יזמאות - שרידות והישרדות של יזמים ומייסדים בעולם ללא מפות

מבוא

יַזָמָאוּת, מילה שמחברת יזמות וימאות, אינה קישוט לשוני ואינה מטפורה ספרותית, אלא תיאור של המציאות. ים ושוק פועלים לפי אותם חוקים: אי ודאות, לחץ, מאבקי כוח, טעויות, וסערות שמגיעות ללא אזהרה. בשניהם אין הבטחה לחוף מבטחים, אין מסלול סטרילי, ואין מפה שעליה מסומנים כל הזרמים, השוניות והסכנות שבדרך. יש רק תנועה קדימה, אחריות, והצורך להחזיק כיוון גם כשהראות נפגעת.

הספר הזה נולד מתוך ההבנה שיזמות איננה רק בניית חברה, מוצר או כניסה לשוק. יזמות היא התמודדות אנושית מתמשכת עם עולם שאין בו יציבות אמיתית. היא מבחן יומיומי של מנהיגות, של אופי, של יחסים, ושל נאמנות לעקרונות בסיסיים דווקא כשהלחץ גובר, ההון אוזל, השותפות נסדקת, או כשההצלחה עצמה מתחילה לעוור. במציאות כזאת לא די ברעיון טוב, בטכנולוגיה חזקה או במצגת משכנעת. מה שמכריע לאורך זמן הוא מה שמחזיק את הספינה מבפנים.

בלב הדברים ניצבים שני ממדים שונים אך שלובים זה בזה: שרידות והישרדות. שרידות היא מה שנבנה לפני שיוצאים לים הסוער: ערכים, נורמות, שפה משותפת ותרבות ארגונית שמסוגלת לשאת עומס מבלי להתפרק. הישרדות היא מה שנדרש ברגעי האמת: קור רוח מול גלים מאיימים, הכרעה בתוך ערפל, גמישות ותמרון, עמידות, ואומץ לפעול גם כשאיש אינו יכול להבטיח מה יקרה בעוד רגע. מי שבוחר לצאת לים היזמות נדרש לשניהם. בלי שרידות, הספינה נסדקת מבפנים. בלי הישרדות, גם ספינה טובה עלולה לאבד כיוון ברגע המכריע.

מטפורות הים אינן רק דרך נוחה לתאר את המסע היזמי. הן שפה טבעית להבנת הדינמיקה האנושית בתוך חברות. אם מישהו קודח חור קטן בבטן האונייה, כולם שוקעים. אם הקפטן חזק מדי או חלש מדי, הניווט משתבש. אם אגו, פחד או שתיקות כבדות משתלטים על הסיפון, גם ים סביר הופך למסוכן. בים, כמו בחברה, טעות אינה נשארת פרטית באמת, וחולשה מנהיגותית אינה נעצרת רק בחדר אחד.

גם השוק עצמו דומה לאוקיינוס: מרחב עצום, יפהפה ומאיים בעת ובעונה אחת. יש בו לווייתנים וטורפי על, זרמים סמויים, ותנועות גלובליות שסוחפות גם את מי שסבור שהוא שולט בניווט. לעיתים הסכנה מגיעה מבחוץ: מתחרה אגרסיבי, שינוי טכנולוגי, משבר גיאופוליטי, משקיע לחוץ, או שוק שמתהפך בבת אחת. אך לא פעם הסכנה האמיתית נוצרת דווקא בפנים: בשחיקה, באובדן אמון, בפוליטיקה סמויה, בפערים שלא מדברים עליהם, ובהתרחקות איטית מן המצפן הערכי. לא הסערות מפילות חברות, אלא מה שקורה לאנשים בתוכן.

בדפים הבאים אספר על יותר מעשרים שנה שבהן הובלתי חמישה סטארט-אפים כיזם, מייסד ומנכ"ל. כל חברה שנולדה פתחה עולם שלם: תעשייה אחרת, אקו-סיסטם אחר, מאבקים פנימיים וחיצוניים, פיבוטים, כיבושים, אכזבות וכישלונות. חברה אחת התמזגה, שתיים נמכרו, אחת נסגרה, ואחת הגיעה להנפקה גדולה. החברות גייסו עשרות מיליוני דולרים, הגיעו לשוויי של מאות מיליונים, ויצרו ערך מצטבר של מיליארדים ללקוחות. אבל הספר הזה אינו עוסק במספרים. הוא עוסק במה שנדרש כדי להגיע אליהם, ובעיקר במה שנדרש כדי לא לאבד את עצמך בדרך.

בכל אחד מן המיזמים האלה חוויתי הצלחות ונפילות, שותפויות נדירות וגם כאלה שמוטב היה שלא יקרו. למדתי שאפשר לבנות, להנהיג, להילחם ולהצליח מבלי לוותר על עקרונות הליבה שלך, אבל זה אינו קורה מעצמו. בתחילת הדרך, ולא פחות מכך לאורכה, נדרש למסד מנגנונים נכונים, גבולות ברורים, עקרונות שאינם זזים, ודרכי פעולה שמגינות על הספינה גם כשהסיפון רועד. חלק מן הדברים האלה הבנתי מאוחר, חלקם בדרך הקשה, וחלקם רק אחרי שכבר שילמתי את המחיר. זהו ספר שנכתב מתוך ניסיון מצטבר ומתוך מבט מפוכח על המחיר, הסיכון והאחריות הכרוכים בהובלה.

בסוף כל פרק תמצאו שבע תובנות ניווט. לא כסיסמאות, לא כנוסחת קסם, ולא כמתכון בטוח להצלחה. הן מוצעות כאן ככלי עבודה: דרך לעצור, לבדוק כיוון, לזהות סיכון, להחזיר את היד להגה, ולקבל החלטות טובות יותר לפני שהסערה מתפרצת.

מן הקריאה אפשר להבין שמנהיגות ויזמות אינן מקצוע במובן הרגיל של המילה. הן מערכת הפעלה אנושית בעולם ללא מפות. עולם שבו לא די לדעת לאן רוצים להגיע. צריך גם לדעת מי אנחנו כשמחשיך, מה מחזיק אותנו כשעולה גל, ואיך שומרים על הספינה שלמה גם כשהים אינו מבטיח דבר.

ספר זה נכתב עבור מי שמוביל אנשים, מקים חברות, בונה שותפויות או משקיע.

עבור מי שמבין שהשאלה האמיתית איננה רק לאן החברה הולכת, אלא למי אנחנו הופכים להיות בדרך.

ולכל מי שאוהב את הים.

חלק ראשון

לפני החברות, לפני הכסף, לפני המאבקים, היה ים. שם נצרבו משמעת, אחריות והיכולת לבנות צוותים.

פרק 1

צוות ים
המקום שבו נוצרת מנהיגות

״ספינה בטוחה כשהיא עוגנת בנמל, אבל לא לשם כך בונים ספינות.״

- ג'ון אוגוסטוס שד, 1929

בכיתה ט', כשכולם בשכונה הלכו לגלוש בים, אמא שלי לא הסכימה לקנות לי גלשן. פחדה עליי. אני בן יחיד למשפחה שכולה, אבא שלי יצא למילואים כשהייתי בן שנתיים וחצי ולא חזר.

דמי הכיס אפשרו לי לקנות מסכה, שנורקל וסנפירים והייתי יורד לבדי לעומק הים.

מאז אני שייך לשם. לגלים, לסערות, לשקט, ולמים האפורים בחורף, שתמיד ריגשו אותי.

הים לא רק קרא לי. הוא בלע אותי לתוכו.

היה ברור שאתגייס לחיל הים. אמא הסכימה לחתום לי כדי שאוכל להתגייס לשירות קרבי, למרות החששות והדאגות. האהבה שלה אליי הייתה מאז ומתמיד ללא תנאי, שקטה ובטוחה.

השיעור הראשון בים

כל יזם מתחיל מסע עם רעיון, איזה ניצוץ של השראה, איזו תובנה, איזה צורך שהוא מזהה בעולם.

אני התחלתי עם ספינת דבוּר של חיל הים. לא רעיון. לא מודל עסקי. דבור 901 מפלגה 916. ספינת סיור ישנה שנבנתה ב-1967 לשייט בנהרות וייטנאם. כלי שבכלל לא היה אמור לשוט בים. בטח שלא להתמודד עם גלים של ארבעה מטר בים ישראלי קשוח ללא מפרצים. מתכת עייפה, ברזל חלוד, גוף שכבר ראה יותר מדי חורפים ויותר מדי קיצים בעומס מבצעי. בחיל הים סימנו אותה בין הכי איטית להכי עייפה. במילים שלא נאמרו אבל ריחפו באוויר: הכי אבודה.

מפקדים סדירים לא רצו להתקרב אליה וכך היא הפכה להיות ספינת מילואים. בספינות של מפקדי מילואים, המפקד מתחלף כל שלושה שבועות, ואני, סגן המפקד הסדיר, עם צוות ימאים, מכונאים, אנשי מכ״מ וקשר, נקלענו יחד לספינה שנחשבה בשקט לעגלה שבקושי צפה.

שם למדתי את השיעור הראשון שלי ביַזָמָאוּת. שיעור שחצה איתי יבשות ושנים ותעשיות שונות ומגוונות.

בסוף כל הפלגה, ברגע שנקשרנו לרציף, כשהמנועים חמים וריח שמן וסולר באוויר, אחרי יומיים-שלושה של סיור מתיש בין גלים שלרגע לא נחים, הייתי קורא במערכת הכריזה הפנימית: ״צוות, לחרטום.״

על המתכת הרטובה ישבנו בחצי גורן והתחילה המסורת ששינתה חיים. לא דיברנו על המהירות העלובה ולא על המבנה שנראה כאילו יצא ממוזיאון צה״לי. דיברנו עלינו. עם הרוח המלוחה בפרצוף והעייפות בעיניים, זה לא נראה לאף אחד כמו התחלה של משהו גדול.

הרצל המכונאי היה זה שתמיד מלמל חצי בקול, ״נו באמת, עוד ישיבה עכשיו? הספינה הזאת גמורה, מה שלא נעשה פה לא יהפוך אותה לדבור מוסב.״ גנדי, הימאי הצעיר יותר, משך בכתפיים ואמר, כמעט בהתנצלות, ״אחי, אני רק רוצה כבר להגיע הביתה. שבועיים לא ראיתי את החברה שלי. אפשר לדחות את זה למחר?״

ואבירם המוכ״מ, שעמד צמוד למעקה והביט בים האפור אמר בשקט אבל בקול שנשמע לכולם, ״אם לא נעשה פה משהו אחר לגמרי, אנחנו הולכים לשקוע יחד עם חתיכת הברזל הזאת.״

בדיוק שם אמרתי להם: ״תקשיבו חבר'ה, מפקד המילואים מתחלף אחת לשלושה שבועות, אז אין פה באמת מפקד. לא הפעם ולא בפעם הבאה. יש רק אותנו ואת העגלה הזאת, והיא תישאר חלודה וחורקת גם מחר. הספינה הזאת, על כל הפגמים והקילופים שלה, היא הבית שלנו לשלוש השנים הבאות. אז גם אם זו הספינה הכי דפוקה בכל חיל הים, היא עדיין המקום שבו נעבוד, נריב, נצחק ונשרוד יחד. אין טעם לקטר עליה. אם אנחנו רוצים להעביר את השירות הזה בצורה שפויה, במקום להתלונן כל היום, צריך לעצור רגע ולהגדיר לעצמנו איך אנחנו רוצים לחיות פה. וכדי שזה יקרה באמת, בואו נבחר חמישה ערכים שיהיו מחייבים יותר מכל פקודה.״

זה לא הגיע ממסמך מסודר, אלא מהבטן. חיפשתי מוצא למציאות שהרגישה לי מייאשת, והכיוון הזה נתן לי תחושה ראשונה של משמעות, ובעיקר תקווה.

את הערכים בחרנו בשיטת האלימינציה. פרקטית, כמעט טכנית. כתבתי על פלקט גדול כמאה ערכים אפשריים, וישבנו עליהם אחד אחד, בדיון פתוח ודמוקרטי. מחקנו בלי סנטימנטים את מה שלא באמת שייך אלינו. גילינו במהירות שלהוריד זה קל יותר מאשר לנסות לבחור מראש חמישה ערכים ״נכונים״.

רוחניות ונדיבות, למשל, הן ערכים חשובים בחיים, אבל פחות רלוונטיים לספינת מלחמה. שם צריך מעט ערכים חדים, ברורים, כאלה שמחזיקים מעמד תחת לחץ ואינם מתפוררים במציאות יומיומית קשה.

כשהרשימה הצטמצמה לעשרה, הדיון כבר נהיה טעון ומורכב יותר. לאבירם היה חשוב במיוחד ערך התמיכה ההדדית. באותה תקופה הוא איבד את אמא שלו, שנפטרה ממחלה קשה, והצוות הפך עבורו לקרש הצלה אמיתי בלב ים, תרתי משמע. זה דיבר אל כולנו. השירות היה מתיש ושוחק, ורצינו לדעת שיש לנו גב. שאנחנו שם זה בשביל זה. סביב הערך הזה ניסחנו שלוש נורמות התנהגות ברורות, והקפדנו לחיות לפיהן בפועל, לא רק על הנייר.

לי היה חשוב במיוחד ערך החתירה למצוינות והמקצוענות. הצוות התחבר מיד. לקירי, המכונאי הבכיר, וגם להרצל שעבד תחתיו, כבוד היה ערך יסוד. ״כבוד,״ כמו שקירי אמר, ״זה הבסיס להכול״, בטח כשחיים בצפיפות, עובדים יחד מסביב לשעון, ותלויים זה בזה בכל פעולה. זרמנו.

דווקא אורי וגנדי, שני הימאים, אלה שכל היום מגרזים נשקים וחלקי נירוסטה, חותכים חבלים ומהדקים ציוד לסיפון, התעקשו בעקביות על ערך השמירה על סדר וניקיון. לא בשביל שייראה טוב, אלא כדי שנשרוד. כדי שנוכל לחיות בצורה נסבלת על ספינה באורך עשרים וארבעה מטר, שעשרה אנשים חיים בה יחד עשרים וארבע שבע, הכול זז עם הגלים, מים נכנסים, הרצפה מחליקה, ואוכל צריך לצאת בזמן. לכל חפץ יש מקום, ולכל לכלוך יש מחיר. כבל על הרצפה גורם לנפילה, שמן גורם להחלקה ופציעות, ורטיבות מייצרת מחלות. ניקיון וסדר הם לא וועדת קישוט. הם בטיחות.

בסוף גם הצלחתי לשכנע שאמון הוא ערך עליון. בלי אמון אין צוות, אין פיקוד ואין דרך לצאת לים באמת. חמשת הערכים שלנו היו בסופו של דבר: מקצוענות, תמיכה הדדית, אמון, סדר וניקיון וכבוד הדדי. הם היו קריטיים, כי בלב ים ערכים הם לא סיסמאות. הם מערכת ההפעלה של הצוות.

אחרי שהסכמנו על חמשת הערכים, הבנו שבלי התנהגות תומכת אלה סתם מילים יפות, אז החלטנו שלכל ערך יהיו שלוש נורמות התנהגות ברורות, כתובות ומתורגלות, כאלה שאפשר לזהות גם כשאיש אינו אומר מה ההתנהגות הזו מייצגת.

תמיכה הדדית קיבלה צורה מוחשית. אם מישהו קרס במשמרת, פיזית או מנטלית, לא שאלנו שאלות, פשוט נכנסנו במקומו. דאגנו שהאדם שלידנו אכל, שתה, נח רגע, גם אם אנחנו עצמנו היינו גמורים. לא השארנו אף אחד לבד עם פחד, טעות או כישלון.

מקצוענות הפכה לסטנדרט הכי גבוה שאפשר. הפעלת מערכות ובדיקת ציוד נעשו כאילו אנחנו יוצאים לפעולה מבצעית גם מדובר היה רק בסיור במרינה הרצליה; מערכות המכונה והנשק טופלו ברמת האחזקה הגבוהה ביותר; תקלות קטנות נסגרו לפני שהפכו לבעיות. במבחני הידע הציונים עלו, לא כי נהיינו חכמים יותר, אלא כי למדנו כצוות. בדקנו זה את זה, חידדנו, ולא נתנו לאף אחד להישאר מאחור.

ניקיון וסדר הפסיקו להיות עניין של אסתטיקה והפכו לשגרת בטיחות. הסיפון היה פנוי, המעברים נקיים, המטבח תפקד גם בים קשה וכלים לא נשארו בכיור. זה שמר על הבריאות, על כשירות, ועל זה שאף אחד לא ייפגע סתם. וכבוד הדדי אפשר לנו לדבר אמת. להתווכח בלי להשפיל, להעיר בלי לצעוק, ולפתור קונפליקטים לפני השינה. לא הולכים לישון לפני שפותרים את העניין. ולא נכנסים לים עם חשבון פתוח.

אמון היה הבסיס שעליו הכול נשען. בלי אמון, שום ערך אינו מחזיק. אמון פירושו שאם יש משהו לומר למישהו, גם אם זה לא נעים, גם אם זה יוצר חיכוך, חייבים לומר זאת בזמן אמת. שתיקה אינה נימוס, היא סדק. ואצלנו לא שיקרו ולא עיגלו פינות. אם לא בדקת מערכת, אם לא פרקת נשק, אם לא ווידאת שהמכשיר תקין, לא אמרת שבדקת. כי ברגע האמת, כשתקלה מתפרצת בים פתוח, זה כבר לא עניין של אגו או אי-נוחות, אלא של חיי אדם. האמון נבנה מהידיעה שכל מי שאיתי על הסיפון אומר אמת, גם כשהיא אינה מחמיאה וגם כשהיא עולה במחיר אישי. רק כך אפשר להפקיד את החיים בידיים של מישהו אחר.

הערכים ירדו מהקיר אל הסיפון לא ברגע טקסי, אלא בתהליך ארוך של כמעט שלושה חודשים של הגדרות ושיופים יומיומיים ולפעמים מעצבנים. ״ירד לסיפון״ לא אומר שהמשכנו לדבר על ערכים, אלא שפעלנו לפיהם גם כשלא היה כוח, גם כשלא היה נוח, ובעיקר כשלא היה מי שיראה. שם הם התחילו לשנות אותנו.

אחת התוצאות המיידיות של המציאות שיצרנו הייתה שלא שברנו כשירות, בלי קשר למצב הים. כשיצאנו לסיור, המטה ידע שאפשר לסמוך עלינו. הספינה שהיינו אמורים להחליף ידעה שנגיע בזמן ושהצוות שלה יוכל לצאת הביתה, גם כשספינות אחרות שברו כשירות והותירו צוותים תקועים עוד שתים-עשרה או עשרים וארבע שעות עד שהגיעה ספינה אחרת מהכוננות. זה יצר שגרה, שבה אנחנו היינו הספינה שעשתה הכי הרבה שעות ים בחודש. וזה היה מדד מכריע בדרך לתואר ״ספינת החודש״. לא בזכות מזל, אלא בגלל תרבות שירדה עד השוזי שעושים לסיפון.

כשאין לאן לברוח, כשאין משמרת שנגמרת והולכים הביתה, וכשכל טעות קטנה יכולה להפוך לאירוע בטיחותי או מבצעי, הערכים מייצרים ודאות. הם קובעים איך מקבלים החלטות תחת לחץ, איך מתנהלים כשמישהו נפגע, ואיך שומרים על תפקוד גם בעייפות ובפחד. ערכים משותפים הופכים אוסף אנשים לצוות, וצוות הופך בזכותם לספינה שיודעת לעבור ים סוער בלי להתפרק.

כל זה הפך אותנו לאנשים טובים יותר זה כלפי זה. זה גם הפך אותנו לצוות שמוכן לעשות הכול זה בשביל זה. היינו יחידה אחת, מלוכדת, חזקה ומקצוענית. וכשהצוות התחיל לדבר בשפה אחת, משהו בספינה עצמה השתנה. היא הגיבה אחרת. כאילו גם הברזל עצמו הבין סוף סוף שהוא חלק מצוות ולא אוסף של חלקי חילוף מפוזרים על מחסן צף מול רפיח.

כשהים והמציאות בוחנים אותך עד הקצה

חודשיים אחרי גיבוש הערכים יצאנו לארבעה ימים צפונה, אל מחוץ למים הטריטוריאליים. זה לא היה עוד בט״ש שגרתי. על הספינה עלו עוד מספר אנשים בלבוש אזרחי, יחד עם רופא. איש לא שאל שאלות מיותרות. אחרי כשש שעות הפלגה צפונית מאשדוד, חברנו לעוד מספר כלים באזור הצפוני, ובהמשך הצטרפו אלינו כלים נוספים שהורידו את האנשים בנקודה מסוימת על החוף.

הים, שבשלב היציאה היה רגוע יחסית, מטר עד מטר וחצי, התחיל לעלות בהדרגה. אחרי שעות ארוכות בים פתוח הוא כבר עמד על ארבעה וחצי מטר. אלה לא היו גלים. אלה היו הרים. רכסים אפורים שמתנפחים מולך, מתרוממים בלי אזהרה, ומתגלגלים בזה אחר זה בלי הפוגה, בקצב שאי אפשר להתרגל אליו.

בכל פעם שעברנו את שיא הגל, הספינה הייתה צונחת מטה ברעש מתכתי עמום, כאילו הגוף שלה מתפצל לשניים ואז נאטם מחדש על פני המים. כל נחיתה כזאת העבירה רעד דרך הברכיים, השיניים והעצמות.

כך נראו שבעים ושתיים שעות.

הקאנו בזה אחר זה. בהתחלה אוכל, אחר כך נוזלים ולבסוף רק מיצי קיבה. הבטן התכווצה פנימה, הראש הסתחרר והזמן איבד משמעות. לא יום, לא לילה. רק רעש, חושך ותנועה אלימה.

במצב כזה, הערכים שלנו הפכו להחלטות קטנות, עקשניות, שחוזרות על עצמן. מי קם לעוד משמרת אף על פי שהגוף קורס. מי עושה עוד משמרת במקום חבר צוות שבאמת לא מסוגל לתפקד. והיו כמה כאלה. מי מחלק מים גם כשהוא בעצמו על סף התייבשות. מי מעז לרדת למס (המטבח) ולהכין לאחרים משהו קטן לאכול, כדי שיהיה משהו להקיא חוץ ממיצי קיבה. מי לא מרים קול, לא מאבד שליטה ולא מחפש אשמים. הים אינו מאפשר הצגות. הוא לא מתרשם מדרגות, ניסיון או ביטחון עצמי. הוא מציב אותך במקום שבו אתה חייב לבחור, שוב ושוב, אם אתה שומר על האנשים שלך גם כשהתנאים אינם שומרים עליך. דווקא שם, במקום שבו אין גבורה ואין תמרונים חכמים, אנשים נבחנים באמת. לא כשיש זמן לחשוב, לא כשהים נוח ויש תוכניות מסודרות על השולחן, אלא כשכל מה שנשאר זה להחזיק.

באחת הקפיצות, הרופא שישן על המיטה העליונה במגורי החרטום עף הצידה, נפגע מהעמוד שבמרכז החדר ושבר שלוש צלעות. לא הייתה דרמה. רק כאב שקט והמשך תנועה. גם עם פצועים, המבצע נמשך.

זה היה אחד המבצעים המורכבים שהשתתפתי בהם, לא רק מבחינה ביטחונית, אלא בעיקר בגלל תנאי הים, שלא שיתף פעולה. הוא בחן אותנו עד הקצה, בלי רחמים ובלי הקלות. אחרי שבעים ושתיים שעות חזרנו לנמל. עייפים, מרוקנים, בגוף שבור ונפש דרוכה. וכמו תמיד בים, לא נשאר זכר למה שעברנו שם, חוץ ממה שנשאר בנו.

בעוד אנחנו יושבים שפופים על החרטום ומנסים להבין מה בדיוק היה שם, התקרב אלינו הרופא בצעדים קטנים. הוא עצר מולנו, הביט רגע, ואז הרים מבט יציב. ״יצא לי להשתתף בהרבה מבצעים,״ אמר בשקט, ״בכל מיני תנאים. ועם כל זה שהקאתי את הנשמה ושברתי שלוש צלעות, הייתי שמח אם המבצע הזה היה נמשך אתכם עוד כמה ימים. אני לא יודע מה עשיתם כאן, אבל בניתם פה משהו מאוד מיוחד.״ הוא חיכה שנייה, כאילו הוא בודק שאין צורך להוסיף, ואז הסתובב בלי לחכות לתגובה, ירד מהסיפון אל הרציף ונעלם.

הרוח שניצחה את החומר

המטה של חיל הים בוחן מדי חודש את כל הספינות בחיל לפי חמישה עשר מדדים. כשירות, אחזקה, שעות ים, ציוני ידע של הצוות במבחנים וכן הלאה. בכל אחד מהם מקבלת הספינה ציון מאחת עד עשר. הכלי עם הממוצע הכי גבוה זכה בתואר ״ספינת החודש״ והיו עושים מזה סיפור גדול. הצוות קיבל צ'ופר מהמטֶה, יום חופש עם הופעת אומן או מסעדה טובה עם תקציב מפנק.

ספינה טובה זוכה פעם בשנה בתואר ״ספינת החודש״. החדישות והמשופצרות ביותר זוכות לזה פעמיים. השיא ההיסטורי היה של ספינה אגדית אחת, שזכתה להיות ספינת החודש ארבע פעמים בשנה.

אנחנו, עם העגלה שאף אחד לא רצה להתקרב אליה, זכינו שבע פעמים בשנה אחת. כשלא היינו במקום הראשון, היינו במקום השני. בסוף השנה נבחרנו ל״ספינת השנה״ של חיל הים.

זה לא היה אמור לקרות, אבל הים אינו מחלק ציונים על מראה חיצוני או על מראית עין.

כשהים פגש את הפתרון הסופי

אבל רגע השיא של השנה הזאת לא התרחש בים. הוא קרה על היבשה.

מספר שבועות לאחר הזכייה בתואר ״ספינת השנה״ זומנתי למפקדה. אתה המצטיין של הבסיס השנה, אמרו לי. סע מחר לקריה, לך לביתן חיל הים ותמתין להנחיות. פגשתי שם עוד עשרים חיילים מצטיינים מהיחידות השונות בחיל. עברנו יום ראיונות אישיים, סימולציות קבוצתיות ועוד כל מיני משימות.

למחרת בבסיס, זימן אותי מפקד הסיירת סמי צמח לשיחה. סמי היה האיש שנתן בי אמון ורוח גבית ברגע קריטי, כשהחליט להציב אותי כסגן סדיר על ספינת מילואים. הוא הסתכל לי אז בעיניים ואמר: ״תקשיב, נועם, אתה נכנס לאתגר גדול. ספינה עייפה, צוות לא פשוט, ומפקד שמתחלף כל שלושה שבועות. מבחינתי, אתה המפקד בפועל. אתה מקבל ממני גיבוי מלא. כל מה שתצטרך.״ זו לא הייתה מחמאה, זו הייתה העברת אחריות. וברגע כזה, כשמישהו נותן בך אמון, אתה גדל לתוך התפקיד או נשבר. כל אדם צריך סמי אחד כזה בחיים שלו.

״סמ״ר נועם יעבץ, נבחרת לחייל המצטיין של חיל הים לשנת 1992״, אמר סמי.

כפרס, ואני אומר את זה בחיוך ציני, שלחו אותי לאושוויץ.

זו הייתה השנה הראשונה שבה צה״ל שלח משלחת רשמית לטקס במחנה הריכוז, טקס שהפעם ציין חמישים שנה להחלטה על הפתרון הסופי בעניין יהודי אירופה, בינואר 1942.

צוות מצומצם של שנים-עשר חיילים, אחד מכל חיל, בהובלת הרמטכ״ל דאז אהוד ברק.

שם, מול המשרפות, בעמידת דום במדים לבנים ומעיל כחול מרופד, ניסיתי לדמיין את משפחתי משני הצדדים, של אמי ושל אבי — ששניהם הגיעו מפולין — שורדים את הצינה הזאת בכותנת פסים דקה. הקור חדר דרך הבד, אבל משהו עמוק יותר רעד בפנים.

לרגע הרגשתי שאין לי דרגות ואין לי תפקיד. רק ילד אחד, של אבא שנולד בוורשה ולא חזר מהצבא, העומד מול המקום שבו משפחתו נמחקה בלי להשאיר הד וזכר. הבדידות שם הייתה חדה יותר מכל רוח. ובמקום שבו האנושות התרסקה, עלתה שאלה אחת: מה עשיתי שזכיתי למעמד הזה. והתשובה שבאה לא עסקה בי. עמדתי שם בזכות הצוות. בזכות מה שבנינו יחד בעבודה קשה, סיזיפית, הערכים, התמיכה הדדית, המקצוענות והאמון. תרבות חזקה במציאות קשוחה. דרך ארץ.

שם, מול המשרפות, הבנתי סופית מה זה צוות. לא מבנה ארגוני. לא טבלאות, אלא היכולת של אנשים לעמוד מול הבלתי אפשרי, יחד.

הרגע הזה כיוון לי את החיים.

הוא שלח אותי ללמוד פסיכולוגיה. להקים חברות. ליזום. לבנות שוב ושוב צוותים קטנים, כמו ספינות שיוצאות לים עם הרבה לב ומעט ודאות.

ובכל סטארט-אפ, כשהגענו לעשרה אנשים, כמו צוות של דבור, עצרתי הכול. לקחתי את ההנהלה ליומיים שלושה מחוץ למשרד. פרשנו ערכים. בחרנו חמישה. לכל אחד כתבנו שלוש נורמות. בנינו קוד. בנינו תרבות. בנינו שפה. מאותו רגע, החברה התחילה לנוע כמו ספינה משומנת.

שחזרנו את טקס החרטום. וזה עבד. שוב ושוב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*