סדוקים 1 - לבבות סדוקים

פרק 1

קונור

האור המסנוור התפוגג לשחור, אך הצרחה רק התחזקה. הלב שלי פעם בחוזקה, ואגלי זיעה נטפו על פניי וגופי כשניסיתי להסדיר את הנשימה אחרי ההדרן שלנו. אור הזרקורים נדלק שוב והאיר עליי ועל שאר חברי הלהקה. הצרחות התגברו עוד יותר, אם הדבר היה אפשרי בכלל, שמעתי את המוני המעריצים שגדשו את היציעים קוראים בשם הלהקה ומריעים לנו. הבטתי בקהל המשולהב, ראיתי את הידיים שלהם באוויר ואת פניהם הנלהבות. כמעט כולם הניפו טלפונים ניידים באוויר כדי לצלם עוד תמונה אחרונה.

בלונדינית שווה בשורה הראשונה צדה את עיניי, חייכתי וקרצתי לעברה. הפה שלה נפתח, ובן רגע היא הרימה את החולצה וחשפה את הציצים המדהימים שלה שנשפכו מתוך החזייה. חייכתי לעברה בהערכה. לא רע.

לאחר נפנוף אחרון לקהל, ניגשתי אל היציאה מהבמה עם טקס, נואה וזאק, לקול מחאות הקהל על סיום ההופעה. טקס התקרב אליי בריצה קלה וטפח לי על הגב. "הייתה הופעה מעולה!"

חייכתי לעברו בזחיחות. "לא יודע, נראה לי שהיו קצת זיופים בקטעי הסולו של הגיטרה —" טקס חבט את אגרופו בזרועי, הוא נסוג כשמבטו עדיין מופנה אליי וזקר לעברי אצבע משולשת. מייד הנפתי את אצבעי לעברו, טקס חייך לפני שהסתובב אל נואה וזאק והניח את זרועותיו המקועקעות על כתפיהם.

עדיין חייכתי כשהעברתי את ידי בשערי הכהה. אבל לאחר מספר רגעים החיוך שלי צנח כשצרחות הקהל הוסיפו להדהד באוזניי. התנשפתי ארוכות ותהיתי, לא לראשונה, מתי להיות אחד מכוכבי הרוק הכי גדולים בעולם הפסיק להיות משהו שרציתי, ומה לעזאזל אני מתכוון לעשות בעניין.

שפשפתי את פניי בשתי הידיים.

פאק.

שעתיים לאחר מכן ישבנו בסוויטה שלי במלון. ממש לא אהבנו את הרעיון לצאת למועדון, וכיוון שהיינו צריכים לקום מוקדם בבוקר, החלטנו לשבת אצלי למשקה אחרי ההופעה הלילה. שלא לדבר על זה שהחלק האמריקאי של סיבוב ההופעות העולמי שלנו עמד להתחיל בקרוב, כך שחיכו לנו עוד שלושה חודשים ארוכים של הופעות.

סיימתי את כוס הוויסקי שלי בלגימה אחת, אבל גם הטעם המעושן של הסינגל מאלט לא הצליח ממש להרגיע אותי. אצטרך לשרוף קצת זמן לפני שאיכנס למיטה, כי האדרנלין מההופעה הלילה עדיין מילא אותי באנרגיה חסרת מנוחה, וידעתי שלא אצליח להירדם בזמן הקרוב.

העפתי את טקס, זאק ונואה מהסוויטה שלי, הדלת כבר החלה להיסגר בעקבות חברי הלהקה שפרשו לחדריהם, אך ברגע האחרון דרו, המנהל של פרקצ'רד, בלם אותה בידו ופתח אותה לרווחה. הוא נכנס פנימה בנחת, בלי הזמנה כהרגלו.

"היי, זקנצ'יק." הוא גיחך לעברי. "לא יוצא הלילה? שעת השינה שלך כבר עברה?"

שלפתי כרית מגב ספת העור שעליה ישבתי, והשלכתי אותה אל פניו המחייכות של דרו. "תיזהר עם הזקן, ממזר," רטנתי וכבשתי חיוך. הגוון האירי הקל שנותר בקול שלי מאז שעברתי לארצות הברית בגיל ארבע־עשרה ריכך את מילותיי, אפילו שלא רציתי. "אני בן עשרים ושמונה ואתה בן שלושים ושתיים, אם אני זקן, אז אתה כבר גריאטרי."

"כנראה זו הסיבה שוויתרתי מזמן על חיי המסיבות." דרו חיקה קול רועד של איש קשיש. "לא כמוכם, הצעירים והחצופים."

צחקתי בזמן שנעמדתי כדי לגשת לבר ולמזוג לעצמי עוד ויסקי, הרמתי כוס ריקה וזקפתי לעבר דרו גבה כהה בשאלה.

"לא, אני בסדר, אחי." דרו התיישב בכיסא מול הספה שעליה ישבתי. "יש לי משהו להראות לך."

חזרתי אל הספה עם המשקה שלי ונמרחתי עם כל המטר תשעים ושלושה שלי עליה. "מה זה?" החוויתי עם הכוס בידי על המעטפה הגדולה שדרו החזיק.

דרו פתח את המעטפה והחליק ערמת תמונות לתוך ידי. "הגיע הזמן למצוא לכם צלם," הוא אמר כשהושיט לי את הערמה. גנחתי בתגובה. שכחתי שהסכמתי לזה. שלושת החברים שלי התנערו מהאחריות לבחור מישהו שיתעד את סיבוב ההופעות שלנו בשביל אלבום תמונות רשמי. אבל משום מה החלטתי בפרץ התלהבות שאני רוצה שתהיה לי אמירה סופית בנוגע למראה האלבום.

הנחתי את הכוס על השולחן והתחלתי לעלעל בתמונות המבריקות, הן היו דוגמאות מתיקי עבודות של צלמי המוזיקה הכי מוערכים בתעשייה. אחרי כמה דקות כל התמונות התמזגו בראשי לתמונה אחת. אורות בוהקים, מעריצים צורחים, מוזיקאים מפורסמים שונים שפוכים באוטובוסים בין הופעות.

התייאשתי מכל הרעיון, השלכתי את התמונות על השולחן, וחצי מהן גלשו מצידו השני ונחתו על הרצפה. "אף אחד לא ממש תופס לי את העין. אולי פשוט תבחר מישהו ותגמור עם זה."

דרו שפשף את פניו. "בחייך, קונור. אני יודע שכל הדבר הזה היה רעיון של חברת התקליטים, אבל אתה ביקשת זכות החלטה, אז אתה צריך להשקיע בזה קצת מאמץ. הבן אדם הזה יהיה איתכם שלושה חודשים, ככה שהוא צריך להשתלב גם מבחינה יצירתית וגם מבחינה אישית. זה חייב להיות מישהו שאתה מחבב, או לפחות אחד כזה שתוכל לסבול את הנוכחות שלו לפרק זמן ארוך כזה, אחרת בסוף תבריח אותו עם הבעת הזעף הזאת שלך." הוא הצביע עליי. "בדיוק כמו זאת שיש לך עכשיו. חברת התקליטים לא תהיה מרוצה אם הצלם יעזוב באמצע סיבוב ההופעות, כי היא משקיעה הרבה כסף בקידום אלבום התמונות הזה."

רטנתי בקול, אבל דרו צדק. אם אני רוצה שהמוצר המוגמר ישקף את החזון שלי, אני חייב להשקיע בזה מאמץ. אחרי הכול, הלהקה הייתה בפסגת ההצלחה שלה, וחברת התקליטים שכנעה אותנו שהדרך הכי טובה לחגוג היא עם אלבום תמונות של סיבוב ההופעות האחרון שלנו, שכל הכרטיסים אליו כבר אזלו.

חבל שלא הרגשתי שום חשק לחגוג. לצערי, התקשיתי לגייס התלהבות כמעט כלפי כל דבר שקשור לסיבוב ההופעות, ועל אחת כמה וכמה לבחור צלם שיצלם אינסוף תמונות של הלהקה שרה על הבמה את הלהיטים הכי גדולים שלה להמוני מעריצים צורחים.

העפתי מבט בתמונות המפוזרות, גנחתי ושלחתי את היד אל המגזין שהיה הדבר הנוסף היחיד על השולחן והתחלתי לעלעל בו. החלטתי להסתכל על התמונות שוב מאוחר יותר, בתקווה שעד אז העניין שלי יתעורר שוב.

נעצרתי על תמונה כפולה במרכז המגזין, ועיניי התכווצו. זה היה מעניין. זו לא הייתה תמונה שקשורה למוזיקה, אלא תמונת רחוב בשחור ולבן. בתמונה ירד גשם זלעפות, והעננים הקודרים היו נמוכים וכבדים. אנשים הלכו בתמונה, החזיקו מטריות מעל ראשיהם המורכנים כדי להגן עליהם מפני המבול. ברקע, ילדה קטנה עמדה ללא מטרייה עם ראש מוטל לאחור בעליצות ומטחי גשם ירדו על פניה המורמות. זרועותיה היו פרושות, והיא צחקה. הבעת האושר התמים שלה הייתה כה מוארת עד שזרחה מבעד לעגמומיות של שאר התמונה והפיחה בה חיים.

זה דמה יותר למה שחיפשתי. תמונה שתעורר חיבור רגשי.

לא רציתי שאלבום התמונות הזה יציג רק את האורות הבוהקים והמעריצים הצורחים — אלה התמונות המובנות מאליהן. רציתי ממש להרגיש את הלהט שהמוזיקה שלנו מעוררת. לא רק את האנשים שהוציאו את הכסף שהרוויחו והצטופפו באולמות כדי לראות אותנו, אלא גם את כל האנשים האחרים שהיו מעורבים ברכבת ההרים המטורפת הזאת.

כי אלוהים יודע שאני לא הרגשתי הרבה להט כלפי התחום לאחרונה. אם אצליח לבחור מישהו שילכוד את הרגשות האלה במצלמה, אולי אמצא מחדש את תחושת החיבור והאחווה שהופעה חיה תמיד עוררה בי בעבר. הייתי בר מזל, והחיים האירו לי פנים, חיים שעליהם חלמתי מאז שהייתי ילד, אבל לאחרונה התקשיתי למצוא שוב את תחושת התכלית שתמיד הרגשתי.

אולי אם אראה את חיי מבעד לעדשת המצלמה, אתחיל להעריך מחדש את מה שיש לי. התמונה בהחלט דיברה אליי בדרך שאף אחת מהאחרות לא עשתה.

נעמדתי והשלכתי את המגזין אל דרו.

"אני רוצה את הצלם הזה," אמרתי.

"היא אומרת שהיא לא מעוניינת," הכריז דרו כשנכנס לחדר.

"כולם מעוניינים. האלבום הזה יכול לבנות קריירות." כיווצתי את מצחי, ולא ידעתי אם אני עצבני או שאני מתפעל מהסירוב של הצלמת. "מה בדיוק היא אמרה?"

"טוב, בהתחלה היא לא האמינה לי כשאמרתי לה שאני מתקשר בשמך. ואחרי ששכנעתי אותה שזה נכון, היא אמרה שזה מחמיא לה מאוד, אבל שהיא לא צלמת קונצרטים, ושהיא חושבת שמישהו אחר יתאים יותר לעבודה."

"ופשוט ויתרת?"

דרו הפנה את מבטו אליי ופלט אנחה עמוקה. "לא, אמרתי לה שראית את אחת התמונות שלה ואהבת אותה, ושאתה רוצה דווקא אותה. נראה שזה שעשע אותה, כי היא צחקה, אמרה משהו על כוכבי רוק משוגעים, הודתה לי שוב על ההצעה וניתקה."

הוא התיישב מולי ואמר. "אתה יודע שיש משהו בדבריה, אחי. לא הסתכלת על אף אחת מהתמונות האחרות שלה כדי לבדוק אם הן מוצאות חן בעיניך. זה לא משנה, כי היא ממילא אמרה לא, אבל אולי תוכל לעשות קצת יותר מחקר על הצלם האקראי הבא שיתפוס את העין שלך."

גיחכתי ונענעתי בראשי. "אתה צודק. אני צריך להסתכל על עוד עבודות שלה לפני שאתקשר אליה שוב. בעצם, תעביר לי את הטלפון שלי, אני אעשה את זה עכשיו. אם הן ימצאו חן בעיניי, תצטרך לתת לי את המספר שלה."

דרו זקף את גבותיו בהפתעה ונאנח כשהושיט לי את הטלפון שלי. ידעתי שהוא לא יטרח להתווכח איתי. ברגע שנכנס לי רעיון לראש, היה קשה להניא אותי. ומשום מה, הצלמת הזאת עוררה את סקרנותי. הרגשתי מעורבות אמיתית כשהקלדתי את השם שלה במנוע החיפוש בטלפון והתחלתי לגלול בין התוצאות, חיוך קל עלה על שפתיי, הרמתי את מבטי ופגשתי בעיניו של דרו. "אני צריך את המספר הזה עכשיו."

כעבור זמן קצר ניתקתי בחיוך שבע רצון.

"אז אני מבין שהיא אמרה כן?" שאל אותי דרו, שהרים את עיניו מהטלפון שלו אחרי שעיין בתיק העבודות של הצלמת.

"כן, צריך לסדר לה טיסה ליום שישי. תוכל להגיד לעורכי הדין להכין את החוזה עכשיו כדי שאם נחליט באותו יום, היא תוכל לחתום מייד?"

"מחר אתקשר לבוב ואדאג לזה. אתה יודע, אני יכול להבין למה העבודות שלה מוצאות חן בעיניך," העיר דרו כשגלל בין התמונות. "יש לה סגנון מאוד ייחודי. התמונות שלה... מעוררות רגש."

הרמתי את הגבות. זה היה פירגון לא צפוי מצד המנהל המעשי מאוד שלנו. הסטתי את מבטי חזרה לתמונה שבמגזין. משהו שדומה לציפייה ניצת בחזי."בוא נקווה שהיא תצליח לעורר בי משהו," מלמלתי לעצמי.

פרק 2

לקסי

סגרתי את הטלפון וקרסתי על הספה. לא האמנתי שבדיוק סיימתי לדבר עם קונור ביירן, הסולן של פרקצ'רד — ושהוא שכנע אותי איכשהו לטוס ללוס אנג'לס ביום שישי הקרוב כדי לדון בפרויקט שלו פנים אל פנים.

התנשפתי בחוסר אמון. לא היה לי מושג למה הם רצו אותי, וקונור נמנע מלציין את הסיבות שלו בטלפון. אומנם הפנייה החמיאה לי מאוד, אבל צילום קונצרטים לא היה תחום ההתמחות שלי. ולא הצלחתי להעלות בדעתי משהו שהוא יכול להגיד לי בפגישה כדי לשכנע אותי שאני האדם הנכון לעבודה.

פתחתי את אפליקציית היומן בטלפון שלי כדי לוודא שוב שאני פנויה. הייתי בין עבודות כרגע בגלל פרויקט שהתבטל, וכיוון שאהבתי — לא, הייתי מוכרחה — להישאר עסוקה, פרויקט סוחף יתקבל בברכה עכשיו.

יחד עם זאת, אולי לא משהו סוחף כמו שלושה חודשים של סיבוב הופעות עם להקת הרוק הכי מפורסמת בעולם. לא היה לי ספק שהחוויה תהיה מדהימה, אבל לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם כל הקטע של סקס, סמים ורוקנרול. הייתי רגילה לקחת את המצלמה שלי ולחמוק אל הטבע או ללכת לאיבוד באנושיות השוקקת של הרחובות העירוניים.

עם זאת, זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים, כך שלא יזיק לי להקשיב לקונור. אם הפרויקט לא יעניין אותי, לא תהיה לי בעיה לסרב לו. זה לא שאני זקוקה נואשות לעבודה, סביר להניח שאמצא משהו אחר די בקלות אם אחליט שאני לא מעוניינת בהצעה שלו.

זה הזכיר לי שלא התחברתי לרשתות מאז שחזרתי מהעבודה האחרונה שלי אתמול מאוחר בלילה. הייתי צריכה לענות לכל המגיבים בפוסט האחרון שלי בבלוג — מדריך לצילום תמונות נוף — וגם לבדוק באימייל שלי בקשות מלקוחות פוטנציאליים.

אבל לפני הכול החלטתי להכין לי כוס תה. קפצתי מהספה וניגשתי אל המטבח, מצאתי גומייה לשיער ואספתי את שערי החום הארוך לפקעת מרושלת בזמן שחיכיתי שהמים ירתחו. כשהתה היה מוכן, חזרתי לסלון עם הספל המהביל ולקחתי בדרך את המחשב הנייד שלי.

הנחתי את הספל על השולחן, התיישבתי בשיכול רגליים על הספה ונכנסתי אל הבלוג שלי. היו עשרות הערות ושאלות על מדריך צילום הנוף שלי שחיכו לתגובתי. חייכתי אל המסך כשעניתי להם. אהבתי לתקשר עם אנשים שאהבו את תחום העניין שלי ונהניתי לחשוב שאולי כמה מהם יפתחו קריירת צילום בעקבות העזרה שלי.

אחרי שסיימתי עם הבלוג, פתחתי את האימייל שלי. היו לי כמה הודעות מלקוחות פוטנציאליים, עברתי עליהן וניפיתי את אלה שלא מצאו חן בעיניי.

הייתה לי הצעה לעבודה בשבוע הקרוב, היא הייתה בעיר שלי. בסן פרנסיסקו. נעניתי מייד בחיוב. היו לי עוד כמה הצעות עבודה לתאריכים שונים בחודשים הבאים, וכיוון שלא ידעתי מה אחליט לגבי העבודה עם להקת פרקצ'רד, הודעתי ללקוחות האלה שאחזור אליהם בשבוע הבא.

תחושת סיפוק חמימה מילאה אותי כשסיימתי לעבור על המיילים שלי. כל המאמץ שלי בשנים האחרונות השתלם עכשיו, כשהיה לי זרם קבוע של עבודות. היכולת להפוך את אהבת הצילום שלי — שהתחילה כשההורים שלי נתנו לי מצלמה ליום הולדת שלוש־עשרה — לקריירה מצליחה לא הייתה קלה. בגיל ההתבגרות שוטטתי בעיירה הקטנה בקליפורניה שבה גדלתי וצילמתי אנשים ונופים שמצאו חן בעיניי.

אחרי שזכיתי בכמה תחרויות צילום לחובבנים, הצלחתי לעשות לעצמי שם באזור והתחלתי לקבל עבודות קטנות. אחר כך הקמתי את האתר והבלוג שלי, בניתי את העסק שלי כצלמת עצמאית מאפס. הייתי גאה במה שהצלחתי להשיג בכוחות עצמי...

לא עשיתי הכול בכוחות עצמי. דמיאן, החבר הראשון שלי שבהמשך הפך לבעלי, היה איתי בהתחלה. הוא היה התומך הכי גדול שלי, ותמיד היה שם עבורי. עד שפתאום הוא לא היה. נלקח בתאונה מיותרת והשאיר אותי לבד.

מצמצתי כדי להרחיק את הדמעות שצרבו את עיניי. שלוש שנים עברו מאז, והמחשבה על מותו של דמיאן עדיין גרמה לי לבכות.

הצילום סיפק לי את הסחת הדעת הדרושה בשנים שעברו מאז, והתמסרתי לו כדי לברוח מהאבל. וזה קרוב לוודאי הסביר למה, בגיל עשרים ושש, הצלחתי כל כך יפה.

עכשיו הייתי מבוססת בתחום ועבדתי באופן קבוע עבור מגוון רחב של לקוחות, גם מקומיים וגם ברחבי המדינה, כך שהיו לי לא מעט נסיעות. אבל אהבתי גם להיות בבית. וכשלא עבדתי, ביליתי את זמני הפנוי עם קבוצת החברות הקרובות הקטנה שלי. הצלחתי לבנות לעצמי חיים טובים. והסיבה שדאגתי להישאר עסוקה הייתה החור העמוק והתמידי של האובדן שחשתי.

הצעת העבודה מפרקצ'רד הייתה מסקרנת. לצאת לסיבוב הופעות עם להקת רוק מפורסמת בכל העולם תהיה הסחת דעת טובה, וזה משהו שונה לגמרי מכל דבר שאי פעם עשיתי.

נשכתי את שפתי ושקלתי את היתרונות והחסרונות של הרעיון. לא ידעתי הרבה על פרקצ'רד, שמעתי כמה מהלהיטים הכי גדולים שלהם — הם הושמעו ברדיו כל כך הרבה פעמים עד שהיה קשה שלא — אבל לא הייתי מעריצה או ידעתי הרבה על חברי הלהקה עצמם. אומנם זכרתי במעומעם שראיתי שער מגזין שעליו ארבעה גברים גבוהים ונאים, אבל לא התעמקתי בו.

מחשבותיי נדדו בחזרה לשיחת הטלפון עם קונור. קולו המתנגן היה כמעט מהפנט, מה שקרוב לוודאי הסביר למה הוא הצליח לשכנע אותי להיפגש איתו ביום שישי.

מתוך כניעה לסקרנות לגבי הגבר שהיה כל כך משכנע בטלפון, פתחתי דפדפן, נכנסתי לאתר המעריצים הראשון שעלה וניווטתי אל הפרופיל שלו.

לפי הביוגרפיה שלו, קונור נולד בקילקני שבאירלנד. למרבה הטרגדיה, אימו מתה כשהיה בן אחת־עשרה בלבד. בלעתי את הגוש שצץ בגרוני כי ידעתי מניסיון אישי כמה קשה לאבד אדם אהוב.

מתברר שכמה שנים אחרי שאימא שלו מתה — לא היה שום הסבר מה קרה לה — קונור התגלגל לגור עם דודה של באוהיו. בגיל שש־עשרה, אחרי שגילה את הכישרון המוזיקלי שלו, הוא ושלושת החברים הכי טובים שלו הקימו את פרקצ'רד. כשמלאו להם שמונה־עשרה, הלהקה כבר הופיעה בברים ובמועדונים ברחבי המדינה. באחד המקומות האלה 'גילו' אותם, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה מוזיקלית.

הקלקתי על לשונית הגלריה וגללתי בין שלל התמונות של קונור, עצרתי על אחת שצדה את עיניי. זו הייתה תמונה של כל ארבעת חברי הלהקה ונראה שהיא צולמה במועדון. האור היה עמום, וכמה נשים מהממות בלבוש מינימלי הקיפו אותם. שלושת חברי הלהקה האחרים לא התייחסו למצלמה, אבל פניו של קונור היו מופנות אל הצלם, עיניו הירוקות החודרות היו נעוצות בעדשה. שערו הכהה הכמעט שחור נראה כאילו הוא בדיוק העביר בו את אצבעותיו, ושפתיו היו מעוקלות בפיתוי, זה היה יכול להיחשב כחיוך, אלמלא הכיווץ הקל של עיניו והמתח הברור בלסתו המסותתת.

התנשפתי בקול. עם הגובה והכתפיים הרחבות שלו, לא היה ספק שהאיש זכה בלוטו הגנטי.

הוא ניצל את זה לטובתו, כי כמעט בכל תמונה נתלתה עליו יפהפייה כלשהי שנראתה כמו דוגמנית — אף פעם לא אותה אחת. היה באתר שבו גלשתי ריאיון שבו הוא נשאל אם יש לו חברה. קונור ענה שהוא לא בקטע של מערכות יחסים, וכשהמראיין שאל למה, הוא השתיק את הבחור לקונית ב'למה לי בכלל'? ומייד שינה את הנושא.

עיוויתי את פניי. עד כמה שקונור היה מקסים בטלפון, הוא כנראה היה כוכב רוק טיפוסי — נפוח מחשיבות עצמית כתוצאה מכך שאנשים זרקו את עצמם עליו בגלל המראה המצודד והמעמד שלו. לא יכולתי לדמיין שאעביר שלושה חודשים עם אדם כזה. ליתר דיוק ארבעה אנשים כאלה. סביר מאוד להניח שגם שלושת חברי הלהקה האחרים היו בעלי אגו נפוח. טוב, זאת תהיה עוד סיבה לסרב לעבודה ביום שישי.

גללתי בין כמה תמונות נוספות והתעמקתי באלו שבהן נראו כל חברי הלהקה יחד, תהיתי איך זה יהיה לבלות שלושה חודשים עם גברים מרשימים כאלה.

כל הארבעה היו מושכים, אבל גיליתי שבכל תמונה העיניים שלי נמשכות אל קונור. מלבד היופי האפל שלו, מה שקסם לי היה האינטנסיביות במבטו. תהיתי בעצלות איך הייתי מרגישה אילו האינטנסיביות הזו הייתה מופנית אליי. רעד קל עבר בי, אבל נענעתי בראשי והתעלמתי מהמחשבה. אחרי הכול, בשלוש השנים האחרונות אף גבר לא גרם לדופק שלי להתגבר. אפילו לא במעט.

לפני שהתנתקתי מהאתר, העיניים שלי נמשכו פעם נוספת אל התמונה של קונור. בחנתי את פניו כאילו אוכל איכשהו לקבוע איזה מין אדם הוא דרך הפיקסלים שעל המסך.

טוב, שיערתי שאגלה ביום שישי כשניפגש פנים אל פנים. לקחתי נשימה עמוקה כדי לשכך את התקף החרדה הפתאומי, סגרתי את המחשב הנייד וניסיתי לחשוב על משהו אחר.

התברר שזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.