פרק 1
נואה
שרירי זרועותיי שרפו אחרי תיפוף של כמעט שעתיים ברציפות. הלב שלי פעם בתיאום עם הקצב המתגבר, וכל מכה הדהדה בעצמות שלי. ממקום מושבי על במת התופים בחלק האחורי של הבמה הענקית הייתה לי תצפית על עשרות אלפי המעריצים שגדשו את המקום. פניהם הקורנות, הצרחות והקריאות נחשפו בהבזקים כשהזרקורים שסרקו את החלל מעלינו סימאו אותנו והטילו עליי צל לסירוגין. בשביל הדבר הזה אני חי, לנגן עם הלהקה שלי פרקצ'רד בהופעה שכל הכרטיסים אליה היו סולד אאוט.
זאק עמד לא הרחק מבמת התופים. הוא הרכין את ראשו הכהה מעל גיטרת הבס שלו כשניגן, הצלילים העמוקים והקצביים השתלבו עם הדופק הפועם של התופים שלי. בקצה הרחוק של הבמה ידיו של טקס נעו במהירות הברק על המיתרים של הגיטרה החשמלית שהייתה בצבע אדום־דובדבן כשהוא סחט אקורדים עוצמתיים ממנה. חייכתי אל קונור, שרכן אל המיקרופון ושר את שיר ההדרן שלנו. שיר שהיה מדורג כרגע במקום הראשון בכל מצעדי המוזיקה בארצות הברית.
לחצתי עם רגל אחת על הפדל של תוף הבס ועם הרגל השנייה על מצילות ההיי־הט וביצעתי כמה מעברים מהירים ונקיים לפני שחזרתי לקצב המשוחרר והזורם שהניע את השיר. ניצלתי את התרגשות הקהל והגברתי את העוצמה בפזמון האחרון. טקס שלח אליי מבט, הגבה שלו התרוממה והחיוך שלו התרחב כשידיו הגבירו מהירות על המיתרים כדי לעמוד בקצב שלי. דקה לאחר מכן סיימתי את ההדרן ברול מהיר כמו ירי מקלע על הסנר ובטם־טם חודר קרביים כתגובה לריף בגיטרה של טקס. שאגת האישור של המעריצים הדהדה באוזניי.
כשהצלילים האחרונים של השיר נמוגו, הרמתי את המקלות שלי גבוה וחיוך רחב עלה על פניי כשהאוויר התמלא בצרחות ובשריקות. ההרגשה הזאת. אהבתי את ההרגשה הזאת. האנרגיה מהקהל הכתה בעורי כמו שאני הכיתי בתופים שלי לפני מספר רגעים, ישבתי לרגע וספגתי הכול. לאחר מכן נעמדתי והתרחקתי ממערכת התופים, קפצתי מטה מבמת התופים וצעדתי אל קדמת הבמה כדי להצטרף אל שלושת החברים האחרים שלי ולהודות למעריצים.
ההופעה הסתיימה, אבל הייתי מסוגל לנגן עוד שעה רק מהאדרנלין שהציף את הוורידים שלי. אומנם לא אתופף עוד הלילה, אבל היו דרכים אחרות לרכוב על ההיי. כמה משקאות במועדון וכמה שעות עם איזו מישהי יפהפייה מן הסתם יעשו את העבודה.
הבזק בלונד־תות גרם לי לסובב בחדות את ראשי. הדופק שלי ניתר כשסרקתי את צד הבמה כדי לבדוק מה ראיתי בזווית העין. היו שם כמה טכנאיות סאונד, שהשיער הארוך של אחת מהן מתחת לכובע מצחייה שחור של פרקצ'רד לכד את תשומת ליבי, הן היו שקועות בשיחה מחוץ לטווח הראייה של הקהל, והצביעו על אחד מהמגברים.
הסתובבתי חזרה אל המעריצים. השארתי את החיוך על הפנים, אבל הריגוש שמילא אותי קודם התפוגג באיטיות והשאיר אותי מרוקן. שנאתי את השניות הספורות הראשונות האלו. את רגע ההבנה שזו לא הייתה היא. שנאתי את הכעס ואת האכזבה שתמיד חשתי לאחר מכן.
מאז שנתקלתי באהובה שלי מהתיכון, סאמר, לפני שמונה חודשים בשיקגו, הראש שלי ניסה לשכנע אותי שאני שומע את קולה, רואה הבלח של השיער שלה, מבחין בפניה בקהל.
כל הסיפור דפק לי את המוח.
כשהחיוך עדיין דבוק על פניי, קדתי בפני הקהל פעם נוספת עם חבריי ללהקה לפני שירדנו מהבמה. בדרכנו אל חדר ההלבשה כשקול שאגת המעריצים עדיין מהדהד באוזנינו, טקס התקרב אליי וטפח לי על הכתף.
"היית מעולה," אמר הגיטריסט במבטא הדרומי החלק כוויסקי שלו. "זה היה גאוני להגביר את הקצב בפזמון האחרון. נאלצתי לעבוד קשה כדי לעמוד בקצב שלך, אבל זה הוסיף פאנץ' אדיר לסוף ההופעה."
הדחקתי את המחשבות שלי על סאמר וחייכתי אל טקס בהצטנעות מעושה. "די, אני מסמיק בגללך."
טקס רק צחק ומחה באמה המקועקעת שלו את הזיעה ממצחו, אבל קונור הסתובב ודיבר מעבר לכתפו כשהלך מלפנים עם זאק. "אני חייב להודות, אחי, הפתעת אותי. היית שקוע בגרוב שלך רוב השיר, שמרת על קצב קבוע כמו מכונה מזויינת. כל הזמן ציפיתי שתפציץ עם אחד הליקים המסובכים בטירוף שלך. אבל במקום זה הפתעת אותנו והגברת את הקצב בהדרגה. זה היה מושלם."
השבחים שלהם שטפו אותי והקלו מעט על המתח שכיווץ את כתפיי מהרגע שראיתי את הבזק הבלונד־תות. על אף שאם הייתי צריך להודות בזה, הייתי מתוח בשמונת החודשים האחרונים — מאז שיקגו.
זה היה חייב להיפסק. הייתי חייב להתגבר על מה שזה לא יהיה שהמפגש המחודש עם סאמר עורר בי. הייתי אמור להיות בעננים עכשיו. תופפתי לא רק בלהקה מצליחה אחת, אלא בשתיים, הרווחתי הרבה מאוד כסף והייתי מוקף במעריצים נלהבים. אבל במקום זה התעסקתי באובססיביות במה שקרה לפני עשר שנים כשהבחורה שאיתה חשבתי שאתחתן עברה ישירות לזרועותיו של מישהו אחר.
טשטוש של שיער בלונדיני ארוך שחלף בסערה על פניי הסיח את דעתי, כשאחותי, עדן, התנפלה על טקס בחיוך ענקי.
"היית מדהים!" עיניה הכחולות — שהיו כהות בגוון אחד מעיניי — הבריקו בהערצה כשהביטה בחבר שלי ללהקה.
טקס חייך והרים אותה כדי לאפשר לה לכרוך את רגליה סביב מותניו כשהצמיד את שפתיו לשפתיה. כשעדן קברה את ידיה בשערו החום הארוך והעמיקה את הנשיקה, הסטתי את המבט. פי התעקם בחצי חיוך, חצי העוויה. אחרי ההסתייגויות הראשוניות שלי, סוף־סוף התחלתי להסתגל לעובדה שאחותי הקטנה יוצאת עם אחד החברים הכי טובים שלי. ההבנה שהיא וטקס מאושרים באופן מעורר גיחוך מילאה חלק משמעותי בהשלמה שלי עם הרעיון. והכרתי את טקס חמש־עשרה שנה, ידעתי שהוא יתייחס אליה יפה. גם אם קשר עם מוזיקאי לא היה מה שרציתי בשביל עדן מלכתחילה.
אחרי הכול, למדתי בדרך הקשה איזה בעיות קשר כזה עלול לעורר.
החיוך החלקי שלי נשר כשדמותה של סאמר פלשה שוב למחשבותיי. סאמר, הבחורה שברוב טיפשותי חשבתי שאבנה איתה חיים. עברו יותר מעשר שנים מאז שהיא שברה לי את הלב, בזמן שהייתי בסיבוב ההופעות הראשון של פרקצ'רד. ההיתקלות בה בשיקגו כשהופעתי עם הלהקה השנייה שלי, קרוספייר, טלטלה אותי קשות. השליכה אותי אל בור של זיכרונות מכאיבים שממנו עדיין ניסיתי להיחלץ.
הראש שלי חזר אל אותו לילה לפני שמונה חודשים. איך הלב שלי פעם חזק כל כך כשראיתי את עיניה הירוקות כקצף הים ואת הגלים הזהובים־ורדרדים של שערה עד שנשימתי נעתקה לרגע. איך בשנייה שמבטינו הצטלבו, הרגשתי כאילו לא עברו עשר שנים. כאילו שנינו היינו עדיין בני שמונה־עשרה, והיא חיכתה שאסיים את ההופעה שלי כדי שאקח אותה חזרה לטנדר שלי ואעשה איתה אהבה בחלק האחורי, תחת הכוכבים. כמו שנהגנו לעשות.
אבל אז היא השפילה את עיניה והסיטה את ראשה. הכאב שחשבתי שהתגברתי עליו לפני שנים שטף אותי שוב כגל, כאילו הוא היה שם, קבור עמוק בחזה שלי במשך כל הזמן.
כי היא כבר לא הייתה שלי. היא לא הייתה שלי כבר זמן רב.
למרות הידיעה הזו, לא התאפקתי וחיפשתי אותה בסוף ההופעה. הרגשתי צורך לדעת מה היא עשתה שם. במובן מסוים, קיוויתי שתגיד לי שהיא באה לראות אותי וכעסתי על האכזבה שלי כשהתברר לי שהיא בכלל לא ידעה שאני חלק מלהקת קרוספייר.
על אף שניסיתי בכל כוחי לשדר אדישות כשדיברתי איתה, שטף הזיכרונות הכואבים גרם לי לדבר באופן לקוני. העיניים של חברה שלה התרוצצו בינינו בסקרנות המומה. והיא הייתה זו שזרקה את המידע שסאמר בדיוק התגרשה. הערה שזיכתה אותה במבט זועם מסאמר. אבל הלסת שלי נחשקה מהתזכורת שהיא בחרה לחלוק את חייה עם מישהו אחר, ולא איתי. ולא סתם מישהו אחר, מישהו שראיתי בו פעם חבר.
השתמשתי בכעס הזה כדי להתרחק ממנה. כדי לא לאחוז בה ולדרוש ממנה הסבר באותו רגע למה היא נפרדה ממני לפני שנים. למה היא ברחה אל דיקון. במקום זה עשיתי את מה שתמיד עשיתי, כבשתי את הכעס והעלבון כמיטב יכולתי, ואז נפרדתי ממנה ומחברה שלה בנימוס אך בקרירות וראיתי אותן מתרחקות.
עמדתי שם עם שומר הראש שלי שמנע ממעריצים להתקרב, משום מה הרגשתי צורך לראות אם היא תסתובב להסתכל עליי. כאילו אם כן, תהיה לזה משמעות. החברה שלה העיפה כמה מבטים פעורי עיניים מעבר לכתפה, אבל סאמר מיקדה את מבטה קדימה כשיצאה מהמקום.
ביליתי את המשך הלילה ברצף של מועדונים, עם אספקה אינסופית של אלכוהול והמון נשים שהיו שמחות מאוד לארח לי לחברה כשחייכתי, צחקתי ומחקתי בעזרת שתייה את זכר הקרירות בעיניה כשהסתכלה עליי.
והמשכתי בזה בשמונת החודשים האחרונים. כי כל עוד יכולתי להעמיד פנים שהכול בסדר, כל עוד השארתי את החיוך על הפנים, מה זה משנה אם הגזמתי קצת עם אלכוהול ונשים? אולי זו לא הייתה אסטרטגיית ההתמודדות הכי טובה, אבל זה מה שיעזור לי עד שהתחושה החלולה בחזה שלי תיעלם והמצב יחזור לקדמותו.
כמו שקרה בסוף לפני עשר שנים.
הלכתי אחרי זאק, טקס וקונור על אוטומט אל חדר ההלבשה. מקלחת ובירה או שתיים נשמעו לי די טוב בזה הרגע.
כעבור שעה מצאתי את עצמי יושב על ספה באזור הווי־איי־פי של איזה מועדון מנקר עיניים בלוס אנג'לס שהמנהל שלנו, דרו, דאג שנגיע אליו. הברך שלי קפצה בחוסר שקט כשלקחתי לגימה מהבירה שלי והסתכלתי סביב, סקרתי את הקהל באדישות. הייתי דחוס בין קונור לטקס. לא בדיוק המקום הכי טוב, בהתחשב בעובדה שהנשים של שניהם ישבו על הברכיים שלהם. ואחת מאותן נשים הייתה אחותי.
פגשתי במבטו של זאק מעבר לשולחן וגלגלתי עיניים כשהוא גיחך לעברי. אבל כשזאק רוקן את שאר הבירה שלו והחווה בראשו אל הבר, הצלחתי להשתחרר מבין שני חבריי ללהקה והתנשפתי בהקלה. השארתי את הבקבוק הריק שלי על השולחן והלכתי בעקבותיו לבר. אחד המאבטחים של הלהקה התלווה אלינו בדיסקרטיות.
"תודה על החילוץ," אמרתי כשהתיישבתי בכיסא הפנוי לצידו והשענתי את המרפק על הבר.
"אני לא בטוח שהייתי שמח כל כך לשבת ליד חבר שלי ואחותי בזמן שהם מתמזמזים."
הצטמררתי. "כן, לא בדיוק רגע השיא של הלילה שלי."
תשומת ליבי נמשכה אל שתי נשים שעמדו מאחורי זאק, בלונדינית וברונטית, שצחקקו ונעצו בנו עיניים פעורות ולחוצות מהתרגשות. שתיהן היו שוות ואין ספק שהן רצו להרשים עם השמלות הזעירות שלהן שהיו כל כך הדוקות ונראו כאילו צוירו עליהן. אבל לא היה לי כוח לפלרטט איתן כמו שהן יצפו ברגע שארמוז להן שאני בעניין. הדבר האחרון שהתחשק לי באותו הרגע היה להרעיף יחס על אישה שתהיה מוקסמת ממני ומודעת לעצמה מכדי להשתחרר במיטה. מה שבאמת רציתי היה מישהי שלא יעניין אותה מי אני — רק כמה טוב אני יכול לגרום לה להרגיש.
שיער בלונד־תות ועיניים ירקרקות הבזיקו בראשי, ומיהרתי לסמן לברמן להביא לי שוט, הייתי חייב להוציא את סאמר מהראש שלי. כשהברמן הניח מולי את הכוס, הרמתי ושתיתי אותה בבת אחת, סימנתי לו מייד למזוג עוד אחת.
זאק הביט בי, עיני האגוז עם הריסים הכהים בחנו אותי. "מה קורה, אחי?"
הורדתי את השוט השני לפני שפניתי אליו וחייכתי. "הכול בסדר." ואז כשהרגשתי שהוא ממשיך לבחון אותי, חייכתי והחוויתי סביבי. "כאילו, מה יש להתלונן? החיים יפים."
זאק רטן ושינה את הנושא. "מוכן לעוד סיבוב הופעות של קרוספייר?"
הנהנתי ותופפתי באצבעותיי על הבר. "כן, יהיה טוב לצאת שוב לדרך. הייתי חסר מנוחה בשבועות האחרונים."
קרוספייר הייתה הלהקה הנוספת שלי ושל זאק עם עוד שני חברים נוספים. מה שנועד בהתחלה למלא את הזמן שלנו בזמן שפרקצ'רד יצאה לפגרה — ולאפשר לזאק לנסות להגשים את החלום שלו כסולן — קיבל חיים משל עצמו. קרוספייר הצליחה. הצליחה מאוד. לא באותה רמה כמו פרקצ'רד כמובן — על אף שהעובדה שההרכב כלל שניים מבין החברים של אחת הלהקות הכי גדולות בעולם בהחלט לא הזיקה לפופולריות שלנו — אבל אלבום הביכורים שלנו זינק למקומות הראשונים במצעדים. הכרטיסים של סיבוב ההופעות הקטן הראשון שלנו לפני שמונה חודשים — זה שבמהלכו נתקלתי בסאמר — אזלו. ובעוד כמה שבועות אנחנו ושני חברי קרוספייר האחרים, בני הדודים בו ודבון, נצא שוב לדרך.
"זמן קצר אחרי שנחזור, סיבוב ההופעות של פרקצ'רד יתחיל. זה לוח זמנים די אינטנסיבי. תסתדר עם זה?" שאל זאק.
הקפדתי לשמור על הבעה שלווה. תהיתי אם זאק הטיל ספק ביכולת שלי לעמוד בדרישות של שתי להקות מצליחות. או שאולי ההתנהגות המבולבלת שלי בחודשים האחרונים הדאיגה אותו.
החברות בקרוספייר בשנתיים האחרונות הייתה בדיוק מה שהייתי צריך — שנאתי שיש לי יותר מדי זמן פנוי. אבל אשקר אם אגיד שלא חששתי קצת מהשינוי הצפוי עכשיו שפרקצ'רד חזרה מהפגרה ועמדנו לצאת שוב לסיבוב הופעות. עם כל הכיף שבהקמת להקה חדשה, לא היה לי ספק שפרקצ'רד נמצאת בעדיפות ראשונה אצלי. רק לא הייתי בטוח שזאק מרגיש כמוני. ולא ידעתי מה יקרה בעתיד.
אבל במקום להכביד על זאק עם הדאגות שלי, רק משכתי בכתפיי וחייכתי. "זה מספק לי תעסוקה. אתה יודע שאני לא אוהב לשבת במקום אחד יותר מדי זמן."
נוכחות מאחוריי ויד גדולה על כתפי אמרו לי שטקס הצטרף אלינו. "לא, אתה רציני? אתה לא אוהב לשבת במקום אחד? בחיים לא הייתי מנחש," אמר טקס, שחייך אליי בזחיחות.
"מה יש, הפסקת לדחוף את הלשון שלך לגרון של אחותי?" כיווצתי אליו את עיניי.
"רק עד שאני אוכל לתת לה משהו אחר —"
"אכפת לך לסתום את הפה?" נהמתי בתגובה, זאק וטקס פרצו בצחוק יחד.
"אני לא יודע מה חשבת שאני מתכוון להגיד," אמר טקס, ועיניו הענבריות נצנצו בשעשוע כשהזמין כוס מים וויסקי מהברמן. "אני בסך הכול מביא לה משהו כדי להרטיב את הגרון."
הזעפתי את פניי אל טקס. "למה כל דבר שאתה אומר על אחותי נשמע מגונה?" רטנתי, זאק וטקס גיחכו שוב.
"לא אשמתי שיש לך ראש כחול," אמר טקס. הוא בחן את כוס השוט הריקה שהברמן הניח לפניי. עיניו הענבריות הפכו למודאגות כשפגש במבטי. "חשבתי שאתה מתכוון לעשות משהו בנוגע למצב עם סאמר."
התחלתי לתופף בכף רגלי על רגל הכיסא. טקס הבין לפני כמה חודשים שההתנהגות הלא עקבית שלי בתקופה האחרונה קשורה לסאמר והתעמת איתי בעניין. אבל בגלל ההתפתחות עם עדן זמן קצר לאחר מכן, הוא לא פתח שוב את הנושא. עד עכשיו.
"חשבת עוד קצת על האפשרות לדבר איתה?" שאל טקס.
זאק הרים גבות כשהקשיב לנו. "יש לך את המספר של סאמר?"
נענעתי בראשי. "אני לא מתכוון להתקשר אליה." לא אמרתי להם שביקשתי מדרו, המנהל שלנו, להשיג לי את המספר והכתובת של סאמר. לא הצלחתי להחליט אם הפנייה אל דרו בעניין הפכה את המעשה ליותר סטוקרי או פחות. אבל פשוט הרגשתי צורך לדעת שאם ארצה, תהיה לי אפשרות לנסות לפתור את המתח שהיה כמעט תמיד בצווארי בכתפיי מאז שראיתי אותה.
שמתי לב שטקס וזאק החליפו מבטים וגלגלתי עיניים. "מצטער, אני מפריע לכם? כי אם אתם צריכים שאני אלך, יש שם כמה נשים מושכות מאוד שנראות כאילו הן ישמחו לקצת חברה."
טקס עקב אחר מבטי אל שתי הנשים שעמדו בהמשך הבר. הן נראו כאילו תכף יתעלפו מהתרגשות כי לא רק ששלושה מחברי פרקצ'רד היו במרחק מטרים אחדים מהן, אלא שניים מהם גם, וואו, הסתכלו עליהן. זאק אפילו לא טרח להסתובב כדי לראות על מי דיברתי. הוא רק נד בראשו, פיו התעקל בחיוך אירוני.
טקס החזיר את מבטו אליי והרים גבה. "אולי אתה חושב שכולם קונים את ההצגה שלך של 'שום דבר לא מדכא אותי', אבל זה לא נכון. התפלשות באלכוהול לא תשפר כלום. אני הוכחה חיה לזה. ואני בטוח כפליים שגם התפלשות בנשים לא תוציא לך את סאמר מהראש. אתה צריך לפתור את העניין, נואה. עברו חודשים מאז שראית אותה, ועדיין לא חזרת לעצמך."
התגברתי על הדחף לסמן לברמן להביא עוד שוט. לרוע המזל, טקס צדק. העמדת הפנים שהכול בסדר לא עזרה. האלכוהול והנשים לא עזרו. אולי באמת הייתי צריך לאזור אומץ ולהתקשר לסאמר. לגמור עם זה וזהו. לשאול אותה את השאלות שניקרו בראשי בשמונת החודשים האחרונים — בעצם בעשר השנים האחרונות. כדי שסוף־סוף אוכל להשאיר הכול מאחור בראש נקי.
"אולי אני אגש לדבר איתה," אמרתי באגביות.
אגש לדבר איתה? מאיפה לעזאזל זה יצא? חשבתי רק להתקשר אליה. באמת הייתי צריך לראות אותה כדי לגלות למה היא עשתה את מה שעשתה לפני שנים? האם רציתי לקחת את הסיכון שהזיכרונות המכאיבים יטביעו אותי שוב? או שאולי הבעיה לא הייתה עם הזיכרונות המכאיבים. אולי משקל הזיכרונות הטובים הוא שהטביע אותי באיטיות.
ראשי חזר לשם לפני שהצלחתי לעצור אותו.
שערה הבלונד־תות היה תלוי סביבנו כמו מסך, העיניים הירקרקות כקצף ים נצצו באושר, האגודלים שלי ליטפו את לחייה שהיו עם כתמים ורודים כשמשכתי את פניה אליי ושפתיי גלשו לאורך לסתה ולכדתי את פיה...
הלב שלי התכווץ בכאב. קלטתי שהתחלתי לתופף עם שתי הידיים, אחת על הבר והאחרת על ירכי, ושכף רגלי המשיכה לתופף על רגל הכיסא הגבוה בזמן שניגנתי בלי לשים לב את הקצב של אחד השירים שלנו, באותו הרגע נכנעתי והזמנתי מהברמן עוד שוט.
אולי באמת הייתי צריך לדבר איתה פנים אל פנים. אולי הייתי צריך לראות את האמת בעיניים שלה כשהיא תסביר לי אחת ולתמיד מה לעזאזל השתבש. כי המידע היחיד שעמד לרשותי היה מה שהיא אמרה בהודעה שלה. והמראה שנצרב בזיכרוני כשנסעתי הביתה כעבור כמה שעות כדי לדבר איתה.
הנחישות שלי התגברה. הייתי זקוק לתשובות. לא קיבלתי אותן בעבר. לא התעמתי איתה לגבי מה שראיתי. פשוט עזבתי. הייתי צריך להתעקש להיפגש איתה ולשאול אותה מה פתאום היא זורקת את השנתיים המושלמות שלנו לפח. זורקת את העתיד שחשבתי שיהיה לנו.
הרמתי את השוט שהברמן הניח מולי ושתיתי הכול, התענגתי על הצריבה כשהנוזל זרם בגרוני. אם רציתי לקבל תשובות, הייתה לי רק דרך אחת להשיג אותן.
פרק 1
נואה
שרירי זרועותיי שרפו אחרי תיפוף של כמעט שעתיים ברציפות. הלב שלי פעם בתיאום עם הקצב המתגבר, וכל מכה הדהדה בעצמות שלי. ממקום מושבי על במת התופים בחלק האחורי של הבמה הענקית הייתה לי תצפית על עשרות אלפי המעריצים שגדשו את המקום. פניהם הקורנות, הצרחות והקריאות נחשפו בהבזקים כשהזרקורים שסרקו את החלל מעלינו סימאו אותנו והטילו עליי צל לסירוגין. בשביל הדבר הזה אני חי, לנגן עם הלהקה שלי פרקצ'רד בהופעה שכל הכרטיסים אליה היו סולד אאוט.
זאק עמד לא הרחק מבמת התופים. הוא הרכין את ראשו הכהה מעל גיטרת הבס שלו כשניגן, הצלילים העמוקים והקצביים השתלבו עם הדופק הפועם של התופים שלי. בקצה הרחוק של הבמה ידיו של טקס נעו במהירות הברק על המיתרים של הגיטרה החשמלית שהייתה בצבע אדום־דובדבן כשהוא סחט אקורדים עוצמתיים ממנה. חייכתי אל קונור, שרכן אל המיקרופון ושר את שיר ההדרן שלנו. שיר שהיה מדורג כרגע במקום הראשון בכל מצעדי המוזיקה בארצות הברית.
לחצתי עם רגל אחת על הפדל של תוף הבס ועם הרגל השנייה על מצילות ההיי־הט וביצעתי כמה מעברים מהירים ונקיים לפני שחזרתי לקצב המשוחרר והזורם שהניע את השיר. ניצלתי את התרגשות הקהל והגברתי את העוצמה בפזמון האחרון. טקס שלח אליי מבט, הגבה שלו התרוממה והחיוך שלו התרחב כשידיו הגבירו מהירות על המיתרים כדי לעמוד בקצב שלי. דקה לאחר מכן סיימתי את ההדרן ברול מהיר כמו ירי מקלע על הסנר ובטם־טם חודר קרביים כתגובה לריף בגיטרה של טקס. שאגת האישור של המעריצים הדהדה באוזניי.
כשהצלילים האחרונים של השיר נמוגו, הרמתי את המקלות שלי גבוה וחיוך רחב עלה על פניי כשהאוויר התמלא בצרחות ובשריקות. ההרגשה הזאת. אהבתי את ההרגשה הזאת. האנרגיה מהקהל הכתה בעורי כמו שאני הכיתי בתופים שלי לפני מספר רגעים, ישבתי לרגע וספגתי הכול. לאחר מכן נעמדתי והתרחקתי ממערכת התופים, קפצתי מטה מבמת התופים וצעדתי אל קדמת הבמה כדי להצטרף אל שלושת החברים האחרים שלי ולהודות למעריצים.
ההופעה הסתיימה, אבל הייתי מסוגל לנגן עוד שעה רק מהאדרנלין שהציף את הוורידים שלי. אומנם לא אתופף עוד הלילה, אבל היו דרכים אחרות לרכוב על ההיי. כמה משקאות במועדון וכמה שעות עם איזו מישהי יפהפייה מן הסתם יעשו את העבודה.
הבזק בלונד־תות גרם לי לסובב בחדות את ראשי. הדופק שלי ניתר כשסרקתי את צד הבמה כדי לבדוק מה ראיתי בזווית העין. היו שם כמה טכנאיות סאונד, שהשיער הארוך של אחת מהן מתחת לכובע מצחייה שחור של פרקצ'רד לכד את תשומת ליבי, הן היו שקועות בשיחה מחוץ לטווח הראייה של הקהל, והצביעו על אחד מהמגברים.
הסתובבתי חזרה אל המעריצים. השארתי את החיוך על הפנים, אבל הריגוש שמילא אותי קודם התפוגג באיטיות והשאיר אותי מרוקן. שנאתי את השניות הספורות הראשונות האלו. את רגע ההבנה שזו לא הייתה היא. שנאתי את הכעס ואת האכזבה שתמיד חשתי לאחר מכן.
מאז שנתקלתי באהובה שלי מהתיכון, סאמר, לפני שמונה חודשים בשיקגו, הראש שלי ניסה לשכנע אותי שאני שומע את קולה, רואה הבלח של השיער שלה, מבחין בפניה בקהל.
כל הסיפור דפק לי את המוח.
כשהחיוך עדיין דבוק על פניי, קדתי בפני הקהל פעם נוספת עם חבריי ללהקה לפני שירדנו מהבמה. בדרכנו אל חדר ההלבשה כשקול שאגת המעריצים עדיין מהדהד באוזנינו, טקס התקרב אליי וטפח לי על הכתף.
"היית מעולה," אמר הגיטריסט במבטא הדרומי החלק כוויסקי שלו. "זה היה גאוני להגביר את הקצב בפזמון האחרון. נאלצתי לעבוד קשה כדי לעמוד בקצב שלך, אבל זה הוסיף פאנץ' אדיר לסוף ההופעה."
הדחקתי את המחשבות שלי על סאמר וחייכתי אל טקס בהצטנעות מעושה. "די, אני מסמיק בגללך."
טקס רק צחק ומחה באמה המקועקעת שלו את הזיעה ממצחו, אבל קונור הסתובב ודיבר מעבר לכתפו כשהלך מלפנים עם זאק. "אני חייב להודות, אחי, הפתעת אותי. היית שקוע בגרוב שלך רוב השיר, שמרת על קצב קבוע כמו מכונה מזויינת. כל הזמן ציפיתי שתפציץ עם אחד הליקים המסובכים בטירוף שלך. אבל במקום זה הפתעת אותנו והגברת את הקצב בהדרגה. זה היה מושלם."
השבחים שלהם שטפו אותי והקלו מעט על המתח שכיווץ את כתפיי מהרגע שראיתי את הבזק הבלונד־תות. על אף שאם הייתי צריך להודות בזה, הייתי מתוח בשמונת החודשים האחרונים — מאז שיקגו.
זה היה חייב להיפסק. הייתי חייב להתגבר על מה שזה לא יהיה שהמפגש המחודש עם סאמר עורר בי. הייתי אמור להיות בעננים עכשיו. תופפתי לא רק בלהקה מצליחה אחת, אלא בשתיים, הרווחתי הרבה מאוד כסף והייתי מוקף במעריצים נלהבים. אבל במקום זה התעסקתי באובססיביות במה שקרה לפני עשר שנים כשהבחורה שאיתה חשבתי שאתחתן עברה ישירות לזרועותיו של מישהו אחר.
טשטוש של שיער בלונדיני ארוך שחלף בסערה על פניי הסיח את דעתי, כשאחותי, עדן, התנפלה על טקס בחיוך ענקי.
"היית מדהים!" עיניה הכחולות — שהיו כהות בגוון אחד מעיניי — הבריקו בהערצה כשהביטה בחבר שלי ללהקה.
טקס חייך והרים אותה כדי לאפשר לה לכרוך את רגליה סביב מותניו כשהצמיד את שפתיו לשפתיה. כשעדן קברה את ידיה בשערו החום הארוך והעמיקה את הנשיקה, הסטתי את המבט. פי התעקם בחצי חיוך, חצי העוויה. אחרי ההסתייגויות הראשוניות שלי, סוף־סוף התחלתי להסתגל לעובדה שאחותי הקטנה יוצאת עם אחד החברים הכי טובים שלי. ההבנה שהיא וטקס מאושרים באופן מעורר גיחוך מילאה חלק משמעותי בהשלמה שלי עם הרעיון. והכרתי את טקס חמש־עשרה שנה, ידעתי שהוא יתייחס אליה יפה. גם אם קשר עם מוזיקאי לא היה מה שרציתי בשביל עדן מלכתחילה.
אחרי הכול, למדתי בדרך הקשה איזה בעיות קשר כזה עלול לעורר.
החיוך החלקי שלי נשר כשדמותה של סאמר פלשה שוב למחשבותיי. סאמר, הבחורה שברוב טיפשותי חשבתי שאבנה איתה חיים. עברו יותר מעשר שנים מאז שהיא שברה לי את הלב, בזמן שהייתי בסיבוב ההופעות הראשון של פרקצ'רד. ההיתקלות בה בשיקגו כשהופעתי עם הלהקה השנייה שלי, קרוספייר, טלטלה אותי קשות. השליכה אותי אל בור של זיכרונות מכאיבים שממנו עדיין ניסיתי להיחלץ.
הראש שלי חזר אל אותו לילה לפני שמונה חודשים. איך הלב שלי פעם חזק כל כך כשראיתי את עיניה הירוקות כקצף הים ואת הגלים הזהובים־ורדרדים של שערה עד שנשימתי נעתקה לרגע. איך בשנייה שמבטינו הצטלבו, הרגשתי כאילו לא עברו עשר שנים. כאילו שנינו היינו עדיין בני שמונה־עשרה, והיא חיכתה שאסיים את ההופעה שלי כדי שאקח אותה חזרה לטנדר שלי ואעשה איתה אהבה בחלק האחורי, תחת הכוכבים. כמו שנהגנו לעשות.
אבל אז היא השפילה את עיניה והסיטה את ראשה. הכאב שחשבתי שהתגברתי עליו לפני שנים שטף אותי שוב כגל, כאילו הוא היה שם, קבור עמוק בחזה שלי במשך כל הזמן.
כי היא כבר לא הייתה שלי. היא לא הייתה שלי כבר זמן רב.
למרות הידיעה הזו, לא התאפקתי וחיפשתי אותה בסוף ההופעה. הרגשתי צורך לדעת מה היא עשתה שם. במובן מסוים, קיוויתי שתגיד לי שהיא באה לראות אותי וכעסתי על האכזבה שלי כשהתברר לי שהיא בכלל לא ידעה שאני חלק מלהקת קרוספייר.
על אף שניסיתי בכל כוחי לשדר אדישות כשדיברתי איתה, שטף הזיכרונות הכואבים גרם לי לדבר באופן לקוני. העיניים של חברה שלה התרוצצו בינינו בסקרנות המומה. והיא הייתה זו שזרקה את המידע שסאמר בדיוק התגרשה. הערה שזיכתה אותה במבט זועם מסאמר. אבל הלסת שלי נחשקה מהתזכורת שהיא בחרה לחלוק את חייה עם מישהו אחר, ולא איתי. ולא סתם מישהו אחר, מישהו שראיתי בו פעם חבר.
השתמשתי בכעס הזה כדי להתרחק ממנה. כדי לא לאחוז בה ולדרוש ממנה הסבר באותו רגע למה היא נפרדה ממני לפני שנים. למה היא ברחה אל דיקון. במקום זה עשיתי את מה שתמיד עשיתי, כבשתי את הכעס והעלבון כמיטב יכולתי, ואז נפרדתי ממנה ומחברה שלה בנימוס אך בקרירות וראיתי אותן מתרחקות.
עמדתי שם עם שומר הראש שלי שמנע ממעריצים להתקרב, משום מה הרגשתי צורך לראות אם היא תסתובב להסתכל עליי. כאילו אם כן, תהיה לזה משמעות. החברה שלה העיפה כמה מבטים פעורי עיניים מעבר לכתפה, אבל סאמר מיקדה את מבטה קדימה כשיצאה מהמקום.
ביליתי את המשך הלילה ברצף של מועדונים, עם אספקה אינסופית של אלכוהול והמון נשים שהיו שמחות מאוד לארח לי לחברה כשחייכתי, צחקתי ומחקתי בעזרת שתייה את זכר הקרירות בעיניה כשהסתכלה עליי.
והמשכתי בזה בשמונת החודשים האחרונים. כי כל עוד יכולתי להעמיד פנים שהכול בסדר, כל עוד השארתי את החיוך על הפנים, מה זה משנה אם הגזמתי קצת עם אלכוהול ונשים? אולי זו לא הייתה אסטרטגיית ההתמודדות הכי טובה, אבל זה מה שיעזור לי עד שהתחושה החלולה בחזה שלי תיעלם והמצב יחזור לקדמותו.
כמו שקרה בסוף לפני עשר שנים.
הלכתי אחרי זאק, טקס וקונור על אוטומט אל חדר ההלבשה. מקלחת ובירה או שתיים נשמעו לי די טוב בזה הרגע.
כעבור שעה מצאתי את עצמי יושב על ספה באזור הווי־איי־פי של איזה מועדון מנקר עיניים בלוס אנג'לס שהמנהל שלנו, דרו, דאג שנגיע אליו. הברך שלי קפצה בחוסר שקט כשלקחתי לגימה מהבירה שלי והסתכלתי סביב, סקרתי את הקהל באדישות. הייתי דחוס בין קונור לטקס. לא בדיוק המקום הכי טוב, בהתחשב בעובדה שהנשים של שניהם ישבו על הברכיים שלהם. ואחת מאותן נשים הייתה אחותי.
פגשתי במבטו של זאק מעבר לשולחן וגלגלתי עיניים כשהוא גיחך לעברי. אבל כשזאק רוקן את שאר הבירה שלו והחווה בראשו אל הבר, הצלחתי להשתחרר מבין שני חבריי ללהקה והתנשפתי בהקלה. השארתי את הבקבוק הריק שלי על השולחן והלכתי בעקבותיו לבר. אחד המאבטחים של הלהקה התלווה אלינו בדיסקרטיות.
"תודה על החילוץ," אמרתי כשהתיישבתי בכיסא הפנוי לצידו והשענתי את המרפק על הבר.
"אני לא בטוח שהייתי שמח כל כך לשבת ליד חבר שלי ואחותי בזמן שהם מתמזמזים."
הצטמררתי. "כן, לא בדיוק רגע השיא של הלילה שלי."
תשומת ליבי נמשכה אל שתי נשים שעמדו מאחורי זאק, בלונדינית וברונטית, שצחקקו ונעצו בנו עיניים פעורות ולחוצות מהתרגשות. שתיהן היו שוות ואין ספק שהן רצו להרשים עם השמלות הזעירות שלהן שהיו כל כך הדוקות ונראו כאילו צוירו עליהן. אבל לא היה לי כוח לפלרטט איתן כמו שהן יצפו ברגע שארמוז להן שאני בעניין. הדבר האחרון שהתחשק לי באותו הרגע היה להרעיף יחס על אישה שתהיה מוקסמת ממני ומודעת לעצמה מכדי להשתחרר במיטה. מה שבאמת רציתי היה מישהי שלא יעניין אותה מי אני — רק כמה טוב אני יכול לגרום לה להרגיש.
שיער בלונד־תות ועיניים ירקרקות הבזיקו בראשי, ומיהרתי לסמן לברמן להביא לי שוט, הייתי חייב להוציא את סאמר מהראש שלי. כשהברמן הניח מולי את הכוס, הרמתי ושתיתי אותה בבת אחת, סימנתי לו מייד למזוג עוד אחת.
זאק הביט בי, עיני האגוז עם הריסים הכהים בחנו אותי. "מה קורה, אחי?"
הורדתי את השוט השני לפני שפניתי אליו וחייכתי. "הכול בסדר." ואז כשהרגשתי שהוא ממשיך לבחון אותי, חייכתי והחוויתי סביבי. "כאילו, מה יש להתלונן? החיים יפים."
זאק רטן ושינה את הנושא. "מוכן לעוד סיבוב הופעות של קרוספייר?"
הנהנתי ותופפתי באצבעותיי על הבר. "כן, יהיה טוב לצאת שוב לדרך. הייתי חסר מנוחה בשבועות האחרונים."
קרוספייר הייתה הלהקה הנוספת שלי ושל זאק עם עוד שני חברים נוספים. מה שנועד בהתחלה למלא את הזמן שלנו בזמן שפרקצ'רד יצאה לפגרה — ולאפשר לזאק לנסות להגשים את החלום שלו כסולן — קיבל חיים משל עצמו. קרוספייר הצליחה. הצליחה מאוד. לא באותה רמה כמו פרקצ'רד כמובן — על אף שהעובדה שההרכב כלל שניים מבין החברים של אחת הלהקות הכי גדולות בעולם בהחלט לא הזיקה לפופולריות שלנו — אבל אלבום הביכורים שלנו זינק למקומות הראשונים במצעדים. הכרטיסים של סיבוב ההופעות הקטן הראשון שלנו לפני שמונה חודשים — זה שבמהלכו נתקלתי בסאמר — אזלו. ובעוד כמה שבועות אנחנו ושני חברי קרוספייר האחרים, בני הדודים בו ודבון, נצא שוב לדרך.
"זמן קצר אחרי שנחזור, סיבוב ההופעות של פרקצ'רד יתחיל. זה לוח זמנים די אינטנסיבי. תסתדר עם זה?" שאל זאק.
הקפדתי לשמור על הבעה שלווה. תהיתי אם זאק הטיל ספק ביכולת שלי לעמוד בדרישות של שתי להקות מצליחות. או שאולי ההתנהגות המבולבלת שלי בחודשים האחרונים הדאיגה אותו.
החברות בקרוספייר בשנתיים האחרונות הייתה בדיוק מה שהייתי צריך — שנאתי שיש לי יותר מדי זמן פנוי. אבל אשקר אם אגיד שלא חששתי קצת מהשינוי הצפוי עכשיו שפרקצ'רד חזרה מהפגרה ועמדנו לצאת שוב לסיבוב הופעות. עם כל הכיף שבהקמת להקה חדשה, לא היה לי ספק שפרקצ'רד נמצאת בעדיפות ראשונה אצלי. רק לא הייתי בטוח שזאק מרגיש כמוני. ולא ידעתי מה יקרה בעתיד.
אבל במקום להכביד על זאק עם הדאגות שלי, רק משכתי בכתפיי וחייכתי. "זה מספק לי תעסוקה. אתה יודע שאני לא אוהב לשבת במקום אחד יותר מדי זמן."
נוכחות מאחוריי ויד גדולה על כתפי אמרו לי שטקס הצטרף אלינו. "לא, אתה רציני? אתה לא אוהב לשבת במקום אחד? בחיים לא הייתי מנחש," אמר טקס, שחייך אליי בזחיחות.
"מה יש, הפסקת לדחוף את הלשון שלך לגרון של אחותי?" כיווצתי אליו את עיניי.
"רק עד שאני אוכל לתת לה משהו אחר —"
"אכפת לך לסתום את הפה?" נהמתי בתגובה, זאק וטקס פרצו בצחוק יחד.
"אני לא יודע מה חשבת שאני מתכוון להגיד," אמר טקס, ועיניו הענבריות נצנצו בשעשוע כשהזמין כוס מים וויסקי מהברמן. "אני בסך הכול מביא לה משהו כדי להרטיב את הגרון."
הזעפתי את פניי אל טקס. "למה כל דבר שאתה אומר על אחותי נשמע מגונה?" רטנתי, זאק וטקס גיחכו שוב.
"לא אשמתי שיש לך ראש כחול," אמר טקס. הוא בחן את כוס השוט הריקה שהברמן הניח לפניי. עיניו הענבריות הפכו למודאגות כשפגש במבטי. "חשבתי שאתה מתכוון לעשות משהו בנוגע למצב עם סאמר."
התחלתי לתופף בכף רגלי על רגל הכיסא. טקס הבין לפני כמה חודשים שההתנהגות הלא עקבית שלי בתקופה האחרונה קשורה לסאמר והתעמת איתי בעניין. אבל בגלל ההתפתחות עם עדן זמן קצר לאחר מכן, הוא לא פתח שוב את הנושא. עד עכשיו.
"חשבת עוד קצת על האפשרות לדבר איתה?" שאל טקס.
זאק הרים גבות כשהקשיב לנו. "יש לך את המספר של סאמר?"
נענעתי בראשי. "אני לא מתכוון להתקשר אליה." לא אמרתי להם שביקשתי מדרו, המנהל שלנו, להשיג לי את המספר והכתובת של סאמר. לא הצלחתי להחליט אם הפנייה אל דרו בעניין הפכה את המעשה ליותר סטוקרי או פחות. אבל פשוט הרגשתי צורך לדעת שאם ארצה, תהיה לי אפשרות לנסות לפתור את המתח שהיה כמעט תמיד בצווארי בכתפיי מאז שראיתי אותה.
שמתי לב שטקס וזאק החליפו מבטים וגלגלתי עיניים. "מצטער, אני מפריע לכם? כי אם אתם צריכים שאני אלך, יש שם כמה נשים מושכות מאוד שנראות כאילו הן ישמחו לקצת חברה."
טקס עקב אחר מבטי אל שתי הנשים שעמדו בהמשך הבר. הן נראו כאילו תכף יתעלפו מהתרגשות כי לא רק ששלושה מחברי פרקצ'רד היו במרחק מטרים אחדים מהן, אלא שניים מהם גם, וואו, הסתכלו עליהן. זאק אפילו לא טרח להסתובב כדי לראות על מי דיברתי. הוא רק נד בראשו, פיו התעקל בחיוך אירוני.
טקס החזיר את מבטו אליי והרים גבה. "אולי אתה חושב שכולם קונים את ההצגה שלך של 'שום דבר לא מדכא אותי', אבל זה לא נכון. התפלשות באלכוהול לא תשפר כלום. אני הוכחה חיה לזה. ואני בטוח כפליים שגם התפלשות בנשים לא תוציא לך את סאמר מהראש. אתה צריך לפתור את העניין, נואה. עברו חודשים מאז שראית אותה, ועדיין לא חזרת לעצמך."
התגברתי על הדחף לסמן לברמן להביא עוד שוט. לרוע המזל, טקס צדק. העמדת הפנים שהכול בסדר לא עזרה. האלכוהול והנשים לא עזרו. אולי באמת הייתי צריך לאזור אומץ ולהתקשר לסאמר. לגמור עם זה וזהו. לשאול אותה את השאלות שניקרו בראשי בשמונת החודשים האחרונים — בעצם בעשר השנים האחרונות. כדי שסוף־סוף אוכל להשאיר הכול מאחור בראש נקי.
"אולי אני אגש לדבר איתה," אמרתי באגביות.
אגש לדבר איתה? מאיפה לעזאזל זה יצא? חשבתי רק להתקשר אליה. באמת הייתי צריך לראות אותה כדי לגלות למה היא עשתה את מה שעשתה לפני שנים? האם רציתי לקחת את הסיכון שהזיכרונות המכאיבים יטביעו אותי שוב? או שאולי הבעיה לא הייתה עם הזיכרונות המכאיבים. אולי משקל הזיכרונות הטובים הוא שהטביע אותי באיטיות.
ראשי חזר לשם לפני שהצלחתי לעצור אותו.
שערה הבלונד־תות היה תלוי סביבנו כמו מסך, העיניים הירקרקות כקצף ים נצצו באושר, האגודלים שלי ליטפו את לחייה שהיו עם כתמים ורודים כשמשכתי את פניה אליי ושפתיי גלשו לאורך לסתה ולכדתי את פיה...
הלב שלי התכווץ בכאב. קלטתי שהתחלתי לתופף עם שתי הידיים, אחת על הבר והאחרת על ירכי, ושכף רגלי המשיכה לתופף על רגל הכיסא הגבוה בזמן שניגנתי בלי לשים לב את הקצב של אחד השירים שלנו, באותו הרגע נכנעתי והזמנתי מהברמן עוד שוט.
אולי באמת הייתי צריך לדבר איתה פנים אל פנים. אולי הייתי צריך לראות את האמת בעיניים שלה כשהיא תסביר לי אחת ולתמיד מה לעזאזל השתבש. כי המידע היחיד שעמד לרשותי היה מה שהיא אמרה בהודעה שלה. והמראה שנצרב בזיכרוני כשנסעתי הביתה כעבור כמה שעות כדי לדבר איתה.
הנחישות שלי התגברה. הייתי זקוק לתשובות. לא קיבלתי אותן בעבר. לא התעמתי איתה לגבי מה שראיתי. פשוט עזבתי. הייתי צריך להתעקש להיפגש איתה ולשאול אותה מה פתאום היא זורקת את השנתיים המושלמות שלנו לפח. זורקת את העתיד שחשבתי שיהיה לנו.
הרמתי את השוט שהברמן הניח מולי ושתיתי הכול, התענגתי על הצריבה כשהנוזל זרם בגרוני. אם רציתי לקבל תשובות, הייתה לי רק דרך אחת להשיג אותן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
