הערת המחברת
ג'ון (המוכר גם בשם ג'אקס) הוא שורד. הוא סובל מדיכאון וחרדה. לפני שנים רבות, הוא ניסה להתאבד (זה לא מתואר בספר). זה משהו שהסיט את חייו ממסלולם והשפיע על הדרך שבה הוא התנהל במערכת היחסים שלו עם סטלה.
בכתיבת סיפורו של ג'ון, רציתי גם להראות שמי שסובל מבעיות נפשיות לא בהכרח קודר ועגמומי כל הזמן. לעיתים קרובות מדובר באנשים נבונים, מוכשרים, מצחיקים וכריזמטיים להפליא. גם ג'ון הוא אדם כזה. כולי תקווה שתאהבו אותו לא פחות ממני.
הספר הזה מיוחד בשבילי, מפני שכמו ג'ון, גם אני נאבקתי עם דיכאון וחרדה. זה נושא שלא קל לדון בו, ויחד עם זאת ככל שאני נפתחת יותר בפני אנשים, כך אני מגלה יותר שאני לא לבד. כל כך הרבה אנשים סובלים בשקט. אנחנו לא חייבים להמשיך לסבול. ישנם אנשים שרוצים לעזור.
עשיתי כמיטב יכולתי לגשת לנושא הזה בצורה מכבדת ומציאותית ככל האפשר. ובעוד שהתייעצתי עם קוראות רגישות, ועם אנשים שעברו חוויות דומות, אני מודעת לכך שיש חלקים מסוימים בסיפור שלא בהכרח יעלו בקנה אחד עם החוויה האישית של כל אחת מהקוראות. כל הטעויות בספר הן אך ורק שלי.
לסיום, אם אתן סובלות, בבקשה דברו עם מישהו — חברה, בני משפחה, רופא או מטפל. ייתכן שלא יהיה לכן פשוט לפנות לקבלת עזרה, אבל זה יכול לשנות את חייכן מקצה לקצה.
אוהבת, קריסטן
1.
סטלה
יש גבר שעוקב אחריי. אני בטוחה בכך ב־99.5 אחוז. וזה אמור להלחיץ אותי בטירוף, אבל כרגע אני פחות פוחדת ויותר מסוקרנת. אני מגניבה מבט חטוף מעל למכל התפוחים האורגניים לעבר המטרידן המדובר. גבוה, רזה, חסון — לפחות לפי איך שהמעיל שלו חובק את כתפיו הרחבות — תווי פנים סימטריים, קו לסת נאה. שיער בגון חום שוקולד ועור שזוף. שוקולד וחמאת בוטנים. יאמי.
אני כובשת נחרה. אף פעם לא כדאי ללכת לקניות כשאת רעבה; פתאום הכול נראה מגרה וטעים. ובסדר, אולי אני בטוחה ב־80 אחוז שהוא עוקב אחריי.
תבחנו, אם תרצו, את העובדות: בחור שווה בטירוף צץ בכל מעבר שבו ביקרתי בחנות, אבל הוא ממש לא נראה כמו טיפוס שיעקוב אחרי מישהי. יש בו משהו יותר מדי מאופק ומרוסן, כאילו הוא עושה מאמצים עילאיים שלא יבחינו בו. בהצלחה עם זה. הבחור אפוף באבק כוכבים שכלל לא קשור למראה חיצוני, אלא יותר למגנטיות צרופה. היא כל כך חזקה, שהוא אפילו נראה לי קצת מוכר, על אף שזה פשוט מגוחך. אם היה יוצא לי לפגוש אותו בעבר, אין סיכוי שהייתי שוכחת רמה כזו של חתיכות.
הוא עוקב אחריי? פסק הדין עדיין לא התקבל. יש צורך בבחינה יסודית יותר.
הבחור שאולי עוקב אחריי נושא את מבטו, כף ידו הגדולה אוחזת בתפוח האני־קריספ ורדרד, תפוח מאותו זן ששמתי בסלסילה שלי לפני רגעים בודדים בלבד. עיניים בצבע ירוק עמוק תחת גבות כהות ומלאות הבעה לוכדות את מבטי לפני שאני מסיטה אותו הצידה, ליבי הולם בעוצמה על כך שנתפסתי "על חם".
לא, הוא בהחלט לא עוקב אחריי. בחורים כמוהו אף פעם לא מסתכלים על בחורות כמוני. הם מעדיפים אלילות גבוהות ורזות עם מבנה עצמות מושלם, או פיות־אלפיות שובבות עם עיניים גדולות וחיוכים עליזים. הם לא מסתכלים על בחורות בגובה ממוצע, במשקל ממוצע ועם מראה חיצוני ממוצע. מי כמוני יודעת; כל חיי זכיתי להתעלמות מבחורים כמוהו. כבר בכיתה א', כשפיטר בונדי הקטן רדף אחרי כל הבנות ודרש שינשקו אותו — חוץ ממני.
זה איום ונורא להבין שאת הילדה היחידה שהחיידקים הדמיוניים שלה כל כך דוחים, שאפילו אוכל הנזלת של הכיתה לא מוכן להתקרב אלייך. אני עדיין מתכווצת באימה כשאני נזכרת איך כל הבנות האחרות התרוצצו וצעקו בזמן שפיטר המנשק רדף אחריהן בזמן ההפסקה.
לא שיש לי זכות להתלונן. התברכתי בלא מעט מאפיינים חיוביים: עור יפה — זה תמיד בונוס — ושפתיים לא רעות. אימא הייתה נוהגת לכנות אותי בארדו, לא מפני שנראיתי כמו כוכבת הקולנוע משנות השישים, אלא מפני שהיא חשבה שיש לי פה כמו שלה. שפתיים שנעקצו מדבורה, כך אימא שלי הייתה מתארת אותן, תיאור שנשמע לי ממש כואב ומחריד. התברכתי גם בשיער אדום־זהוב קטיפתי ומסתלסל.
עכשיו, אני אוהבת את השיער שלי — ונדרשו לי עשרים ותשע שנים כדי להיות מסוגלת לומר את זה בלי לדאוג שאישמע שחצנית. אבל יש גברים שמבחינים בשיער שלי, ומצפים מהפנים שלי להרבה יותר. הם מצפים ליופי מרהיב, לא למראה סתמי ונחמד. איך אני יודעת? משום שזה בדיוק מה שאמרו לי, ויותר מפעם אחת. אאוץ'. וכמובן שהשיער מגיע עם תוספת של נמשים. גברים מתים על נמשים — או שונאים אותם בטירוף.
בכנות, יש לי הרבה יותר סיכויים למשוך חנונים חובבי קומיקס. בחורים עם גוף רך ושכל חריף. זה עובד לי. תמיד אעדיף אישיות על פני שרירים, אין פה שאלה בכלל. כל זה כדי לומר שאדון לוהט בטח תוהה למה אני נמצאת בכל מקום, כשהוא בכלל לא מעוניין בי.
אני מנידה בראשי נוכח הפרנויה שלי ועושה את דרכי לעבר מדפי העוגיות. אני מתמלאת בעצב למראה המדפים הריקים כמעט. סופת שלג מפלצתית, כך מתארים את הסופה בתקשורת, הולכת ומתקרבת אלינו. מאחר שעכשיו חודש מרץ ותושבי ניו יורק רק מתחילים ליהנות מהאביב, אף אחד לא מרוצה במיוחד מהסופה שהחליטה פתאום לקפוץ לביקור. כיאה לעירוניים שצריכים להתמודד עם האפשרות שהחנויות עלולות להיסגר, כולם נתקפו בהלה. אנשים החלו לאגור מצרכי יסוד כמו נייר טואלט, לחם, מים וג'אנק פוד.
מעולם לא הבנתי את כל העניין הזה עם הלחם, כי עושה רושם שאף אחד אף פעם לא טורח לקנות משהו שאפשר למרוח על הלחם. עדיין יש חמאת בוטנים בשפע, וגם ריבה. מה האנשים האלה עושים עם הלחם שלהם בשעת חירום? מצטופפים יחדיו לצד ערמות נייר הטואלט שלהם ואוכלים פרוסות לחם בלי כלום בעודם מחכים לחילוץ?
לא נשאר על המדפים שום דבר חוץ מכמה שקיות של שבבי שוקולד ואריזה בודדה של עוגיות אוריאו עם מילוי כפול. אל דאגה, עוגיות אוריאו עמוסות בכל טוב שלי, אני אמצא לכם בית טוב. אני לוקחת את האריזה, עומדת להניח אותה בסלסילה שלי כאשר אדון חמאת בוטנים ושוקולד פונה בעיקול. שוב?
צעדיו הארוכים נעצרים ברגע שהוא מבחין בי, והגבה שלו מתרוממת מעט, בזמן שגם הוא חושב לעצמו, עוד פעם את? הוא מעיף מבט חטוף בעוגיות האוריאו שבידי, ושפתיו היפות מתהדקות לקו דקיק. כי הן באמת יפות, השפתיים האלה. מעוצבות היטב, רחבות, לא בשרניות מדי, לא דקיקות מדי, אלא פשוט...
אלוהים אדירים, אני נועצת מבטים בפה שלו. והוא בוהה בי.
בעודנו ניצבים זה מול זה כמו שני אקדוחנים במערבון הזמן כמו קופא לרגע, רגע שבו חמימות מתלקחת בבטני התחתונה ובין הרגליים שלי. אחוזת אימה, אני מסתובבת ונמלטת מהמקום. כמו נמושה. מפני שאני חשה בסומק המתחיל לעלות בלחיי. מספיק גרוע שהוא תפס אותי על חם פעמיים בזמן שבהיתי בו. אבל מה שהיה הכי גרוע זה שהוא תפס אותי על חם בזמן שהיד שלי הייתה טמונה עמוק בתוך צנצנת העוגיות, מה שנקרא.
אני מודעת היטב לישבן שלי ולממדיו הנדיבים בעודי חולפת במהירות על פני השדונים המחייכים בעליזות המתנוססים על אריזות העוגיות. עצבנית מהמודעות העצמית המופרזת שלי, אני מחליטה להאט את הקצב ולהוסיף לצעדיי מעט נענוע ישבן.
מעורערת מדו־קרב המבטים הקצר, אני פועלת בקדחתנות ולוקחת טמפונים ותחליב רחצה חדש, ואז עושה את דרכי אל מקרר הגלידות. יש לי תוכניות, והן כוללות עוגיות, רוטב פאדג' ואת גלידת המנטה עם שבבי שוקולד האהובה עליי.
לאחר שאני פונה בעיקול, אני נעצרת בפתאומיות. אדון גבוה, קודר ומאשים פותח את מקפיא הגלידות ומושיט את ידו אל האריזה האחרונה של...
"אני מקווה שאתה לא מתכוון לקחת את גלידת המנטה!" זאת לא שאלה.
הוא קופא במקומו, ואז גבותיו הכהות מתרוממות. הפעם הן מתרוממות מעט גבוה יותר, וגם נראות מעט מזועזעות יותר. אלוהים, העיניים האלה, חטא ירוק מוקף בריסים עבים להפליא. ריסים של אישה. אין בו שום דבר נוסף שנראה נשי. "ומה אם כן?"
עורי מתכסה בצמרמורת שכלל לא קשורה לאוויר הצונן המנשב מתוך המקפיא. אני שומעת בקולו רמז למבטא בריטי, שחוק מעט לפרקים, כמו זוג מכנסי ג'ינס בלויים. והקול שלו? וואו. הוא כל כולו סקס וסדינים ספוגי זיעה, ופאדג' לוהט על שברי עוגיות.
ממש כדאי שאוכל משהו לפני הביקור הבא שלי במכולת. עדיף שפשוט אלך לקופה ואחזור הביתה.
אבל גלידת המנטה מונחת פה על כף המאזניים. אני חוצה את המעבר בצעדים נחושים, מודעת היטב לדרך שבה גופי מפלח את המרחב כדי להתקרב אליו. לעזאזל, הבחור הזה רב עוצמה, כולו פרומונים שלא ניתן לעמוד בפניהם ולוהט במידה שמרתיחה לי את הדם. אני נערכת לקראת ההסתערות.
"חיכיתי לגלידה הזאת כל היום." וזאת האריזה היחידה שנותרה. אוי. מה קורה בחנות הזאת? כל תושבי העיר פשטו עליה מוקדם יותר?
אדון לוהט מעביר את משקל גופו לרגל השנייה, ומקרב אליי את גופו הרזה. "גם אני חיכיתי לה." הוא עוטף את האריזה בידו.
לעזאזל, אני לא מאמינה. טוב, עכשיו הלך עליך, גבר.
אני אוחזת באריזה מלמטה. "אתה לא רוצה לעמוד בין אישה לגלידה שלה, חבר."
הוא מצמצם אליי את עיניו. אלוהים אדירים, הוא נראה ממש מוכר. לא במובן של איפה היית כל חיי. יותר במובן של הופעת בחדשות לאחרונה — בבקשה, שלא יתברר שמדובר בחשוד ברצח. חתיך רצחני? בהחלט ייתכן. יש סביבו הילה של ילד רע.
שערו השחור קצר בצדדים, אבל פרוע בקודקוד ראשו, והוא משתפל אל עיניו ונשזר בריסים הארוכים בטירוף האלה שלו. מתעורר בי דחף מטורף להסיט את קווצות השיער מעיניו. אבל אני נאבקת בו.
אני קופאת תחת המבט החודר שלו. אלוהים אדירים, הוא כל כך סמכותי ושופע ביטחון, אפוף בשחצנות מהסוג שאומר שהוא רגיל לקבל את מבוקשו בכל מצב. האופן שבו אני תופסת אותו שוב משתנה, ואני תוהה אם הוא ילד עשיר משועמם שהחליט להסתובב בין פשוטי העם. הסוודר האפור שלו עשוי מקשמיר, ועל אף שאריג הצמר העבה ומכנסי הג'ינס שלו נראים בלויים, הגזרה שלהם יותר מדי מוצלחת כדי שהם יגיעו מחנות המיועדת לאנשים רגילים. במסגרת העבודה יצא לי להיות בחברת מספיק גברים עשירים כדי ללמוד לזהות בגדים משובחים.
או שהוא עשיר, או שהוא ממש טוב באיתור מציאות בחנויות יד שנייה. והוא עדיין נראה לי מוכר להפליא. אני לא מצליחה לשים על זה את האצבע, ומוזר שאני לא יודעת. בדרך כלל אני מומחית בקריאת אנשים. אבל הבחור הזה קורא תיגר על כל הקטגוריות הבסיסיות.
קולו הופך תקיף. "את לקחת את עוגיות האוריאו, מתוקה. אני לוקח את הגלידה."
אני אוחזת באוצר היקר שלי, קרוב לצידי. "והן צריכות את המנטה כדי למלא את התכלית שלהן בעולם הזה."
"המנטה?" הוא מגחך. "באמת דיברת עכשיו על הגלידה כאילו שמדובר באיזשהו כוח על?"
"בהחלט יש לה את הכוח למלא אותי בעונג צרוף."
הגבה היהירה שלו שוב מתרוממת. "וזה אמור לשכנע אותי לוותר עליה?" משהו במבטו הופך אפל, ושולח גל חום לא רצוי על פני עורי. "מה אם גם אני מעוניין בקצת עונג צרוף?" הוא אומר, כולו סקס אפלולי ושוקולד חם.
הו, הוא טוב. הוא כנראה משתמש בקול הממיס הזה כדי לחלץ גלידה במרמה מידיהן של הרבה נשים.
"חבל. הגלידה הזאת שייכת לי, אדוני." אני מושכת את האריזה, אבל הוא מהדק את אחיזתו, והיא לא זזה אפילו סנטימטר ממקומה.
הוא רוכן קרוב יותר אליי, מביא אל אפי ניחוח סבון ונגיעות לימון־דבש. "עלית על הרכבת ללה־לה לנד אם נדמה לך שאת לוקחת את הגלידה הזאת, דובשנית."
"דובשנית?"
"שמעת אותי." ואז שפתיו מתעקלות בחיוך זחוח — וחושף שיניים — והוא מחווה בהינד ראש לעבר שאר הטעמים. "תוותרי וקחי לך את גלידת הנפוליטנה שם. כי הגלידה הזאת שלי."
זה מגוחך. אני אף פעם לא נקלעת למריבות עם זרים. ובהחלט לא עם חתיכים. בדרך כלל, הייתי פשוט זורקת איזושהי בדיחה על מחסור בגלידה בגלל סופת השלג, מאחלת לבחור הזר ערב טוב והולכת לדרכי. מאבקים אינם פותרים דבר. ויחד עם זאת, הינה אני, מתנהגת כמו אישה שיצאה מדעתה. הידיעה הזאת לא מונעת ממני מלנהום. "אני. רוצה. את. הגלידה."
הוא קרוב מספיק כדי שאוכל להבחין בצלקת הקטנה המתנוססת ממש מתחת לעינו השמאלית, מוסתרת למחצה בריסים הנשיים שלו. זה פשוט לא הוגן, שיש לו ריסים כאלה. "אין שום סיכוי, דובשנית."
עוד פעם דובשנית. אין לי מושג מה זה אומר, אבל עכשיו כבר אין לי שום כוונה לסגת. זה כבר עניין של כבוד.
אף אחד מאיתנו לא מניד עפעף. אני נועצת בו מבט נוקב. הוא מחזיר לי מבט נוקב משלו. ככה אני יכולה לקרוא אותו באופן מושלם. זה טבעי לי כמו אוויר לנשימה.
קדימה, דובשנית. נראה אותך מנסה.
אתה חושב שאני לא יכולה לקחת ממך את הגלידה?
אני יודע שאת לא יכולה.
אני מהדקת את שיניי בזעם נוכח השחצנות בתגובתו הקטנה והחרישית. סטלה גריי היא אומנם בחורה ממוצעת, המתהדרת בשיער פרוע וישבן שראה יותר מדי עוגיות, אבל היא לא נמושה. בעודי מתעלמת מהעובדה שהתחלתי לחשוב על עצמי בגוף שלישי, תוך כדי שאני מתעלמת מהצד ההגיוני שבי שצועק, "לא! אל תעשי את זה!" אני מחליטה להיענות לאתגר.
אני מתרוממת על קצות בהונותיי, נערכת למהלומה הניצחת.
ומנשקת אותו.
***
ג'ון
הייתי המום. בגלל נשיקה. וזאת אפילו לא הייתה נשיקה לוהטת ורוויית תשוקה. סתם נשיקה חטופה. מהירה וחמקנית. בקושי היה לי זמן להגיב לפני שהיא נגמרה והיא נעלמה. אבל במהלך אותה נקודת מגע בודדה, השתניתי מקצה לקצה. באותו רגע אחד, מוזר, כל שריר בגופי נדרך וליבי הלם בפרעות בחזי. הרגשתי את הכרית הרכה של שפתיה — את העדינות והגמישות שלהן — ואת הבל פיה החמים בזמן שהיא התנשמה בכבדות. בדיוק כמוני.
התנשמתי בכבדות. מה. לכל. השדים. והרוחות?
המוזרות שבדבר אופפת אותי, מעקצצת בעורי. זהו סופו של יום מחורבן, שלו קדמו שבוע מחורבן, חודש מחורבן, שנה מחורבנת. הייתי כל כך שקוע בחרא, שפשוט התעטפתי בקהות חושים מנחמת. אני מתקיים בעולם שאין בו לא עליות ולא מורדות. זה עובד לי. כמו גם לעסוק בפעילויות פשוטות שעושים אנשים נורמליים. למשך מקטעי זמן קצרים, אני מתנהג כמו בחור רגיל. הערב, אני קונה מצרכים לפני שהסופה תגיע אלינו. הנורמליות שבדבר מוצאת חן בעיניי.
כל זה מתנפץ לרסיסים כעת, בעודי עומד ובוהה בפה פעור בכיוון שאליו נמלטה הגנבת המנשקת שלי, בקושי מרגיש את האוויר המקפיא של מקרר הגלידות מתחיל להקהות את התחושה באוזן ובלחי שלי, ושכדאי שאתחיל לזוז. אבל ישנה תחושה נוספת התופסת את תשומת ליבי. תחושה שחשבתי שאיבדתי איתה כל קשר. של דמי הזורם בעוצמה ובלהט דרך הוורידים שלי, נשימותיי לא יציבות ומהירות, כאילו עשיתי מעבר חד מריצה מהירה ומאומצת לעצירה מלאה.
הזין שלי נוקשה. בגלל לא יותר מאשר נשיקה חטופה על השפתיים מבחורה ממוצעת. שוב... מה. לכל. השדים. והרוחות?
ובכן, היא לא ממוצעת לגמרי. בזיכרוני, אני עדיין יכול לראות את התנועות המפזזות של הישבן שלה, הישבן העסיסי והעגלגל שלה, עטוף בקפידה בחצאית שחורה צמודה, כשהיא מתרחקת ממני. חצאית שחורה, גרביונים שחורים, מגפי צבא שחורים, שיער אדמוני.
אלוהים אדירים, השיער הזה. לא משנה עד כמה האישה הזאת מטורללת — ורואים עליה שחסר לה בורג — השיער שלה מרהיב ביופיו. קלטתי את השיער שלה ברגע שהיא נכנסה לחנות. אדמונית. השיער של הבחורה המטורללת בצבע אדום־זהב בוהק, כמו מטבע פני חדש. מפל של תלתלים בורקים וחופשיים, המסתחרר סביב פניה הקטנות הממוצעות.
נכנסתי למעין הלם כשהיא פנתה לעברי בפעם הראשונה והעיניים שלי הבחינו בה. שיער שמעורר בגבר ציפייה לסקס וחטאים. לא לעיניים פעורות ונמשים. מתוקה כמו דובשנית. בחורה גותית סקסית עם פני מלאכית. שילוב בין הבת של השכן לוונסדיי אדאמס.
אני מנענע בראשי קלות, מנסה להתאפס על עצמי. לא משנה איך היא נראית, הבחורה היא שפנפנה עצבנית עם רצח בעיניים. למה היא נישקה אותי? תזכירו לי, על מה התווכחנו בכלל?
אני מסב את מבטי אל ידי הריקה הקפואה. אה, נכון. "הגלידה."
חיוך מותח את לחיי הקרות. אחת אפס לדובשנית.
אני מניח לדלת המקפיא להיסגר בקול טריקה, ויוצא לדרך בעקבות הגלידה שלי.
היא כבר עומדת בתור לקופה, מנסה לתחוב מאחורי אוזנה קווצה סוררת משערה המרהיב. הלחי שלה נצבעת בגוון ורוד עז, שהולך ומעמיק כשאני מתקרב אליה. שיניים לבנות ננעצות בשפה תחתונה בשרנית שאני זוכר יותר מדי טוב.
בעודי מתבונן בה עכשיו, אני נזכר גם בהבזק התדהמה בעיניה בזמן שהיא נישקה אותי, כאילו היא בעצמה לא האמינה למעשיה. מעולם לא פגשתי אדם שקל יותר לקרוא אותו. אני כמעט יכול לראות את הגלגלים הקטנים והמשוגעים האלה מסתובבים במוחה בזמן שאני מתקדם לעברה מאחור בעצלתיים ומניח את הסלסילה שלי על קצה המסוע בקול חבטה.
היא לגמרי מצפה לריב. ורואים שזה מלחיץ אותה. מעניין, בהתחשב בכך שלפני כן היא לא הייתה מוכנה לסגת. מוקדם יותר, התחלתי לתהות האם היא עוקבת אחריי, משהו שבהחלט יכול להוריד מהמשיכה. אין לי שום רצון להתמודד עם מטרידנית. אלא שהיא נעצה בי מבט מזהיר במחלקת הירקות שבעקבותיו החלטתי לבחון מחדש את התיאוריה שלי. לא, עושה רושם שהבחורה הזאת לא רוצה שום קשר אליי.
אפה מתרומם, כאילו היא מריחה משהו מוזר. אבל היא לא מכירה בנוכחותי. הו, לא, דובשנית מפנה אליי את כתפה, שעה שכף ידה החיוורת נחה על גלידת המנטה עם שבבי שוקולד שלי, כאילו היא חושבת שאני זומם לגזול אותה ממנה. חה.
אני מחייך ופולש למרחב שלה, לוטש את מבטי בעורפה, בחלקת העור הקטיפתית שאפשר לראות מעל למעיל הטייסים הכחול כהה המרופט שלה. גם העיניים שלה בגוון כחול כהה. לפתע מתעורר בי דחף עז להתבונן בהן שוב, כשהן ננעצות בעיניי בהתרסה.
קדימה, דובשנית, תנעצי בי את העיניים המתריסות שלך. בתקופה האחרונה אני כל כך משועמם. כל כך מת מבפנים, לעזאזל.
אני ממשיך להתקרב אליה. עד כדי כך שאם היא תנשום לא נכון, הישבן החצוף שלה יתחכך במפשעה שלי. המחשבה על כך מעלה במוחי כל מיני מחשבות פחות טהורות אך הרבה יותר טובות. אני המום מכך שהבחורה המוזרה הזאת בכלל משפיעה עליי. השיער הזה בהחלט משפיע עליי. העפתי מבט אחד בשערה ודמיינתי אותו מחליק על גבי הזין הנוקשה שלי. אבל היא יותר מדי מתוקה ותמימה בשבילי. שלא לדבר על כך שקרוב לוודאי שהיא תעדיף לנשוך את הזין שלי מאשר למצוץ אותו.
המחשבה המזעזעת הזאת חולפת במוחי בזמן שאני נסוג מעט לאחור ומתבונן במצרכים שהיא מוציאה מהסלסילה בתנועות חדות ונמרצות. פרט למוצרי ההיגיינה הנשיים, היא קנתה כמעט בדיוק מה שאני קניתי. ממש כמוני, גם היא קנתה שמונה תפוחים מזן האני־קריספ, שני גביעי יוגורט וניל איסלנדי, גרנולה אורגנית — עם חמוציות — מוצרלה מחלב בופאלו, עגבניות שרי, לחם איטלקי ובייקון מעושן. בדיוק החרא שאני קניתי. היא קנתה עוגיות אוריאו. אני רציתי לקנות עוגיות אוריאו. ובואו לא נשכח את ה"גלידה".
מה כל העניין הזה, לכל הרוחות? אם היא לא עקבה אחריי, ואני מוכן להודות שלרוב הייתי צעד אחד מאחוריה, איך קרה ששנינו קנינו את אותם הדברים?
ממש מוזר.
בחנתי אותה בשנית. רתחתי מזעם, ויש להודות שגם הרגשתי מבולבל מהמודעות המוגזמת שלי אליה. זאת משיכה? אני לא בטוח. אני נמשך לנשים שופעות ביטחון. לנשים שכשהן נכנסות לחדר, כולם מסתכלים עליהן. טוב, בדרך כלל אני הולך על חתלתולות מין שנועצות בי מבטים כאילו הייתי ממתק. אני שטחי בכל הנוגע לסקס. תתבעו אותי.
האישה הזאת נעה במרחב בזהירות, כאילו מנסה להיטמע בו. עד אותו הרגע שבו היא שוב התייצבה מולי פנים אל פנים. ואז היא השתנתה. כל תשומת הלב שלה התבייתה עליי כמו כוונת של צלף. זה היה מרהיב. מחשמל. לא הרגשתי את זה כל כך הרבה זמן, עד שבהתחלה כמעט לא זיהיתי את התחושה.
מוזר. וברור שאין לה שום מושג מי אני. וזה מוצא חן בעיניי. מאוד. לא כולם מזהים אותי, אבל רוב האנשים בגיל שלי כן. לא גברת ״גנבת המנטה״.
אני מניח למבטי לסרוק את פניה, יודע שהיא מרגישה אותו היטב. זה בונוס מבחינתי, מפני שזה מרתיח את דמה.
תווי הפנים שלה משונים. יש לה אף מעט גדול מדי, וסנטר מרובע התחום בלחיים עגלגלות. ויש גם את הנמשים. נמשים שפוזרו על אפה ולחייה כמו סוכר קינמון. הם כהים בדיוק מספיק בכדי לשבות את המבט ולעורר בך דחף עז לספור אותם, אולי להתחקות אחר התבנית שהם יוצרים. אף פעם לא אהבתי נמשים. הם יותר מדי מסיחים את הדעת.
יש לה אפילו שני נמשים על השפתיים. זה בהחלט מסיח את הדעת.
אבל את העיניים שלה בהחלט הייתי רוצה לראות שוב. את האשמה שבוהקת בהן. כי היא אשמה. היא עומדת שם, משחקת באצבעותיה בעצבנות ומשגיחה על המצרכים שלה בשבע עיניים. מתעלמת ממני לחלוטין. חמוד.
אני מתנשא מעליה, מסרב להרפות ממנה, כמו נקיפות מצפון. לחייה העגלגלות נצבעות בגוון ורוד עז, שמתערבב עם נמשי הקינמון שלה. אני נהנה להרגיז אותה, על אף שמוטב שלא אעשה זאת. למה? אין לי ממש מושג, אבל משום שתמיד הקשבתי לאינטואיציה שלי, אני מקשיב לה גם עכשיו.
הקופאית נועצת בי מבט זועף. ובצדק. אני גבר גדול הנושף בעורפה של בחורה צעירה שעומדת שם לבדה.
אני מחייך אל הקופאית. "אנחנו מכירים."
"לא, אנחנו לא," אומרת גנבת הגלידה הקטנה, שאפילו לא טורחת להסתובב.
אני רוכן לעברה, וריח של שמפו ילדותי ואישה נסערת ממלא את ריאותיי. "נו, באמת, איך את יכולה לומר דבר כזה, דובשנית? לא כל יום אני מנשק אישה ונותן לה את השמנת שלי."
נדמה שכל גופה של דובשנית נרעד, בעודה נעה לסירוגין בין הדחף להילחם לדחף לברוח. מאחר שהיא כבר נמלטה בעבר, אני מהמר על בריחה. אבל אז עיניה הכחולות הכהות ננעצות בפניי. "אני נישקתי אותך. וזאת הייתה גלידת השמנת שלי."
שלה? אני מרים גבה שעה שפניה מאדימות. נסי שוב, גנבת קטנה וערמומית שכמוך.
הגבה שלה מתרוממת בתגובה. מי מחזיק בגלידה, טיפשון?
די מרשים האופן שבו היא מצליחה להעביר את המילה 'טיפשון' בצורה כל כך ברורה במבט אחד בלבד.
הקופאית מושיטה לדובשנית את העודף, והיא מסתובבת כדי ללכת. הידיעה שהיא עומדת לצאת מחיי משאירה אותי, באופן מטריד, מרוקן לגמרי.
"איך קוראים לך?" אני שואל, צריך לדעת. כנראה שזה איזשהו שם חמוד ושמח.
היא נעצרת במקומה. "אני מצטערת, אני לא מדברת עם זרים."
אני פולט צחוק נבחני. "אה, נכון, את רק מנשקת אותם."
נשקי אותי שוב, ואני כבר אדאג שנכיר יותר לעומק.
לא. אני לא רוצה לנשק את הבחורה הזאת. היא טיפוס זהיר ומשונה, אחת שבטח עוצמת את העיניים בזמן הסקס ועורכת את רשימת הקניות שלה — חולמת על רכישה נוספת של גלידת מנטה. גנבת קטנה. גנבת פינוקים מרשעת שלא השאירה לי שום דבר לנשנש בסופה. לעזאזל, כדאי שאחזור לשם ואקנה את גלידת הנפוליטנה הארורה ההיא. אבל אני שונא את החלק עם התותים. למה הם בכלל טורחים לשים שם את החרא הזה?
אני נד בראשי ומתמקד בגברת מנטה. היא מחייכת אליי עכשיו חיוך לגלגני, יודעת היטב שנשארתי ללא שום פינוק עתיר סוכר, ולפתע מתעורר בי דחף ילדותי למשוך לה בשיער או לצבוט לה בישבן. אני לא יודע מה הייתי מעדיף.
זה קינקי ומוזר, ג'אקס.
"את באמת לא מתכוונת להגיד לי איך קוראים לך, גנבת?"
"איך קוראים לך?" היא מטיחה בחזרה, כאילו אין לי שם.
"ג'ון." זו אמת ושקר גם יחד. אני מחייך אליה חיוך חושף שיניים. "ולך? אני זקוק לאיזשהו שם שאוכל לכתוב בתלונה שאגיש במשטרה."
בראש מורם, היא לוקחת את השקיות ולפתע קופאת במקומה. ואז היא שולפת את עוגיות האוריאו — האריזה האחרונה שהיא הצליחה לחטוף לפני שתהיה לי הזדמנות להגיע אליה — ומטיחה אותה במסוע בזעם.
"תכבד את השוטרים בעוגיות. הם בטח יגוועו ברעב אחרי שישמעו אותך מתבכיין בלי סוף." ועם דברים אלה, היא מתחילה להתרחק. עכשיו היא לא מנענעת את הישבן שלה, אלא פשוט צועדת בלוחמנות שעושה לי חשק לפרוץ בצחוק שוב.
"'עזבי את האקדח — קחי את הקנולי'. זה העניין?" אני קורא בעקבותיה.
הקופאית מסתכלת עליי כאילו אני משוגע. אין לי ברירה אלא להסכים. מפני שלרגע קצר ונטול כל היגיון, אני שוקל לרוץ בעקבות דובשנית ולבדוק אם אני יכול להציק לה עוד קצת — על אף החשדות שלי שהיא שמרנית במיטה, או אולי דווקא בגללם. אני אוהב אתגרים.
אבל אני אף פעם לא יכול לשכוח מי אני. זה פרט שאינני יכול לשנות, ממש כמו צבע העיניים שלי. אני ג'אקס בלקווד, לטוב ולרע: ידוע בתור הסולן, ולפעמים הגיטריסט, של קיל ג'ון, ידוע לשמצה בניסיון ההתאבדות שלי מלפני שנתיים. כל אישה שאפגוש תמיד תדע את הפרטים האלה עליי, והידיעה הזאת תשפיע על כל היבט בקשר שלנו. העובדה שאני מפורסם וידוע לשמצה מעולה להשארת מערכות יחסים ברמה השטחית. וזה בסדר גמור מבחינתי. סקס זה סקס, חוויה מהנה, קלילה והדדית.
גברת גנבת גלידה היא בבירור לא טיפוס של סטוצים חפוזים. אין לי ספק בכך. על אף שהריב שלי איתה היה לי כיף יותר מכל מה שחוויתי כבר חודשים ארוכים, הייתי מעדיף שהרגע הזה יישאר רענן וטהור, מאשר לטנף אותו על ידי זה שאזיין אותה ואגרש אותה מהמיטה ברגע שאסיים.
אני מתבונן בה מתרחקת ומעסה את בור הריקנות המוכר שנפער בחזה שלי. יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
