אל תאכילו את המפלצת

הקדמה לקוראים הישראלים

הספר הזה נולד מתוך פחד וחברוּת, שיברון לב ותקווה. אחרי 7 באוקטובר העולם השתנה — ואיתו תחושת הביטחון שלנו. בתוך הזעזוע, מצאנו נחמה בקשר בינינו. וככותבות, הרגשנו שאנחנו חייבות ליצור משהו עבור הילדים, שלנו ושל אחרים, ששאלו שאלות קשות והיו ראויים לתשובות טובות.

היינו המומות כשגילינו שלא קיימים ספרי פרוזה לקוראים צעירים, שיכולים לעזור להם להבין את התגברות האנטישמיות בעולם, לעבד את המצב ולהתמודד איתו. לכן כתבנו עבורם את הספר הזה. למען הילדים שלנו, למענכם, ולמען מיליוני המבוגרים הנחושים בדעתם להילחם באנטישמיות, בגזענות ובאפליה באמצעות ידע, אמפתיה ואומץ.

יונית וביאנה

תיאו

מכירים את ההרגשה הזאת, כשדוהרים עם הכדור לאורך המגרש, וכל שחקני הקבוצה היריבה מסתערים ממול? אבל אז פתאום מתפנה שטח — יש פחות מאלפית־השנייה לתת ״קטנה״ עם הצד החיצוני של הרגל, לעקוף את שחקני ההגנה, לבעוט לשער — ואפילו להבקיע?

״אלוף, קַפְּלָן!״

המאמן דִי אף פעם לא אמר דבר כזה סתם. ממש עפתי. נכון, היינו מול קבוצה שכבר ניצחנו בעבר, אבל זה לא משנה. פתאום הייתה לי הרגשה שאולי, אולי־אולי, אני שווה משהו. זאת אומרת, השגתי תיקו, במינימום. עלינו עכשיו רשמית לראש טבלת הליגה.

״כמו שצריך!״ צעק קוֹנוֹר, החבר הכי טוב שלי. הוא התחיל לעשות מולי ריקוד ניצחון קטן שהיה משהו בין רקדנית בטן לתרנגולת שמטילה ביצים. דחפתי אותו ממני כי לא רציתי להיראות כמו שוויצר, אבל בחיי שזה היה גול אדיר. בעיקר כי אני בדרך כלל קשר אחורי ודווקא קונור מנסה להבקיע גולים.

קונור ואני חברים קרובים כל החיים. או לפחות מאז היום הראשון של חוג הכדורגל ״כוכבי העתיד״, כשהיינו בני ארבע. הדבר היחיד שאני זוכר מאותו יום הוא שירד לי דם מהאף אחרי שנתקע לי כדור בפרצוף. קונור אמר שאני ״מה־זה קשוח״ כי פשוט ניגבתי את הדם בשרוול והמשכתי לרוץ. היינו ביחד כל יום אחר כך, בדרך כלל במגרש או בחצר האחורית שלו. אחר כך, ברגע שלמדתי לחבר את כל האותיות, כתבתי ״כדורגל זה החיים״ בצבע שעווה ירוק וציירתי מתחת גוש עם משבצות בתור כדורגל. נתתי את הדף לקונור ליום הולדת חמש, והוא עדיין תלוי על דלת החדר שלו — למרות שעברו כבר כמעט שמונה שנים.

כדורגל זה באמת כל החיים שלנו. כשאנחנו לא משחקים אנחנו צופים במשחקים או מחפשים חומרי הדרכה. היינו ביחד בהמון חוגים, קייטנות וקבוצות, ושיחקנו פחות או יותר באותה רמה. אפילו השתתפנו בשבוע מרוכז שבו התאמנו שמונה שעות ביום וישנו במעונות מפוארים. (זאת אומרת, ניסינו לישון — אני נורא התגעגעתי הביתה, אז קונור נשאר ער וסיפר לי סיפורים על הכלבים שלו, ואכלנו חטיפי צ'יפס מהמכונה.) ועכשיו שנינו קפטנים בשוּתף של נבחרת חטיבת הביניים אוֹקְדֶייל, קבוצה תחרותית מאוד שבפירוש מחייבת השקעת זמן גדולה יותר.

אבל משהו השתנה בגדול בשבועות האחרונים. לא הצלחתי להבין בדיוק מה. פשוט ידעתי שקונור השתפר בצורה רצינית. או שאולי אני מידרדר. בכל אופן, הוא פתח באופן קבוע באגף הימני, ודהר על הקו, הלוך ושוב, כולל תיקולים וסיבובים על המקום שעשו לי סחרחורת. בחיי, הוא היה פשוט אש. והרי לא יכולתי לכעוס עליו בגלל זה. הוא עלה למגרש כל יום, ולא משנה אם היה גשם או שמש או ברד או איך־שלא־קוראים לגוש האפור הקפוא הזה שיש בשיקגו מנובמבר עד מרץ. כמה שלא התאמנתי או הצטרפתי לתרגולים שלו מוקדם בבוקר, לא הצלחתי להדביק את הקצב. הרגשתי שהרגליים שלי ארוכות מדי או שהמוח שלי לא מהיר מספיק כדי להתחבר ולהעביר לו כדורים. חוץ מזה, לקונור היו אימונים אישיים עם מאמן פרטי והוא נשאר עד מאוחר הרבה פעמים כדי לשאול את המאמן משהו או להתאמן על איזה מהלך חדש.

״קדימה, חוזרים. תתרכזו בטכניקה. היכּוןהכןצא!״

ככה המאמן דִי היה תמיד — הוא אף פעם לא חיכה לראות אם אנחנו כבר מוכנים באמת: הוא רק רצה שנצא לדרך. אני אוהב את המאמן, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מלחיץ. כל דבר אצלו דחוף, כאילו הקריירות שלנו בכדורגל ואולי החיים מעכשיו והלאה תלויים בכל מהלך שאנחנו עושים על המגרש. זאת אומרת, נכון, אנחנו בראש הטבלה — זה אדיר. הנבחרת שלנו עוד לא זכתה אף פעם בליגה. אבל אני כבר הייתי מתוח גם בלי שהמאמן רץ הלוך וחזור על הקווים וצרח עלינו.

״חבר'ה, מה אתם עושים?! קפלן, הכדור במשחק! תזיז את עצמך!״

כבר פחות הרגשתי שאני שווה משהו. הגערות של המאמן בלבלו אותי, פישלתי בהוצאת חוץ וכמעט נתפסתי בנבדל. כמה רציתי שהשופט המזיע כבר ישרוק למחצית.

״הכול טוב,״ קונור אמר לי כשרצנו לנוח ולשתות משהו. ״יש לנו עוד מחצית. תן בראש!״

הצמדנו אגרופים ואמרתי גם, ״תן בראש!״

ככה היינו אומרים תמיד בסוף הפודקאסט המטורלל שלנו על כדורגל שאנחנו מקליטים במרתף שלו. זה לא ממש פודקאסט, אנחנו פשוט מעמידים פנים שאנחנו שדרני ספורט — חולצה 7 (אני) וחולצה 5 (הוא) — ומדברים (לתוך כאילו־מיקרופונים) על כל השחקנים המקצוענים הכי טובים על המגרש. ככה התחלנו לעקוב אחרי וֶס מִיטְשֶל, איזה חמש שנים לפני שמישהו חוץ מאיתנו שמע עליו בכלל.

״אתה בטוח שאתה לא יכול לבוא אליי הערב לראות את מסיבת העיתונאים?״ שאל קונור רגע לפני תחילת המחצית השנייה. ״אני חושב שכל הנבחרת תבוא. אולי אחרי ארוחת הערב כזה?״

סימנתי ״לא״ עם הראש, כי גם ככה התבאסתי ולא רציתי לדבר על זה שוב. וֶס מיטשל — השחקן הכי גדול בכל הזמנים בכדורגל המקצועני — ניהל משא ומתן על העִסקה אולי הכי גדולה בהיסטוריה של הכדורגל, לחתימה מחדש במועדון הספורט מֶרְסִי באנגליה. היו שמועות שתהיה הערב מסיבת עיתונאים בנושא, וממש רציתי ללכת לקונור, בעיקר כי כל השאר יהיו שם. אבל היום היה יום ההולדת של אחותי הקטנה. ״ואתה יודע, ימי שישי...״ מלמלתי.

ערבי שבת הם כמו מין חגיגה במשפחה שלי. אנחנו תמיד הולכים לסבא וסבתא לארוחה גדולה. כשהייתי קטן זה היה ממש כיף. קונור אפילו התארח אצלנו כמה פעמים לקבלת שבת, והיה אדיר. (חוץ מהפעם שהוא נחנק מעצם של עוף ואחותי התחילה לבכות.)

אבל בזמן האחרון כולם בשכבה נפגשים בימי שישי בערב בלעדיי, ואני מרגיש כמו לוּזֶר כשאני אומר שאני לא יכול לבוא. אני חייב לצאת מהאימון בחמש־אפס־אפס כדי ללכת ברגל עם אחותי הקטנה לבית של סבא וסבתא. זה מגוחך. מהיום אַנְנִי כבר בת אחת־עשרה. היא יכולה ללכת לבד — היא אמרה בעצמה שהיא יכולה! אני לא בטוח אם ההורים שלי מכריחים אותי ללכת איתה כי זה מה שתמיד עשינו, או בגלל שהם מנסים להרוס לי לגמרי את חיי החברה.

קונור, בניגוד אליי, יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. המשפחה שלו גרה באחד מהבתים הגדולים והישנים שליד האגם, עם המון תקרות גבוהות ונברשות מפוארות. יש להם שני כלבי רועים בשם קְרִיסְפִּי ובֶּייקוֹן, כמה גרבילים, טרמפולינה בחצר האחורית, ובדרך כלל איזה בן דוד או סטודנט מחו״ל ישן בחדר האורחים. ההורים של קונור מגניבים ואוהבים שיש בלגן של ילדים. הכול טוב. אני לא בהכרח מקנא בו. או שאולי כן. בגדול, קונור משחק אותה. ואני... שוב חטפתי צעקות.

״מחצית שנייה. שימו לב!״ נבח המאמן. ״אנחנו עושים כמה שינויים. אני רוצה מקדימה את קונור, ניקו וקפלן. לכו על זה חזק. תדברו ביניכם!״ הוא הסתכל עליי ופער עיניים כשהוא אמר את זה.

רגע, מה?

מאז שהמאמן דִי הגיע, כשהיינו בתחילת כיתה ח', התחננתי בפניו שינסה אותי בתור חלוץ במקום קַשָּׁר. ועכשיו, במחצית האחרונה של משחק צמוד — כשאני חייב ללכת בחמש־אפס־אפס — הוא נותן לי הזדמנות?

״יששש!״ אמר קונור.

״קפלן?״ שאל המאמן.

״בטח, המאמן.״

ניסיתי לרוץ לעמדה כאילו אני בכלל לא מתרגש, אבל הרגשתי שרועדות לי הרגליים ואני נושם בקול רם נורא. מה יהיה אם לא יצליח לי? מה יהיה אם לא אהיה מספיק אגרסיבי? חוץ מזה יכולתי להרגיש עליי את העיניים של אֶוֵון פְּרָאט. זאת בדרך כלל העמדה שלו. לא היה לי מושג למה המאמן נתן לי אותה הפעם. אבל לא יכולתי לחשוב על זה עכשיו. הייתי חייב להיות קשוח ופשוט להתמקד במשחק.

נשמעה השריקה. יצאנו בכל הכוח. קונור מסר כמה מסירות ממש יפות וניקוֹ קיבל בעיטה נהדרת מעל השוער, שהתרוממה קצת גבוה מדי. ניסיתי לגעת בכדור, ניסיתי להיות מועיל.

״קדימה!״ המאמן צעק כל הזמן. ״זהו!״

תן בראש! לחשתי לעצמי שוב ושוב. נו כבר, קפלן. מדברים אליך.

השעון תקתק. הכדור היה אצלי כמה פעמים, אבל אף אחד לא נתן לי לעבור. ההגנה שלהם הייתה קשוחה. בשלב מסוים האורות באצטדיון נדלקו, וידעתי שכבר כמעט חמש, זאת אומרת שאנני מחכה לי. ניסיתי לא להסתכל ליציע, אבל היא הייתה שם, נופפה לי והצביעה על השעון. מה היא רוצה ממני, שאפסיק באמצע משחק?

״תיאו! אנחנו חייבים ללכת!״ אנני צעקה.

אי אפשר איתה. זאת ההזדמנות היחידה שלי.

״אני חופשי! אני חופשי!״ ניקו צעק לי באוזן כשהוא עבר אותי בריצה מהירה וכמעט הפיל אותי.

״טי־רקס! לכאן!״ קונור צרח. לקח לי הרבה יותר מדי זמן להבין שהכדור כבר אצלי. בעצם, עד שהסתכלתי למטה והתכוונתי למסור, מישהו מהקבוצה היריבה כבר חטף לי אותו ושעט לעבר השער שלנו. אחרי מסירת רוחב מהירה לחבר קבוצה שלו, ממש מחוץ לרחבה, ובעיטה מסובבת לפינה הימנית העליונה, הם הבקיעו שער.

״ככה צריך!״ צעק הקשר המרכזי שלהם. הוא קד לעבר היציע וחייך אליי בלעג.

״מה זה היה?״ צווח המאמן ומשך לעצמו בשיער בתסכול.

לא האשמתי אותו. זה היה מביך ברמות. לא היה לי מושג איך נתתי לכדור לברוח ממני. כל הקבוצה שלנו שתקה עכשיו. האוויר היה נורא קר וחשוך. המאמן שינה את סגנון המשחק כמה פעמים והחליט לשחק יותר התקפי - לרווח את המשחק ואז להתקדם עם מסירה כפולה. אבל שום דבר לא עבד. הזמן הלך ואזל:

17:13, 17:14, 17:19.

ואז... הכול נגמר. חטיבת אוקדייל כבר לא הייתה בראש הליגה.

לחצנו ידיים ומלמלנו, ״משחק טוב.״ המשחק היה טוב — עד שאני נכנסתי.

״כולם ביחד!״ קרא המאמן. רצתי לקווים, וניסיתי להתעלם מהעובדה שאנני נופפה בידיים מעל הראש כאילו היא עטלף ענקי.

״קפוא!״ היא צעקה. ״ויש לי יום הולדת!״ כולם על המגרש הסתובבו להסתכל.

״אה, מה קורה, קפלן?״ שאל המאמן.

״סליחה. פשוט... יש לאחותי יום הולדת ויש לנו משהו...״

הרגשתי נורא שאני צריך לעשות את זה מול כולם. הרגשתי נורא כשקונור התקרב למאמן ואמר משהו שלא שמעתי. הרגשתי הכי נורא כשהמאמן הנהן והכריז, ״אה, כן. שכחתי שיום שישי היום. בסדר... לך תעשה מה שאתה צריך. עשית מאמץ היום.״

בשלב הזה הרגשתי ההיפך מטוב. רציתי שהאדמה תבלע אותי. רצתי לקחת את הדברים שלי וסימנתי לאנני לצאת איתי מהאצטדיון.

״ראית אותי מחכה, נכון?״ היא שאלה ורצה אחריי. מרגע שהפסקתי להזיע ולרוץ היה לי קר נורא, אבל זרקתי את המעיל על כתף אחת כי אף אחד בשכבה שלי לא לובש מעיל לאימון או אחריו. זה כמו לשים עליך שלט ענקי: אני הכי לא קוּל. ״היי,״ אנני התעקשה. ״אתה לא מדבר איתי? אתה אפילו לא שואל איך היה יום ההולדת שלי עד עכשיו?״

העפתי בה מבט שקיוויתי שהיא תפרש ככה: בבקשה תדברי בשקט עד שנצא מכאן וכל הקבוצה תפסיק להסתכל עליי. אחרי שעברנו את היציעים וצריפי הציוד, היא אמרה, ״טוב, לא שאלת, אבל היה ממש כיף. סוֹפִי נתנה לי משהו ענקיסטי של סוכריות גומי שהשארתי בתא, ומֶרִיל נתנה לי את הגרביים הכי רכות בעולם.״

״הכי רכים,״ אמרתי לה, ״לא הכי רכות.״

״וואו, סליחה,״ אנני אמרה. ״אתה בלחץ?״

יכולתי רק לרטון. היא לא מבינה שהרגע הרסתי לעצמי את ההזדמנות לשחק שוב בהתקפה? (תשובה: לא.) או שקריירת הכדורגל שלי על סף קריסה ותפקיד הקפטן המשותף בסכנה? (לא.) או שכל דבר בכיתה ח' — כולל ללכת עם אחותי הקטנה כשכולם רואים — מלחיץ בטירוף? (שוב, לא.)

אנני התחילה ללמוד בחטיבת הביניים רק לפני כמה חודשים, והיא עדיין מתלהבת מזה שעוברים בין חדרי כיתה ומנסים דברים כמו חוג אקלים ומקהלה. אין לה מושג שבעוד כמה שנים קצרות מאוד יהיו לה פי שלושה שיעורי בית, וכל המורים ישאלו אותה על התוכניות שלה לעתיד וידברו איתה על ה״פוטנציאל הלא־ממומש״ שלה. שיעורי המתמטיקה שלי השנה קשים בטירוף. יש לי בוחן בכימיה כל שבוע, אני צריך להגיש דוחות קריאה כמעט כל יום, ואני אמור להסביר איכשהו את המלחמה שהייתה בין ספרד לאמריקה — בספרדית! ולא שאני משווה, אבל נראה לי שלכל הבנים בשכבה שלי יש חברה או התחלה של שפם, ורק לי לא. אין דרך לתקן את זה. החיים פשוט מסובכים. בעיקר בימי שישי.

למזלי, אנני הייתה עסוקה מדי ולא שמה לב שאני פשוט גוסס לידה. כל הזמן שִׁחזרתי בראש את המסירה שפספסתי ואת הבעת התבוסה של המאמן, ואנני בינתיים קשקשה במשך כל ההליכה, לאורך שמונה רחובות, על כל אלה שידעו או לא ידעו שיש לה היום יום הולדת. (מתברר שהמורה שלה למדעים נתנה לה להפיל מטבעות מהחלון כדי להוכיח שכוח הכבידה לא מזדקן. כמה בנות שבדרך כלל מגעילות אליה היו פחות מגעילות. בחיי שאני לא מצליח לעקוב אחרי הרבה מהסיפורים של אנני.)

״בכל אופן, אני ממש מוכנה לאכול עוגת גזר ולקבל מתנות,״ היא אמרה כשהתקרבנו לרחוב של סבא וסבתא. ״אני מתה מרעב.״ היא שפשפה את הידיים שלה, שהיו עטופות בכפפות צמר, ורצה את המטרים האחרונים.

״שלום לכם! אם זאת לא הנכדה שאני הכי אוהב או הכרטיס הזוכה בפיס, אני לא מעוניין!״ הקול של סבא עזרא התנגן בצרידות דרך האינטרקום.

״זאת אני! זאת אני!״ זימרה אנני בתשובה. ואז הדלת רעדה וזמזמה, והיא נשענה עליה עם כל הגוף כדי שהנעילה תשתחרר. (הבניין של סבא וסבתא עתיק בערך כמו הפירמידות, אבל הם נשבעים שהם לא רוצים ולא צריכים שום דבר אחר.)

״אה הא! ילדת יום ההולדת ועוזרה הנאמן!״ סבא פרש ידיים בראש המדרגות, ואנני זינקה למעלה כדי לצלול ישר לתוכן. ואז הוא הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש והוסיף, ״אוי ואבוי. בלי כובע? בלי מעיל? העצמות שלי משקשקות. תיכנסו פנימה!״

״יאמי! אני מריחה עוגת גזר?״ אמרה אנני וניגשה היישר למטבח. אמנם רציתי לבלוס פיצה ולראות טלוויזיה אצל קונור, אבל הייתי חייב להודות שהריח כאן מצוין.

״נו, נו, נו!״ סבא תפס את אנני במרפק וסובב אותה בחזרה לסלון. ״אסור להציץ, הבוסית תפטר אותי.״

הבוסית, כמובן, היא סבתא טליה. סבתא בגובה מטר חמישים וחמש, היא רזה יותר מקיסם, והיא שולטת בעניינים לחלוטין. בכל העניינים. היא אמנם הייתה אמורה לחזור הביתה מהעבודה רק בעוד חצי שעה, אבל ידעתי שהיא כתבה רשימה מפורטת של כל מה שסבא צריך להספיק לעשות לפני שאנחנו מגיעים. די מטורף איך שסבא מפחד ממנה.

״בואו,״ הוא אמר כאילו הוא יודע על מה חשבתי. ״אני צריך שתעזרו לי לסדר לפני שהיא מגיעה הביתה. ואתה בטח רוצה להחליף בגדים, נכון?״ הוא רחרח קצת לכיווני, כדי שאדע שאני מסריח מזיעה.

״בטח. תודה.״

לא משנה כמה אנחנו ״מסדרים״, תמיד יש בדירה שלהם בלגן אטומי. אני מוכן להתערב שסבא וסבתא שלי יכולים לנצח בתוכניות הריאליטי האלה על אגרנים. רק במסדרון בדרך לאמבטיה עברתי על פני שלוש ערמות של ספרי פילוסופיה ועשרות תמונות משפחתיות ממוסגרות על הקירות: החתונה של ההורים שלי, טקס הסיום של דוד נתן בלימודי יישור שיניים, כל בני הדודים על מין ספינת פיראטים בפארק המקומי, ואנני בתחפושת פרה מביכה נורא, עם עטינים מידלדלים. בין הצילומים היו יצירות בכל מיני צורות וגדלים — הרבה הדפסי ידיים של כל ארבעת הנכדים, כמה חמסות, כמה ציורים בצבעי אצבעות ויצירת המופת שלי: הסבא הכי טוב בעולם כתוב בחתיכות מקרוני יבשות.

״טוב, היינו מגיעים הרבה קודם, אבל המשחק של מישהו היה ארוך מדי,״ שמעתי את אנני מתלוננת. אוף. ניסיתי להדחיק את כל הזוועות שקרו במשחק. שטפתי את בתי השחי במים וסבון והסתכלתי על עצמי במראה. לפחות ניסיתי. אפילו בחדר האמבטיה היו המון תמונות, גלויות ויצירות שכיסו את הקירות.

מעל הכיור היה פוסטר ממוסגר גדול שסבתא טליה אמרה שהוא מהשנה שבה הוקמה מדינת ישראל. היה בו ציור של אריה עם פרצוף מטופש מחייך מאחורי סורגים, והיה כתוב ״בקרו בגן החיות בתל אביב״ בעברית, ערבית ואנגלית — וזה הזכיר לי עוד עניין מורט עצבים בכיתה ח'. בעוד כמה שבועות יהיה לי בר־מצווה, ואני אצטרך להגיד הרבה יותר דברים בעברית ממה שכתוב בפרסומת של גן החיות. אני אמור לעלות לתורה ולשאת דרשה בעברית ובאנגלית מול בני דודים, דודות, דודים וחברים. בלי לחץ, כן? עכשיו, כשהסתכלתי על האריה, הוא נראה די מפלצתי ובכלל לא חייך.

וגם נזכרתי בעובדה משעשעת שהייתה ממש לא משעשעת: סבא עזרא סיפר לי פעם שזמן קצר אחרי שגן החיות נפתח, ילד קטן ניסה לתת אוכל לאריה וכמעט נהרג. סבא כמובן הפך את הסיפור ללקח לחיים, והסביר שצריך להאכיל את החלומות שלנו ולא את הפחדים, או משהו כזה. ״אל תאכיל את האריה או כל מפלצת אחרת,״ הוא אהב להגיד, ״תאכיל את הלב שלך, וכל השאר יסתדר.״

מישהו דפק על דלת חדר האמבטיה. ״נפלת לשירותים?״ אנני צעקה. היא רק הציקה לי יותר ויותר.

״תני לי רגע, טוב?״

נשבעתי לעצמי שברגע שמסיבת יום ההולדת הקטנה הזאת תיגמר, אני כבר אגיד לה מה אני חושב על ההתנהגות שלה. אבל בינתיים יכולתי רק ללבוש את הג'ינס ואת חולצת הספורט הכי אהובה עליי של וֶס מיטשל, בתור ״בגדי השבת״ שלי. מיטשל הוא הכי טוב מכולם. כקשר ימני של מועדון הספורט מרסי הוא כבר שבר שיאי עולם של שחקנים כמו פֶּלֶה ומֶסִי. נכון, מיטשל לפעמים מרגיז אנשים — הוא אוהב לרדת על שחקנים אחרים, והתחיל מכות עם מישהו במשחק האליפות האחרון. בגלל זה העסקה החדשה עם מרסי חשובה במיוחד, כי היא מסיימת השעיה משני משחקים בגלל איזה ויכוח שהיה לו עם המנהל שלו. לא משנה. וֶס הוא שחקן כל כך טוב, שהגיוני שהוא משוויץ. לא משנה מה הוא עושה, אני הכי אוהב אותו. גם קונור. האמת, החלפתי עם קונור שתי חולצות אחרות של שחקנים תמורת זאת, כי היו לו כמה של מיטשל בארון. היא קצת רחבה עליי כי קונור הרבה יותר שרירי בכתפיים, אבל היא נקייה, יש לה ריח די סביר, ואני מרגיש קשוח כשאני לובש אותה.

״נו כבר, באמת!״ הפעם סבא דפק על הדלת. ״מספיק עם השטויות. תזוז כבר, היא תכף חוזרת הביתה!״

ידעתי שהוא רוצה לסדר, אבל באמת? אני לא יכול לקבל דקה לבד? וחוץ מזה, שמעתי זמזום מהרצפה. זה היה הטלפון שלי, עדיין בכיס של הטרנינג. הוצאתי אותו וראיתי שיש לי שלוש שיחות שלא נענו מקונור והודעת טקסט:

אחי.

אחי, עניתי לו.

אתה בסדר?

כן. אבל אני מרגיש כמו חמור שפספסתי את הכדור.

לא משנה, קונור כתב. הכול טוב. אבל ראית...

ראיתי שלוש נקודות מהבהבות על המסך, כאילו קונור מקליד עוד משהו.

אם ראיתי מה? כתבתי לו. קונור?

על מה הוא מדבר?

שלוש הנקודות הבהבו שוב. ואז...

כלום.