אהבה במדים 3 - שתולים - כרך א'

אזהרות וטריגרים:

הספר מכיל תכנים רגישים של אלימות, פגיעה עצמית ופגיעות מיניות.

פרולוג

דמעה בודדה התגלגלה מעינה של נועה וחרכה שביל דק על לחייה הקפואה שהלבינה מזוועה, כשרגע קודם לכן הסמיקה מחמימות.

עיניה נותרו פעורות, כאילו הזמן עצמו עצר מלכת.

שפתיה נפשקו לרגע קטן בניסיון לשאוף אוויר בחלל שפתאום התרוקן מחמצן, ונשימה חנוקה נפלטה מהן.

גופה עמד דומם, כמשותק באזיקים בלתי נראים של חרדה, ורגליה, שהתרגלו לפקודות ולריצות, סירבו להגיב וניטעו במקומן.

גרונה יבש ונסדק, משהו עמוק בתוכה צרח, אך לא הצליח לפרוץ החוצה.

היא רצתה לזנק, לרוץ אליו ולהגן עליו, אבל לא הספיקה.

קול הירייה פילח את האוויר כמו צלצול מוות וקרע את הרגע לשניים — רגע לפני ורגע אחרי.

פרק 1: על גג העולם

מספר חודשים קודם לכן

בכל לילה, חלמה נועה על אסף השוכב לצידה במיטה ומביט בה באותו מבט מאוהב וחם, שאמר לה ללא מילים שאף אחד אחר לא מעניין אותו מלבדה — לא מה שקורה מסביב באותו הרגע, לא הרעש המעצבן והבלתי פוסק של צפירות המכוניות מבעד לחלון חדר השינה שלו ולא המחשבה הקודרת על כך שבבוקר המציאות תדפוק על הדלת בחוזקה ותשאב אותם אליה בחזרה, אל סבך החובות והחוקים.

כשהם היו יחד לבד, שום דבר לא התקיים מלבדם. הזמן עצר מלכת, העולם הטורף הפך נוח ושקט וכל הצרות שחיכו בחוץ נעלמו כמו עננים שהתפזרו.

זו הייתה בועה קסומה ששניהם סירבו לנפץ, כאילו ידעו שבחוץ מחכה להם קרירות של עולם שלא מבין אהבה מהסוג הזה.

הוא היה שם כדי להרגיע ולומר לה שהכול זמני ויסתדר. בקרוב, היא תתעורר לצד חברותיה הטובות, תתגלגל אל יומה הצבאי המוכר ותצעד במסדרונות הנוחים והמוכרים של בה"ד 13 שבהם התרגלה להרגיש בבית. היא תיכנס לכיתה, תפגוש את המפקדים שלה ותשקע שוב אל שגרת הסימולציות, המשמעת וההכשרה. בזמנה החופשי, כמו תמיד, תמצא את עצמה במשרד של המפקד הכריזמטי שלצידו הרגישה חזקה כל־כך, כל יכולה וכמעט בלתי מנוצחת. שם, כל חלומותיה הם בהישג יד.

אבל החלומות הטובים והאוהבים התחלפו במהירות מטרידה בחלומות בלהות, שבהם היא רואה אותו מביט בה במבט זר ומנוכר דרך עיניים קפואות, פגוע עד עמקי נשמתו מכך שנטשה אותו ללא כל הסבר. בחלומות הכואבים האלה, הוא אפילו לא ניסה לשאול אותה מה קרה או להטיח בה האשמות. הוא פשוט הביט דרכה, כאילו הייתה זכוכית שקופה וחסרת נשמה.

הסימולציות הרבות ומלאות הלחץ והמתח שעברה בקורס החקירות האינטנסיבי בחודשים האחרונים, חדרו גם הן לחלומותיה כמו זיהום והפכו למציאות מקבילה מעוותת. הפעם, בתוך החלומות הללו, אסף היה זה ששלט בהן ותפעל את תגובותיה. היא הרגישה חסרת שליטה בחייה שלה, כאילו מישהו אחר כותב את התסריט.

פעם, בחלומותיה הטובים, היא ליטפה אותו ברכות, עשתה איתו אהבה בתשוקה, נישקה את שפתיו האוהבות והמתוקות וצחקה איתו בין הסדינים הרכים. הזיכרונות האלה היו חיים וחמים ומילאו אותה באושר שהיה כמעט כואב בעוצמתו.

עכשיו, הכול התהפך. היא בכתה דמעות מרות, ניסתה להביט בפניו השבורות ולהסביר במילים שיוכלו לגשר על הפער ביניהם, אך הקול לא בקע מגרונה.

היא לא הצליחה לספק כל הסבר או תירוץ. המבט המכאיב שלו, שהיה מלא בכעס ובאכזבה, שאב ממנה כל ניסיון להתגונן.

וכעת, כשאסף עמד מולה, גבר בשר ודם, ולחץ את ידה, משהו בתוכה סירב להאמין. היא שקעה בעיניו החמות ותהתה במשך זמן ארוך אם מדובר בסך הכול בעוד הזיה מהסוג שרדף אותה בלילות. אומנם היה זה יום בהיר וקרני השמש הזהובות צבעו את המשרד המאובק בצבעים שמשיים ונעימים, אך היא עדיין הרגישה שזוהי אשליה והיא בעצם מתהפכת במיטתה בחדרה הקר והחשוך, בבסיס החדש והזר שאליו עדיין לא הרגישה שייכת.

זה בסך הכול עוד חלום שמתחפש למציאות, היא חשבה. תכף הכול יתפוגג והסיוט יתחיל מחדש.

"נועה!" טל נקשה באצבעותיה מול פניה ושלפה אותה מהקיפאון הרגעי. היא התקרבה כדי ללחוש לה, "מה את בוהה בו ככה? אל תהיי כזו שקופה, אלוהים." היא הסתובבה לעברו של אסף בחיוך רחב ומתנצל. "גם היא חדשה פה וכנראה עדיין לא יצאה מההלם."

אסף, רגוע כהרגלו, שחרר באיטיות את ידה של נועה וחייך אל טל את חיוכו המקצועי. "גם אני חדש כאן," הוא אמר בקולו הנמוך והעמוק. "אני מבין איך היא מרגישה."

ואז זה הכה בה.

הקול הזה, שתמיד הפך את הפרפרים בבטנה לעיסה מבולגנת, נשמע חי וממשי וליטף את עור התוף שלה כמו עדות חיה לכך שהיא לגמרי ערה.

אסף כאן. באמת כאן.

הוא עמד לפניה, מדהים יותר מכפי שזכרה. לגופו היו אותם מדי א' מהודקים שתמיד גרמו לו להיראות כמו כוכב קולנוע, וכומתה שחורה שעליה תג היחידה החדשה נתחבה בכותפת חולצתו והחליפה את הכומתה הכחולה והמוכרת של המשטרה הצבאית.

המחשבה על המשמעות של כל זה, גרמה לליבה לעשות סלטה אחורית.

"יש לי עוד מיליון דברים להספיק היום, והמפקדת שלי תרצח אותי אם היא תגלה ששוב נעלמתי," טל נשפה בכבדות. "תכירו בינתיים ותדברו על העבודה המשותפת שתהיה לכם. אם תצטרכו משהו, אני נמצאת בשלישות." מבטה דילג בין אסף לנועה, וחיוך מבולבל עלה על שפתיה. "הכול... בסדר? למה אתם נראים מאושרים מדי?"

נועה החניקה חיוך שאיים להתפרץ, ואילצה את עצמה לענות בקול יציב, "אולי זו פשוט אחוות החדשים... אנחנו באותה הסירה ועכשיו הרבה פחות בודד עליה." היא הגניבה אל אסף מבט מלא בהכרה ובגעגוע עמוק, וקלטה את חיוכו הקטן והנסתר.

"אני מסכים עם החיילת פה לצידי..." הוא פנה אליה וצמצם את עיניו כאילו ניסה להיזכר. "תזכירי לי שוב את השם?"

"נועה," טל השיבה במקומה. "איך הצלחת לשכוח מהר כל־כך שם של מישהי כזו יפה?"

חום מהיר וחזק עלה מבטנה של נועה ופרץ בפניה, וכמו תמיד, היא לא הצליחה להסוות זאת. אסף הביט בה לעוד רגע ארוך במבט שיודע הכול ומכיר כל גוון בעורה, וחזר להתמקד בטל.

"עברתי יותר מדי תפקידים במהלך הקריירה. תסלחו לי שאני לא זוכר שם של כל חיילת יפה שאני פוגש," הוא אמר בחוצפה, במעין עקיצה מתגרה וברורה שנועדה לאוזניה של נועה.

נועה שמרה על פניה אטומות ונלחמה לא להסגיר את היכרותם האמיתית והעמוקה.

העמוקה מאוד.

"תראו אותו..." טל שילבה את זרועותיה על חזה ובחנה אותו בחיוך מתרשם. "לא מתבייש להשתחצן ככה."

אסף החניק צחוק קטן ונמוך. הגעגוע שנועה הרגישה אליו היה חזק ואכזרי מדי, ועלה בגל של רגש עז שכמעט הפיל אותה מהרגליים, עד שהתחשק לה לשבור את המשימה שכמעט הספיקה לשכוח את פרטיה.

"גם את חושבת שאני שחצן, נועה?" הוא שילב את ידיו מאחורי גבו ופנה אליה בחצי סיבוב. הבעה של שובבות עצורה הבזיקה בעיניו.

נועה נשכה את שפתה התחתונה וכחכחה בגרונה במאמץ לבלוע את התרגשותה. התחשק לה בעיקר לשחרר צחוק מתגלגל ומאושר, ואולי אפילו לבכות ולפרוק את המתח הרב שהצטבר בתוכה, אך היא עדיין לא יכלה לעשות זאת בגלל נוכחותה של טל בחדר. במקום זאת, היא החליטה לשחק את המשחק של אסף.

"בתור קצין חדש בגדוד הזה, היו לך אין־ספור דרכים להציג את עצמך, אבל בחרת בדרך הכי יהירה שיכולה להיות," קולה היציב היה ההפך הגמור ממה שהרגישה בפנים. "לקרוא לך שחצן זו אפילו סוג של מחמאה במקרה הזה," נועה השיבה בסנטר זקוף ובמבט חד שהיה מלא בהומור נסתר.

טל פערה את פיה בהשתאות. "ואני חשבתי שאת כמעט אילמת. מהרגע שהגעת לכאן בקושי הוצאת שתי מילים מהפה. במשפט שאמרת עכשיו היו הכי הרבה מילים ששמעתי אותך מדברת." היא התבוננה עוד רגע בנועה וצחקה לעצמה, כאילו ניסתה לעכל את התעוזה הפתאומית. נועה רק חייכה חיוך רחב ומהפנט, והמשיכה לנעוץ את מבטה בעיניו של אסף.

הטלפון הנייד של טל רטט בתוך כיס מדיה וקטע את הרגע. "אני חייבת לעוף, יש עוד פעם בלגן עם ליה... שיט."

אסף ונועה הסיטו לעברה את מבטם בסנכרון, כאילו תוכנתו לכך.

"ליה?" עיניה של נועה התעגלו בסקרנות. "אותה החיילת שסיפרת לי עליה?"

"כן. לא הספקתי להכניס אתכם לכל העניינים. הקצב פה טירוף, אבל חשוב שתדעו שיש כאן לא מעט חיילים..." טל היססה לרגע ושקלה את המילים. "נקרא להם "מורכבים". פעם קראו להם חיילי מקא"ם, חיילים שהתגייסו לצבא למרות הקשיים הנפשיים, המשפחתיים וההתנהגותיים. חלקם מגיעים מבתים הרוסים וחלקם נערים בסיכון," היא סיפרה. "יש כאלה שצריכים קצת הכוונה ועזרה, ויש כאלה שזקוקים להרבה יותר."

"וליה..." נועה הביטה בה בהבנה.

"ליה היא מקרה מיוחד, סוג של פיה. אבל אי־אפשר לא להתאהב בה, גם כשהיא מקשה עלייך, והיא יודעת להיות קשה לפעמים." היא בדקה שוב את מסך הטלפון ונאנחה, "אני באמת חייבת לזוז. נדבר על זה אחר כך, מבטיחה. תסתדרו בינתיים?"

"אל תדאגי, לכי לעניינים שלך." אסף החווה קלות בראשו בתנועה שמשדרת ביטחון. טל חייכה אל שניהם בפעם האחרונה ויצאה מהמשרד.

שקט כבד השתרר, מתוח, טעון ומלא בכל הדברים שלא נאמרו וברגשות הרבים שהצטברו, כאילו החדר כולו עצר את נשימתו עם שניהם. אסף לא פצה פה. הוא פסע לעבר הדלת, סגר אותה לאיטו ונשאר לעמוד בגבו אל נועה, בזמן שהיא עשתה כל מאמץ אפשרי לשמור על קצב נשימות סדיר ולא להתמוטט מהתרגשות. ברגע שהוא הסתובב לעברה, עיניה התמלאו דמעות של הקלה ואושר עמוק. הוא חצה את המרחק ביניהם בשני צעדים מהירים, עטף את ידיו החזקות סביב מותניה, הניף אותה באוויר ונישק אותה נשיקה מלאה בגעגוע עמוק ובאהבה מוטרפת.

היא תפסה את פניו בכפות ידיה. "זה באמת קורה? אתה פה או שאני הוזה אותך כמו בכל הלילות האחרונים?" קולה רעד מרגש סוער.

"מה חשבת, שאשאיר אותך להתמודד עם כל זה לבד?" שפתיו נשפו על שפתיה בחום. "נשבעתי שאף אחד לא ירחיק אותך ממני. באתי להיות המפעיל שלך." הוא הצמיד אותה אליו והם חלקו נשיקה נוספת סוערת ופראית, שנמשכה רגעים ארוכים שבהם הזמן התפורר והעולם בחוץ קפא. סערת הרגשות שטפה אותם במלוא עוזה. היא הייתה בלתי ניתנת לריסון ופרצה כמו צונאמי גדול שדבר לא יכול לבלום את עוצמתו.

אבל אז, נועה קטעה את הרגע בפתאומיות והתרחקה לאחור.

עיניה ננעצו בדלת בחרדה ושפתיה נפערו בנשימה חסרת אוויר. אסף, לעומת זאת, הביט בה באותו מבט חודר וכהה שהתריע על כך שהסערה רחוקה מלחלוף, בדיוק להפך — האש המתלקחת בעיניו הודיעה בבירור על כך שהבלגן רק התחיל, ושהוא רק הפתיח למשהו סוער וחזק הרבה יותר.

נועה הרימה את אצבעה מולו, סימנה לו לעצור את עצמו והסיטה את מבטה החרד אל דלת המשרד הסגורה.

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן, מישהו יכול להיכנס בכל רגע." המציאות החדשה והבעייתית שנכפתה עליהם שטפה אותה בפתאומיות, כמו דלי של מים קרים. "אנחנו צריכים לשחק את המשחק הכי טוב שאפשר ולסיים את המשימה הזו בשלום. לנהל רומן מתחת לאף של כל הגדוד נשמע לי לא רק מסוכן פי מאה, אלא ממש ניסיון התאבדות."

הכאב החד שבין הרגש להיגיון נשמע היטב בקולה. המילים נורו מפיה כמו בתדריך מקצועי, אך נשמעו ריקות. היא הייתה אמורה להתכוון אליהן, אבל דיקלמה אותן כמו טקסט יבש שלמדה בעל־פה. היא ידעה שהמשימה היא הדבר הכי חשוב כרגע, והצדיקה את התקופה הקשה והלילות הבודדים שעברו עליה. היא מסוגלת לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, אבל לעשות אותה בלי להמשיך לחוות את אהבתם במלוא עוצמתה, נראה כמו מתכון לכישלון המושלם והמהיר בהיסטוריה.

"אני לא אתן לך לסכן את עצמך שוב בשבילי," היא חתמה את דבריה ובלעה את רוקה בכבדות. "עוד לא סיפרת לי איך הצלחת לגלות איפה אני ולהגיע לכאן, אני עדיין לא מבינה כלום."

"כל מה שאת צריכה לדעת, זה שאני אוהב אותך ולעולם לא אשאיר אותך לבד," הוא השיב בפשטות.

המבט על פניו היה זהה לשלה — תערובת של כמיהה ואחריות, של רצון ושכל ישר. עמוק בפנים, שניהם ידעו בדיוק מה הדבר הנכון לעשות, אך ידעו גם שלא יעמדו בו. להתרחק זה מזה אחרי כל מה שעברו, היה פשוט בלתי אפשרי.

"גם אני אוהבת אותך, מטורף אחד." היא הנידה בראשה והסמיקה. "אין לך מושג כמה."

"תני לי עוד נשיקה."

היא התקרבה במהירות והדביקה נשיקה עדינה ואוהבת על שפתיו. "אל תסתכל עליי ככה." היא הביטה בו כמו מישהי שקראה את מחשבותיו במדויק וראתה שם את אותם הדברים שסערו בתוכה. "נכון, לא רציתי לעשות את המשימה הזו, אבל אם כבר עברתי את כל הדבר הזה ונפרדתי ממך, מהחברות הכי טובות שלי ומכל מה שהכרתי... אז לפחות שזה יהיה שווה את זה. אני הולכת לסיים את הסיפור הזה כדי שנוכל לחזור לחיים האמיתיים שלנו כמה שיותר מהר."

אסף הביט בה בעיניים שהבהיקו מהערצה והטה מעט את ראשו, כמו מישהו שמסתכל על יצירת אומנות נדירה. "בניגוד למה שאת חושבת, לא באתי לכאן רק בשבילך. אומנם קצת קשה לי לחשוב על המשימה כרגע, כשהשפתיים שלך קרובות כל־כך..." מבטו גלש לשפתיה בבוטות. "אבל אולי זה דווקא תמריץ בשבילי לסיים את הסיפור כאן כמה שיותר מהר."

היא הרימה גבה בספק גלוי וחצי חיוך נמתח על פניה. "אולי פשוט באת לכאן כי התחשק לך לחפש ריגוש חדש אחרי עשרים שנה בצבא?"

"מה יכול להיות מרגש יותר ממך?" השאלה הרטורית שלו גרמה לליבה להתהפך ולהתגלש לבטנה. "אני לא כאן רק כדי להגן עלייך," הוא הוסיף ביציבות. "שנינו יחד בזה. המשימה הזו היא לא רק על הכתפיים שלך, אני המפעיל שלך."

המילים ריחפו באוויר כמו רמז לפיתוי.

"המפעיל שלי..." היא חזרה אחריו בטון בוטה ומלא בכוונה נסתרת.

הוא חייך חצי חיוך מתגרה, כאילו צפה מראש את הפרובוקציה שלה. "אל תלכי לשם, אדלר," הוא לחש באזהרה.

רטט ההתרגשות פעם בגרונה של נועה, כמו פרפר לכוד. "תצטרך להתרגל לשם המשפחה החדש שלי בזמן שאנחנו כאן. אסור לך לקרוא לי אדלר יותר."

"מה באמת השם המזויף שקיבלת?" שאל.

"נועה דלר." היא פרצה בצחוק עדין.

"דלר?" הוא זקף גבה בשעשוע. "הורידו רק את האות אלף, נשארת כמעט את."

קול צעקות מחוץ למשרד קרע את האווירה האינטימית ביניהם. אסף פסע אל הדלת ופתח אותה לרווחה באינסטינקט של מי שמורגל לחפש סכנה בכל מקום. עיניו סרקו את החצר החשופה לשמש הצהריים החמימה, אך המקור לרעש נשאר חבוי. שניהם יצאו לחצר וחיפשו סביב בבלבול, עד שעיניה של נועה התמקדו בדבר שגרם לליבה לדלג על פעימה.

מעבר לשני המבנים הקרובים, על גג הבניין השלישי, עמדה חיילת צעירה והתקרבה אל קצה הגג בצעדים קטנים ומסוכנים.

"ליה, ליאן תכף תעבור פה וזה יהיה הסוף שלך הפעם!" קולה הנואש של טל בקע מהקרקע.

רגליה של נועה כבר נשאו אותה במהירות לעבר המקום עם אסף.

"היי, מה קורה כאן?" היא הצטרפה לטל והביטה אל הגג בדאגה.

"זאת ליה." טל עצמה את עיניה ודפקה קלות על מצחה. "לא תכננתי שככה תיפגשו, אבל כמו שאמרתי... אין פה רגע דל."

"היא בסדר? למה היא עומדת על הגג?" נועה נדרכה וחיפשה בעיניה במהירות את אסף, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

"תגדירי בסדר," טל השיבה בחיוך עקום. "ליה היא סיפור מיוחד, אמרתי לך. יש לה ימים כאלה שהכול מציף אותה."

"תגידי לליאן שאני לא מתכוונת לבוא לערב הגיבוש הזה, ושאני הולכת להוציא בתים כדי לישון כל היום!" צעקתה של ליה הדהדה מלמעלה. נועה הרימה את ראשה וסוככה בידה על מצחה מאור השמש המסנוור, אך לא הצליחה לראות אותה בבירור. ליה, לעומתה, קלטה אותה מצוין.

"מי את?" ליה צעקה לעברה של נועה, אך קולה לא נשמע תוקפני, אלא סקרן.

"נועה!" נועה הרימה את קולה, וחייכה חיוך קטן בניסיון להתמודד עם המצב הבלתי רגיל. "את ליה?"

"שמעת עליי?" ליה שאלה בהפתעה.

"טל סיפרה לי שאת פיה." נועה הטתה מעט את ראשה. "ממה שזכור לי מאגדות הילדים, פיות לא מטיילות על גגות."

"נועה היא המש"חית¹ החדשה. ככה את בוחרת לקבל אותה? להפחיד אותה על ההתחלה?" גערה טל בליה.

ליה התקרבה עוד צעד קטנטן אל קצה הגג. כף רגלה ריחפה על הסף שבין בטיחות מפוקפקת לסכנה. היא בחנה את נועה מלמעלה בסקרנות רבה, וכשהצליחה לראות את פניה בבירור, חייכה חיוך קטן ומסתורי.

"טל, למה לא סיפרת לי שהיא כזאת יפה?" ליה קראה בנימה של גילוי והערכה אמיתית.

המחמאה הפתאומית הפתיעה ובלבלה את נועה יותר מהסיטואציה עצמה. היא חייכה בהיסוס. "תודה," היא ענתה והוסיפה בקריצה עדינה, "הייתי רוצה להחמיא לך בחזרה, אבל קשה לי לראות אותך מהגובה הזה. אולי תרדי למטה ונכיר כמו שצריך?"

ליה הנידה בראשה בנחרצות. "טוב לי כאן עכשיו."

"כשדור ישמע על זה, לא יהיה לך טוב כל־כך." קולה הנוקב של טל נשא איום מרומז.

חיוכה של ליה נמחק מפניה באותה המהירות שבה הופיע. אפשר היה לראות בבירור את חוסר שביעות הרצון מתפשט על פניה ואת הכעס מתרחב בעיניה.

"דור הוא לא אבא שלי!" ליה צעקה על טל. "ואין לך שום זכות לערב אותו בכל דבר קטן שעובר עליי, סבבה?"

"חשבתי שהוא כמו אח שלך," טל שילבה את זרועותיה בתוכחה. "וחשבתי שאת שונאת להדאיג אותו. לא אמרת שהבטחת לו שלא תעשי שטויות כאלה יותר?"

"טל, אני מזהירה אותך. אם את — "

לפני שליה הספיקה לסיים את המשפט, ידיים חזקות וגבריות סגרו עליה ומשכו אותה לאחור מקצה הגג. עיניה נפערו בבהלה וליבה צנח לבטנה. היא החלה להיאבק אינסטינקטיבית באחיזה החזקה, והתפתלה בין הזרועות שלא הכירה.

"תעזוב אותי!" היא קראה בפאניקה.

"אני אשחרר אותך כשתירגעי," זרועותיו של אסף נכרכו סביבה כמו חגורת בטיחות, וקולו נשמע קרוב לאוזנה — חם, קר־רוח ומרגיע. "תנשמי כמה נשימות, אני איתך."

"מי אתה בכלל? מאיפה צצת?" היא ניסתה להדוף אותו, אך משהו בקולו או אולי בהחזקה הבלתי מתרפסת שלו, שידר לה רוגע. כשהרימה את פניה להביט בו, עיניה התרחבו בהפתעה מוחלטת והיא נרגעה באחת. שריריה נרפו ברגע וגופה התרכך בידיו. היא הפסיקה להיאבק, עמדה בשקט והסיטה את שערה הבלונדיני החיוור מבין עיניה. אסף שחרר את אחיזתו בזהירות אך לא התרחק. הוא נשאר קרוב, נכון לתפוס אותה אם תתערער שוב.

הערה

1 מש"קית חינוך