נואה שחרר נשיפה בצד השני של הטלפון. "בסדר. אבל תודיעי לי אם את רוצה שאעזור לך לקחת את הדברים שלך ממנו."

"הכול טוב. לקחתי כבר את כל מה שחשוב לי, והשאר לא מעניין אותי. הדבר היחיד שאני צריכה להחליט עכשיו זה מה לעשות בשלושת החודשים הבאים לפני שאני נוסעת לפורטלנד להתמחות שלי. אני לא יודעת אם להישאר כאן כמו שתכננתי מלכתחילה או לנסוע הביתה לאימא ואבא." ידעתי שהטון שלי לא נשמע נלהב. אהבתי את ההורים שלי, אבל לאורך כל ילדותי האהבה והדאגה העצומות שלהם חנקו אותי. והם עדיין דאגו לי יותר מדי, אפילו עכשיו, כך שיצפו לי שלושה חודשים של תחקור בלתי פוסק לאן אני הולכת ומה אני עושה.

קולו של נואה נשמע נלהב. "היי, למה שלא תבואי הנה ותהיי איתי? זה לא שחסר לי מקום, ועבר מלא זמן מאז שראיתי אותך."

התעודדתי. נואה גר בקליפורניה — מליבו, ליתר דיוק — ותמיד אהבתי לבקר אותו שם. "באמת? זה יהיה מדהים! אתה בטוח?" מחשבה פתאומית צצה בראשי, ועיוויתי את פניי. "אני לא איתקל כל בוקר בגרופיות חצי עירומות, נכון? כאילו, אני לא רוצה לקלקל לך את הכיף, אבל זה עלול להיות מביך בהמשך."

נואה צחק. "הן לא גרופיות, הן מעריצות. ולא, את לא צריכה לדאוג, כי אני לא מביא נשים הביתה. אבל יש עוד משהו אחד. סיבוב ההופעות של קרוספייר מתקרב. את חושבת שתסתדרי לבד שלושה שבועות?"

קרוספייר הייתה הלהקה הנוספת שאחי והבסיסט של פרקצ׳רד, זאק, הקימו בזמן שפרקצ׳רד יצאה לפגרה. לאחרונה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם שזכה לשבחים ולביקורת נלהבת, ובקרוב הם עמדו לצאת לסיבוב הופעות קטן. אבל כל כך שמחתי שאוכל לשהות הרחק מהאקס שלי, או מההורים שלי, עד שלא הטריד אותי להיות לבד כמה שבועות. "זאת לא תהיה בעיה. תודה רבה, נואה, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה."

קולו התקשח שוב כשהוא נזכר מדוע אני זקוקה למקום מגורים. "אני אומר לך, עדן, אני יכול להיות שם מחר אם את צריכה."

גנחתי בתגובה. "לא, נואה. זה בסדר." ניסיתי להרגיע אותו ולשנות שוב את נושא השיחה. "זה בסדר אם אני אגיע אליך בסוף השבוע הבא?"

"בטח, תשלחי לי את פרטי הטיסה שלך ואני אדאג שיאספו אותך."

אחרי עוד כמה דקות של שיחה סתמית נפרדנו וניתקנו את השיחה.

טאבי חייכה אליי. "זאת בעיה שקיוויתי שתבקשי ממנו לבוא? לא הייתי מתנגדת שאחיך יופיע כאן וישוויץ בשרירים שלו." עיניה נעשו חולמניות. "מממ, כל שרירי המתופף הנהדרים האלה —"

השמעתי קול הקאה.

"אולי הוא היה מביא איתו את שלושת חברי הלהקה האחרים. אומייגאד!" טאבי הניחה יד על המצח והעמידה פנים שהיא מתעלפת, כמעט נופלת מהכיסא שלה. "נראה לי שהייתי עלולה להתלקח בתשוקה ספונטנית אם הייתי רואה אחד מהם בחיים האמיתיים, שלא לדבר על ארבעתם יחד. אני לא יודעת איך את עושה את זה, עדן — כאילו, ברור שלא נואה — אבל קונור, זאק וטקס." היא המהמה בהנאה מהמחשבה על חברי פרקצ׳רד האחרים.

דמיינתי את שלושת הגברים. קונור היה הסולן, עם מראה כהה ומצודד, מבט ירוק חודר ומבטא אירי מתנגן, זאק הבסיסט, שקט ומהורהר, עם עיני אגוז יפהפיות וריסי פחם ארוכים שרוב הנשים היו מתות שיהיו להן, וטקס, הגיטריסט הראשי, גבוה, שרירי, מכוסה קעקועים, עם שיער חום בהיר מהשמש באורך הכתף, עיניים בגוון זהב ענברי כמו הוויסקי שהוא אהב לשתות, והמבטא הדרומי הנמתח והמפתה מדי.

משכתי בכתפיי. "אני מניחה שאני לא רואה אותם ככה, הם תמיד היו פשוט החברים של אחי. בטח כי הם נראו הרבה יותר מבוגרים ממני בצעירותי. ואת יודעת, אם את חושבת שמייסון לא הצליח להשאיר אותו במכנסיים, תנסי לבלות עם הארבעה האלה. הם כמו מייסון על סטרואידים עם כל הנשים שמשליכות את עצמן עליהם. טוב... קונור כבר לא כל כך, עכשיו כשהוא מאורס." הבהרתי. "אבל ראיתי ושמעתי על המעללים שלהם כל כך הרבה עד שמבחינתי הם לא חומר למערכת יחסים."

"זה אפילו לא היה מפריע לי," אמרה טאבי. "לילה אחד עם מישהו מהם, והייתי מאושרת כל החיים."

גלגלתי עיניים. "בסדר, בסדר, אפשר לשנות את הנושא, את עושה לי צמרמורת."

"טוב, בסדר, תהרסי לי את הכיף." זוויות פיה של טאבי התעקלו בחיוך ערמומי. "אז מתי אני באה להתארח אצלך?"

צחקתי ונדתי בראשי. "אני לא יכולה להבטיח לך את זה, אבל אולי אם תעשי שימוש נכון בקלפים שלך, אני אבקש מנואה לצלם סלפי שלו בלי חולצה ואשלח לך."

טאבי נראתה נלהבת עד גיחוך. "הוא יסכים לעשות את זה?"

פלטתי נחרה קטנה. "אחי נהנה מאוד להוריד את החולצה שלו. הוא יתלהב במיוחד אם אראה לו קודם תמונה שלך."

העיניים של טאבי הבהיקו. "אז מה אני צריכה לעשות בשביל שימוש נכון בקלפים שלי?"

הכאב בחזה שלי — כאב שהופיע מהרגע שפתחתי את דלת חדרו של מייסון לפני שבוע — העמיק. נשימתי נתקעה בגרוני, וסוף־סוף נתתי לחיוך שניסיתי בכל כוחי להעלות על הפנים לנשור כשהרמתי את הכוס שלי ושתיתי את מה שנשאר מהקוקטייל שלי. אחרי שהנחתי את הכוס בזהירות על הבר, הסתובבתי אל החברה הכי טובה שלי, העמדת הפנים העליזה נשכחה. "להמשיך לספק לי עוד כאלה עד שאני לא אזכור מה ראיתי את החבר שלי עושה, בבקשה."

"אוי, חומד." טאבי רכנה כדי לחבק אותי. כשהיא התרחקה, היא סימנה לברמן והזמינה סבב משקאות נוסף. ברגע שהיו מול שתינו כוסות מלאות, היא פנתה אליי והרימה את הכוס שלה בברכה. "לחרא שאיבדת ולממזר בר המזל שימצא אותך!"

הרמתי את הכוס שלי בחיוך עצוב והשקתי אותה בכוס של טאבי.